newbהם ישבו קרוב מספיק אבל עדיין מרוחקים אחד מהשנייה. הוא בהה בכוס הקפה שלו. היא לא אמרה כלום. הוא שתק. מה הוא כבר יכול להגיד? המריבה של אתמול בלילה עדיין ניצבה ביניהם כמו קיר בטון קר ואפור.
פיוס אחרי מריבה. מה עושים עם זה? איך ניגשים לחבר מחדש את הקרעים? את כבר לא רוצה לריב אבל גם לא מוצאת את המילים הנכונות, את הגשר. מי בכלל צריך לעשות תשובה על מה שקרה? אולי זה הוא, אולי אני?
פעם באו אלי זוג מקסים וחבוט לעייפה. מריבות נשנות של עשרים שנה נתנו בהם את אותותיהם. שאלתי אותם אם הם מאמינים שמשהו יכול להשתנות ביניהם? הם אמרו שקשה להם הוא להאמין שאחרי כל כך הרבה שנים משהו יכול להיות אחרת. הרי גם אם הדברים ישתפרו, הם טענו, מתישהו זה יחזור להיות אותו הדבר. וחוץ מזה – הסביר הבעל, אנחנו כבר כל כך פגועים אחד מהשנייה הצלקות עדיין כואבות. ובכל זאת, הם הסכימו להפגש ולקבל עזרה.
בכל אופן, אתם כבר כאן, ציינתי. מה דעתכם, אולי תנסו להשלים? עם הדבר הזה, היא שאלה. הוא הניד בראשו בייאוש. הבנתי שהם לא מוכנים לקחת אחריות על הצד שלהם. קודם שהוא יתנצל, היא אמרה, ושילבה את ידיה בילדותיות.
אתה רואה עם מה אני צריך להתמודד? הוא שאל אותי. הבטתי בהם בצער.
הטלפון שלה מצלצל. היא מתנצלת ויוצאת מהחדר לשיחה חשובה. קרני שמש אחרונות של שקיעה נכנסות לחד ואז נמוגות כשהיא נסגרת. אחרי שהדלת נטרקת מאחוריה הוא שואל, אני צריך לפייס אותה? אני צריך לעשות את הצעד הראשון? למה דווקא אני? אתה יודע אילו מילים היא מטיחה בי? כמה כפוית טובה היא על כל מה שאני נותן לה?
הבטתי בו. מה אתה אומר? שאלתי. אני לא יודע, הוא חייך במבוכה. אם הייתי יודע לא הייתי בא לכאן, לא? עכשיו תורי לחייך. אני חושב שהתשובות אצלך, אמרתי, אני רק עוזר לך לסדר את המילים. טוב. הוא אמר. אז אם אני מבקש להתפייס איתה, זה אומר שאני דפוק לא? מה הכוונה, שאלתי. שאני זה שבעייתי, שבגללי הכל התחיל והכל נהרס כל פעם וזה ממש לא נכון. אלא? שאלתי. הוא הרכין את ראשו בהכנעה. כמעט לא נכון, הודה לבסוף, זאת אומרת היא בעייתית, אתה בטח כבר רואה את זה בעצמך אבל גם אני.. חיוך קטן בוקע לרגע על פניו.. לא בדיוק מושלם.
כששני בני הזוג ננעלים, קשה מאוד לגשת ולפייס את השני. כל אחד מתבצר בעמדה שלו וקשה מאוד לצאת ולקחת אחריות על הצד שלי. יש תחושה שאם אני אעשה את הצעד הראשון אז בזה אני מכריז שאני האשם. כמובן שהאמת היא שעצם העובדה שאני מוכן לעשות את הצעד הראשון דווקא מוכיחה בגרות ורצון טוב מצידי. הרי ברור שכל מריבה דורשת שני צדדים. אם אני בא לבן או בת הזוג שלי ומודה שהייתי לא בסדר ושאני רוצה שהקשר ביננו ישתנה לטובה זה לא אומר שאני ״הבעייתי״. זה מצביע על רצון טוב לפיוס והתקרבות מחודשת.
אבל מה יהיה אם היא פשוט תלעג לי? הוא שאל בחשש והחזיר אותי אל החדר. מה? שאלתי. אם אני אנסה לגשש ולפשר ביננו והיא פשוט תצחק עלי? אני לא חושב שהיא תצחק עלייך, אמרתי, וגם אם כן זה יהיה ממצוקה ולא מרשעות.
אני צריך לקחת נשימה עמוקה ולפייס את השני. להודות בחלק שלי. להאמין שגם השני רוצה קשר ואנחנו פשוט בנעילה. העובדה שאני מכיר בבעייתיות של ההתנהגות שלי או של המילים שלי אומרת שאני בעצם טוב, שאני רוצה טוב. זה בדיוק הפוך ממה שאנחנו חושבים! הילד הקטן שבתוכי אומר ״אל תודה בכלום! תעלים ראיות״ והאמת היא להפך, אם אני אפתח את הדברים יש סיכוי לקשר. אם אמשיך להתבצר שום דבר טוב לא יצא מזה.
יש עוד סיבה שאני לא עושה את הצעד הראשון, הוא אמר לבסוף. באמת? שאלתי, מה? הוא הסמיק מעט. היה ניכר שהוא מרגיש לא בנוח. טוב, הוא אמר, אני גם קצת מעניש אותה ככה. הוא הודה. אני לא מדבר איתה ואני יודע שזה קשה לה… אני יודע שזה לא הגיוני, הוא אמר, ואולי קצת אכזרי מצידי אבל אני גם מאוד פגוע ממנה.
אז מאיפה להתחיל? הוא שאל לבסוף והביט בחשש לכיוון הדלת. נראה שהוא בכיוון. בעצם מה עשית? שאלתי. באתי הביתה והייתי עצבני מיום העבודה וכל דבר שהיא עשתה עצבן אותי. בקיצור, לא התנהגתי יפה וכעסתי עליה כשהיא התחילה לחקור אותי לגבי מה היה היום ולמה אחרתי. זה עלה לטונים גבוהים ו..
טוב, אמרתי, ומה היית רוצה להגיד לה? אני.. הוא התחיל לגשש, הייתי רוצה להגיד לה שראשית אני מצטער על ההתנהגות שלי אתמול בערב. שהגעתי מאוחר רעב ועצבני לא בגללה ושאני מצטער על המילים שאמרתי לה. הנהנתי. מה זה לא טוב? הוא שאל בחשש. להפך, אמרתי. נשמע שהדברים שלך כנים ושאתה רוצה שינוי. אמרתי את זה? הוא שאל בדריכות. לא לגמרי, נאנחתי. תגיד, שאלתי, ומה עם החלק שלה? מה, זה טוב לדבר על זה? התעניין. האמת שלא, חייכתי. עדיף שתדבר על עצמך ומה הרגשת ומה עבר עליך והעובדה שאתה מצטער, זה יותר מעניין אותה כרגע מלשמוע איפה היא לא הייתה בסדר. זאת כבר העבודה שלה.
הרבה אנשים מנסים לגשש ולחשוב מהן המילים הנכונות, איך אני מתפייסת עם בעלי? מה המילים הנכונות להגיד לאשתי? לצערי אין נוסחאות פלא חיצוניות אמיתיות. פעם אמר לי רב אחד – עדיף מחמאה אחת אמיתית וכנה מעשרים שהן, בלשון עדינה, לא מדוייקות ואמיתיות לגמרי. אנחנו אוהבים אמת וכמובן כשהיא מגיעה ברחמים והרכנת ראש – אנחנו יכולים להכיל אותה בצורה פשוטה יותר ולתת אמון בדובר.
אתה רוצה להתקרב אליה באמת? חקרתי. כן, הוא הודה, אבל אני מפחד. יופי. אתה יכול לדבר על זה, אבל לא להאשים אותה. אלא לשתף את החוויה הרגשית שלך. אתה לא צריך להגיד לה שהיא מלחיצה אותך ושהיא שתלטנית ובעייתית. לא? הוא חייך. לא, אמרתי, אבל אתה יכול להגיד לה שכשנכנסת והטונים התחילו להעלות משהו נאטם בתוכך. נכון! הוא צהל. רגע, משהו נאטם בתוכך ובגלל זה התנהגת בצורה כל כך חסרת התחשבות. אתה מצטער על זה, נכון? כן, הוא הודה והרכין את ראשו. ומה אתה רוצה לעשות בקשר לזה? שאלתי. האמת שאני לא ממש יודע, הוא אמר, אבל זה קורה הרבה. מתי זה קורה? חקרתי שוב.
הוא הפנה את ראשו וחשב. אני משער שזה קורה בעיקר כשאני נמצא בלחץ, נניח מהעבודה, או מגיע רעב ועייף ולא כל כך מודע לעצמי ואז אני.. לא אמרתי דבר, רק הנהנתי. ואז אני מתפרץ עליה, הוא אמר, האמת שזה ממש מבייש. מעולה, אמרתי. מה מעולה, מה? הוא שאל, זאת התנהגות נוראית שאמרתי לך שאני מתבייש בכלל לדבר עליה. כן, הנהנתי, ומה יקרה אם תגיד לה את זה? מה יקרה אם תגיד לה שזה קורה לך כשאתה לחוץ או רעב ושאתה מאוד מתבייש בהתנהגות שלך ורוצה לשנות אותה? שאתה מצטער שהתפרצת עליה והאשמת אותה?
הוא הנהן. נראה לי שאתה צודק, הוא אמר. הוא שוב הנהן באיטיות. אני חייב לעשות את זה, אין ברירה. זה קשה לי אבל אני הולך לדבר איתה על הדברים האלה. אני באמת אוהב אותה. תגיד, הוא שאל. הייתי מוכן לשאלה הזאת מראש. תגיד, הוא חזר על דבריו, אבל.. מה עם הצד שלה? זאת אומרת..
אל תדאג לה, אמרתי לו. תדאג לחלק שלך. הוא הנהן בהבנה. הדלת נפתחה.
אני מצטערת שהתעכבתי כל כך, היא התנצלה. תוך כדי שסגרה את הדלת בעדינות שמתי לב שהשמיים מאחוריה היו כבר חשוכים לגמרי. היא התיישבה ואז היא הביטה בו. הוא רצה להגיד משהו אבל היא אמרה, רגע, קודם כל אני רוצה להגיד משהו. האמת שחשבתי בחוץ על הדברים ויש לי.. זאת אומרת אני חושבת שהבנתי שיש לי חלק במה שקרה אתמול. היא עצרה והביטה בי לרגע, אני מעדיפה לדבר על זה בבית. ליוויתי אותם לדלת וצפיתי בהם נכנסים לרכב בדממה. אורות הרכב שטפו את החושך הכבד לרגע ואז נעלמו עם הרכב הנוסע אל עבר הכביש הראשי.
פורסם במקור במגזין ״אשת״