עמוס אמר לי לא להתעסק איתם. "הם כמו כת אני אומר לך. כמו כת." והוא זה שהכיר לי אותם! פשוט לא ייאמן. הכל היה כל כך חדש לי. כנראה שחיישני הביקורת שלי לא היו תקינים כל כך. הידע הרוחני הזה פשוט הפך אותי לגמרי. ספירות. עולמות. עץ חיים. כל סודות הקבלה פרושים לפנייך.

לעמוס היתה חנות אורגנית בניו יורק והיו בה המון ספרי קבלה. הוא זה שהכיר לי את המרכז. הוא סיפר לי שאם אני רוצה ללמוד קבלה – זה המקום. הכל שם היה כל כך אמריקאי. טוב, לזה כבר הייתי רגיל. לא שמתי לב למשהו מיוחד. בארץ זה ישר בולט. ישר נראה מוזר אבל שם? שם זה היה נורמאלי. מרצ'נדייז בייבי – זה שם המשחק.

התחלתי ללכת לשיעורים. היו המון דברים מסביב. ספרים, אירועים, אותיות, מוצרים נילווים. הכל משווק כל כך טוב. הכל מוגש על צלחת של כסף. ועולה המון המון כסף. אבל איכשהו זה היה נראה הגיוני. וכפי שאמרתי כבר – זה היה נראה טוב.

השיעורים היו מאוד פשוטים. מעין גירסא מדוללת מאוד של קבלה – אבל זה מה שחיפשתי באותו הזמן. עזבו אותי ממורכבות. עזבו אותי מתורה ומצוות. תנו לי רוחניות – אבל בגירסה קלה לעיכול. תנו לי את זה מדולל. כמובן שלא הודיתי בזה ולא הייתי מודע לזה – אבל אולי זה מה שיכולתי לעכל באותו הזמן. וזה הגיע ישר אלי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את עץ החיים – עץ הספירות הקבליות, זה עשה לי משהו. עשה עלי רושם עמוק. הרגשתי מחובר לזה. לא היה לי מושג איך אבל הרגשתי קשר. בכלל – כל החיבור לקבלה היה עבורי מאוד עמוק. זה היה משהו שבשכל לא הצלחתי להסביר אבל משהו בפנים הרגיש שמחה שלא ידעה גבולות. כן – אחרי זה הבנתי שגם זאת בדיוק היתה הבעיה. חוסר בגבולות.

אני זוכר שהדברים ששמעתי שם התחילו להדהד בתוכי והתחלתי להסתכל על החיים שלי כמחפש רוחני. מצד אחד הרגשתי שאני מחפש רוחני שמחובר לדברים מאוד עמוקים ומהצד השני הרגשתי נפרדות מאוד גדולה מהעולם המקיף אותי. מהחברים של העבר ומההורים. מכל מי שהוא לא "רוחני".

כששמעתי בפעם הראשונה על סולם יעקב זה התחיל להתחבר לי. סולם יעקב הוא הסולם שראה יעקב בחלום. סולם שבסיסו בארץ וראשו מגיע לשמים. הסולם הזה סימל עבורי את האיחוד הבלתי נתפס בין שמים וארץ. את ההבנה שאפשר לחבר בין הדברים! שזה לא מנותק כמו שחייתי לפני כן. שאפשר לחבר את העולמות הרוחניים הגבוהים ביותר עם המציאות הגשמית הנמוכה ביותר. זה היה ממש נוקאאוט בשבילי.

לא היה לי מושג איך זה יתיישם בחיי כי – תורה ומצוות ממש לא נראו לי. אבל הפנימיות משכה אותי. במרכז קבלה לא היתה הקפדה על קיום מצוות. לפחות לא למי שהגיע מבחוץ. למדו שם גם יהודים וגם גויים – כך שגם המעצור הזה – מי אתם חושבים שאתם, מה הקטע של העם הנבחר? – לא היה שם. זה באמת אחת המשוכות שכל מי שמתקרב ליהדות עובר בשלב כלשהו – שם פשוט הניחו את המשוכה בצד.

להמשך המאמר: המרכז לקבלה ולקיחה – חלק 2