זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 1

הבנתי שזה קשור איכשהו לתורה הקדושה ולפנימיות של עם ישראל, אבל לא היה לי מושג איך אוכל ליישם את זה בחיי, כי תורה ומצוות ממש לא דברו אליי. אבל החוויה הפנימית שהשתקפה מהם משכה אותי. גם באותו מרכז לקבלה שלמדתי בו לא היתה הקפדה על קיום מצוות. לפחות לא עבור מי שהגיע מבחוץ. למדו שם, ביחד, יהודים וגויים – כך שגם המעצור הזה, של "העם הנבחר", לא היה שם. אחת המשוכות שכל מי שמתקרב ליהדות עובר בשלב כלשהו פשוט הונחה בצד.

 

בתקופה ההיא חזרתי לארץ לביקור של שבוע, שהלך והתארך. פשוט לא יכולתי לצאת מכאן. זה היה מאוד מוזר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא יכול לצאת מהארץ. משהו השאיר אותי פה. נדרש לי עוד זמן כדי להבין שדווקא המצוות, דווקא הצמצום, פותח פתח גדול לאור האמת. אותה משוכה היתה למעשה ברכה, משום שגם אם באותה עת הרגשתי שהמצוות מכבידות – הרי שלאמתו של דבר, דווקא הצמצום פתח לי עולמות שלא היתה לי גישה אליהם קודם לכן. ובאופן דומה, דווקא כשהתחתנתי וצמצמתי את הקשר שלי עם העולם הנשי לאישה אחת, פתאום היכולת להתחבר לאהבה גברה בצורה משמעותית.

 

מצוות אמיתיות

תהליך ההתקרבות ליהדות הלך והעמיק. היה לי חבר טוב שאמר לי שאני יכול לבחור לי מצוות בעצמי. למשל, אם אני מרגיש שאני נוטה יותר מדי לאיכות שמשקפת ספירת החסד הקבלית וזקוק לאיזון של איכות הגבורה בחיי, אני יכול להחליט שהמצווה שלי היא לרוץ בפארק כל יום. זה נשמע לי כמו מצווה מצוינת, אם כי אולי קצת מטורללת. אבל מתברר שזה מאוד עזר לי לקבל עליי מצוות מאוחר יותר.

 

ראיתי שהגבורה והצמצום מועילים לי. בהדרגה לקחתי על עצמי מצוות "אמיתיות", וראיתי שאני מרגיש טוב אתן. לקחתי את הזמן שלי. לא כפיתי על עצמי לרוץ מהר מדי. ואם מזכירים ריצה, אני זוכר שבאחת הפעמים בפארק הירקון רצה מולי מישהי עם כלב. הבחנתי שהכלב מסתכל כל הזמן לכל הצדדים תוך כדי הריצה. בהתבוננות פנימית על עצמי גיליתי שאני בדיוק כמו הכלב… גם אני רץ ומסתכל לכל הצדדים. הרגשתי שהאנרגיה שלי מתבזבזת, והחלטתי למקד אותה. המשכתי לרוץ והסתכלתי ישר. פתאום קלטתי שזה מה שמכונה ביהדות "שמירת עיניים".

 

אם כך, המסע שלי – של סניאס מגניב שטס ברחבי העולם ומנגן במסיבות טראנס, מגדל שיער ארוך ובינתיים עושה עסקים חובקי עולם – התחיל להאט ולנחות. והנחיתה הזאת עשתה לי הרבה טוב. פתאום התחלתי לראות שהפרטים הקטנים, הנקודות הקטנות, אוצרים בתוכם עולם ומלואו.

 

התחלתי לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. מישהו פעם הסביר שעול זה לא מה שאנחנו חושבים בדרך כלל. עול זה השם של החפץ המתכתי ששמים על גבה של בהמת משא, כדי לחלק את המשקל בצורה נכונה. כדי להקל עליה. זאת אומרת שעול תורה ומצוות לא מכביד על האדם, אלא להפך. ישנם קשיים בחיים והדברים לא פשוטים, אבל התשובה מאפשרת לאדם לקבל כלים וזוויות חדשות כדי להתמודד עם החיים.

 

כששאלו אותי אם אני חוזר בתשובה תמיד אמרתי שלא. אמרתי שאני מתקרב ליהדות ורוצה להתקרב לבורא עולם. בהתחלה בכלל לא הלכתי עם כיפה: סוף סוף נפטרתי מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך, סוף סוף אני מתחיל להראות כמו בנאדם נורמלי, בלי נפרדות מהחברה. אחד כמו כולם. אז עכשיו להיכנס לסרט חדש? עכשיו אני אתחיל ללכת עם כיפה ולהיות שונה מכולם?

 

לא דחקתי בעצמי. לא קפצתי מהר על תשובות חיצוניות ופשוטות. לאט לאט באמת השתניתי מבחינה חיצונית, אבל השתדלתי לשמור על קשר פנימי. מה קורה אתי? זה באמת מתאים לי, מה שקורה פה? אם בניו יורק התחלתי להבין את הקשר בין עולמות עליונים לתחתונים, בישראל התחלתי להבין את הקשר בין ימין לשמאל – בין חסד לבין גבורה.