לתחילת המאמר: אני, ג'יוואן טראנה: רחוב צייטלין, תל אביב- חלק 1

כשמסתורין פוגש אלגנטיות

1998. אני בן 25. סטסנג עם טיוהר במרתף בניין ברחוב צייטלין בתל אביב. עבדנו קשה כדי להפוך את המקום הזה לנעים ומדיטטיבי, אבל העובדות נותרו בעינן: מדובר היה במקלט טחוב, מחניק וחסר חן בלב תל אביב. דווקא דיירי הבניין נראו די שמחים מבואם של ארוכי השיער לבושי הלבן, במיוחד לאור העובדה שהתנדבנו להקים גינה מפוארת בכניסה. בפנים התאורה אפלולית ומיסטית. התרגשות בקהל. היום אנשים מבקשים לעצמם שם חדש. היום אנשים רוצים סניאס. הם מתכננים להשליך את הזהות הישנה, המזויפת, ולהיכנס לדרך חדשה של אור ואמת. כמו פרפר שמשליך את הגולם. או שמא גולם שמשליך את הפרפר?

באוויר מתפשט לחץ קבוצתי מהסוג העדין והמחבק. מה, עדיין אין לך שם? עדיין קוראים לך אמיר או אבי משעמם כזה? הלב שלי הולם חזק. ללכת על זה? לזרוק את הזהות הישנה והסתמית שלי ולפרוץ אל שמי התכלת הזוהרים של ההארה? אבל מה יקרה אם אני אקבל שם כמו של יניב, אני חושב לעצמי בדאגה. לפחות אם היו מבטיחים לי איזה שם עוצמתי כמו שיווה, או זאקיר – אז זה אולי היה פשוט יותר. אבל אם אפול על משהו מפדח? איך אציג את עצמי למשקיעים של החברה שלנו? איך אתקשר עם המשפחה והסביבה? זהו. הבנתי. זה בדיוק המפתח, אני צריך לזרוק את כל הדאגות ולבקש שם.

בכלל, אני חבר שלו, של טיוהר. הוא בטח ייתן לי אחלה שם. ככה זה כשיש קשרים אישיים עם המאסטר, לפחות שם נורמלי מגיע לי לא? מצד שני, לך תדע. המוארים האלה, אי אפשר לדעת מאיפה הם מביאים את השמות. אולי משהו ישתבש, והוא

ייתן לי איזה שם מוזר כמו ספתוש, או אלסם, או משהו כזה?

להמשך המאמר: אני, ג'יוואן טראנה: רחוב צייטלין, תל אביב- חלק 3