הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים – חלק 3

מאיפה בכלל קיבלנו את בלמי הזעזועים המשומנים והיעילים להחריד על הלב שלנו? למה אנחנו לא מוכנים להרגיש כלום? מה קרה? כשהלב אטום לא מרגישים כלום. לא טוב ולא רע. פשוט משהו רדוד ושטחי, שמצליח לחדור דרך הבולמים. שמעתי פעם שמי שלא מוכן להרגיש כאב, לא יוכל לחוות אהבה טהורה, ושמי שלא מוכן להקשיב לפחד ולקבל את הפחד שבתוכו לא יוכל להרגיש שמחה אמיתית.

"דאגה ופחד גורמים ללב להיות אטום״

רבי נחמן אמר שדאגה ופחד גורמים ללב להיות אטום. איך הם עושים את זה? אחת הדרכים הפשוטות והבטוחות לאטום את הלב היא לסרב להרגיש את הדאגה והפחד. אם אני לא מסכים להרגיש פחד ואני לא מסכים להודות בכך שאני לחוץ או מודאג, הלב שלי אומר: אוקיי, אני מפסיק לדבר איתך, אני מפסיק להגיד מה אני מרגיש. אולי תשמע ממני בקפיצה של שני מטר באוויר – אז אצרח לך משהו. עד אז, אני סגור ולא מגלה לך כלום.

הסכמתי להרגיש את הפחד. יכול להיות שאתרסק. ואז מה? מה כבר יקרה לי? אני נוסע באיזה 5 קמ"ש בקושי, ואני בין כרמים ולא במעוזי החיזבאללה. איזו דרמה כבר אפשר לפתח בעשר שניות. יאללה, מרפים. יהיה מה שיהיה. העיקר לחוות ולתת לדברים לעלות.

הקולות הפנימיים

פתאום התחלתי לשמוע טוב יותר את הקולות הפנימיים הנאבקים זה בזה. מצד אחד שמעתי קול שאומר: אתה לא רוכב טוב. אתה רוכב מתחיל. אין לך אופניים ב-20 אלף שקל. אתה גם לא היית יודע לרכוב עליהם אם היו לך. אולי אף פעם לא תדע לרכוב כמו שצריך. בכלל, האופניים האלה לא טובים, הצמיגים שלהם מתאימים לכביש ולא לשטח.

ומה אתה בכלל עושה פה, בשטח? אתה ילד בן 15 שעושה קפיצות בקיר המוות? ומהצד השני קול שאומר: עזוב שטויות, איזה כיף. גם מפחיד, גם מאתגר וגם כיף. אתה ממש סבבה. תיהנה מהדרך. ואם אתה ממש מפחד או ממש תקוע, אתה יכול גם לעצור לרגע ולנוח. זה לא עונש. זה טוב. זה כיף. אתה בחרת לצאת לטבע. אתה בחרת לצאת מהנוחות של הבית לשבילים המוריקים האלה.

המשכתי לנסוע והתחלתי לחייך. הטלטלות נראו הרבה יותר קלילות והבורות כבר לא היו כל כך עמוקים. יצאתי מהשביל הזה והתחברתי שוב לשביל הראשי. הטרקטור כבר נעלם מהאופק. הסתכלתי מסביב: איזה נוף מדהים! כרמים פרוסים לכל הכיוונים, גבעות מיוערות באופק, שמיים כחולים ורוח מלטפת וכמו לוחשת – איזה כיף שבאת. איזה כיף שיצאת מהבית. מצאתי את עצמי בבית אחרי שעה ועשרים, וחשבתי על השיכוך המלא: כמה "מציאות" אני מפסיד כשאני מנסה כל הזמן להיות בשיכוך מלא? מה היה קורה אם הייתי נותן לעצמי קצת יותר לחוות את החיים בלי בלמי זעזועים?