לרצות ולהרפות – סוד התשובה? איך אפשר לרצון ולהרפות בו-זמנית? האם רצון חזק חייב להיות מלווה בכוחנות?

רבי נחמן מגלה לנו את סוד כוונת חודש אלול בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן. תורה עמוקה מיני ים ככל תורותיו ובה גם דברים מאוד מעשיים – ככל תורתיו..

אחד הדברים הבסיסיים בתורתו של רבי נחמן הוא הרצון. הכל הולך אחרי הרצון – צריך להתחזק ברצון וכיוב' אולם דבר נוסף, שנראה אולי בתחילה מנוגד לו הוא – ההרפייה מהנסיון להשיג את מה שאני רוצה דווקא עכשיו. במקום אחד הוא אומר לאט לאט באוקראינית ובכלל הוא מדבר על כך שאדם לא ידחוק את השעה. לא יתפלל תפילתו קבע, זאת אומרת לא ינסה להכריח את הקדוש ברוך הוא לעשות את רצונו.

רבי נחמן מדבר על רצון בלי כוחנות. זה דבר שאנחנו לא כל כך רגילים בו. מה שאנחנו בדרך כלל רגילים אליו זה או רצון עם כוחנות או חוסר רצון, רפיסה חסרת אונים מול המציאות הקופחת על פנינו. אנחנו לא רגילים לשילוב הזה – תרצה ותהיה רפוי, תהיה פתוח. תרצה ואל תהיה מקובע.

איך זה עובד? איך אפשר להתחזק ברצון אבל להיות רפוי? התשובה היא שאדם צריך להבין שמצד אחד – הכל הולך אחרי הרצון והרצון שלו הוא דבר מאוד מאוד חשוב. ומהצד השני הוא צריך להבין שאי אפשר לבוא עם רצון כוחני אלא צריך לקבל את מה שקורה באופן חיצוני. זאת אומרת – להתחזק באופן פנימי ברצון, להתחזק בתפילות על זה, לקחת את זה להתבודדויות, להסכים לחוות את הרגשות הקשים שיכולים לצוף כשאני מסכים לרצות משהו גם אם אני לא מקבל אותו באותו הרגע – כאב, תסכול, פחד וחבריהם.

אז זהו אחד הסודות הפנימיים – מבחינת פנימיות התורה זהו המבנה של הספירה הנקראת כתר. יש לה שני חלקים – חלק חיצוני, רצון וחלק פנימי – המתנה. הכתר הוא גם המקור לרצון הבוער וגם להמתנה.

אם נשכיל ונלמד להכיל את ההפכים, להכיל את המתח הריגשי/נפשי כשהרצון שלנו לא מתממש באותו הרגע ממש – נזכה לתשובה אמיתית. רבי נתן אומר שכל העבירות יסודן בדחיקת השעה. האדם לא מוכן לחכות. לא מוכן להמתין. מנסה לקחת בכח את מה שהוא חושב שהוא צריך עכשיו.

תמשיך לרצות. לא רק תמשיך – אלא תחזק את הרצון שלך אבל גם תמתין. תן לדברים להבשיל בקצב שלהם – ואז תקטוף את הפירות המתוקים…

מדריך לגולש החיים האולטימיטיבי: לא ליפול בירידות ולא להתקע בעליות. בקיצור – להיות גמיש..

רבי נחמן נתן הנחייה בתורה ו' היא התורה של חודש אלול, היא התורה של התשובה, היא התורה של ישמע בזיונו ידום וישתוק וכיוב'

ההנחייה היא בקיצור – כשאתה בתחתית, אל תתייאש אלא תחתור מעלה, השם איתך גם בתחתית. וכשאתה בפסגה – אל תתפוס מעצמך שהגעת למשהו, כי מול האינסוף – עדיין לא עשית כלום. עדיין לא הגעת לכלום במילים אחרות – אל תתקע.

רבי נחמן מסביר שצריך להיות בקיא בהלכה, והבקיאות מתבטאת הן בירידות והן בעליות. ההלכה היא גם הליכה, איך הולכים בדרך הרוחנית?

מה עושים כשמרגישים שהאדמה נפערה מתחתיך ואין לך במה להתלות? מה אפשר לעשות כשהכל נראה שחור או אולי יותר גרוע – אפור?! רבי נחמן אומר שכשאתה בירידה תתחזק שהשם אתך. השם שם בשבילך בכל שלם ובכל מקום. גם אם אתה בשאול תחתיות – אציע שאול, הינך! אתה (הקב"ה) איתי גם אם אני בשאול. ואז מאותה הנקודה רק תזהר לא ליפול יותר. אל תקשיב לקולות שמנסים להסיט אותך ולהגיד – אחי, כבר נפלת, אז מה אתה רוצה? תמשיך להתדרדר. אל תעצור. לא! רבי נחמן אומר ההפך, נכון שנפלת. אבל עכשיו פשוט תזכר. פשוט תזכר בקדוש ברוך הוא, פשוט תזכר בקדושה, פשוט תזכר בטוב ומפה תעלה מעלה מעלה אל הטוב המוחלט. אל תקשיב לקולות שמנסים לייאש אותך. אין ייאוש בעולם כלל, גם בשאול תחתיות!

פעם רבי נחמן אמר שהאנשים שמגיעים אליו, חלק מהם אפילו השאול תחתיות לא מספיק להם, אם הם היו יכולים – הם היו חופרים בשאול להגיע עוד יותר למטה. חופרים בשאול… מממ… מעניין, חופרים, חפירות, מישהו אמר גואה?!

ומהצד השני רבי נחמן מחזק אותך גם בעלייה. בעלייה כשאתה מרגיש בפסגת העולם, כשאתה שוכח לגמרי מהנפילה, מהמקומות הנמוכים, אתה רוצה רק לעלות, רק להתעלות. פתאום הכל נראה לך טוב, פתאום נראה שאתה ממש סבבה, ממש בסדר. ואז אתה מתחיל להאט. אני כבר בסדר, אני מחובר. אני רואה את האור. הקדוש ברוך הוא פה איתי ברוך השם. רבי נחמן אומר – אל תעצור! נכון שהתחברת לטוב אבל יש עוד יותר ועוד יותר. אם תעצור אתה תהיה כמו ביצה. מים שלא זזים בסופו של דבר נהיים מעופשים. מי שלא מתעלה בסוף יפול ובדרך יתכן שיתגאה על חבריו וסביבתו.

אז לא לשכוח – בירידה, אתה איתי, ובעליה – כמה אני רחוק. ברוך השם!

וידאו – כבוד מלכים וכבוד אלוקים, ישמע בזיונו ידום וישתוק? עבודת חודש אלול

תשובה – מה זה תשובה? למה לעשות תשובה? מה הקשר ביני לבין תשובה?

תשובה זה לא דבר טכני בלבד. תשובה זה דבר פנימי. זה ההשתוקקות של הנשמה להגיע לאיחוד. לחזור לחיבור. לבטל את מה שמפריד ביני ובין הטוב האמיתי. הטוב האינסופי שגנוז בבריאה ובתוכי.

התשובה אומרת שאני רוצה לשוב – רוצה לחזור. לאן לחזור? למה לחזור? אלייך מלך מלכי המלכים. אל האמת. אל המקום הכי עמוק.

מה מעכב אותי? קודם כל השיכחה. אני שוכח מה המקום שלך, אני שוכח מה המקום שלי. אני שוכח איפה אני בסקאלה הזאת. איפה כל הרצונות הנפרדים ומהו מקומם. איפה הרצון לקירבה אלייך – אני זוכר את זה בכלל?

עכשיו יש הזדמנות. חודש אלול. זמן ההכנה. זמן ההזכרות. טוב להזכר ולעשות סדר פנימי. מה אני באמת רוצה? אני רוצה להגדיל את הנפרדות שלי או שאני מוכן לוותר? מוכן להכנע? מוכן להודות בטעויות, בריחוק, בכאב שאני לא רוצה לחשוף?

האם אני מוכן לשמוע את הבזיונות הפנימיים והחיצוניים ולהיות – מודה על האמת? האם אני מוכן להיות ב "ישמע בזיונו ידום וישתוק" או שיש לי הרבה מה להגיד, הרבה מה לתרץ, הרבה מה להסביר שבעצם אני ממש בסדר. שבעצם אני לא צריך לעשות תשובה. *הם* צריכים לעשות תשובה. *הם* צריכים להשתנות – אבל אני? אני ממש בסדר. לא? לא..

אני צריך לעשות תשובה כל יום – לא בגלל שזה נשמע רוחני וטוב אלא כי זאת האמת הפשוטה (מישהו אמר המרה?). אני רחוק, אבל אני רוצה להתקרב. אני רוצה קשר איתך ריבונו של עולם. אז אני רוצה לחזור אלייך ואני רוצה להתחיל מחדש. כן, אני רוצה להתחיל מחדש מהיום. אני רוצה להתחיל מחדש כל יום.

ואני לא יכול לבד. אני צריך אותך. אני רוצה אבל אני צריך אותך. אני צריך שתעזור לי. כי אני לא יכול בעצמי. זה בנוי ככה לא? הרצון שלי – זה התערותה דלתתא, התעוררות שלי מלמטה ואתה – משלים את התמונה, מושך אותי ומעלה אותי. אני רוצה חיבור. אני לא רוצה נפרדות. האמת? אני בכלל לא מחפש להצליח לבד. מה זה יעזור? אני רוצה איתך ביחד. אני רוצה קשר.

אבא? תעזור לי טוב?

תודה :)

חודש אלול – מה זה תשובה? למה למעט בכבוד עצמי? למה אני בכלל עושה את כל מה שאני עושה?

דפי הכנה לשיעור לחודש אלול – לשיעור וידאו לחצו כאן: שיעור חודש אלול – וכשאני לעצמי מה אני? (השיעור כמובן לא מדוייק לפי הדפים, זה רק מסגרת כללית)

מה זה תשובה בעצם? תשובה זה לחזור למקום המקורי, למקום העמוק. תשובה זה לעשות סדר. סדר פנימי וחיצוני. מה קורה איתי? מה סדר העדיפויות שלי? תשובה זה גם להתחיל מחדש – לשכוח את כל חשבונות העבר. להתחיל מאפס – אבל להתחיל. להתחיל לא כשאני סוחב על הגב את כל טעויות העבר, אלא להתנער מהכל, ולעמוד מחדש ולהתחיל ברעננות, בשמחה.

כותב רבי נחמן בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן שצריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד אלוקים. האדם צריך להקטין את הנקודה האישית שלו יחסית לנקודה הרחבה, האינסופית של השם יתברך. זה לא אומר שהוא מפסיק לעשות – אבל הוא עושה מה שהוא יכול להגדיל את שם השם בעולם. כל הגדולה שלו – זה הביטול שלו. זה סוד המיעוט. הפוך מקיטרוג הלבנה.

ראש חודש – זמן ההתחדשות. הלבנה מתחילה להתמלא. במה אני אתמלא החודש? בעצמי או בנוכחות הקדושה, השם יתברך בחיי?

מביאים בשם הרב חיים שמולביץ' ז"ל שכשהלבנה באה לקב"ה ואמרה – אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד הוא אמר – שני מלכים? מלכים? אתם משרתים! איך את מעיזה לקרוא לעצמך מלך? וזאת הסיבה למיעוט שלה. היא חגרה מגבולה, מהנקודה שלה.

אדם יכול להגדיל את כבוד עצמו – ואז יכול אפילו להיות לו כבוד מלכים. או שהוא יכול להקטין את כבודו האישי ולהגדיל את כבוד השם בעולם – ואז יש לו כבוד אלוקים.

כתוב בפרקי אבות: אם אין אני לי מי לי? ואם אני לעצמי – מה אני?

אז מבחינת עבודת הנפש –  קודם כל אני צריך שיהיה לי קיום, אני צריך לתת את החום והאהבה לעצמי. אני צריך לקבל את עצמי אם אני רוצה שמישהו יקבל ויאהב אותי. אני לא צריך לחכות לקבל מבחוץ אלא להעמיק פנימה ולמצוא שם.

אבל אחר כך – אחרי שאני מתחבר לעצמי, אחרי שאני מחובר לקיום שלי, לרצון שלי – עבור מה אני עושה את הכל? עבור עצמי? כי אם אני לעצמי – אז מה אני? איזה מן בנאדם אני אם כל מה שאכפת לו זה *רק* הצרכים של עצמו? כמובן שהאני עוסק בצרכים של עצמו אבל האם זה כל העניין או שהעניין הוא להיות לא רק לעצמי אלא לאחרים?

יש סיפור של רבי ישראל מסלנט שהוא הגיע למלון וראה חבר שיוצא ממנו ושאל אותו – אתה גר פה? כן. איך זה יכול להיות? אני משרת, ענה החבר.

כשאני משרת של השם יתברך, אני יכול לגדול. אני יכול לעשות דברים גדולים בעולם – אבל אני צריך לזכור, מה אני עושה פה. את מי אני משרת, עבור מה נתנו לי את הכלים האלה את הכשרונות שלי את היכולות שלי.

יש מהלך בפנימיות שאומר שאנחנו מתחילים מלקבל רק עבור עצמנו והתפקיד שלנו בעולם הוא להפוך את הרצון לקבל בשביל לקבל לרצון לקבל בשביל לתת. כי בכל אופן אנחנו צריכים לקבל – את כל האור שלנו אנחנו מקבלים מהבורא יתברך, אבל השאלה אם אנחנו רוצים לקבל רק כדי שאנחנו נהנה מזה או שאנחנו רוצים לקבל כדי לתת לאחרים – כדי להעביר את האור הזה הלאה.

כתוב בספרים הקדושים, שהכתר – הספירה העליונה ביותר נקראת גם אי"ן ואילו המלכות – הספירה האחרונה, המשולה לשכינה הקדושה, ללבנה, לכנסת ישראל מכונה אנ"י. בשניהם אותן אותיות, ההבדל הוא חילוף הסדר וגם פעם אחת הנון היא פשוטה ופעם אחת היא כפופה. הנון הפשוטה מעבירה את השפע לעולם, כל העיניין שלה הוא לתת ואילו הנון הכפופה מקבלת לעצמה.

אפשר להסביר אולי את המילה "אנן" בארמית. אנן זה אנחנו. כשאני מעביר את המיקוד מאני לאנן אני מוסיף נון פשוטה. אני אומנם מקבל אבל אני מקבל על מנת להעביר הלאה. אז אני מבין שכל העניין בעולם זה לא רק המסע הפרטי שלי – אלא המסע שלנו ביחד.

כתוב שכשאדם מתפלל הוא צריך לכוון על גלות השכינה, על הצער של השכינה, לבקש על השכינה הקדושה וכל המבקש על חברו נענה תחילה.

אם אני מזכך את עצמי – יותר אור יכול לעבור דרכי. השם משמואל מסביר שהיום הלבנה מאירה רק בחלקה , החלק שפונה אל השם כי היא מאירה רק בחלק החיצוני שלה. הפנים שלה הוא עכור ולכן לא עובר דרכו אור – אבל כשהיא תהיה זכה לעתיד לבוא, וכל הפנים שלה יהיה מזוכך ולא עכור – יוכל לעבור כל אור השמש דרכה ולהאיר דרכה.

אבל מה לעשות? אני לא שם. אני לא מזוכך, אני לא יכול לעשות רק לשם שמיים. אני לא יכול לצפות מעצמי לקבל אך ורק כדי לתת – אז מה אני עושה? כתוב לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שהוא עוסק בתורה שלא לשמה הוא יגיע לשמה. אני צריך לעבוד מהנקודה שאני נמצא בה – ולרצות להזדכך ולעבוד מנקודות עמוקות יותר.

מיעוט הלבנה הוא הזכרון – אני משרת פה. יש בוס בעולם. צריך לברר מה הוא רוצה ממני. אומנם אני צריך להבין את המקום שלי אבל אני צריך להתחבר לטוב שלי. גם למעט טוב כדי שאוכל לפעול טוב בעולם.

קידוש החודש זה גם למצוא טוב, למצוא מעט טוב – הלבנה כמעט חסרה לגמרי, יש רק זיק קטן. ואת זה מקדשים – את זה מהללים. כמו שהרב גודלבסקי אומר – מזה עושים עסק גדול! הלבנה מתחדשת, המציאות מתחדשת. לא משנה כמה היה שחור – ובתחילת החודש היה שחור לגמרי, עכשיו מתחיל האור לבקוע. תתחיל מחדש, אל תתייאש!

מגיע חודש אלול – אני לדודי ודודי לי. קודם כל אני לדודי – קודם כל אני צריך לזכור מה סדר העניינים פה, מה סדר הדברים, מהי הקדימות – לשם מה הכל קורה פה? אם אני זוכר את זה וכשאני זוכר את זה – אז כמובן שבו בזמן יש דודי לי. הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לי רק טוב נצחי. רק להגיע לעומק הכי גדול שלי.

השיבנו אלייך ונשובה חדש ימינו כקדם. כך אנחנו אומרים לקב"ה ואילו הוא אומר "שובו אלי ואשובה אליכם". איך זה מסתדר? מי צריך להתחיל? אחד ההסברים המפורסמים הוא שהקב"ה אומר שובו אלי – איך מתבצע השובו אלי? פשוט תגידו לי – השיבנו אלייך. אנחנו מבקשים שתעזור לנו – לשוב אלייך.

חודש אלול נקרא חודש הרחמים והסליחות. עם ישראל עושה את ההשתדלות שלו להתקרב לקדוש ברוך הוא, והוא מצידו כביכול נמצא פה איתנו – המלך בשדה אומרים בחסידות.

תשעה באב – לראות את האור בתוך החושך המוחלט | חלק א'

עוד פעם מגיע הזמן הזה בשנה. שלושת השבועות. בין המיצרים. תשעה באב. עוד פעם החורבן הזה. עוד פעם תחושת הכהות הזאת? מה רוצים ממני? למה כל החושך הזה? ועוד בכוונה להמעיט את האור? משנכנס אב ממעטים בשמחה. גם ככה קשה – למה עוד למעט בשמחה?

כשיש קצת אור חיצוני אז אפשר להחליק דברים ולהגיד שבסך הכל – הדברים טובים וזורמים. צריך לפחות פעם בשנה של חושך מוחלט. של עלטה. בתוך העלטה הזאת לגלות מה עדיין קיים. מה קורה שם? חז"ל כל כך מזהירים לא להוסיף אור בתשעה באב שאפילו אסור ללמוד תורה – כי פיקודי השם משמחים. האור של התורה יכול שוב פעם לצבוע את המציאות ב"יש רוחני טוב". זה יכול לכסות ולחפות על תחושת החוסר. התחושה שמבחינה מסוימת – הכל רעוע, הכל מתפורר, הכל שחור.

צריך ליפול לתחתית הבאר כדי להעלות ממנה מעלה מעלה. אם נעצרים באמצע אפשר להיתרגל. אפשר להחזיק מעמד בבינוניות. אבל אם נופלים עד התחתית וכבר אין עוד לאן ליפול – אז אפשר להתחיל לעלות. החושך כל כך סמיך, כל כך מקיף וכל כך חובק – שאין ברירה, חייבים לעשות משהו. חייבים לעלות מכאן.

פעם פגשתי מישהו שעובד עם אנשים מכורים. הוא סיפר לי שבתחילה הם היו מנסים לעזור להם בזמן הנפילות. מתוך רחמים הם לא חיכו עד שיגיעו לתחתית הבאר אלא ניסו לעזור "באמצע הדרך" או במילים אחרות – כשהמצב חמור מאוד אבל עוד יש תקווה. הם גילו שזה לא עובד.

אם המכורים לא הגיעו "לשפל המדרגה" אין להם כח באמת להשתנות. הם ייאחזו בכל דבר קטן שיתן להם איזושהי נחמה, איזה פתרון זמני או משהו שיכול להועיל להם אבל לא באמת ישתנו, לא יעשו באמת את המהלך הפנימי שיכול להביא לפתרון ארוך טווח.

צריך להכיר בכך שמצב חמור. ואז הכל יכול להתהפך לטובה. אבל אם אני לא מתיר לעצמי, אפילו לרגע להרגיש עד כמה המצב חמור – לא אזכה לכוחות הפנימיים שישאו אותי אל המרומים. זה מגיע בעצם מחוסר אמונה בעצמי – אם אני מאמין שבמרכז שלי אני טוב. שבעצם אני טוב רק שהמרכז הטוב שלי מוקף בדברים לא טובים – אז לא אפחד להסתכל גם על הרע כי אני לא מזוהה איתו. אבל אם אני מזהה את עצמי עם הרע, אני מפחד להסתכל פנימה. אני מפחד לראות את הרע.

זה למעשה תוצאת חטא אדם הראשון, מסבירים בספרים הקדושים שלפני שאדם הראשון חטא, הטוב והרע היו קיימים אבל הרע היה מחוצה לו. זאת אומרת יצר הרע היה מזוהה כמשהו חיצוני. לאחר החטא היצר הרע נכנס לתוך האדם. עכשיו האדם מזהה את עצמו כרע, הוא מזהה את המשיכה לרע כחלק ממנו ולא כמשהו חיצוני שהתלבש בו. אם אני מזהה את עצמי כרע ולא כטוב מאוד קשה לי לצאת מהרע – כי אני מאמין שהוא חלק ממני.

יש סיפור על אדם שבא פעם לרבי נחמן ואמר שהוא מנסה כל הזמן לעלות מבחינה רוחנית אבל כל פעם נופל שוב פעם. כבר שנים שהוא מנסה אבל זה לא מסתדר, לא הולך לו. לא משנה מה שהוא עושה. הוא קבל בפני רבי נחמן – נו?? מה עושים. למעשה הוא ניסה להוכיח לרבי נחמן שבעצם אין לו סיכוי – ומה בכלל רוצים ממנו? רבי נחמן ענה לו תשובה מאוד מפתיעה. התשובה היתה בעיקר מפתיעה משום שרבי נחמן מסביר תמיד שצריך לראות טוב בכל אדם, טוב בכל מצב ואותו הטוב גם אם הוא זעיר שבזעיר יכול לחולל שינויים מדהימים לטובה. התשובה היתה : אין לי בכלל עם מי לדבר, הכל רע, כולך כבר רע, למי ועם מי אדבר?

אותו האיש היה המום. מה? כולי רע? לא יכול להיות! הוא התחיל להסביר לרבי נחמן שבאמת הוא רואה בעצמו המון רע אבל בסך הכל יש גם טוב! הוא התחיל להצביע על נקודות טובות בתוכו. הוא התחיל להסביר למה בעצם עם כל הנפילות יש לו גם עליות.

רבי נחמן ענה לו – וזה מעט שבמעט, אבל בזה צריך להתחזק – דווקא לראות את הטוב. רבי נתן תלמידו של רבי נחמן שמספר את הסיפור הזה מסביר שרבי נחמן על ידי ההצגה "השחורה" והקודרת של המציאות עורר את אותו האדם לראות שדווקא עדיין יש בו טוב. לפעמים מתוך הרע, מתוך השחור – אני יכול לראות את הנקודות הטובות. זה כמו שאי אפשר לראות את הכוכבים בעיר, יש כל כך הרבה אור שם, עד שזה נקרא לפעמים "זיהום של אור" וצריך לצאת אל הטבע או אל המדבריות ולהסתכל בשמים – ולראות את אלפי הכוכבים הזרועים בשמיים השחורים.

אם אני מוכן, אפילו לרגע, להביט בעצמי ולהגיד – אני רואה מקומות אפלים. אני רואה מקומות לא מתוקנים. נכון שאני מנסה להשתפר, נכון שאני מנסה לדרוך בדרך רוחנית אבל.. המצב הוא לא טוב. המצב שלי ושל כלל עם ישראל הוא לא טוב. לא להסתובב ככה כל החיים אבל להסכים לפחות לרגע, או ליום אחד לראות את זה – אז יכול להיות מהפך. יכול להיות שינוי. כי עצם הראייה שיש דברים עמוקים שצריכים לעבור שינוי דרמטי – יכולה להוציא אותי מהבור ולאפשר לי לבחור בטוב.

להמשך המאמר: תשעה באב – לראות את האור בתוך החושך המוחלט | חלק ב'

ישמע בזיונו וידום או: תחזיקו אותי!

הילד הפנימי משתולל. צריך להתקיף חזרה. אסור לשתוק. אסור לוותר להם. איך הם מעיזים? הם לא מבינים מי אני? תן לי לדבר, אל תשתיק אותי. הוא צועק. לך תסביר לו… לך תסביר לו שזה רק דמיונות. לך תסביר לו שכל מה שהוא זועק וצועק עליו לא קשור למה שקורה עכשיו. אתה בעבר, מתוק שלי. אתה בילדות שלך, ממשיך לשחזר את החוויות הקשות. ממשיך לשחזר את הדחייה, ממשיך לשחזר את הכאב, ממשיך לשחזר את התחושה של חוסר ערך. אבל אין לזה קשר למה שקורה עכשיו.

זאת אומרת – כמובן שיש לזה קשר. יש לזה קשר כי עכשיו יש משהו חיצוני שמפעיל אצלנו משהו בפנים. טְרִיגֶר, בלעז, משהו שכאילו לוחץ לנו על כפתורים פנימיים. כפתורים נסתרים שמחכים שיפעילו אותם. מחכים ששוב – אותו הדבר שכל כך כאב לנו יחזור. עכשיו נראה איך תטפל בזה!

אז עכשיו, אם אני מצליח, אני קודם כל אזהה את זה. אחר כך אכיל את זה. אני יודע שכואב לך ילד פנימי ומתוק שלי. אני יודע. אני איתך פה. אני לא עוזב אותך. אני לא מתעלם ממך. אני לא מתנהג כאילו שהכל בסדר. אני יודע שכואב לך.

אני לא אתעלם. אבל אשתדל גם לא להגיב באופן אוטומטי. אם אזכור. אני רוצה לתת לזה להיות שם ולא לבטל את זה אבל גם לא להגיב באופן אוטומטי. ישמע בזיונו וידום. אני אחזיק אותך ואכיל אותך ואקבל אותך אבל זה לא אומר שצריך עכשיו להסתער על השני ולהכות אותו עד זוב דם. הוא בסך הכל שאל מה השעה. או אמר לך שהתספורת שלך לא מוצאת חן בעיניו.