זה התחיל כשהאוטובוסים הגיעו לאזור של הציון הקדוש. הרגשתי טוּב באויר והטוּב הזה ליווה אותי כל אותה הנסיעה. זה היה כמו להיות כל הזמן בתוך שדה אנרגטי של מתיקות שלא תאמן. בבוקר היתה תפילת שחרית מוקדמת בהנץ החמה, בזריחה ובאמצע התפילה הלמה בי מילה בחוזקה – המילה "רחמים". אני לא יכול להסביר את זה במילים אבל זה מילא את התודעה שלי. המשך התפילה – מכיוון שזה היה יום חמישי, יום שאומרים בו תחנון ארוך – המילה רחמים, רחום, תרחם על עם ישראל וכיוב' חזרו הרבה פעמים. וידוי – בדרך כלל אני לא אוהב את התחנון של יום שני וחמישי, אני פשוט לא מתחבר לזה, אבל אותה הפעם לא רציתי שזה יגמר. כל פעם הרחמים הלמו על סוגרי ליבי והציפו אותי בגעגוע לטוב האינסופי.

הסתובבתי ליד הציון, פתיתי שלג בודדים ירדו באיטיות. כמעט לא היו אנשים במקום. הכל היה נראה כמו תפאורה של תאטרון. הרגשתי כאילו הזמן עמד מלכת. מחכה לי. נותן לי לעכל את מה שעובר עלי. לקחתי את הזמן, לגמוע את הדממה ולתת לעצמי קצב איטי, קצב פנימי יותר. בלי לרוץ לשום מקום. פשוט לחוות מה שקורה איתי.

מאוחר יותר הלכתי לציון עצמו והשטחתי על קברו של רבי נחמן. שמעתי שיש כזה דבר וידוי לתלמיד חכם. שאדם מספר את כל מה שעבר עליו בפני תלמיד חכם – או בציונו של צדיק שנפטר. התחלתי לספר לו מה עבר עלי והדברים פשוט פרצו ממני, עוד ועוד. סיפרתי דברים שלא זכרתי בעצמי מלפני התשובה. דברים שמזמן התביישתי בהם. בשלב מסויים הפסקתי – הסתכלתי מסביב. הי! זה בית כנסת, איך אתה מדבר ככה פה? אבל אז הרגשתי שרבי נחמן מסתכל עלי כמו יועץ נישואין בן 50 ואומר – תוציא, תוציא, זה עוד כלום יחסית למה ששמעתי פה. והמילים המשיכו לצאת עד שהפכו לגניחה חרישית. הרגשתי שאני הולך להתמוטט ונשענתי על השיש השחור. התחלתי לנשום נשימות עמוקות. עמוקות הרבה יותר ממה שהכרתי. כאילו הריאות שלי מתמלאות באויר חדש, מתחדשות. והלב נפתח.

בנסיעה הזאת התחלתי להבין שלמרות שבשנים האחרונות התעסקתי הרבה בפנימיות והתחברתי לחוויות מאוד עמוקות. היה חסר לי משהו. למרות שבשכל דיברתי על אור אינסוף ואפילו חוויותי חוויות של פתיחה או שקט והתרחבות של התודעה. היה חסר לי משהו.

היה חסר לי לב.

להמשך הכתבה : הנסיעה לרבי נחמן – חלק ג'