להכיר את הכאב ולהתפלל עליו.

בעבודה פנימית בנאדם פוגש כאבים. הרבה פעמים – כאבים שהוא כבר היה בטוח שנעלמו מזמן. דברים שהם כבר לגמרי לא רלוונטיים לחיים שלו. מה פתאום זה מגיע? מאיפה זה צץ לי?

יש ששואלים – מה בכלל צריך לחזור לכאב הזה? למה להתעסק או לנבור בדברים לא רלוונטיים?

העניין הוא שאנחנו מאמינים שעל ידי תפילה אפשר לצאת מעל הטבע. הטבע הוא מה שניתן לנו בצורה אוטומטית, בצורה מוטבעת – ועל ידי תפילה אפשר לצאת מעל לטבע. גם אם אתה מאמין שככה זה, וככה אתה ואין מה לעשות – דע לך שאפשר. אפשר להתפלל על זה והקב"ה יכול לפתוח שערים והאדם יכול להשתנות לגמרי.

אבל צריך לדעת על מה להתפלל. אם יש לי בעיה מסויימת – אני צריך להתפלל עליה. אני צריך להתכוונן עליה. יכול להיות שכשהיא תחלוף או תשתנה אני אחשוף עוד רובד שלא הייתי מודע אליו – יופי, גם על זה אפשר להתפלל. אבל כל עוד שאני לא מוכן לפגוש את הכאב שלי – את הכאב הספציפי שלי, אני לא יודע על מה להתפלל. אני רק מרגיש תקוע.

מי שרוצה לצאת מהתקיעות – צריך להסכים להרגיש. ולהרגיש זה לא רק הרגשות נעימות, למרות שזה דבר נפלא בפני עצמו, להרגיש זה גם לפגוש את הכאב שלנו ולא לפחד ממנו. הפחד מהפחד זה אחד הדברים שעוצרים אותנו במסע המופלא פנימה.

אם אני זוכה להכיר את הנקודות החלשות שלי, את הנקודות הכואבות שלי – אני זוכה לא לפחוד מהן ובאותו הזמן יש לי את האפשרות באמת להתפלל עליהן.

שקוף בספרי רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל?

בשבת עיינתי בספר דיבורי אמונה כרך ב', מצאתי שם כמה דברים מעניינים שהזכירו לי את ההתייחסות בסדנת שקוף.
ראשית – נקודת החבר. הרבה משקוף מבוסס על חבר ועל נקודה של אדם אחר שפשוט מקשיב לך, ללא שיפוטיות, ללא פתרונות וללא אשמים כפי שגידי וארז מציינים. זאת אומרת אדם שהוא פשוט שם בשבילך ולא נותן לך עצות אלא מקשיב לך בעומק ונותן לך לגלות את עצמך.

יש כאלו שכששומעים את זה מתרעמים – מה זה מקשיב לך בלי עצות? בכלל – מה ההכשרה שלו לעזור לך?!וכותבים בשם רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל – שיחה יח' : "..בדרך כלל, עצם הצגת השאלה ובקשת העזרה והנדון סביבה – אלו עצמם מביאים תועלת, ובעבור זה נוהגים להתייעץ עם אדם גדול. אך לומר לזולת "עשה כך" זה לא שייך כלל." נו? עדיין ישאל השואל, הרי הרב כותב לגבי התייעצות עם אדם גדול. הוא לא כותב ששואלים "סתם מישהו מהסדנא".

אלא אם ממשיכים מקבלים את התמונה השלמה, הוא ממשיך: "..אלא מאי? אם בכל זאת רוצים לעשות איזו השתדלות, מעלים את השאלה בפני חבר, ועצם הצגת השאלה – גם אם החבר אינו אומר מה לעשות, מעלה פתרונים, ולאחר מכן מבקשים מהשי"ת "ותקננו בעצה טובה", ועל ידי זה עוזר השי"ת ומכניס ברעיונו איזו עצת אמת."זאת אומרת שעצם זה שיושבים עם מישהו ומתייעצים איתו – בלי לצפות לקבל תשובה אלא רק מישהו שמקשיב לך, אתה מתחיל לקבל תשובות ואז כמובן לוקח את זה להתבודדות. וזה באמת המהלך בתמיכה בשקוף.התומך לא "יודע" מה הפתרון שלך הוא רק נותן לך אוזן ולב מקשיב ונותן לך מקום. ואז כמובן שאתה לוקח את הדברים להתבודדות שלך. איזה חידוש! בנאדם מקשיב לך ואתה מגלה תשובות. הכל כתוב – רק צריך לדעת לקרוא.
עוד דבר שעולה הרבה פעמים הוא למה מתעסקים עם הכאב. למה לא פשוט להמשיך הלאה ולהגיד שהכל לטובה וזהו זה? הרי חזרנו בתשובה והתקרבנו לרבינו ועכשיו אנחנו יודעים את האמת שהכל טוב, לא? לא. אנחנו יודעים את האמת – בגדול, אבל את הפרטים אנחנו לא באמת רוצים לשמוע. למה? כי זה נוח יותר ולא כואב. אבל אין מה לעשות. צריך לעבור דרך זה.אם אדם לא מוכן להרגיש את הכאב הפרטי והספציפי שלו – על מה יבקש?

יבוא מישהו ויגיד לא צריך! צריך רק להודות להשם, ולבקש ממנו וזהו. אז מסתבר שלרב יצחק בנדר זצ"ל היתה דעה שונה ועמוקה יותר  – דיבורי אמונה, שיחה כ' : "..תחילה צריך האדם להכיר מחלתו ולדעת מהי, ורק לאחר מכן הוא יכול להתרפאות ממנה."

זאת אומרת – שאם אדם לא מכיר את המחלות שלו, לא מכיר את הכאבים שלו, לא מכיר את הנקודות הספציפיות לעבודה שלו – איך יוכל להתפלל עליהן? יבוא אדם ויגיד, אני כבר מכיר את כל הבעיות שלי! ממשיך הרב בנדר זצ"ל: "..ולדוגמא רבינו כותב בספר המידות (גאוה,אות יט):'מבהילין את האדם בחלומות,כדי להסיר ממנו גאוה שקועה שהיא מכוסה ממנו, שאינו מכיר בה'. כלומר שיש תועלת בגילוי מחלות שקועות ומכוסות כדי שאדם יכיר בהן ויעסוק ברפואתן. כי האדם אינו "מבין" במחלות שאינן גלויות לפניו, כי הוא כל כך מורגל בכך עד שאינו יודע כלל שמחלה מקננת בו. ואינו מעלה בדעתו כלל שמשהו אצלו אינו כשורה."

זאת הבעיה הרווחת. אנחנו אפילו לא מכירים את המחלות שלנו! כלשון רבינו, גאוה שקועה – זאת אומרת אני אפילו לא יודע שזאת גאוה כי היא שקועה! זה בחינת הסתרה בתוך ההסתרה.אבל.. יגיד הקורא, הרי הרב בנדר מדבר על זה שבהתבודדות תגלה את כל החולאים שלך.

אז בעצם יש שתי אפשרויות – או שכבר דרך ההתבודדות גילית את כל החולאים שלך ואם גילית את כל החלאים והכאבים אז אולי לא יהיה לך שום חידוש בסדנת שקוף. לא תפגוש שום חולי שאתה לא מכיר. לא תפגוש שום כאב שלא העלית בהתבודדות! *או* שמשום מה, בהתבודדות שלך לא הצלחת לגלות רבדים עמוקים יותר ואז שקוף יכולה להביא לך תועלת. למי שלא חשף את כל הכאבים והבעיות שלו בהתבודדות – יוכל לפגוש אותם בסדנה או בעבודה עם תומך, או עם חבר בסדנא.

לצערנו הרב – בדור שלנו גם ההתבודדות היא כבר סתומה לרבים… רבים כבר גם בהתבודדות לא מצליחים לחשוף את הרבדים השקועים והנסתרים. את אותם חלקים מודחקים ומוכחשים.
בכל אופן – יוצא מכאן שכדי להתבודד כראוי, או כדי לקבל באמת את התועלת של ההתבודדות, אדם צריך להסתכל נאמנה בתוכו ולגלות את המחלות. שהשם יעזור לנו לגלות את הכאב שלנו, לא כדי להתבוסס בו אלא כדי שנדע באמת על מה להתפלל. שנדע איזה חלקים בתוכנו מוכחשים ושרויים בחושך ונזכה להביא גם אותם אל האור. שנזכה לחברים טובים ומקשיבים שיתנו לנו תמיכה והקשבה ולא יחפשו לתת לנו עצות שטחיות ותשובות חלקיות.
שנזכה לחיות לאור עצותיו הקדושות של רבינו ולחזק איש את רעהו, ולראות איש ברעהו את הנקודות הטובות בו.

אנשים מקומפרסים

נדמה לי שהאגדה מספרת שזאת היתה תרומה של עמית יצחק לשיח "השקופי". בכל אופן בין אם זה הגיע ממנו או מגידי – המקור למשל הוא הCOMPRESSOR, "מכשיר" או פלאגין של אולפנים ו/או גיטרות שתפקידו "לדחוס" את הצליל. אחד השימושים הפשוטים ונפוצים של קומפרסור זה כשיש לך כמה כלי נגינה שאתה רוצה שכולם ישמעו טוב וחזק בהקלטה, אתה צריך לדחוס תחומי תדרים של חלק מהם כדי "לתת מקום" לכלים האחרים באותם התחומים. אתה מוותר על חלק מהעוצמה של הכלי אבל בצורה שבסופו של דבר מועילה למכלול.

אפשר לחשוב על זה כמו שאם יש לך קופסא קטנה ואתה רוצה להכניס לתוכה הרבה חפצים, יהיו חפצים שתפרק להם חלקים פחות חשובים כדי שתוכל לדחוס את כולם באותה הקופסא.

נחזור מהמשל לנמשל – כולנו בתור ילדים עברנו קומפרסיה. עברנו תהליך של דחיסה – כמו שאנחנו באמת? אף אחד לא יכול להחזיק מעמד מול זה. זה "יותר מידי" – YOU ARE JUST TOO MUCH כמו שאוהבים להגיד באנגלית. אז מה שבדרך כלל לומדים זה להוריד את הראש ולא לחטוף. יש כאלו ביננו שיש להם יותר בעיה להוריד את הראש ואז הם חוטפים יותר מהסביבה.

גם כשאדם מבוגר – הוא יכול להיות במקום עבודה שהבוס "מקמפרס" אותו או במערכת יחסים דחוסה ביותר. המפתח זה קודם כל לזהות את זה. לראות איפה אני באמת נמצא. האם זה המקום הנכון בשבילי? האם המערכת הזו מדוייקת בצורה שהיא מתנהלת? או שמישהו פה עושה לי משהו שאני כל כך רגיל אליו שהוא נראה לי נורמאלי לגמרי?

כל אחד צריך גם להיות מודע לרמות הדחיסה שהוא מסוגל לתפקד בהם בשמחה ובצורה אופטימאלית. אם עוברים את הגבול הזה – התפקוד נפגע, אתה מתחיל לפתח רגשות שליליים ביותר לגבי "המקמפרס" וכיוב' כשעובדים עם עוד אנשים – כמו עם עוד כלי נגינה, רמה קלה של דחיסה תמיד יכולה להיות שם – אבל האם היא הפכה לעיקר? האם היא פגעה במיקס??

זקן,בוגר והילד הפנימי – מבנים של הנפש

בתוך כל אחד מאתנו הם שוכנים. הזקן, הבוגר והילד.

הזקן – נקרא גם הנשמה. הוא מחובר לתובנות העמוקות, הרוחניות ומזרים לנו אותן לתוך החיים ברמיזה פנימית ובמידע רוחני עמוק שמגיע מהחיבור לקדושה ולהשם יתברך.

הבוגר– נקרא גם הרוח. הממוצע בין הזקן והילד. הוא המחבר, הוא המאזן בין הרצונות והרגשות של הילד הסוער לעיתים להבנות והתובנות העמוקות של הזקן. הוא נותן את הגבולות לילד וגם את החום שהוא כל כך זקוק לו ומקבל מהזקן את ההנחייה הפנימית והרוחנית.

הילד הפנימי – נקרא גם הנפש. הוא אותו בנדיט פנימי שלא התבגר כבר כמה עשרות שנה. הוא רוצה. הוא מרגיש. הוא בוכה וצוחק. הילד הפנימי מכיל את החוויות הרגשיות.

קליפת "הכל בסדר"

יש קליפה ששורה על הלב שלנו וקוראים לה "קליפת הכל בסדר". זאת קליפה שמפריעה לנו להרגיש.
כדי לא להרגיש את הכאב, את הפחד ושאר הרגשות שאנחנו לא רוצים להרגיש אנחנו עוטים את הקליפה הדקה הזאת,
ואז אנחנו מרגישים ומדווחים שהכל בסדר.

אבל בעצם זה לא מה שבאמת קורה. הרגשות שאנחנו מנסים להיפטר מהם למעשה נמצאים בפנים, נמצאים בתוכנו ולא נעלמים.
הדרך היחידה "להיפטר" מהם היא לא להיפטר מהם אלא להכנס לתוכם. להסכים לחוות אותם.
כשאני מסכים לחוות את הכאב, את הפחד – אני יכול להרפות ולהרשות לעצמי לחוות גם אהבה, שמחה ותחושת חיוניות.

גזע עץ
בתוך הכאב אפשר למצוא הרבה אהבה

מצה – מריבה לשם שמיים

פורסם באתר נו-מיינד

במשך שנים המילה מצה הפריעה לי. מצה מלשון מריבה? למה מריבה בליל הסדר? למה הלחם הקדוש הזה, לחם האמונה שצריך לתת לנו הגנה רוחנית לכל השנה קשור למריבה. זה לא הסתדר לי. בכלל מריבות זה דבר שאף פעם לא הסתדר לי. כל החיים העדפתי להמנע מקונפליקטים מאשר "להכנס בהם". עד כמובן שלא יכולתי לסבול יותר ואז הייתי "נכנס בהם" – וגם אם התוצאות לא תמיד היו הרסניות המצב כבר היה בעייתי.

דווקא לאחרונה, אחרי שהתחלתי לעשות עבודה יותר לפתוח דברים, להכנס לתוך מריבות כדי לברר דברים ולהתקרב מצאתי את דבריו המתוקים של רבי נתן על הלכות פסח והלכות ראש חודש, רבי נתן מסביר שמצה היא בחינת משה, ומשה הוא ראשי תיבות מחלוקת שמאי הלל – מחלוקת לשם שמים. זאת אומרת שהמצה, המריבה שמדובר עליה בליל הסדר אינה רק מחלוקת, אלא היא מחלוקת לשם שמיים – מחלוקת לבירור האמת. וזאת להבדיל ממחלוקת קורח ועדתו שהיא מחלוקת לשם קנטרנות, לשם הגדלת האגו של החולק ולא לבירור אמיתי.

עם ישראל במצרים היה במצב של גלות, במצב של הסתרה. וגם אנחנו היום (חייב כל אדם לראות את עצמו…) כל פעם כשאנחנו במצב של הסתרה, של אי גילוי, אנחנו בגלות פנימית, אנחנו במצרים. וגלות מצרים היא כידוע גלות הדעת. פרעה, אותיות העׂרף, רצה להפריד בין השכל ובין הלב, לנתק את החיבור את הדעת. רבינו כותב במקום אחר שעיקר הייחוד של היהודי הוא דווקא אותו חיבור בין השכל לבין הלב. גם לאומות העולם יש והיו חכמים גדולים אבל היהודי מתייחד בלב, ברחמים, בחיבור של השכל עם הלב. זה בדיוק החיבור שפרעה מנסה לנתק. וההסתרה הרגשית שאדם חווה היא אותה הגלות.

 להמשך הכתבה: מצב – מריבה לשם שמיים, חלק 2

רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי

רבי נחמן דיבר המון על הבעירה של הרצון. הוא אמר שהכול הולך אחרי הרצון, והסביר שהוא הנקודה הפנימית והמהותית. רן ובר לוקח אופניים והולך לחפש את הרצון בשבילי המדבר

רן ובר | 26/4/2010 12:24

מי בכלל צריך אופניים במדבר?! ניסיתי לשכנע את עצמי. הילד הפנימי הסתכל עליי בבוז ושילב את ידיו בכעס. עזוב, ניסיתי לפייס אותו, זה בסך הכול יומיים של התבודדות במדבר. הכי טוב לא לקחת לשם לא את הלפטופ ולא את האופניים. קח קצת זמן לעצמך ולסדנא. תן לדברים לזרום ולהיפתח. פעם היית עושה ריטריטים של שתיקה במשך שבוע או שבועיים, ולשם אף פעם לא חשבת לקחת אופניים. מה זאת המחלת אופניים הזאת שפיתחת?
להמשיך לקרוא רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי