Hitgalut

רוצה להפיץ! רכישת ספר רגיל רכישת מהדורה דיגיטלית פורום
פרק ראשון - ניו יורק PDF הדפסה דוא

ניו יורק

אור חזק שטף את האודיטוריום החשוך. הלב שלי החסיר פעימה. זה היה האות המקדים למצגת. הקהל השתתק ומאות זוגות עיניים רותקו למרכז הבמה. על מסך ענק ריצדו על רקע שחור הלוגואים של מיקרוסופט ולצידו זה של סרץ' ויז'ן. רמי הסתכל עלי בעיניים בורקות : "תראה להם מה זה!"

הרגשתי בחילה. מצגות ענק כאלו מפחידות אותי. ברגע שאני כבר על הבמה ומתחיל - הפחד נעלם ואז אני כמו דג במים. אבל לפני זה - אני בקושי יכול לעמוד על הרגלים. הסתכלתי על רמי בתחינה. "אל תדאג, מקסימום שלוש מאות איש." אמר. מנסיון, כשרמי נותן הערכות כאלו אני צריך להכפיל את זה. השאלה בכמה.

לבשתי מכנסי גאפ בצבע חאקי בהיר וטי שירט שחור עם כיתוב בלבן - סרץ' ויז'ן. רמי החליט בסוף ללכת עם מיקרוסופט ולא עם גוגל. ההחלטה לא מצאה חן בעיני. אני מקווה שזה לא בגלל כל הדברים הקטנים שהם נותנים לנו כמו הכנס הזה, או אפילו הדפסת החולצות. אי אפשר לדעת עד לאן הקמצנות שלו מגיעה. "מוכן?" הוא שאל אותי ואז אמר בצחוק של תן תוך כדי שהוא דוחף אותי לכיוון מרכז הבמה, "האמת שזה לא משנה!"

סידרתי את המיקרופון אוזניה ולקחתי נשימה עמוקה. רמי צעד לעבר העמדה שלו - שולחן קטן ועליו הלפטופ עם המצגת. מוזיקה קצבית רמה פרצה מהרמקולים וקריין אמריקאי בעל קול בס הכריז עלי. אין דרך חזרה. נו מילא. זינקתי למרכז הבמה לקול מחיאות כפיים רמות.

לחץ לרכישת עותק של הספר - עכשיו במחיר מבצע או התקשר 0509766811

כפי ששיערתי. חמש דקות לתוך המצגת ושכחתי מהבחילה, הבהלה או חוסר הנוחות. נעתי על הבמה מצד לצד התקרבתי לקהל וסיפרתי להם על המוצר החדשני שלנו - חיפוש וידאו באינטרנט על ידי זיהוי קולי. הצגתי את הדמו של המוצר ואת השקופיות עם התחזיות של האנליסטים. רחש עבר בקהל. הרגשתי חי. אדרנלין זרם בגופי. עברנו לשלב השאלות ומספר עיתונאים מהתעשייה שאלו את השאלות הבנאליות והצפויות מראש. עניתי להם בקצרה ובאדיבות. לקראת סוף המצגת ראיתי שני יפנים מחליפים כרטיסים עם רמי וכמה אמריקאים בחליפות עומדים לצידו ומדברים בשקט.

סיימתי את המצגת בתרועות רמות. פרשתי אל מאחורי הקלעים ורמי מיהר לקבל את פני, "מדהים. אחי אתה תותח." הוא היה אכסטטי. הוא פשוט לא היה יכול להתאפק, "יש לנו שתי פגישות עם קרנות הון סיכון מחר. הם חשבו להיפגש עוד חודשיים שלושה אבל בעקבות המצגת המדהימה שלך, הם באו אלי וממש התחננו להיפגש מחר."

"מעולה. בהצלחה." אני שונא שהוא מתחיל לגייס אותי כבדרך אגב. עוד חמש שעות אני בשדה תעופה בדרך לארץ.

"מה זאת אומרת?" אמר בפאניקה, "אני חייב אותך. כבר ביררתי בקשר לכרטיסים. יש טיסה של אל על מחר בערב."

"אני לא יכול. דליה גם ככה בקריזה עלי. עדיף שאחזור הלילה."

"אתה לא יכול לעשות לי את זה. בלעדיך אין לי כלום," הודה רמי, "אני חייב אותך בפגישה הזאת. אתה רוצה שאני אדבר איתה?"

"לא," חייכתי. רק זה חסר לי, "זה בסדר. אני כבר אסביר לה."

"תודה אחי," אמר רמי, "אני רץ לעדכן אותם ולסגור עוד משהו."

"עוד משהו?" רטנתי.

"לא קשור אליך. אתה חופשי עד מחר באחד עשרה בבוקר. אני אנסה להשחיל לעצמי עוד כמה פגישות הערב ומחר מוקדם בבוקר."

"אוקיי צ'יף." אמרתי לו בחיבה והתחלתי לפסוע במסדרונות החוצה מהתערוכה. בדרך כלל הקליטה טובה יותר ככל שאתה מתרחק ממרכז העניינים וגם לא התחשק לי להתחיל לדבר עם אף אחד.

נעמדתי במסדרון צדדי שהיה ריק מאנשים וחייגתי לדליה. היא לא ענתה. החזרתי את הסלולארי לכיס והמשכתי לצעוד החוצה. קול מוכר צעק מאחורי באנגלית: "תשמע. זה היה ממש מדהים!" הסתובבתי וראיתי את רודני ממיקרוסופט.

"תודה. תודה לכם על הארגון."

"אה. זה כלום. רוצה לבוא איתנו הערב לבלו נוט?"

"ג'אז?"

"כן. מתאים?"

"מעולה. תגיד מה עם אשתך והילדים הם לא מתגעגעים?"

"שיחכו," ענה באדישות, "אנחנו צריכים לחגוג לא?"

יצאנו למועדון. היה יחסית מוקדם אבל הייתה אוירה טובה. פספסתי את השיחה של דליה. מרוב רעש לא שמעתי את הצלצול. בשלב מסוים רודני עלה לבמה, תפס את הסקסופון והתחיל לנגן עם הלהקה לקול מחיאות הכפיים של כולנו. הוא השליך את הז'קט העסקי שלו ונשאר לנגן בחולצת כפתורים בצבע ג'ינס. הוא היה ממש טוב. החיים שם נראו לי קסומים באותו רגע. כמו ילדים שרצים ומשחקים בלי דאגות, רוכבים על גלי הצלחה. החיים האפרוריים בארץ נשכחו ממני לרגע. רודני התיישב לידי עם בירה נוספת. "לחיים!" הוא קרא, "לחיים!" החזרתי ונקשתי את הבקבוקים.

"אני עושה מה שאני רוצה." הוא לחש לי. לא הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר אבל חייכתי. "יש לי כסף. יש לי השפעה. יש לי הכול." הוא הוסיף ושתה את הבירה בלגימה אחת ארוכה. קצת קינאתי בו. נזכרתי בחיים שלי בארץ, נזכרתי בקשר עם דליה וכמה החיים משעממים אותי יחסית למה שאני חווה פה. "רודני," שאלתי לפתע, " אתה באמת מאושר?" המבט שלו התאבן בן רגע והיה נדמה לי שהוא החוויר, עד כמה שזה אפשרי למישהו ממוצא אפרו אמריקני, "לא שואלים פה כאלה שאלות!" נראה לי שהוא ממש כעס עלי. פתאום המסכה המושלמת התקלפה ולשנייה אחת כל הזבל נגלה. הוא הזמין עוד בירה ושתה אותה תוך שהוא צופה בלהקה. הרגשתי לא בנוח אבל לא יכולתי לעשות הרבה. גמרתי את הבירה שלי וקמתי ללכת.

"תגיד," פתאום הסתובב אלי בחיוך, כאילו כלום לא קרה, "רוצה לבוא איתנו למסיבה בצפון העיר? יש מסיבה מדליקה בשדרה האחד עשרה. מוזמנים בלבד." אין סיכוי, חשבתי. מלמלתי משהו על פגישות למחרת בבוקר, אמרתי לו לילה טוב ויצאתי לאוויר הלילה הניו יורקי הקריר.

לחצו לרכישת העותק הדיגיטלי - גירסת PDF ל IPHONE, ANDROID או למחשב

כשיצאתי מהמועדון ראיתי שיחה שלא נענתה מדליה. למעשה חמש שיחות. התקשרתי אליה. "הי מותק."

"איפה אתה? מה קורה איתך? כל כך דאגתי."

"אני בסדר," הרגשתי כאילו משקולת של חמישים קילו התיישבה על צווארי, "הכול בסדר."

שתיקה קצרה.

"מה אתה עושה?"

"מסתובב בניו יורק."

"רגע," לחץ קל בקולה, "אתה לא אמור להיות בשדה תעופה?"

"אה. לא יש פגישות. אני חייב להישאר עוד לילה פה."

היא לא ענתה. הרגשתי את הדמעות מהצד השני. "דליה?" היא שתקה. "מותק, אין מה לעשות. אני חייב להישאר."

"כל כך קשה לי. אני מתגעגעת אליך."

"גם אני," אמרתי באוטומטיות ולא הרגשתי כלום. "טוב אני חייב לסיים."

"מתי אתה נוחת?"

"בערך חמש וחצי בבוקר."

"אני אחכה לך בשדה תעופה,"

"אין צורך,"

"ובכל זאת." אמרה, "אני אוהבת אותך".

"גם אני." רציתי להאמין בזה.

חזרתי למלון, רמי כבר נחר. הוא בטח שתה ויסקי בבר של המלון עם השומר הזקן וכשראה שאין עוד מה לעשות שם - הלך לישון. יום גדול מחכה לנו מחר.

**

קמתי מוקדם. רמי עוד ישן. איזה פגישות ואיזה נעליים. בטח אין לו אף פגישה חוץ מהמשקיעים. עדיף שאני אצא לפני שהוא יתעורר שלא יגרור אותי איתו לאיזה דֶלִי לארוחת בוקר אין סופית שכוללת מעבר על הדד ליינים שלנו בקוד ואסונות מהסוג הזה. לא היה לי כוח - לא אליו ולא לערימת הסופגניות והקפה האמריקאי הנורא שהוא בטח יזמין שם. הוא טוען שהוא אוהב את הקפה הזה. מים צבועים בשחור, זה מה שזה. קפה שרוף שעמד שעות בתוך המיכל שלו. פשוט - באותו המחיר הוא יכול לשתות כמה פעמים שהוא רוצה.

חמקתי החוצה מהחדר בלי שישמע אותי וירדתי לרחוב. המשאית של הקפה חנתה לא רחוק מהמלון. זה היה פתרון טוב בשבילי לבוקר. אספרסו כפול ומאפין בטעם אוכמניות. אני לא יודע אם זאת אותה משאית שראיתי אתמול באזור אחר בעיר שמתחילה את הבוקר כאן וזזה או שזה פשוט צי של משאיות אספרסו שפושט על העיר בבוקר, משקה את התושבים במנת קפאין מרוכזת וממשיך הלאה. האמת שלא היה אכפת לי. כל עוד שהקפה יהיה חם מספיק והמאפין טרי.

שמתי פעמי לרחבה ליד ניו יורק יוניברסיטי, נקבצו שם מספר זקנים סיניים שתרגלו טאי צ'י. מסביבם כמה יונים בודדות שהתעופפו כל פעם שמישהו התקרב לאזורן. נעמדתי לא רחוק מהזקנים והתחלתי לתרגל טאי צ'י בעצמי. הם היו איטיים מדי בשבילי, לא הייתה לי סבלנות.

התחלתי לפסוע לכיוון הדשא. חב"דניק בחליפה שחורה עמד ליד דוכן לצד הדרך. השתדלתי להימנע מקשר עין. רק זה חסר לי.

"הי! אתה ישראלי?" קרא אלי. אופס נתפסתי.

"איך ידעת?" שאלתי בחיוך, "שוב האף הסגיר אותי?"

"לא," הוא צחק, "המבט האינטנסיבי וזה שניסית להתחמק ממני."

"אתה מאשים אותי?" שאלתי והצבעתי על התפילין שהניח בידיו.

"האמת שלא." הוא החזיק את התפילין ועשה פרצוף מפחיד, "תפילין זה דבר מאוד מסוכן!"

הסתכלתי עליו לרגע ולא אמרתי כלום. היה בו משהו מעניין.

"אני רואה שאתה אדם רוחני." אמר לבסוף.

"אני? למה אתה חושב?" צחקתי.

"טאי צ'י."

"אה. אני אוהב לטעום קצת מכל דבר."

הוא החווה לכיוון התפילין.

"לא צריך להגזים,"

"סתם שאלה, למה טאי צ'י כן ותפילין לא?"

"אני שונא כפייה דתית על הבוקר ואל תתחיל תגיד לי שזו רק הצעה."

"טוב." הוא אמר והתחיל לגלגל את התפילין בחזרה לנרתיק שלהן. אז הוא התחיל לקפל את השולחן שלו.

"הי! אל תיעלב. זה שאני לא רוצה להניח תפילין זה לא אומר כלום. בטח יש פה אלפי אנשים שירצו."

הוא צחק, "אתה בן אדם מיוחד. אבל לא עד כדי כך. אני לא סוגר הכול בגללך אני פשוט מעביר את הדוכן שלי לטיימס סקוואר. זה הזמן שהתיירים הישראלים מתחילים להגיע לקנות חולצות - איי לאב ניו-יורק."

"כמה משלמים לך על זה?"

"משלמים?"

"נו. הם בטח משלמים לך." חקרתי.

"אפס." הוא צחק והחווה בידו צורה של המספר אפס, "אני פשוט מאמין בזה. אני חושב שזאת המשימה שלי בעולם הזה. לפחות כרגע."

היה לי קשה להאמין לו. בטח יש פה איזה מלכוד. הוא בטח ינסה להחתים אותי עוד רגע על הוראת קבע ויגזור קופון. "ובכל זאת?"

"זהו," אמר, "אין סודות אפלים. תגיד - אתה אף פעם לא עושה משהו רק בגלל שאתה מאמין בו?"

לא עניתי לו. האמת היא שלא. אני מאוד רחוק מלעשות מה שאני מאמין בו. אני בכלל מאוד רחוק מלהאמין במשהו.

היו לו עיניים עצובות.

"תגיד, אתה מאושר?" ניסיתי גם פה.

הוא קיפל את רגלי השולחן ואז הישיר את מבטו ואמר לי בפשטות: "לא. אבל אני עובד על זה."

"אני מעריך את התשובה שלך." אמרתי.

"אתה בן אדם של אמת."

חייכתי. "לא כל כך מהר," הוא אמר, "אתה לא מבין מה אני מתכוון."

"לא?"
"בן אדם של אמת. הכוונה היא שאתה שייך לאמת. לא יעזור לך כלום. היא לא תרפה ממך והיא תרדוף אותך עד שהיא תתפוס אותך. האמת היא כמו מתאבק ג'ודו סבלני. היא תארוב לך ותמתין עד שתצא משיווי המשקל שלך. ואז - היא תתפוס אותך ותכריע אותך." אמר בעיניים נוצצות.

"טוב. מה שתגיד," אמרתי, "שיהיה לך יום טוב."

"גם לך" הוא אמר. "ודבר אחרון - כשהיא תגיע. זאת אומרת, האמת. רק אל תפחד. לך עם זה. מה שזה לא יהיה."

איזו יהירות חשבתי לעצמי. הוא משוכנע שהוא בדרך הנכונה. לי נראה שהוא ממש לא בדרך. הצדקנות והפטרוניות הזאת של אני מצאתי את האור. שב בצד ואל תסתיר את השמש.

משכתי בכתפי והמשכתי לכיוון הפגישה המיועדת עם רמי והמשקיעים. הגעתי לבניין לבנים אדומות נמוך, וראיתי שלט קטן עליו חקוק באותיות מוזהבות 'גרייט קפיטל ונצ'רס'. בפגישה הייתי היחיד שלא לבש חליפה. היה נראה שרמי מתבייש מאוד.

ישבתי מול המשקיעים ורמי ישב לידי. רמי פצח במלל העיסקי, הרקע של החברה, הניסיון שלו ועוד פרטים מיותרים. כשהגיע תורי, התחלתי להציג בקצרה במונחים טכניים את המוצר שלנו.

"אז מה זה בדיוק עושה?" שאל אותי אחד מהם. בחור גבוה, שיערו מאפיר.

" אתה כותב את מה שאתה מחפש ואז מנוע החיפוש מחזיר סרטים שבתוכם אומרים את הטקסט הזה. זה מתאים למגמה חמה שיש היום ברשת. כל יום מעלים אלפי סרטונים חדשים לאויר."

הוא הסתכל עלי בהפתעה, "בשביל זה יש את גוגל לא? חיפוש?"

יש משהו כל כך תמים באמריקאים האלה. הכנה להנחתה.

"גוגל מחפש בתוך הסרטים? גוגל מאפשר לך למצוא את הסרטים הרלוונטיים ביותר בעזרת רשתות סמנטיות ומילים רלוונטיות?" התחלתי לירות אליו בקצב אש, "גוגל נותן לך ניתוח נושאים מעמיק בסרטים וקלאסטריזציה של סרטים קשורים לפי בחירות קודמות שלך ושל חברים שלך?"

עצרתי והמתנתי לבאות בדריכות. הרגשתי כמו לוחם קונג-פו מאומן שהכין מהלך לחימתי מורכב והתאמן עליו שנים - ועכשיו, סוף סוף זה יצא החוצה. רמי הסתכל עלי בהערצה. העיניים שלו זרחו, כמעט יכולתי לראות את הצבע הירוק של הדולר האמריקאי מנצנץ בהן.

המשקיע הסתכל עלי לרגע, מעכל את האינפורמציה ואז קם ממקומו וקרא לרמי, "כנס אלי למשרד שלי לרגע."

נשארתי עם השותף שלו. הוא התחיל לשאול אותי שאלות לגבי החברה, הפיתוח ובשלב מסוים פשוט חיכינו להם, "קפה?" הוא שאל בנימוס. "לא תודה." עניתי במהירות, "תגיד, זה נורא שאני בא לכאן במכנסי חאקי וחולצת פולו? חשבתי שזה אולי לא בסדר". הרגשתי כמו ילד במגרש של הגדולים. כולם כל כך רציניים פה.

"להפך," הוא ענה בחיוך, "זה הרבה יותר אפקטיבי. חליפה בטח לא נראית משכנעת עליך"

חייכתי. ידעתי שרמי סתם לחוץ. ואז הוא התקרב אלי, הושיט לי כרטיס ביקור והוסיף, "שוק ההייטק מאוד רגיש. אי אפשר לדעת לאן הרוח נושבת. אם אי פעם תצטרך עבודה - תתקשר."

רמי והמשקיע השני נכנסו מרוצים לחדר. נפרדנו מהם לשלום ורמי סיפר לי בדרך שהוא סגר איתו חוזה השקעה.

"לגמרי?" שאלתי.

"פחות או יותר," הוא הודה.

עשינו את הדרך למלון לארוז ולהתכונן לנסיעה כשדליה התקשרה. סימנתי לרמי להתקדם בלעדי. "הי דליה."

"איך הולך?"

"טוב טוב. אל תשאלי איזה בוקר היה לי. קודם כל איזה חב"דניק נדבק אלי וניסה לשכנע אותי להניח תפילין."

"ו..?"

"ו.. מה? נראה לך?"

"אני יודעת? אצלנו דווקא מאמינים שזה עוזר לפרנסה."

"אצלנו לא מאמינים שזה עוזר. מה שכן - נראה לי שחבילת אופציות נוספת עושה את דרכה לכיוון שלנו. אצלנו מאמינים שזה עוזר לפרנסה."

"אה כן? מה יש עוד השקעות?"

"נראה שכן."

"אז מה יעזרו האופציות? הרי ידללו אותך ממילא וזה יתקזז."

"חמש יחידות מתמטיקה בכל זאת משתלמות, הה?" צחקתי, "אני אורז ויוצא בערב לשדה תעופה. נתראה בקרוב."

"ביי. תשמור על עצמך."

דליה דווקא ממש בסדר. היא דואגת לי ואוהבת אותי. הרבה אנשים היו בוחרים בנו בתור זוג השנה. לפעמים היינו מארגנים אירועים חברתיים לכל החברים. מנגל בפארק לידינו או איזה ארוחת ערב אצלנו. הכול נראה ממש טוב. מבחוץ.

 

facebook

רכישת הספר התגלות

הספר התגלות במחיר מיוחד לגולשי האתר: 39.90 ש"ח בלבד!