הנסיעה לרבי נחמן – חלק ג'

זה היה ממש מביש ומוזר להודות בזה לעצמי אבל זאת היתה המציאות. בהמשך אותו מסע  הגענו למז'יבוז', מקום קבורתו של רבי ישראל בעל שם טוב – מייסד תנועת החסידות. האוירה שם היתה נינוחה הרבה יותר. אומרים בברסלב בחיבה שאומן זה הניתוח ומז'יבוז' זה חדר ההתאוששות. במז'יבוז' הבנתי הרבה דברים – אחד מהם היה שרבי נחמן אמר לי בעדינות "רחמים" אבל אחר כך הבנתי שהוא מראה לי כמה הלב שלי סגור, כמה אני בעצם רחוק מרחמים. כמה אני עדיין תקוע בסרט של עצמי, איפה עם ישראל? איפה אהבה עמוקה יותר לילדים שלי? איפה החיבור האמיתי ללב?

זה היה כל כך עדין. אבל גם כל כך כאב בו זמנית. זה כמו רופא טוב ונאמן שמצביע ברכות על המחלה. כזה רופא שאתה מרגיש – שיש על מי לסמוך. אבל מה אני עושה עכשיו?! לאן אני הולך? מה אני נהיה ברסלבר משוגע? מה אני, אתחיל לקפוץ ברחובות? אוי לה לבושה..

אז באמת, מסתבר שלא חייבים לקפוץ ברחובות כדי להתחבר לברסלב. גם מסתבר שזה שיש צדיק שאפשר להתקשר ולהתחבר אליו לא מחליף חס ושלום את החיבור לשם יתברך אלא להפך.

החלטתי במז'יבוז' שאני מחפש רצון בוער לקירבת השם, לב פתוח ומרגיש באמת ושמחה כדי לגשר בין העולמות הרוחניים לעולם הפיזי. התחלתי במסע. עוד פעם. הכל מתחיל מחדש כל פעם.  כל פעם עדין יותר, כל פעם עמוק יותר.

מצאתי איזון מסויים בין החיצוני לבין הפנימי, חיבור בין העולמות הפנימיים המסתוריים ביותר לבין עשייה יומיומית פשוטה ורגילה. איזון שכל פעם משתנה, כל פעם מאתגר אותי מחדש. כל פעם מזכיר לי לא להרדם בעבודה הפנימית. וכשאני נרדם? בדרך כלל אשתי או אחד החברים מזכיר לי. מצאתי רצון להיטיב עם מי שסובב אותי ועם כל מי שאני יכול לתת לו משהו מתוכי. בכלל – המילים טוּב ולהיטיב מקיפות אותי יותר ויותר.

לא גיליתי את האור. לא הגעתי להארה. לא פתרתי את כל הבעיות של העולם – וגם לא את כל הבעיות של עצמי. אבל אני בדרך. מעמיק בעזרת השם ומגלה עוד רבדים של חושך ועוד ניצוצות של אור. הילדים יותר מחפשים את קירבתי ואשתי מחייכת הרבה יותר. אין פחות נסיונות אבל יש כלים. ויש חברים. חברים טובים.