בזכות נר חנוכה – סיפור חסידי

מאתר תפוז

בכפר סמוך בעיר רימאנוב, מקום מושבו של הצדיק רבי מנחם מנדל, היה גר מוזג יהודי מכניס אורחים וחסיד. מנהג היה בידי החסיד הכפרי, מסורת מאבותיו, לזרוע כל שנה פשתה בשדהו, ואת גרעיניה היה כותש, להוציא מהם שמן לנרות חנוכה. את ביכורי השמן היה מביא לרבו, הצדיק מרימאנוב, ובשמן הזה היה מדליק את הנר הראשון, בנוכחות החסיד.

שנה אחת היה חורף קשה: האדמה הייתה מכוסה שלג והבריות ישבו סגורים בבתיהם, אין יוצא ואין בא. הגיע ערב חנוכה, ובני ביתו של החסיד הפצירו בו שלא יסתכן ולא ילך אל הרבי, אך הוא אטם אוזניו ולא רצה לשמוע בקולם ולבטל ממנהגו.

לעת הצהרים לבש החסיד את בגדי החורף, לקח כד ומילאו בשמן מעשה ידיו, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. בלב שמח נכנס ליער המפריד בין כפרו לבין רימאנוב וצעד מלא ביטחון אל רבו הצדיק. אך נכנס החסיד ליער והנה התחיל השלג לרדת ביתר שאת (בעוצמה רבה יותר) ומחק את כל סימני הדרך. החסיד הוסיף ללכת עד שנוכח לדעת כי תעה בדרך וחדר עמוק לתוך היער, ללא מוצא. בינתיים העריב היום (ירד היום, בא הערב) והחסיד נשאר עומד על מקומו והתבונן על סביבותיו, אולי בכל זאת ימצא איזה סימן לשביל. אבל לצערו ראה כי כל העולם משטח שלג אחד ומוצא ממנו אין.

שקע החסיד בהרהורים והתחרט על שלא שמע בקול בני ביתו. אך יותר מכל הטרידה אותו המחשבה שהרבי מחכה ל"ביכורים" שלו והוא עשוי להחמיץ הדלקת נר ראשון בבית הצדיק. עומד החסיד ביער המלבין משלג, מרגיש את הקור החודר לעצמותיו ומהרהר במותו הקרב ובכך אפילו לא יזכה שיביאו אותו לקבר ישראל. בתוך כך נזכר החסיד בכד השמן שבידו וביקש לקיים את מצוות נר חנוכה לפני שיעצום עיניו לנצח. פתח את מעיל החורף שלו, הוציא ממנו פקעת של מוך (נוצות דקות ורכות המשמשות מילוי), עשה ממנה פתיל עבה, תקע אותו בתוך השלג, נטל את הכד ויצק ממנו שמן על הפתיל. עמד ובירך בכוונה עצומה "להדליק נר של חנוכה". הדליק את הנר, והשלהבת האירה את היער כולו.

ראו הזאבים שיצאו מן היער לטרוף טרף את האור הגדול וחזרו למאורתם, ובשעת מרוצם נשמע קול נשיפתם. נבהל החסיד והתעלף.

שכב החסיד אין אונים על השלג וחלם חלום: הנה הוא רואה כי לא הרחק ממנו מתנשא הר, ובהר כוך (שקע בקיר או בקרקע)  שעל פתחו עץ תמר.

התקרב אל הכוך, וכשנכנס נגלתה לעיניו מערה רחבת ידיים שבאחת מפינותיה דולק נר קטן. בקצה המערה יושב איש שיבה בעל זקן ארוך המכסה את כל גופו, חגור חרב על ירכו וידיו עסוקות בעשיית פתילות, וכבר יש לידו ערמה גדולה של פתילות.

ברגע שנכנס החסיד הרים הזקן שבמערה את עיניו וקיבל את פני האורח ב"ברוך הבא בשם ה' ". על שאלת החסיד מהן הפתילות המרובות שבמערה

השיב הזקן: "לפני שנים רבות הדלקתי לפיד גדול בעיר מודיעין. האמנתי כי כל בני ישראל ינהרו אחרי ויעשו כמוני- ידליקו לפידים על כל ההרים הרמים, לבשר לעם בגולה כי הגיעה שעת הגאולה. אבל רק מעטים הלכו בדרכי ונענו לקריאתי. לאחר מותי שכחו את הלפידים, ורק נר קטן השאירו לזיכרון, שמדליקים בבתי ישראל בכל שנה ושנה, וארץ ישראל נשארה שבויה בידי הגויים עד היום. מן השמיים גזרו עליי לשבת ולצפות שהנרות הקטנים בבתי ישראל יתלכדו ויתלקחו לשלהבת אחת גדולה, אשר תפרוץ ותבשר את הגאולה לעם. אני מכין את הפתילות לאותו היום הגדול, שבו כל אחד, מקטן ועד גדול, יצרף את נרו לשלהבת זו, המבשרת את קץ הגלות.

"ואתה," פנה הזקן אל החסיד, "בבואך אל הרבי תגיד לו: 'הפתילות מוכנות, האש מהבהבת.' יעשה הוא כדי להצית את האור הגדול ואז תהיה שעת רצון."

שאל החסיד את הזקן לשמו.

אמר לו הזקן: "שמי מתתיהו, וכך תאמר לרבך: 'זמן רב מחכה מתתיהו, וכבר הגיע הזמן!' ". כששמע החסיד את השם "מתתיהו" אחזו רעב גדול – והתעורר. כשפקח את עיניו ראה והנה הוא עומד על פתח ביתו של הרבי, וכאשר רק פתח את הדלת יצא הרבי לקראתו בפנים מאירות ואמר לו: "גדולה זכותו של נר החנוכה, ומי שמוסר נפשו על המצווה הזאת מקרב את הגאולה. יהי רצון שתזכה להביא שמן למנורה שבבית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן."