מרכז יוגה באפסטייט ניו-יורק. אישה מסתורית מחזיקה ספר תהילים מאחורי גבה, ואותיות עבריות של אור מופיעות על המצח באמצע טיפול רייקי. עושה רושם שאלוקים קורא לרן ובר

"אז אתה בא לאשרם?", שאל אותי דני. "איזה אשרם?", אני עונה. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. "האשרם בפונה? עכשיו?". "נו. האשרם היוגי הזה בצפון המדינה", הוא הפטיר בשאננות. "אה. יעני אפסטייט", חייכתי. "בדיוק!" הוא אמר, "אפסטייט. אפסטייט ניו יורק, אתה בא?".

רק לצאת מהעיר הזאת. כמה לחץ המנהטן הזאת. תחושה שאתה גר על גוש בטון. טוב, זה בערך מה שקורה שם. רק שזה לא סתם בטון, זה בטון יצוק על סלע. כל העיר הזאת היא חתיכת סלע אחד שיצקו עליו בטון וברזלים. חוץ מהסנטרל פארק, הכול פה מתועש עד המילימטר. לא שלא נהניתי, אבל חייבים קצת לצאת מהבטונדה. איך אנשים חיים פה? עם כל קילומטר שהרכבת התרחקה מהעיר, היציקת בטון הזאת ירדה לי מהלב. חופש. איך עזבתי את הג'ונגל של קוסטה ריקה? איך?

אחד משותפנו למסע היה אלכס, סניאס יהודי ממוצא רוסי. אני לא זוכר מה היה השם הסניאסי שלו.  הכרתי אותו פשוט בתור "אלכס המסג'יסט". תמיד היתה לי הרגשה שהוא עבר חיים מאוד קשים, ועכשיו הוא מנסה לתת לכולם תחושה של קלילות. איכשהו, הכאב בצבץ מבעד למסכה. במבט מעמיק אפשר היה לראות את זה בעיניים שלו, אבל על פני השטח היה לו חיוך מתמיד והוא הצטייר כבחור מאוד אופטימי ואנרגטי.

עד הקטע עם האוזן.

"מה הקטע שלך עם האוזן?", שאלתי אותו אחרי שהוא הסתובב חצי יום עם יד על האוזן הימנית שלו. "אין לי מושג, אחי", הוא חייך ואז התעוות מכאב. "פשוט אין לי מושג. אבל זה ממש כואב, ולא נראה לי שאני אצא מזה בקרוב." הסתכלתי עליו בדאגה.

האשרם היה ממוקם באזור ירוק וכפרי, ודבר אחד בטוח לא היה בו: הלחץ וריצוד האורות הניו-יורקי המוכר. הכול היה שליו וירוק שם. שבילים מטופחים בין עצים עתיקים, ציפורים וסנאים מקפצים, ובכלל – טבע, המון טבע.

הייתי צריך זריקה של טבע אחרי החודשים האחרונים בניו יורק העיר. היו שם כמה חברים סניאסים מטפלים, והחלטנו להחליף טיפולים. אלכס החליט שהרייקי שלי יכול לעזור לו. אני הייתי מאוד מסופק, אבל לא התווכחתי. אהבתי לתת טיפולי רייקי, והסביבה היתה מאוד נעימה ונינוחה. אלכס ביקש שאחכה לו קצת, ובינתיים הוא נתן טיפול למישהי והיה לי זמן להרפות ולהתכונן לטיפול בו.

ישבנו על "רצפת מזרונים" בחדר ענק, שמשקיף לאגם הקטן ולעצים. זה היה מבנה עץ עצום, ואנחנו היינו בקומה השנייה. צד שלם של המבנה היה עשוי זכוכית, וממנו נכנסה שמש עדינה ומפוזרת. מאחד החדרים הצדדיים יצאה אישה כבת שלושים וחלפה על פנינו. היא אחזה

בספר תהילים. היה לי קשה בתחילה לזהות מה זה, אבל אז הצלחתי לראות בבהירות שזה תהילים. אותיות גדולות מוזהבות הבהיקו על גבי הכריכה החומה. האישה החזיקה את הספר ביד שפנתה לכיווני, ואז חלפה על פני לכיוון המרפסת מבעד לדלתות הזכוכית.

היה משעשע לפגוש בספר התהילים דווקא פה, באשרם היוגיסטי הזה, כשכולם מסביב מזמרים צ'נטים הודים ומנסים להראות יותר הודים מהודים. דווקא פה. עקבתי אחריה במבטי, וכשהיא נעמדה עם הגב אלינו היא העבירה את הספר אל מאחורי גבה, באופן בו שוב זהרו מולי האותיות המוזהבות. משהו בתוכי התחיל להרגיש מוזר.

להמשך המאמר: הכול כתוב: רן ובר מתקרב לאלוהים – חלק 2