הבעיה הגדולה עם הנפילה היא היאוש שיכול להגיע בעקבותה.

בנאדם מנסה, משתדל, ממש רוצה ואז ב"שטח" כשהדברים יורדים מהרצון לעשייה משהו מתפשל. משהו קורה – והוא שוב נופל.

אז מה האדם עושה? הרבה פעמים הוא מתייאש ואז לא עושה כלום. אני לא מתאים לזה. אני לא יכול לעשות את זה. זה גדול עלי. זה לא מתאים לי. והאדם מצמצם את עצמו כדי לא להרגיש את הכאב של הכשלון.

אבל אם אני מבין שאני לא כשלון. אם אני מבין שאפילו נכשלתי, *אני* לא כישלון! אני מוצלח, אני מוכשר, אני יכול, אני טוב. רק שבנקודה הזאת נפלתי. הבעייה היא שאני מקשר את עצמי עם הנפילה במקום להבין שאני נופל – אני חושב שאני הנפילה עצמה.

זה שאני נופל וקם – העניין הוא לקום. אי אפשר להבטיח לאדם שלא יפול, להפך, כל הבריאה בנויה ברצוא ושוב – בעליות ובירידות, בכניסות וביציאות. העניין הוא מה אני עושה עם זה?

אם אני מחליט להיות עקבי, וגם אם אני נופל למשוך את עצמי למעלה. להתחזק אפילו במעט טוב שאני מוצא בעצמי. אפילו אם המעט הזה נראה לי לא משהו רלוונטי, לא משהו גדול. אבל זה מעט *טוב*. יש בזה טוב והטוב הזה יכול למשוך אותי לעוד יותר טוב. לעוד יותר עומק.

אז השמחה יכולה להגיע. אפילו שאני בנפילה, אפילו שהכול נראה לי שחור. הנקודה הזעירה של האור. הנקודה הזאת מביאה עוד ועוד אור, עוד ועוד טוב. פתאום מבחינה מסויימת – הנפילה משרתת את הקימה. הנפילה מראה לי שאני בכל זאת רוצה. שאני לא מקבל את הדברים כמובן מאליו ובעזרתה אני מחפש ומוצא את הטוב בעצמי.

ואז אני יכול להתחזק ולקום ושוב לנסות. ולא לוותר.