למה שולחים משלוחי מנות? למה בפורים שולחים אחד לחבירו משלוח מנות?

טעמים למשלוחי המנות:

אחת ממצוות הפורים היא משלוח משלוחי מנות איש לרעהו. למה שולחים משלוחי מנות? מה העומק מאחורי הדבר?

קודם כל בפשט – מגדילים שמחה ואהבה בין בני ישראל. שולחים מנות סעודה אחד לשני, זה מקרב, זה מביא לשיתוף ושמחה. יש שאומרים לשלוח דווקא למישהו שהוא לא חבר שלך, זאת אומרת – זה לא אומר לא לשלוח לחברים אבל להקפיד לשלוח דווקא לאנשים שהם רחוקים ממך. אנשים שאולי אתה לא אומר להם שלום רוב השנה, אולי אפילו מישהו שרבת איתו או איתה. דרך המשלוחי מנות מגדילים את האחווה ואת הרעות.
כותב הכתב סופר :
"..ואחרי הוצאת דברים אלו מצאנו להטעים טעם מצות משלוח מנות איש לרעהו בפורים, להראות שמחה חדוה ורעות כדרך עושין סעודת שמחה שמשלחים לקרובים וריעים אהובים, לפמ"ש דלכן מצוה להרבות בו בסעודה ומשתה ביותר כדי להראות שלא קשה עליו עול תורה ומצות ושמח לבו עד כי הוא טוב לב משתה תמיד. ואוכל ושותה ע"ד תנו שכר לאובד ויין למרי נפש [כמשלי לא, ו], ואוכל ושותה כדי שישכח רישו, לכן התחכם מרדכי והוסיף לשלוח מנות איש לרעהו מן הסעודה כדרך ששולחים איש לרעהו מסעודת שמחה שלו, ומי שמרבה סעודה ושותה כדי להפקיע צערו מלבו אינו שולח לקרוביו ורעיו מסעודה כזו להודיעו צערו ולהזכירו צרתו, ואין זה אלא מי שעושה סעודה ומרבה בשתיה מפני שהוא שמח וטוב לב על הטוב אשר הטיב ה' עמו, וביום טובה הוא בטוב, אומר אוהב ארדוף אחלק מהטוב אשר הטיב ה' עמדי לריעים אהובים השמחים בשמחתי:
משוייה תקן מרדכי מצות משלוח מנות איש לרעהו מתוך הסעודה להגלות מצפון לבו של כל א' שמרבה באכילה ושתיה כי יום טובה הוא לו ואין טוב אלא תורה, כי יצאנו אז מאפילה לאורה, ליהודים היתה אורה זו תורה, אחר שהושחרו פניהם האירה, והיינו וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, שיעשו אותם שמחה וכו' וזכרם לא יסוף מזרעם, היינו וזכרם של ימים אלו לא יסוף מזרעם שקיימו עתה מה שקבלו כבר ואז היה באונס ועכשיו שבע רצון ע"י שאוכלים ושבעים מראים כי לרצון הוא לנו:" (כתב סופר על שמות פרק כד פסוק יא)

טעם נוסף ששמעתי הוא שבזמן סעודת אחשוורוש כל אחד סבר שהוא אוכל כי הוא מוכרח אבל לא רוצה להמרות את רצון השם ואילו האחרים אוכלים ונהנים ואכילתם לא כשרה, דבר זה הביא לפירוד וריחוק בין היהודים. כמו כן ולפיכך אף אחד לא רצה לאכול מאוכל של חבירו כי חשד בו, במשלוח המנות אנחנו מראים שאנחנו לא חושדים בחברינו הכשרים ושמחים וששים לקבל מהם משלוחי מנות.

עוד טעם מספר קדושת הלוי:

"..ועתה נבאר טעם משלוח מנות איש לרעהו, כי הנה מרדכי הצדיק ואסתר קרעו גזר דין שהיה לרעה כמבואר במדרש (אסת"ר ז) שהיה גזירה מן השמים בעבור שנהנו מסעודתו של אותו רשע להשמיד כו', רק שמרדכי ואסתר בטלו בתפלתם ותקנו מדה של אלהינו, דהיינו שיתעורר האל כמו שיסד הפייטן עורה נא כו', שיהיה להבורא יתברך שמו תענוג בכנסת ישראל ויהיה במחשבת היוצר כביכול להתפאר בישראל ובתפלתם ועל ידי זה נקרע גזר דין ובצדקתם תיקן אפילו בגלות שבית המקדש חרב יתפאר בהם בישראל ויהיה לו נחת רוח מתפלת ישראל, והן הן הדברים מה שנאמר במדרש בספר הבהיר, משל לבת מלך לא זז מחבבה עד שקראה אחותי לא זז עד שקראה אמי הוא מרומז על זה וכבוד אלקים הסתר דבר. ומה שאמרו בגמרא שישראל נקראים אחים ורעים למקום כמו שנאמר למען אחי ורעי אדברה כו' (תהלים קכב,ח), הלא על בחינה הזאת נקראים כשישראל יש להם כח בתפלותיהם לבטל גזירותיו יתברך שמו וכמו שאיתא במדרש ובזוהר הקדוש על הפסוק כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. אבל בישראל יש, מה הקדוש ברוך הוא מחיה מתים גם אליהו היה מחיה מתים, והקדוש ברוך הוא הוריד הגשם ואליהו עצר גשם וצדיקים פוקדים עקרות, כך דרשו במדרש ובזוהר לכן נקראו ישראל רעים, שמחמת גודל החביבות עשאן לישראל רעים שיהיה כח בדבורם ובתפלתם כמוהו יתברך שמו וכמ"ש בשם המדרש והזוהר. והנה הצדיקים בעצמם הם בשר ודם ואין להם הכח, רק שהוא מתנה מאת המקום יתברך שמו שיהיה להם זה הכח שכל מה שגוזרים הצדיקים יקויים:
והנה נודע במדרש על פסוק (ויקרא כב,כט) ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, דרשו במדרש ואיש, זה הקדוש ברוך הוא שנאמר (שמות טו,ג) ה' איש מלחמה. גם על פסוק (שמות א,א) איש וביתו באו, דרשו בזוהר ובבחיי, איש, זה הקדוש ברוך הוא ועיין שם. והנה כבר כתבנו שמרדכי ואסתר תיקנו שאפילו בעת הגלות יהיה כביכול אלהינו יתנהג על ידינו וכמ"ש, ופעלו שהצדיקים יבטלו בתפלתם כל גזירות קשות ורעות שהרי מן השמים נגזר להשמיד כדאיתא במדרש, רק אליהו הלך אצל מרדכי והודיע למרדכי ואסתר ובטלו הגזירה שנחתם בשמים ובטל דברי המן שחשב כיון שחרב בית המקדש אלהיהם ישן הוא וכמ"ש. וזאת הבחינה שיהיה תפלה עושה רושם ביארנו שבעבור כן נקראו ישראל רעים כמש"ל והקדוש ברוך הוא נקרא איש, וזאת שיהיה כח שיבטלו הצדיקים הגזירות רעות הוא מתנה נתונה מאת הבורא יתברך שמו. וזהו משלוח מנות איש לרעהו. איש, זה הקדוש ברוך הוא כמו שדרשו במדרש ה' איש מלחמה. לרעהו, לצדיקים יסודי עולם נשתלחה מתנה מאת הקדוש ברוך הוא שיהיו כמוהו כב"י שיהיה גזירתם קיימת והוא בחינת רעהו. וזהו הארת פורים שכן מרדכי ואסתר בטלו בזמן הזה גזירה מן השמים שנחתם בטיט להשמיד והפכו בתפלתם ותיקנו מדת אלהינו להפיר מחשבת המן הרשע שאמר אלהיהם ישן הוא, ונתגלה שהאל הוא אלהינו ומקבל תפלתינו:"

מהפכת הטוב – סיפורו של מר פומרנץ

סיפור קצר חדש שהתחלתי לכתוב, אתם מוזמנים להגיב עם רעיונות להמשך הסיפור… בגדול הרעיון הוא שמה שהוא דיבר עם הצעיר שינה לו את העולם והוא החליט לבטוח בטוב ולהיות טוב. הוא נכנס לדואר ומשנה את החיים של אנשים אחרים לטובה, מתחוללת מסביבו מהפיכת הטוב – והוא? אין לו מושג בכלל שהוא קשור לזה.

איך הסיפור צריך להמשיך לדעתכם?

תהנו מהקריאה:

מהפכת הטוב.

מר פומרנץ ירד במדרגות הבניין, הוא ראה את החתול של משפחת כהן רובץ מחוץ לדלת שלהם, מלקק חלב מהקערה שלו, הוא זז בעדינות כדי לא לדרוך על החתול, ירד קומה ויצא מחזית הבית המשותף.

זה היה יום רגיל כמו כל יום. השמש זרחה בבהירות ועננים בודדים צבעו את השמים הכחולים בכתמים לבנים. רוח סתוית נישבה באויר וניחוחות פריחה עדינים זרעו אותו בריחות חמוצים-מתקתקים. מר פומרנץ הלך בצעדים מהירים אך מדודים לעבר תחנת האוטובוס.

בתחנה עמדו שלושה אנשים והמתינו בדריכות לבוא האוטובוס. לאחר מכן הגיעו עוד מספר אנשים וחיכו בקוצר רוח. כשהגיע לבסוף האוטובוס, הם עלו ובתורו של מר פומרנץ לעלות הוא גילה שהוא לא מוצא את העט שלו. הוא יצא לרגע מהתור, הפנה את הגב לאוטובוס והתחיל לחפש בקדחתנות את העט שלו. היא לא בכיס של החולצה. מקום בו היא תמיד תמיד נמצאת. היא גם לא בכיס של האפודה ולא בתיק הקטן. אולי היא נפלה מאחורי הספסל של התחנה? לא.

בעודו מחפש, סגר הנהג את הדלת והתחיל לצאת מהתחנה. בשניות הראשונות מר פומנרץ לא הבחין בכך וכששם לב לדבר והסתכל לכיוון האוטובוס ראה שהוא כבר יצא מהתחנה. מר פומרנץ עמד קפוא במקומו. זה לא יכול להיות. חמש עשרה שנה. חמש עשרה שנה שבהן הוא מעולם לא איחר לעבודה בסניף הדואר ברחוב השדמה 15. חמש עשרה שנה שבהן הוא יוצא בדיוק בשעה 07:12 מדירתו כדי להגיע בזמן לאוטובוס שמגיע בין 7:14-7:19.

האוטובוס המשיך להתרחק ויצא מטווח הראייה של מר פומרנץ. "איזו רשעות" הוא חשב לעצמו, "איך הנהג עשה לי את זה? הוא מכיר אותי כבר כל כך הרבה שנים. איך הוא עשה לי את זה?". מר פומרנץ התחיל מתמלא טינה. הוא הרגיש שהוא רוצה להחריב את העולם. הוא הרגיש שזה כל כך לא הוגן. שהוא, משרת הציבור, אדם שכל כולו מוקדש למכור בולים בדואר ולשקול מעטפות בעלות משקל חריג – הוא, נשאר מאחור. "בעצם לאף אחד לא אכפת", הוא אמר בעיניים לחות. הוא הביט לעבר האופק האפור והרגיש את כל כולו מתרוקן. כאילו בור בולען נפער בתור ליבו וחפר מנהרה אפלה עד סין.

הוא רצה לנופף בידיו ולזעוק זעקות שבר אבל הידים נותרו צמודות לגופו. הוא רעד אבל אף אחד לא שם לב. עוברים ושבים עקפו אותו בדרכם ליעדם והוא נותר – בודד ושבור.

לידו עצר פיז'ו 205 חבוט מלא במדבקות ובתוכו צעיר חייכן עם כיפה לבנה גדולה, הצעיר פתח את החלון ושאל: "תגיד, אחי, יודע איפה זה רחוב…" הצעיר הוציא חתיכת נייר שהיתה לידו וקרא "השדמה?". פניו של מר פומרנץ קרנו באור יקרות, "רחוב השדמה?" הוא שאל בהתרגשות והביט בשעונו בהיסטריה. "השדמה?" הוא חזר שוב. "כן כן" אמר הצעיר "השדמה." מר פומרנץ הביט בו במבט נבוך ואז אזר את כל כוחותיו ושאל: "אני צריך להגיע לשם. אפשר…". הצעיר חייך בשמחה ואמר "אשרינו! אחי, עלי. כנס כנס. הכל לטובה בנאדם. הצלת לי את היום."

אף אחד לא יודע מה קרה באותן 7 דקות גורליות בחייו של מר פומרנץ. עוברי אורח טוענים שראו שגם כשהצעיר עצר לו ליד הדואר, הם המשיכו לשוחח בתוך האוטו בצורה מאוד עירנית. הצעיר דיבר עם תנועות ידים גדולות ומהירות ומר פומרץ ישב ממולו וספג כל פרט מידע. בסופו של דבר, מר פומרנץ יצא מהאוטו, סידר את משקפיו ואת העניבה שלו ופסע לעבר סניף הדואר.

אבל משהו קרה.

***

איך זה השפיע על החיים שלו? איך הוא השפיע על אחרים?!

לחיות חיים אמיתיים – פרשת ויחי

זוגיות – לסגור את דלתות המילוט

דלתות מילוט. מושג שמתקשר בדרך כלל למטוסים ולהסברים מייגעים טרום טיסה לגבי הדרכים השונות להמלט מהמטוס. לא רק מהמטוס אנחנו רוצים להמלט אלא הרבה פעמים דלתות המילוט הן דלתות המאפשרות לנו לברוח מהכאב והקושי בחיים.

אנחנו רוצים דלתות מילוט שהן דלתות קסם שנוכל לעבור דרכן וכך לעקוף את הבעיה, לעקוף את הכאב והקושי. אבל דלתות המילוט האלה רק נותנות לנו רווחה רגעית ובטווח הארוך – למעשה לא עוזרות לנו. פה תמה האנלוגיה למטוס…

הסוד של הזוגיות הוא לסגור את דלתות המילוט. גם מי שמתחתן מתוך רצון אמיתי וכנה לבנות חיים משותפים, חיים המבוססים על כנות ואהבה מגיע למוקשים וקשיים רבים בדרך. אם דלתות המילוט אכן סגורות – הוא מבין שפה באמת התיקון שלו! הוא לא קיבל את האשה הזאת בטעות, היא לא קיבלה את הבעל הזה בשוגג. אלא זה העניין! פה קורה הכל, דווקא בתוך הקושי, דווקא בתוך הבילבול.

אבל אדם שלא סגר את דלתות המילוט – בין אם הוא עדיין רווק או אפילו אם הוא התחתן אבל בדמיונותיו הוא מרגיש עדיין שהדלתות פתוחות מסיבות אלו ואחרות – לא עלינו – לא יצליח לעמוד בגבורה אל מול הקשיים ויברח לפתרונות או דמיונות.

הקושי שאנחנו פוגשים עכשיו למעשה מלווה אותנו כל החיים. הדברים הנוראיים שאנחנו רואים באחר הם למעשה השלכות של נקודות פנימיות לא פתורות שלנו. האם נשכיל לסגור את דלתות המילוט ולהתמודד או שננסה לברוח דרכן?

חג סוכות – שמחה כעבודה רוחנית, חלק ב' / רן ובר

להתחלת המאמר: שמחה כעבודה רוחנית, חלק א'

יש ציווי בחגים ובעיקר בסוכות – ושמחת בחגך. אבל יש לזה תוספת – והיית אך שמח. איך אפשר להיות "אך שמח" (רק שמח)? נושא השמחה הוא נושא מאוד בסיסי בעבודה רוחנית ובפנימיות בגלל שהשמחה מראה רצון.

כשאתה נותן למישהו עבודה – איך אפשר לדעת אם הוא באמת "בענין" או עושה את זה כדי לצאת ידי חובה? אפשר לראות את זה על הפנים שלו. אם אתה רואה שהאדם עושה את הדברים בשמחה – זאת אומרת שהוא באמת רוצה לעשות את זה ואם אתה רואה שהוא עושה כל מה שצריך אבל בפנים חמוצות – זה מוכיח שהוא ממש לא רוצה לעשות את זה והוא רק מרגיש מוכרח.

מכירים את ה"מודטים הקשוחים"? אלו שבכל ריטריט מסתובבים בפנים חמורות וזועפות? או שאם אתה עושה לידם משהו שלא לרוחם אומרים לך "אתה מפריע לספייס שלי?"

בתורה מבואר שאם אתה לא עושה את העבודה הרוחנית שלך בשמחה – אתה בבעיה. כתוב "תחת אשר לא עבדת את השם יתברך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" – ואז העבודה הרוחנית שלו לא שלמה. בגלל שעשה את הדברים בחיצוניות, בהקפדה ובקשיחות ולא מתוך פשטות, שמחה וטוב לבב.
חג הסוכות מחבר אותנו לנקודה הזאת – נקודת השמחה והפשטות בעבודה הפנימית. עצם זה שאתה בתוך הסוכה – זה כבר עושה את העבודה. רק להיות, כבר אמרנו?

ביהדות מאוד חזקה הנקודה של עבודה רוחנית כללית – ועבודה רוחנית לפי זמני השנה. זאת אומרת אתה תמיד מתקדם ומעמיק, מבקש קרבת השם. מתבודד – בדיבור או בשתיקה, עובד על המידות או כל דבר שאתה מתכוונן אליו אבל מלבד העבודה הכללית – ישנה תמיד עבודה לפי הזמן והמקום. רבי נחמן מסביר שכדי לתקן את ליבו אדם צריך להתחבר לנקודה השייכת לליבו בעת הזאת.

זאת אומרת – לנקודה שהיא קודם כל שייכת לך ולא סתם מועתקת או מושאלת ממישהו אחר ולא רק זאת אלא למה שקשור אלייך עכשיו. יכול להיות שעבודה רוחנית מסוימת התאימה לך בעבר אבל כרגע היא לא רלוונטית. תהיה אמיתי עם עצמך – מה באמת אתה צריך עכשיו לעשות?

יש סיפור מפורסם על בעל המאור עיניים, רבי נחום מצ'רנוביל, שירש את התפילין של הבעל שם טוב.
צריך להבין מה זה אומר התפילין של הבעל שם טוב, הערך של זה לא נתפס! לקראת חג הסוכות הוא ראה שאין לו כסף לקנות אתרוג מהודר – והחליט למכור את התפילין היקרות והנדירות. הוא קנה אתרוג מאוד מהודר וחזר הביתה בשמחה עם האתרוג. אשתו ראתה את האתרוג ותמהה מאין היה לו כסף? הוא סיפר לה בשמחה שהוא מכר את התפילין ובכסף קנה את האתרוג. מה?! הזדעזעה. היא חטפה את האתרוג ונשכה אותו – ובכך פסלה את האתרוג. רבי נחום התחיל לרקוד ולשיר.

סיפור תמוה! מה פתאום הוא מכר את התפילין ולמה כשהיא פסלה את האתרוג הוא התחיל לשיר ולרקוד. פה לימד אותנו רבי נחום מצ'רנוביל שיעור בכאן ועכשיו. כאשר צריך להניח תפילין הוא הניח תפילין וכאשר הגיע זמן סוכות – הזמן שבו צריך אתרוג ולא את התפילין, הוא מכר את התפילין ללא חשש ובביטחון מלא קנה בכסף אתרוג מהודר – לתפילין ידאג מאוחר יותר, זה לא "עכשווי". וכאשר אשתו נשכה את האתרוג ופסלה אותו? כל מה שנשאר לו עכשיו היה לקיים את מצוות השמחה. זה הדבר שהוא היה צריך לעשות – כאן ועכשיו.

שנזכה להיות בשמחה בכל מצב ובפרט להתחזק בשמחה בזמנים קדושים אלה שהארת השמחה היתירה מאירה בהם.

חג סוכות – שמחה כעבודה רוחנית – חלק א / רן ובר

פורסם באתר נמסטה

תמיד אהבתי את חג סוכות, גם לפני שחזרתי בתשובה. יש משהו בחג הזה שפשוט תמיד שימח אותי. ובאמת זה הקטע של חג סוכות – הוא נקרא גם חג שמחתנו.

לצאת החוצה מהבית לשבוע – לגור תחת כיפת השמיים בסוכה עם סכך – מספיק עבה שלא תכנס השמש יותר מידי אבל קצת מאוורר שאפשר יהיה לראות כוכב או שניים, מי אמר שצריך לנסוע לסיני לעשות ריטריט? אין עבודה, אין לחץ של הספקים. רק אתה ועצמך. או אתה וחברים. הרבה חברים.

אני זוכר שגרתי בניו יורק ועברתי ליד האוניברסיטה ואיזה חבדני"ק צד אותי בעיני הנץ שלו – מצוות לולב? הוא שאל. איך הוא ידע שאני יהודי מכזה מרחק? מאמנים אותם מילדות, אני בטוח! חייכתי, נו טוב. נכנסנו לסוכה שלהם, הוא הראה לי איך נוטלים את ארבעת המינים וזה היה נחמד. הוא גם קלט שאני רוחני אז נתן לי הסברים רוחניים/פנימיים על ארבעת המינים וחג הסוכות. אני זוכר שזה לא הרגיש לי מאיים משום מה. באמת יש איזה שמחה בסיסית בחג הזה שעוברת מעל כל המחסומים והחלוקות.

אולי זאת הסוכה עצמה. לפי הפנימיות בסוכה בחג הסוכות שורה אור החסדים. אור רוחני מאוד גבוה שכל מה שצריך כדי לקבל אותו – זה פשוט להיכנס לסוכה. זאת המצווה עצמה! לא צריך לברך, לא צריך לעשות שום דבר, רק להיכנס לסוכה. פשוט להיות.

כולם אוהבים לבוא לסוכה – חילוניים, דתיים, חוזרים בתשובה, נאו-רוחניקים –  כולם מתחברים ביחד בשמחת החג. שיחת חברים בסוכה – עם אספרסו, מה רע? או אולי על האש. תלוי בשעת היום והכיוון הקולינרי של החברים שבאים להתארח.

יש חברים שאני לא מספיק לראות כל השנה. כל אחד והעניינים שלו, כל אחד והכיוון שלו. ואז מגיע סוכות ופתאום יש זמן – כל אחד מוצא את היום שלו ומגיע. זה אולי נראה לא רציני לפגוש חבר פעם בשנה – אבל יש בזה דווקא משהו מתוק. אמיר תמיד מתקשר אלי שבועיים לפני כדי לשריין מקום. אנחנו חברים כבר יותר מעשרים שנה אבל החיים סוחבים.. אתם יודעים. אז סוכות זה הזמן שבו אנחנו מתעדכנים, מה קורה איתנו בפנים, בחוץ. ככה, יש בזה משהו מיוחד עבורי.

השנה הרחבתי את הסוכה, הגדלתי אותה כמעט פי שניים – עכשיו זה בכלל מיני ארמון. הילדים באורות – יש הרבה לאן לרוץ בסוכה (נקווה שלא יחריבו לי אותה, ואם כן – אני מקווה שאזכור את השמחה..)

להמשך הכתבה : חג סוכות – שמחה כעבודה רוחנית – חלק ב'

האם אפשר לחזק את הרצון? האם מידת הרצון שלי זה דבר קבוע או משתנה?

לגבי הגברת או החלשת הרצון. זה נושא עמוק בפני עצמו. למעשה – אפשר להגיד שבכל יהודי יש רצון בוער עד אינסוף לטוב המוחלט. רבי נחמן כותב שהלב של היהודי בוער כל כך שצריך לאזן אותו ולמתן את הבעירה. מי בכלל מרגיש ככה היום?

אנחנו בדרך כלל לא מרגישים את הרצון בוער בעוצמה כזאת. אבל אם אנו מקבלים בדעת שככה זה – מה מפריע לנו מלחוות את זה? למה זה לא בא לידי ביטוי? כי יש חסימות וקליפות שחופות על הרצון הזה. זה נשמע מאוד פילוסופי או גבוה אבל זה בעצם מאוד פשוט.

בתור ילדים היו לנו רצונות – ולמדנו שהרצון שלנו הוא לא טוב. על זה התלבש עוד המון במהלך החיים, כמו הפחד מתיסכול כשהרצון לא מגיע לידי ביטוי וכיוב'

עכשיו אנחנו מסתובבים בעולם משותקים רגשית. עם רצון מוגבל ומכווץ – בגלל הפחד. בגלל הפחד מהתסכול והפער בין הרצון הפנימי הבוער לבין המציאות הסובבת אותנו.

אם אדם מסכים לפגוש את הכאב. אם אדם עובד על עצמו ומוכן לפגוש את המקומות המפחידים ולהודות בהם. אז משהו יכול להתחיל לקרות.

אז בעצם לא צריך לחזק את הרצון. רק צריך לפגוש ולהסיר את הקליפות החופות עליו. בעצם יש לנו רצון חזק אבל גם עוד המון רצונות קטנטנים שמנסים להתנגד לאותו הרצון.רוב העבודה שלנו היא להסכים לראות את הדברים שמונעים את הרצון שלנו ולעבוד איתם ועליהם. מודעות למה חוסם את הרצון שלי – זה הצעד הראשון.

יש מושג בפיזיקה שנקרא וקטור של כוחות – זאת אומרת, אם יש לדוגמא חפץ שקשור בכמה חבלים וקבוצה של אנשים מושכים אותו לכיוונים שונים. החפץ יזוז לכיוון שרוב הכוח מושך אליו ושאר הכוחות יתקזזו.

דמיינו מה היה קורה אם כל אותם האנשים היו מושכים את החפץ לאותו הכיוון! לפתע החפץ היה נע במהירות אדירה.

ככה בדיוק אנחנו. יש לנו כוח אדיר בתוכנו – השאלה לאן הוא מתועל ומהם המפריעים לו.

לגעת בכאב

מי בכלל רוצה לגעת בכאב? זה הרי הדבר האחרון שאנחנו (לפחות רובנו) רוצים להתקרב אליו. הרי ניסינו להפטר מהתחושות האלה כל החיים מאז הילדות. הילדות. אה. הילד הפנימי מחייך עכשיו בסיפוק. זוכר אותי? זה שאתה מתעלם ממנו במשך שנים? אין לך ברירה – אתה חייב לחזור וליצור קשר אם אתה רוצה את המפתח..

מפתח? שאלתי אותו בפליאה.

כן, מפתח. ענה הילד הפנימי. מפתח ללב שלך. מעניין אותך? הוא שאל בסיפוק. אני שונא סחטנים. ניסיתי לחטוף לו את המפתח מהיד אבל הוא ברח. הילדים האלה..

הוא ישב על גיבעה קטנה ומוריקה והצמיד את המפתח לליבו. הוא ליטף את המפתח בערגה ואז הסתכל עלי באיבה – בחיים לא תקבל אותו! אין מצב! חשבתי שהשתנית! חשבתי שהשתנית! הוא פרץ בבכי.

השתניתי. אמרתי ברעד. באמת. השתניתי. אני עושה המון עבודה פנימית ורוחנית. תביא, תביא את המפתח. יאללה. נו. ניסיתי להדחיק את הזעם בקולי. אסור לעצבן את הילד. הם מתעצבנים ואז נהיים ברוגז וזה הופך לסיפור סיפור.

אתה לא השתנית. אומר הילד בכעס ומחה את הדמעות.

אני כן! הכרזתי בעוז. תראה – אני עושה עבודה, אני… ואז הסתכלתי עליו בחיוך מנצח – חזרתי בתשובה!

זהו. בטח אין לו מה לענות לי עכשיו. הלך עליו. אני יודע שהוא מחובר לזקן הפנימי והזקן בטח מחייך עכשיו במתיקות ואומר לילד שאין מה לעשות. אני צודק. חזרתי בתשובה הכל בסדר! קשר עם הקדוש ברוך הוא, לימוד התורה הקדושה, מה עוד הילד יכול לרצות ממני?!

זה לא מעניין אותי שחזרת בתשובה! צרח הילד. אתה לא מוכן לפגוש את הכאב, אז זה לא מעניין אותי שחזרת בתשובה. אם לא תהיה מוכן לגעת בכאב ולפגוש אותו בחיים לא תקבל את מפתח הלב.

טוב. אמרתי בהכנעה והשפלתי את מבטי.

הילד הפנימי הסתכל עלי בחשש וירד מהגבעה המוריקה לכיווני. הוא הסתכל לי עמוק בעיניים ושאל – אתה באמת מוכן? אתה באמת מוכן לעבור דרך הכאב?

הסתכלתי עליו בעיניים פעורות. הרגשתי איך כל הגוף שלי מתאבן. אני רוצה להושיט את היד למפתח אבל הכל קפוא.

הוא הסתכל עלי בעיניים טובות אך כאובות.

לקחתי נשימה עמוקה.אזרתי את כל הכוחות, למרות הזרמים המשתקים בתוכי. למרות הפחד שהציף. ואמרת ברעד קל:

כן.