מי זה מלך הכבוד?

האדם כל הזמן רוצה להרגיש כבוד מבחוץ כדי להרגיש שווה. אם הוא מרגיש חסרון מבפנים – ובעומק כולנו מרגישים את החסרון, גם אם לא מודים בפנינו או בפני אחרים, כי הרי כל הבריאה היא חסרון אחד גדול – הוא רוצה להשלים את זה מבחוץ.

מה הוא עושה עם החוסר ערך שבפנים? הוא מתאמץ ויוצר עשייה חיצונית שיש לה ערך וכבוד מהסביבה ואז הוא מצפה שהכבוד הזה שיזרום עליו מבחוץ – יפתור את הבעיה הפנימית של חוסר הכבוד והבזיון.

מעבר לכך – את הטיפה כבוד שכבר אסף ועמל ותיחזק בחייו – הוא מתאמץ ככל הניתן לא לאבד. כל סימן קל של בזיון או חוסר כבוד מאיים על המקום הזה. אם יבזו אותי אז כל העבודה של שנים של בניית תדמית חיצונית מוצלחת פחות או יותר תרד לטמיון ואהיה "מחוק". אחזור למקום הנורא שבעצם נמצא שם כל הזמן ואני מנסה במסכי עשן לטשטש אותו.

אומר רבינו – עזוב אותך. תרפה. תן לבזיון לשטוף אותך – הוא רק יטהר את החלל השמאלי של הלב. בעצם אין לך כבוד עצמי – לא כי אין ערך חס ושלום בבריאה אלא כי כל הכבוד הוא של השם יתברך. וככל שתהיה קשור ומדובק להשם – יזרום דרכך כבוד. אבל זה יהיה כבוד השם!

עוד נקודה – האם אני אמור להיות כלי שהתפקיד שלו לאסוף ולאגור את הכבוד שלי או שאני אמור להיות כלי שדרכו עובר ומתגלה בעולם כבוד השם. צינור. ואז אני מרגיש את הכבוד אבל הוא לא שלי.

משל לאדם שאוהב מאוד יהלומים. אם הוא אוהב אותם בגלל הצורה והברק אבל לא מצד המחיר והיוקרה. יכול להיות שטוב לו לעבוד בתור סוחר יהלומים. הוא יתעסק איתם כל היום ויהנה מזיוום אבל לא ישקיע את כל חייו ומרצו לאסוף אותם ולפחד שיאבדו או יגנבו.

להבין שזה שאני רוצה כבוד זה טוב! רק הטעות של הילד זה הטעות של הנפרדות. שאני רוצה לנתק את הכבוד משורשו, זאת נפילה! אבל אם אני להפך – מעלה אותו לשורשו ומחבר אותו.

כל הבורח מהכבוד – הכבוד רודף אחריו. מה זה קללה? לא – כבוד השם רודף אחריך וזה טוב!

אם אתה לא מוותר לגמרי על הכבוד עצמי המזוייף, החלקי, הקטן כל כך – לא תוכל לקבל את האמת. שזה הכבוד האלוקי האינסופי, ללא גבול, ללא תחרות, ללא חלוקה. זמין בכל רגע ובכל מצב ללא קשר למדרגה בין בעליה ובין בירידה. בין בקרבה ובין בריחוק.

פרשת שלח – מה נתן משה ליהושע?

פרשת שלח – משה רבינו שולח את המרגלים ביניהם יהושוע וכלב. מה נתן משה ליהושוע? מסבירה התורה שהוא נתן לו תוספת של האות י' – יש דורשים שהיוד קשורה לשרה (שהיתה שרי ועכשיו נשארה היוד שלה) ויש שיגידו שהיוד קשורה לחכמה. בעצם מסביר רבינו הקדוש שצורת הבריאה היא האות א'. באות אלף יש יוד למעלה, ואו באמצע ויוד למטה.

היוד העליונה היא מרמזת למשה אומר רבינו והיוד התחתונה מרמזת ליהושע. הואו באמצע זה הרקיע או האוהל – ממנו לא ימוש הנער יהושע.

היוד העליונה מרמזת על הנקודה העליונה – שהיא החיבור לאינסוף, הנקודה הגדולה, בחינת כתר (הנקודה העליונה כוללת למעשה שלוש נקודות – אלו הן כתר,חכמה ובינה) ויוד התחתונה היא הנקודה התחתונה הקטנה שהיא המלכות.

אוקי – עכשיו, בעצם ליהושע לא היתה יוד! הוא קיבל אותה ממשה זאת אומרת שגם היוד הקטנה, גם הנקודה הקטנה שלנו אנחנו מקבלים ממשה הצדיק. מה הכוונה? הרי לכל אחד יש נקודה של קטנות. כל אחד מרגיש קטנות, כאב, או חוסר ערך – אז למה משה היה צריך לתת לו את היוד? נעשה טיפה פאסט פורוורד לתוך ארץ ישראל..

מה קורה בארץ ישראל כשהמרגלים מגיעים? לא לשכוח! המרגלים היו אנשים מאוד גדולים (זוכרים את הנקודה הגדולה?) – בארץ ישראל הם ראו פירות גדולים ואנשים גדולים (ענקים). ארץ ישראל מגדילה כל דבר ובתוך כך גם מחדדת את הקונפליקט (אם יש פער בין פנימי לחיצוני) ועל ידי זה מביאה לבירור האמת. המרגלים – לא היו מוכנים להרגיש את הנקודה הקטנה (כל מה שאנחנו אומרים על כל איש או אשה מהתורה הקדושה הוא לא חס ושלום עליהם אלא מה אנחנו לומדים לעצמנו, בנקודת המרגלים שבנו!). מכיוון שלא היו מסוגלים ומוכנים להרגיש את הנקודה הקטנה שבהם – הם הגיעו למצב של לשון הרע על ארץ ישראל! העיקר לא להרגיש את הקטנות.

לעומת המרגלים – משה רבינו החדיר ביהושע עוד לפני שנכנס לארץ ישראל את ההכרה ביוד הקטנה. את ההבנה שזה בסדר שיש לך נקודה קטנה. שגם אם אתה אדם אדיר וגדול כמו יהושע – אתה עדיין בחזקת נער ויש לך נקודה קטנה. יהושע קיבל את זה והתבטל למשה ועל ידי זה (הקטנות) הצליח להכנס ול"שרוד" את הבירורים של ארץ ישראל.

דרך אגב – גם רבינו הקדוש מספר שהדרך שלו להכנס לארץ ישראל, הדבר שהגן עליו ואפשר לו להכנס לארץ היה דווקא הקטנות! הקטנות שבה נהג בדרך לארץ ישראל שנראתה משונה לאנשים רבים היא מה שאפשר להכנס לארץ. רבינו לא התעלם מהנקודה הקטנה וזה מה שהוא ורבי נתן מזכירים לנו! אל תשכח את הנקודה הקטנה, אל תנסה להיות כל הזמן ברצוא! יש גם שוב, וכמו שרבי נתן אומר – העיקר הוא השוב!

חזרה ליהושע וכלב – איך ניצל כלב? מילא ליהושע היה את היוד התחתונה שהגנה עליו, ההבנה שיש לי נקודה קטנה ואז כשאני מרגיש את הקטנות אני לא נשבר ומתנגד למציאות. אבל מה כלב עשה? כלב הלך לקברי צדיקים (כן כן גם אתם רמבמיסטים רציונליסטים. הוא הלך לקברי צדיקים, שומו שמיים!!) על ידי השטתחות על קברי אבות, הוא היה בביטול וקישר את עצמו לנקודה הגבוהה (שלהם) על ידי ביטול שלו וחיבור לנקודה הקטנה – אני צריך עזרה, אני לא יכול לבד! (קחו את זה להתבודדות הבאה, חומר טוב!)

אז משה נתן ליהושע את המתנה שהיא הכרה בזה שיש לי נקודה קטנה ואם אני מרגיש קטנות אני לא צריך להשבר. האמת היא שכתוב שמשה הוציא את עם ישראל ממצרים אבל מי הכניס אותנו לארץ ישראל? יהושע! זאת אומרת שמשה מוציא אותנו ממצרים הפנימיים – הוא מוציא אותנו אל המדבר, אל האינסוף, אל הנקודה הגבוהה. משה מספר לנו שלא צריך להיות עבדי הזמן או עבדי פרעה אלא אפשר להיות בני חורין כעבדי השם. אבל רגע, מי מחזיר אותנו בשוב לתוך העולם הזה כדי לעשות את המלאכה שצריך לעשות פה? זה יהושע.

הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו שכמו שהתלמיד צריך את הרב ככה גם הרב צריך את התלמיד. אין יהושע בלי משה אבל כביכול גם אין משה בלי יהושע. המכה בפטיש של יציאת מצרים היה דווקא יהושע. כמו שאין רבי נתן בלי רבי נחמן – בבחינה מסויימת גם אין רבי נחמן בלי רבי נתן. וכך אמר באמת רבינו שלולא רבי נתן לא היה נשאר ממני (מרבי נחמן) כלום. כתוב שיהושע הציע למשה לכלוא את אלדד ומידד מכיוון שהתנבאו במחנה : משה מת ויהושע מכניס לארץ ישראל. הוא לא הסכים לזה ומשה אמר שלהפך הלוואי וכל העם היו מתנבאים. שוב משה בתפיסה האינסופית הרחבה ואילו יהושע בתפיסה המצומצמת יותר המתאפשרת בתוך העולם הזה. יהושע לא הסכים לשמוע שמשה מת כי הוא רצה שמשה יסיים את ההוצאה וההכנסה אבל משה הבין שהוא רק חלק.

הצדיק לא רואה את עצמו כנפרד! משה ויהושע, רבי נחמן ורבי נתן, האריז"ל ורבי חיים ויטל. התלמיד הוא זה שמביא את הקיום של הרב וללא התלמיד – העבודה של הרב לא באה לידי ביטוי בתוך העולם המעשי. היוד התחתונה היא זאת שמאפשרת את ההבאה של היוד העליונה לתוך העולם (וזאת דרך הואו שמגשרת ומחברת ביניהם).

גם אם לא היה התלמיד היינו נשברים. זה יכול לשפוך אור חדש על המדרש שאם משה היה נכנס לארץ ישראל ובונה את בית המקדש השם היה חס ושלום מחריב בכעסו את עם ישראל ולא מכלה את זעמו על עצים ואבנים. אפשר לראות את זה בנפש שלנו, בנאדם ששומע על רבינו, על ההנהגות שלו וחושב שככה הוא צריך להיות – נשבר מיד! ברגע שיש את רבי נתן שמספר על הבכיות שלו והתפילות שלו והגעגועים והנקודה הקטנה לאדם בכלל יש מאיפה לגשת לדברים והוא לא נשבר (כביכול כך השם מכלה את זעמו באבנים ועצים ולא באדם עצמו – גם עצם זה שיש התבודדות האדם יכול לכלות את זעמו באבנים ועצים ולא באנשים אחרים חס ושלום..)

בנאדם חוזר בתשובה ומתחתן. אחרי כמה זמן הוא מסתכל על אשתו וחושב – בונ'נה! אולי טעיתי?! אולי הייתי צריך להתחתן עם צדיקה שהחביאו אותה במערה במאה שערים מתחת לבית הכנסת ולא ראתה אור יום (וכמובן שלא גבר אחר) מימיה! והתחתנתי עם זאת שחזרה בעצמה בתשובה ו… ואם לא היה יהושע והיה רק משה רבינו הוא היה חושב לעצמו – באמת, היה משה היה פרוש מאשתו ומסופר עליו שהוא היה חצי אלוקי וחצי אדם. אולי גם אני צריך להיות ככה, שואל אותו בעל תשובה?! ואז מזכירים לו – חביבי, משה מוציא אבל יהושע מכניס לארץ ישראל. יהושע זה המציאותיות. חביבי, עם מי יהושע התחתן בסוף אתה יודע? עם רחב הזונה. בלי התלמיד אי אפשר להבין כלום. בלי התלמיד האדם מנסה לחקות חיקויים חיצוניים ופטאטיים של הצדיק.

אז מה נתן משה ליהושע? הוא נתן לו את היוד הקטנה כדי שינחיל אותה לנו. שבת שלום – ושנזכה לדעת שגם כשאנחנו קטנים אנחנו אהובים וגם כשאנחנו גדולים – נזכור את הנקודה הקטנה שבתוכנו ונשמור על קשר, אה?

 

מדריך לגולש החיים האולטימיטיבי: לא ליפול בירידות ולא להתקע בעליות. בקיצור – להיות גמיש..

רבי נחמן נתן הנחייה בתורה ו' היא התורה של חודש אלול, היא התורה של התשובה, היא התורה של ישמע בזיונו ידום וישתוק וכיוב'

ההנחייה היא בקיצור – כשאתה בתחתית, אל תתייאש אלא תחתור מעלה, השם איתך גם בתחתית. וכשאתה בפסגה – אל תתפוס מעצמך שהגעת למשהו, כי מול האינסוף – עדיין לא עשית כלום. עדיין לא הגעת לכלום במילים אחרות – אל תתקע.

רבי נחמן מסביר שצריך להיות בקיא בהלכה, והבקיאות מתבטאת הן בירידות והן בעליות. ההלכה היא גם הליכה, איך הולכים בדרך הרוחנית?

מה עושים כשמרגישים שהאדמה נפערה מתחתיך ואין לך במה להתלות? מה אפשר לעשות כשהכל נראה שחור או אולי יותר גרוע – אפור?! רבי נחמן אומר שכשאתה בירידה תתחזק שהשם אתך. השם שם בשבילך בכל שלם ובכל מקום. גם אם אתה בשאול תחתיות – אציע שאול, הינך! אתה (הקב"ה) איתי גם אם אני בשאול. ואז מאותה הנקודה רק תזהר לא ליפול יותר. אל תקשיב לקולות שמנסים להסיט אותך ולהגיד – אחי, כבר נפלת, אז מה אתה רוצה? תמשיך להתדרדר. אל תעצור. לא! רבי נחמן אומר ההפך, נכון שנפלת. אבל עכשיו פשוט תזכר. פשוט תזכר בקדוש ברוך הוא, פשוט תזכר בקדושה, פשוט תזכר בטוב ומפה תעלה מעלה מעלה אל הטוב המוחלט. אל תקשיב לקולות שמנסים לייאש אותך. אין ייאוש בעולם כלל, גם בשאול תחתיות!

פעם רבי נחמן אמר שהאנשים שמגיעים אליו, חלק מהם אפילו השאול תחתיות לא מספיק להם, אם הם היו יכולים – הם היו חופרים בשאול להגיע עוד יותר למטה. חופרים בשאול… מממ… מעניין, חופרים, חפירות, מישהו אמר גואה?!

ומהצד השני רבי נחמן מחזק אותך גם בעלייה. בעלייה כשאתה מרגיש בפסגת העולם, כשאתה שוכח לגמרי מהנפילה, מהמקומות הנמוכים, אתה רוצה רק לעלות, רק להתעלות. פתאום הכל נראה לך טוב, פתאום נראה שאתה ממש סבבה, ממש בסדר. ואז אתה מתחיל להאט. אני כבר בסדר, אני מחובר. אני רואה את האור. הקדוש ברוך הוא פה איתי ברוך השם. רבי נחמן אומר – אל תעצור! נכון שהתחברת לטוב אבל יש עוד יותר ועוד יותר. אם תעצור אתה תהיה כמו ביצה. מים שלא זזים בסופו של דבר נהיים מעופשים. מי שלא מתעלה בסוף יפול ובדרך יתכן שיתגאה על חבריו וסביבתו.

אז לא לשכוח – בירידה, אתה איתי, ובעליה – כמה אני רחוק. ברוך השם!