אחת הבעיות הגדולות בזוגיות היא ההאשמה ההדדית המפורסמת : הוא לא נותן לי מספק תחושת אהבה, או אני מרגיש שהיא לא מספיק אוהבת אותי. מאיפה זה מגיע? למה אנשים שחיים ביחד ונראה שטוב להם כל כך – מרגישים חסרי אהבה, חסרי סיפוק?

התחושה "אני אהוב" וההפך שלה "אני לא אהוב" – מגיע למעשה מהילדות שלנו. מהילדות המוקדמת. אם אני גדלתי בצורה שבה הרגשתי שאוהבים אותי, שמבינים אותי, שמכבדים אותי – אני נושא את זה איתי לכל החיים. ואם גדלתי בצורה שבה לא הרגשתי אהוב, לא הרגשתי רצוי וכיוב' – זה מה שאני נושא איתי. ואם זה מה שאני  לוקח איתי לחיים – זה מה שאנסה להוכיח שהוא באמת המציאות מסביבי.

אם אדם לא מרגיש אהבה בתוכו – הוא יצטרך ל"הוכיח לעצמו" שההרגשה הזאת אינה דמיונית. באמת לא אוהבים אותו. ולכן כל דבר קטן שיכול אפילו להתפרש אצלו כחוסר אהבה – יהפוך להוכחה נוספת וניצחת – באמת לא אוהבים אותי.

הבעיה העקרית היא שאנחנו בדרך כלל לא מודעים לזה. אנחנו חושבים שהכל בסדר אצלנו (פחות או יותר) רק שהבעיה נמצאת אצל השני. אם הוא או אם היא היו אנשים "נורמליים" שיכולים לתת אהבה אז הכל היה בסדר. אבל האמת היא שאם אני לא מסוגל לקבל אהבה – גם אם השני מאוד יאהב אותי, פשוט לא ארגיש אהוב.

אז מה עושים?

קודם כל – מתחילים להקשיב לעצמנו. מהם הקולות הפנימיים שבתוכי? האם יש בתוכי ילד קטן שלא מרגיש אהוב? מתי הוא מרגיש ככה? אם אוכל להקשיב לו, אולי יספר לי את תחושותיו והרגשותיו. לאט לאט יוכל להחשף הסיפור הפנימי שלי – ואוכל אני קודם כל להכיל את הרגשות האלה. מתוך זה שאני מכיל את אותן הרגשות, אוכל להעניק לילד הפנימי מה שמעולם לא ניתן לו. אהבה.

כאשר אני מתחיל לטפל בחוסרים שלי בעצמי – כל המערכות יחסים מסביבי יכולות להשתנות כבאורח נס.