נדמה לי שהאגדה מספרת שזאת היתה תרומה של עמית יצחק לשיח "השקופי". בכל אופן בין אם זה הגיע ממנו או מגידי – המקור למשל הוא הCOMPRESSOR, "מכשיר" או פלאגין של אולפנים ו/או גיטרות שתפקידו "לדחוס" את הצליל. אחד השימושים הפשוטים ונפוצים של קומפרסור זה כשיש לך כמה כלי נגינה שאתה רוצה שכולם ישמעו טוב וחזק בהקלטה, אתה צריך לדחוס תחומי תדרים של חלק מהם כדי "לתת מקום" לכלים האחרים באותם התחומים. אתה מוותר על חלק מהעוצמה של הכלי אבל בצורה שבסופו של דבר מועילה למכלול.

אפשר לחשוב על זה כמו שאם יש לך קופסא קטנה ואתה רוצה להכניס לתוכה הרבה חפצים, יהיו חפצים שתפרק להם חלקים פחות חשובים כדי שתוכל לדחוס את כולם באותה הקופסא.

נחזור מהמשל לנמשל – כולנו בתור ילדים עברנו קומפרסיה. עברנו תהליך של דחיסה – כמו שאנחנו באמת? אף אחד לא יכול להחזיק מעמד מול זה. זה "יותר מידי" – YOU ARE JUST TOO MUCH כמו שאוהבים להגיד באנגלית. אז מה שבדרך כלל לומדים זה להוריד את הראש ולא לחטוף. יש כאלו ביננו שיש להם יותר בעיה להוריד את הראש ואז הם חוטפים יותר מהסביבה.

גם כשאדם מבוגר – הוא יכול להיות במקום עבודה שהבוס "מקמפרס" אותו או במערכת יחסים דחוסה ביותר. המפתח זה קודם כל לזהות את זה. לראות איפה אני באמת נמצא. האם זה המקום הנכון בשבילי? האם המערכת הזו מדוייקת בצורה שהיא מתנהלת? או שמישהו פה עושה לי משהו שאני כל כך רגיל אליו שהוא נראה לי נורמאלי לגמרי?

כל אחד צריך גם להיות מודע לרמות הדחיסה שהוא מסוגל לתפקד בהם בשמחה ובצורה אופטימאלית. אם עוברים את הגבול הזה – התפקוד נפגע, אתה מתחיל לפתח רגשות שליליים ביותר לגבי "המקמפרס" וכיוב' כשעובדים עם עוד אנשים – כמו עם עוד כלי נגינה, רמה קלה של דחיסה תמיד יכולה להיות שם – אבל האם היא הפכה לעיקר? האם היא פגעה במיקס??