היה לה קשה להודות בזה אך בסוף היא הנידה את ראשה לחיוב. אפשר להגיד שאני ממררת לו את החיים, היא הודתה. הוא כמעט חייך ואז היא הוסיפה – אבל אני עושה את זה לטובתו. מה הכוונה? ניסיתי לשאול. הוא כבר מזמן קבר את מבטו בריצפה, רגיל כנראה למסכת השפלות. זה בסדר? שאלתי אותו, מבחינתך? הוא אמר כן רפוי, בטח.
היא הישירה את מבטה ואמרה בצדקנות – זה לא רק העולם הבא שלו, זה גם העולם הבא שלי! הוא כמעט לא לומד, את רוב התפילות מתפלל ביחיד, מה אני אמורה לעשות?! אני מסתכלת מסביב וכל החברות שלי מספרות לי כמה שהבעל שלהן לומד, ואיך הוא נשאר שעות מאוחרות בלימוד ואיזה מידות יש לו וכמה שהוא משקיע בחינוך של הילדים – והוא?? היא אומרת ומצביעה על בעלה.. אני חושב שהבנו את המצב, אמרתי. הבטתי בו, הוא נראה כאילו הוא התכווץ בכמה סנטימטרים בכסאו.
היא שאלה שאלה טובה. מה היא אמורה לעשות? כל החברות שלה מדווחות על הצלחות רוחניות ובעלים מדהימים ורק היא תקועה ״איתו״. למה שהיא לא תמרר לו את החיים? אולי משהו טוב יצא מזה. אז זהו, שלא.
במעשה מחכם ותם, מספר לנו רבי נחמן על התם ועל החכם. התם נשוי ועובד במלאכה פשוטה – הוא סנדלר ולא סנדלר כל כך מוצלח, בלשון המעטה. לעומתו, החכם, הוא מאוד מוצלח, כל דבר שהוא רוצה ללמוד או לעשות הוא מצליח בהינף יד. למעשה רבי נחמן מספר לנו על שני סטריאוטיפים או שני מימדים שיש בתוכנו. התם שעושה בפשיטות את המלאכה המוטלת עליו, לא משווה את עצמו לאחרים, לא מתחרה באף אחד אלא עושה את המקסימום שהוא יכול – ושמח כל הזמן בחייו ואילו החכם שכל הזמן משווה וכל הזמן מנסה להשתפר אבל לא בענווה והרכנת ראש אל מול השם יתברך אלא יותר בסגנון ״כוחי ועוצם ידי״ או אולי במקרה שלו – כוחי ועוצם חוכמתי. בהמשך הסיפור החכם מגיע לבאר שחת וכל חייו הוא מרגיש רדוף על ידי השאיפות האינסופיות שלו למושלמות ובודק כל הזמן מה הסביבה חושבת עליו. כשמדברים על הסיפור – בדרך כלל מדגישים את הסיפור של החכם אל מול סיפורו וחייו של התם.
אנחנו ננסה להתרכז לרגע בתת סיפור שמופיע בתוך הסיפור על החכם והתם: הסיפור על התם ואשתו. התם כאמור פועל בפשיטות ועושה את מלאכתו ככל שידו משגת. רבי נחמן מספר לנו שהוא לא כל כך מצליח לעשות נעליים טובות אבל שהוא מאוד שמח בנעל שהוא כן עושה. הוא מלמד אותנו עד כמה חשוב להעריך את מה שאנחנו עושים ועל ידי כך להתעלות ולהשתפר ולא כמו שרבים מאיתנו חושבים, על ידי ״כתישה עצמית״. וכך התם באמת לא כותש את עצמו ובסופו של דבר הופך להיות המשנה למלך, וזה סיפור שלם בפני עצמו. רבי נתן מסביר שהנעל המשולשת שעושה התם – היא בעצם התפילה, שגם אם התפילה שלנו עקומה ולא מוצלחת, לדעת שיש להשם יתברך נחת בכל דבר קטן שיהודי עושה וכל אחד עם ההשתדלות שלו לפי מה שהוא צריך ויכול. ואשתו של התם? האם היא רווחת נחת מעבודתו? ממש לא. אשתו של התם באה אליו בטענות, למה אתה מרוויח כל כך מעט? למה האחרים מצליחים יותר ממך? התם לא מתווכח עם תוכן הדברים הוא בפשטות עונה לה: זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, למה לנו לדבר מאחרים?
התם לא מנסה להתווכח איתה אלא בכלל שולל את התחרות עם האחר, בוודאי שאם נשאל אותו על תחרות בפנימיות או ברוחניות. אשתו של התם ממורמרת מכיוון שגם היא, קצת כמו חברו החכם – מסתכלים על הנקודה החיצונית. גם ברוחניות – אנחנו נוטים לחיצוניות. אנחנו מעירים לשני על עבודת השם שלו ומתלוננים במקום להבין שאנחנו בעצם לא מבינים ובמקום לשלול את השני, אנחנו צריכים לגלות איך להגדיל ולחזק אותו ואיך לתת לו את מה שהוא באמת צריך.
אימרה ידועה ומוכרת היא שאנחנו צריכים פחות להתעסק עם הרוחניות של השני ועם הגשמיות של עצמנו אלא להשתדל להתעסק עם הגשמיות של האחר – זאת אומרת לתת לו ולעזור לו בצורה מעשית ועם הרוחניות של עצמנו – זאת אומרת לעבוד על המידות שלנו
איך את מרגישה? שאלתי אותה לבסוף. מה?! היא התנערה במקומה, מה הכוונה? איך את מרגישה מול החברות שלך ובכלל בחיים? היא השפילה את מבטה, האמת שלא משהו. האמת שאני מרגישה בחברה הכי גרועה, הכי בעייתית. ומה את חושבת לעשות בנוגע לכך? שאלתי. מה הכוונה? הרימה את מבטה, לפחות אם הוא היה עושה משהו ומתפלל עלינו ולומד ומתקן את המידות המקולקלות שלו אז… מה היה קורה אם היית מרפה ממנו? שאלתי, אם לא היית ממררת לו את החיים, כפי שקראת לזה אלא היית מנסה להמתיק לו את החיים? להמתיק?! שאלה בתדהמה. הוא הרים את פניו הכבושות לרגע. כן, נניח שאם את רואה אותו לומד בערב אחרי יום עבודה מפרך, תשאלי אותו אם הוא רוצה קפה חם, אם אולי חתיכת עוגה. חתיכת עוגה?! חשבתי שהיא הולכת להתעלף, זה מה שהוא צריך? הוא צריך לצמצם את… היא עצרה לרגע. רגע אחד, היא אמרה, אז אתה בעצם אומר שבמקום להתלונן כל הזמן שהוא לא מספיק רוחני אני צריכה להרפות ולתת לו יותר? פתאום בעלה התעורר כמתרדמה ואמר – ואולי בכלל את צריכה לתקן את המידות שלך במקום להתעסק עם… הוא הביט בי בבהלה ואמר – אוי, עכשיו אני מתחיל עם זה. הנהנתי. היא שקלה את הדברים ואמרה – כנראה שאתה צודק. באמת יש לו בעיות לדעתי, אבל הכאב שלי לא באמת קשור אליו, הוא גם צודק, יש לי הרבה מה לתקן. אולי אני צריכה לתקן את מה שמפריע לי בתוכי קודם כל לפני שאני באה אליו בטענות. היא הביטה בו ואמרה, תראה, האמת שהוא בנאדם מדהים ובעל ואבא נפלא, אבל חוסר הסיפוק שלי והביקורתיות שלי מקשה עלי לראות את זה ולהודות בזה. את יודעת מה הבעל שם טוב אמר על זה, שאלתי. מה? הוא אמר שלפני שאתם מדברים איתם על חסידות, תנו להם לאכול, תכינו להם מיטות, תדאגו לצרכים הגשמיים שלהם. לפעמים נדמה לי שהדברים שלו רלוונטיים היום לא פחות מהימים הראשונים של החסידות.
תגובות