המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 1

שלוש שנים על הערסל בפאצ'ה מאמה דמו לחיים בתוך פריים מסרט טוב. ואז, מכולם, מופיע דווקא קן ווילבר ותוקע מקל בגלגלי מרכבת הצרצרים של טיוהר אל הנצח

שינויים גדולים מגיעים בהפתעה. זה תמיד קורה לי כשאני מרגיש כבר ממש טוב בנקודה מסוימת, חיצונית או פנימית, ופתאום הכול מתהפך ומשתנה. אני זוכר היטב את אותו הבוקר בפאצ'ה מאמה. שכבתי בערסל שהיה תלוי אצלי בבית, קורא בספר של קן ווילבר.

מכיוון שקיר אחד בבית העץ שבו גרתי היה תמיד פתוח ומשקיף אל היער הסמוך, יכולתי לראות את הגשם שירד בזוית ישרה. לא היה קר. היה מאוד נעים, והממטרים ירדו כמו מסך עדין.

הכול היה מושלם. הרגשתי כמו בפריים מסרט טוב. גן עדן בעולם הזה. אני לא זוכר טרדות באותו תקופה, רק זמן שקט ואיכותי לצלול פנימה. מעבדת מחקר לעבודה פנימית, חלומו של כל מחפש רוחני.

אבל משהו היה חסר.

טעם האחד

הספר שקראתי, "טעם אחד" (או אולי "טעם האחד" בעברית), היה מחולק לפרקים שדנו בחוויות הפנימיות של ווילבר ולחלקים יותר פילוסופיים-עיוניים. הוא דיבר של על נושאים רבים. אולי בעקבותיו התחלתי להרגיש פער בין מה שאני עושה בפ'אצה מאמה לבין הרצון הפנימי שהתחיל לבעור בתוכי. רצון  לקחת את השקט ואת התחושות הטובות ולהעביר אותן הלאה. לא להיות סגור בתוך היער המקסים הזה, אלא להוציא את זה החוצה ולשתף את זה עם אנשים אחרים.

הסתובבתי ברחבי הקומונה ומשהו הרגיש לי תקוע. משהו לא זז. מבחינה חיצונית, הכול נראה שמח ותוסס. אבל משהו באנרגיה הרגיש לי חסר חיות. פתאום זה הרגיש כמו בריחה: העולם בוער ואנחנו בקלאב מד רוחני שלא נגמר. היו שאמרו שעצם זה שאנחנו נמצאים שם, כאלטרנטיבה לטירוף ששורר בעולם, זאת העשייה הכי גדולה שלנו. אבל ההסבר הזה לא סיפק אותי. הוא הרגיש לי מנותק ומרוחק.

ווילבר דיבר בספרו על כך שרבים מבין חבריו שהיו מורים מפורסמים לבודהיזם, אנשים שהגיעו להישגים רוחניים גבוהים לטעמו, היו תקועים במהלכים פסיכולוגיים של גיל 3. הם אמנם לא יכלו להודות בכך בפני תלמידיהם, אבל הוא שלח אותם בהיחבא לטובי הפסיכולוגים, כדי לעזור להם עם "התקיעות" שלהם.

הוא הסביר שמי שתקוע בנפש בשלבים

בסיסיים יחווה גם קשיים בנקודות רוחניות גבוהות. גם אם זה לא דחף אותי ללכת לטיפול פסיכולוגי באותו שלב, סטנדרטי או אלטרנטיבי, זה התחיל להפנות זרקור לעבר האפשרות שהפאזל של התודעה כנראה קצת יותר מורכב מכפי שתפסתי אותו אז. הוא גם חידד אצלי את הנקודה של העשייה, של להוציא החוצה.

בין הדברים אצל ווילבר ששעשעו אותי במיוחד היה שבירת מיתוסים רוחניים. אחד מהם היה זה של  הליברלים, לפיו כל הדעות שוות, ועל כן אין דרך אחת כי כל הדרכים טובות. מין גרסה אמריקנית של "איש באמונתו יחיה" (שזה, אגב, עיוות ישראלי של הפסוק "צדיק באמונתו יחיה", שמשמעותו הפוכה לגמרי).

להמשך המאמר: המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 2