newbשנת 2000, שדרות מלרוז, אל.איי. ספרי ניו-אייג' על המדפים, עשן קטורת, פסלוני מלאכים ואחד, רן ובר מישראל, פוגש גורו אלמוני שיש לו תשובה אחת כללית לכל שאלה: "רק אל תהיה מופתע"
רן ובר | 30/6/2010 10:21 פורסם במעריב nrg
רן ובר | 30/6/2010 10:21
קיץ 2000, מנהטן ביץ' קליפורניה, אני בן 27
בחנות הספרים בודהי טרי, בשדרות מלרוז 8585 בלוס אנגלס, היו שורות שורות של מדפים עמוסים לעיפה בספרי ניו אייג'. תלתלי עשן קטורת הסתלסלו באויר והפיצו ריח מתקתק. צלילי גיטרה ותוף אתני נשמעו ברקע. החנות היתה עמוסה לעיפה בפיצ'פקס – פיסלוני מלאכים, קלפי טארות, קריסטלים, מנדאלות, תמונות של מורים רוחניים. טיפוסים מענינים עלעלו בספרים בפינות שונות בחדר.
שמעתי שבאולם הצדדי יש סטסנג עם אחד התלמידים של פאפאג'י. הוא היה אמריקאי וזאת היתה הפעם היחידה שפגשתי אותו. אני לא זוכר הרבה מאותה פגישה למעט משפט אחד שנחקק בי. משפט עליו הוא חזר עליו כמה פעמים: רק אל תהיה מופתע.
בחורה צעירה לבושה בגדי יוגה שישבה משמאלי שאלה אותו האם חייבים להיות צמחוניים כדי להגיע להארה? מישהו אחר בקהל שאל אותו על חשיבות המדיטציה. הוא חייך בבישנות וענה שאין לו תשובה לאף אחת מהשאלות. היה שקט באויר ואז הוא הוסיף שיש לו תשובה אחת כללית: רק אל תהיה מופתע.
הוא הסביר שאם אדם למשל מחליט שלא בא לו ללכת לסופרמרקט לקנות מצרכים. והמקרר שלו ריק בעקבות זה. ואז הוא מאוד עיף והולך לישון ומתעורר בשלוש בבוקר ופותח את המקרר – ומגלה שהוא ריק. זה בסדר. רק אל תהיה מופתע! אין אוכל כי לא קנית. זהו. פשוט. הוא אמר שמבחינתו זה מפתח לכל שאלה. תעשה מה שאתה רוצה – רק אל תתפלא כשהתוצאות הרוחניות והגשמיות של הדבר יגיעו.
יש משפטים שהפשטות שבהם פוגעת בך ונכנסת עמוק. תבחר מה שתבחר – רק קח אחריות. רק אל תהיה מופתע אחר כך. אל תתלונן ותאשים את כל העולם.
אתה רוצה לפגוע במישהו? אין בעיה. אתה יכול לעשות את זה. זאת הבחירה שלך. אבל הבחירה אומרת שאתה גם מוכן לעמוד מאחורי התוצאה של הבחירה. ואז הכל נהיה יותר פשוט. אתה יכול לשתות קולה ולאכול את מגש הפיצה השני – רק אל תהיה מופתע אם לא תוכל להכנס לג'ינס שלך יותר.
באותה התקופה גרתי במנהטן ביץ', קליפורניה. עיירת יאפים זעירה השוכנת בגבול הדרום מערבי של לוס אנג'לס מדרום לשדה התעופה. זה היה מאוד נוח לצורך טיסות עסקים – הייתי נוחת בשדה ותוך כמה דקות מגיע הביתה. הבית היה ממש קרוב לים. אולי מאה או מאתיים מטר מקו המים. כל הקיר המערבי היה עשוי זכוכיות שהשקיפו לים והנוף הנפרש מהם היה מקור רגיעה לנפש בעיקר לאחר טיסת עסקים מעיקה. כבר כשהייתי מטפס במדרגות לקומה השנייה, סוחב אחרי את הטרולי ומריח את הבריזה המלוחה של הים – הייתי מתחיל להרגע.
אבל חוץ מהמיקום והים – מנהטן ביץ' היתה מקום די מדכא. זה היה כמו גירסא מציאותית של המופע של טרומן. כולם מחייכים חיוך אמריקאי מתוח ומזוייף. כולם צעירים ושזופים ומאוד יאפיים. לכאורה לא היה חסר שם כלום. באזור הזה בקליפורניה יש המון מרכזי קניות פתוחים שתמיד יש בהם חניה. אפשר להשיג בקלות מה שאתה צריך בלי להתאמץ. זאת היתה גולת הכותרת באותו הזמן. חוסר מאמץ. נוחות מרדימה.
אבל היה משהו מת שם. משהו חסר חיות. משהו כל כך פלסטי שאפשר להתפוצץ. אפילו השוטרים היו נחמדים. בוקר טוב אדוני. היתה נוחות בלתי נסבלת וזיוף אינסופי. עם האמריקאים בכלל לא היה לי קשר. למרות שעבדתי בהיי-טק, הייתי ממש מתרבות אחרת עבורם והשיער הארוך לא הוסיף חן בעיניהם.
להמשך הכתבה: גורו ללא הפתעות: תחנת רביעית, לוס אנג'לס-חלק 2
תגובות