הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים – חלק 2

לתחילת הכתבה: הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים
באותו רגע היתה לי הארה: איזה כיף שאין לי אופני שיכוך מלא. בדקתי את גובה המשקה האיזוטוני בבקבוק השתייה שלי, וגיליתי שכנראה עדיין לא התייבשתי. עדיין לא התרופף הבורג מרוב חום – אז מה פתאום כיף שאין לי שיכוך מלא? מה זה, דיסוננס קוגניטיבי? אני מנסה לשכנע את עצמי עכשיו שזנב קשיח, כזה שמעביר בעוצמה את כל הרעידות של השביל המשובש עד דמעות הזה, יותר טוב מאופני שיכוך מלא שהיו חוסכים את כל הרעידות, הפחדים והחששות: אופניים שהיו צולחים את השביל בריחוף קל.

וידוי קצר לפני שאמשיך. למרות שמעולם לא חשבתי לקנות אופני שיכוך מלא בתור זוג אופני ההרים הראשון שלי, כשהייתי אצל חבר בחנות האופניים שלו, לקחתי לסיבוב קטן אופני שיכוך מלא בשווי 9,000 ₪ – לא הכי יקרים בליגה וגם לא הכי זולים, משהו באמצע או קצת למטה מזה (תלוי את מי שואלים) – בקיצור, עליתי עליהם, ירדתי ירידה קטנה והגעתי לשטח משובש להפליא בסוף הירידה.

זה היה חלק מפארק בהקמה, מלא טרשים, אבנים מכל מיני גדלים, סלעים ובורות למכביר. החלטתי להיכנס לתוכם ולראות מה יקרה. זה קצת הפחיד אבל… פשוט ריחפתי! זה היה כמו להיכנס לסרט תלת ממדי, שבו סלעים עומדים לפגוע בחללית שלך ואתה חולף דרכם או ממש מעליהם. זאת היתה חוויה מדהימה. החזרתי את האופניים למקומם, והמשכתי לחפש זנב קשיח במחיר טוב.

אז למה העדפתי בשביל הזה את הזנב הקשיח? – כי הרגשתי. הרגשתי שאני מת מהפחד לעוף

מהאופניים ולהתרסק על איזה סלע קטן ולפתוח את הברך, להיחבל ביד או משהו כזה. ראיתי פתאום שכל החיים אני מחפש שיכוך מלא. איך לא להרגיש את הבורות והטלטלות של החיים, איך להחליק מעל הסלעים. אבל פה, פתאום, בשביל, ראיתי את היופי והאנושיות בנקודה שבה הייתי.

המשך הכתבה: הבור והאור – חלק 3