שיעור וידאו – החשיבות והחן אצלם?

בין המצרים – להרגיש את הכאב, ולהיות איתו.

אנחנו עכשיו בתקופת בין המיצרים – שלושה שבועות בין י"ז תמוז לבין תשעה באב. כידוע, לפי היהדות, כל תאריך בשנה שבו חל חג או מועד הוא לא אקראי אלא מוכן מששת ימי בראשית מבחינה רוחנית לאותו מאורע. זאת אומרת – לדוגמא, האור הרוחני שהיה בעולם ביציאת מצרים יורד מחדש לעולם כל שנה בזמן פסח, האור הרוחני של פורים – חל כל שנה דווקא בפורים וכו'.

המחזור השנתי הוא מחזור של "חילופי עונות אנרגטיים", ובכל זמן, מעבר לעבודה התמידית הפנימית של האדם – יש התנוצצות של אור, של בחינה מסויימת בעבודה הפנימית שאיתה אפשר להעמיק, שאיתה אפשר להגיע לעלייה רוחנית מסוימת.

בין המיצרים זאת תקופה של חושך. תקופה של חורבן ואבל. מה אני אמור לעשות בזמן שכזה? למה שוב ושוב מתאבלים על חורבן בית המקדש? ועוד שלושה שבועות תמימים? לא מגיע לנו איזה קיצור על התנהגות טובה?

בחיים באופן כללי, הנטייה היא תמיד לחפש את הטוב ואת השמח ולהתרחק מהקודר והעצוב.
יש בנטייה הזאת נקודה בריאה – אכן האדם צריך תמיד לתור ולחפש את הטוב. להוסיף עוד ועוד טוב בחייו, להוסיף שמחה, להתקרב לטוב האמיתי והאינסופי שגנוז בו. מהבחינה הזאת – טוב שהאדם מחפש את המענג, המשמח, המעורר רוחנית.

אולם, כדי להוסיף טוב, צריך לפעמים להכיר בחסרון. דווקא החסרון הוא מנוף ותנופה לעלייה האמיתית. אם אדם מרגיש שהכל בסדר – מה ידחוף אותו לעלייה? אולי להיפך, הוא עלול להכנס לשאננות. הכל בסדר, הוא יכול להגיד לעצמו ולשקוע במהלך של התאבנות והתקבעות.

הצדיקים במהלך הדורות מלמדים אותנו שצריך לעלות מחיל אל חיל ולשאוף להוסיף תמיד עוד ועוד טוב. גם אם אתה חושב שאתה כבר במקום מעולה – האם כל מי שמסביבך הגיע לתיקונו? ואם מסתכלים על הדברים באופן הרבה יותר פנימי ומחובר – אם אני עדיין רואה מסביבי סבל, אם אני עדיין רואה מסביבי חסרונות וכאב – כל החסרונות וכל הכאב הוא בעצם בתוכי! כי מה שאני רואה הוא השתקפות של התודעה שלי. לא סתם מראים לי את זה. ולכן מתוך כך אנו לומדים שאפילו אם אדם מרגיש שהוא כבר "בסדר" וכבר "הגיע", מהסתכלות פשוטה בעולם מסביבו (או קרוב יותר– נניח אשתו, ילדיו וחבריו), אפשר להבין שהעבודה עוד לא הסתיימה. אולי רק התחילה.

בין המצרים זה זמן בו נראים לנו החסרונות שלנו במלוא עוצמתם. הבית חרב, אנחנו בגלות נוראית. הסתכלות מהירה בעולם סביבנו או בכותרות העיתונים מראה לאדם עד כמה אנחנו בחורבן. זה לא כדי לייאש אותנו! אלא כדי להצביע על המקום שאנחנו נמצאים בו.

כשאדם, לדוגמא, רוצה לקבל עזרה – רוצה חילוץ של מסוק. היאכטה שלו נטרפה בלב ים והוא תקוע על אי קטן, או סלע של מטר על מטר והוא מצליח להתקשר למסוק – שואלים אותו: "איפה אתה? עד כמה קשה המצב?" אם הוא לא עונה תשובה אמיתית, אף פעם לא יוכלו לחלץ אותו! אם במקום להגיד – אני תקוע על סלע של מטר על מטר, שני קילומטר צפונית מהאי הגדול, היאכטה שלי נהרסה לגמרי, אין לי כלום אפילו הבגדים שלי חצי קרועים – הוא אומר את ההפך, אני יושב באי המרכזי על הבר, שותה פינה קולדה. אז הם במקום לחלץ אותו יגידו – יופי, תהנה. מה הוא הרוויח פה? כלום. הוא נשאר עדיין תקוע על הסלע. המצב אפילו החמיר! עכשיו גם לא יחפשו אותו. עוד קודם אולי כשלא היה חוזר, לפחות היו יוצאים עם המסוק לחפש אותו. עכשיו הוא אמר שהכל בסדר אז כולם רגועים.

הנמשל הוא המצב הרוחני שלנו. אם אדם כבר טופח לעצמו על השכם – יהיה לו קשה מאוד לצאת מהאשליה. יהיה לו קשה מאוד להתקדם ולצאת מהבוץ שלו – וכל אחד והבוץ הספציפי שלו, כל אחד והחסרון המיוחד והייחודי שלו, כל אחד והכאב האישי שלו.

בין המצרים זה הזמן של לראות את הכאב שלי. לראות את המקום שלי. לפגוש את הקטנות שלי ולא לנסות להעלים את זה. לא לנסות להפטר מזה – אלא להתאבל על זה. לבקש על זה. להתחנן על זה – אם יש לי מספיק כוחות. ואם לא – פשוט להרגיש את הצער הזה, את הצער של הגלות. פשוט להיות עם זה.

אחרי תשעה באב, מתחילה תקופה אחרת שמובילה לאלול – חודש התשובה והקירבה. חודש אב – יש אומרים ראשי תיבות : "אלול בא", וחודש אלול: "אני לדודי ודודי לי". כמו שנאמר בחסידות – המלך בשדה. דווקא בחודש אלול, אחרי הכאב והחורבן של בין המצרים, של שלושת השבועות מתגלה הקשר הבלתי תלוי בין עם ישראל לבין אלוקיו. וזאת ההכנה לראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שהם שיא הקרבה והאיחוד.

אז בין המצרים מציגים לי תמונה של חסרון. ואני מבין שהעבודה שלי בזמן הזה היא לא להתעלם מהחסרון אלא להפך, לכאוב אותו. וזה חורבן הבית הפרטי שלי, ומי שיכול – כמובן להתחבר לחורבן הבית הכללי של עם ישראל. השכינה בגלות. הכל הפוך בעולם הזה! כל כך הרבה שקר מסביבנו, כל כך הרבה השפעות חומריות שלא קשורות לנשמה שלנו. כל כך קשה להתחבר לנקודה הפנימית, כל העולם הזה – הסחת הדעת אחת גדולה. זה המון כאב וכל אחד מתחבר לנקודה שקרובה לליבו.

עיקר העניין הוא לא לבעט בייסורים. לא להתעלם ממה שעובר עלי. ואם אני לא מרגיש כלום – זה החסרון שלי בעצמו! זה הכאב שלי. האריז"ל, גדול המקובלים של צפת, אמר לפני כארבע מאות שנה פחות או יותר – מי שלא בוכה על חורבן בית המקדש, שיבכה על עצמו. שיבכה על החורבן שלו! (על זה שהוא לא מרגיש). וזה היה לפני כ400 שנה, מאז הלב שלנו הלך ונאטם, הלך ונסגר.

אחד מהצדיקים של דורנו אמר לי פעם שירידת הדורות היא לא בשכל, אלא בלב. זה לא שאנחנו פחות מבינים בשכל (אולי גם) אבל עיקר העניין הוא שהלב שלנו סגור. עיקר הבעיה בדור שלנו זה האטימות והחיצוניות.

אבל השלב הראשון זה לראות איפה אני. אם אני מוכן להכיר במקום שלי, אני יכול לבקש עזרה אמיתית. ואז אני עושה מקום לישועה שתגיע.

לאתר של רן ובר – התחלות חדשות http://newb.co.il

לספרו החדש התגלות http://hitgalut.co.il

 



עת לחשות ועת לדבר – פרשת השבוע, פרשת מצורע הרב / ישראל אסולין

"שתי ציפורים חיות טהורות"

כפי שצריך כפרה על "עת לחשות"

כך צריך כפרה על "עת לדבר"

 

 

בפרשתנו הנושא המרכזי הוא "הנגעים" שבאים בשלשה מצבים: באדם, בבגדים ובתים. אולם הצד השווה שבהם שצריך להביאם דווקא אל הכהן, כי רק בפיו יש את הכח לטהר או לטמא.

והנה בקרבנות שמביא המצורע ביום טהרתו מצינו דבר פלא, יוצא מן הכלל. כי בעוד שכל הקרבנות שמביא החוטא מיועדים לשחיטה לשם ה', המצורע ביום טהרתו מביא שתי ציפורים חיות טהורות, את הציפור האחת אכן שוטחים כדת וכדין, אולם את הציפור השניה שולחים בחיים על פני השדה ככתוב בפרשה (ויקרא יד ג):

"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים ושלח את הצפור החיה על פני השדה".

והנה רש"י ז"ל מביא הטעם שצוה הכתוב למצורע שיביא צפרים לטהרתו:  "לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול". אולם לפי זה נשאלת השאלה, מדוע אם כן צריך לשחוט רק צפור אחת, ואלו את הצפור השניה שולחים בעודה בחיים על פני השדה?

א. כששותק במקום שצריך לדבר צריך תיקון

ביאור נפלא אמר על כך כ"ק אדמו"ר מרן רבי יהושע מבעלזא זי"ע, על פי המבואר בזוהר הקדוש )פרשת תזריע מו): כי כמו שמקבל החוטא עונש על דיבור פגום של לשון הרע, שלא היה צריך לדבר והוא כן דיבר, כל שכן שהוא מקבל עונש על דיבורי קודש שהיה יכול לדבר, כגון שהיה יכול להוכיח את העם ולא עשה כן אלא שתק, ובלשון קדשו:

"כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא, דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכלא בקדושה, כל שכן אי עמא אזלין בארחא עקימא, והוא יכיל למללא להו ולאוכחא להון ושתיק ולא מליל".

בתרגום ללשון קודש: "כמו שהעונש של אותו בן אדם הוא בגלל דיבור, משום שפגם לאותה רוח ממללא, שהיא נתקנה כדי לדבר למעלה ולדבר למטה והכל בקדושה, כל שכן אם העם הולך בדרך עקומה, והוא יכול לדבר אליהם ולהוכיח אותם ושתיק ולא דיבר".

לפי זה מבואר היטב ענין המצורע שמביא שתי צפרים, ושוחטים רק אחת ואילו את השניה שולחים בעודה בחייה על פני השדה, כי צפור האחת ששוחטים באה לכפר על דיבורים בטלים שלא היה צריך לדבר אותם, לכן שוחטים אותה להורות על מניעת הפטפוט בדברים בטלים.

אולם הצפור השניה שמשאירים בחיים ושולחים אותה על פני השדה, באה לכפר על אדם כזה שהיה בכוחו לדבר דברי תורה ותוכחות ובמקום זה שתק, לכן משאירים אותה חיה ושולחים אותה על פני השדה, לרמז שיכתת רגליו ממקום למקום וירבה לדבר דברי תורה ותוכחה ללמד את הבריות דרכי ה' ותורתו עכדה"ק.

כעין פירוש זה ראיתי בספר "אפיריון" להגאון רבי שלמה גאנצפריד זצ"ל בעל "קיצור שלחן ערוך", שמפרש טעם להבאת שתי צפרים ושוחטים רק אחת, על פי מה ששנינו בגמרא (חולין פט.): "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים נח ב): האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון".

לכן כנגד הדיבור במילי דעלמא שוחטים צפור אחת, להורות שאומנתו של אדם בעולם הזה היא לשים עצמו כאלם, אולם כנגד הדיבור בדברי תורה אשר על כך נאמר "צדק תדברון", משאירים צפור השניה בחיים לרמז שימשיך לפטפט בדברי תורה.

ויש לפרש בזה רמז הכתוב (קהלת י כ) "כי עוף השמים יוליך את הקול", אותו עוף [הצפור השניה שמביא המצורע] שלא נשחט אלא ממשיך לעוף בשמים, "יוליך את הקול", הוא מוליך ומלמד אותנו היסוד של (בראשית כז כב): "הקול קול יעקב", שצריך להרבות בדיבור בעסק התורה, כמבואר במדרש (ב"ר סה כ): "הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו"

ב. "עץ ארז ושני תולעת ואזוב" כפרה על גאווה וענווה פסולה

על פי הדברים הנ"ל יומתק להבין מה שמוסיף המצורע להביא עם שתי הציפורים, "עץ ארז ושני תולעת ואזוב" ופירש רש"י "ועץ ארז לפי שהנגעים באים על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב, מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב" ויש לדקדק מדוע אם כן צריך להביא "עץ ארז" שרומז על גאווה, היה לו להביא רק "שני תולעת ואזוב" שרומזים על ענווה?

ויש לפרש על פי המבואר בספרים הקדושים יסוד גדול, כי הן אמת שמידת הענווה יש בה כל המעלות הגדולות רק כאשר הדבר נוגע לכבוד עצמו, אולם כאשר הדבר נוגע לכבוד שמים צריך שיתלבש בגאווה דקדושה, לקנא קנאת ה' צבאות בבחינת (דה"ב יז ו): "ויגבה ליבו בדרכי ה'" כי אם לא כן יבא היצר ויפיל אותו ברשתו על ידי ענווה פסולה, באומרו הלא חוטא גדול אתה, ואין הקב"ה רוצה בעסק התורה והמצוות שלך, ועל ידי זה יפילו לתהום היאוש, עד שיפסיק לעסוק בתורה ובעבודת ה', לכן צריך שיתחזק ויגבה ליבו בדרכי ה' לעבוד את ה' בכל כוחו.

וזהו שאומרים החסידים כי כל אדם  צריך שיהיה לו ב' כיסים, בכיס אחד יחזיק: "אנכי עפר ואפר" ובכיס הב' יחזיק "כל העולם לא נברא אלא בשבילי" כי שתי המידות הללו גאווה דקדושה וענווה דקדושה, הם כלים חשובים להתגבר על היצר הרע ולעבוד בהם את ה'.

על פי זה מבואר שפיר שמטעם זה מביא המצורע "עץ ארז ושני תולעת ואזוב" להורות שצריך להשתמש בשתי המידות הללו, גאווה וענווה לעבודת ה', כל אחד בזמנו ובמקומו הראוי לו, באופן כי מה שמביא המצורע "עץ ארז" שרומז על גאווה, הוא כדי לכפר על שלא התנהג בגאווה דקדושה, כי אם בענווה פסולה, ומה שמביא "שני תולעת ואזוב" הוא כדי לכפר על שלא התנהג בענווה דקדושה, כי אם בגאווה פסולה.

ומביא את זה יחד עם שתי הציפורים כי תכלית שתי הציפורים לכפר על דיבורים אסורים של לשון הרע ורכילות, שזה בא מצד הגאווה שבאדם שמחשיב את עצמו לאדם שלם. ועל המניעה מלדבר דיבורי קודש שזה בא מצד ענווה פסולה בחושבו שאינו  ראוי לכך. לכן כנגד הדיבור של לשון הרע שבא מצד הגאווה, צריך להנמיך את עצמו כשני תולעת ואזוב, וכנגד זה שלא דיבר דברי תורה מצד הענווה הפסולה מביא עץ ארז  להורות על הצורך להשתמש בגאווה דקדושה בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'".

ג. "שתי צפרים בבחינת "דין וחשבון"

ויש לבאר ענין זה ביתר שאת, על פי מה ששנינו במשנה (אבות פ"ג מ"א): "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". ודקדק הגר"א מווילנא זצ"ל על כפל הלשון "דין וחשבון", וביאר כי בכל פעם שהאדם עושה עבירה ח"ו הרי הוא עושה ב' דברים רעים:  א) עצם מעשה העון בניגוד לרצון הבורא ברוך הוא, ב) באותו זמן שעשה מעשה העבירה היה יכול לקיים מצוה. וזהו הפירוש:  "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", "דין" על עצם מעשה העבירה, "וחשבון" כי באותו זמן של מעשה העבירה היה יכול לקיים מצוה.

ונראה שענין זה מפורש בתוכחת ה' על ידי הנביא (ירמיה ב יג): "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים". הודיע לנו הקב"ה כי בכל מעשה עון יש ב' דברים רעים, אחד בשב ואל תעשה אי קיום מצוה באותו זמן, "אותי עזבו מקור מים חיים", השני בקום ועשה עצם מעשה העבירה, "לחצוב להם בארות בארות נשברים".

מעתה יתבאר ענין הבאת שתי הצפרים, כי היות שהנגעים באים על לשון הרע, והנה בדיבור לשון הרע יש גם כן הענין של "דין וחשבון", כי "דין" הוא על עצם הדיבור של לשון הרע, "וחשבון" הוא על שבאותו זמן שדיבר לשון הרע היה יכול לדבר דברי תורה, ואם היה מדבר דברי תורה כי אז לא היה בא לידי עבירה לדבר לשון הרע.

לכן כדי לתקן ב' ענינים אלו של "דין וחשבון" צריך המצורע להביא ב' צפרים, צפור אחת הוא שוחט כדי לכפר על מה שדיבר לשון הרע שזהו בבחינת "דין", וצפור האחת הוא משאיר בחיים שתמשיך לפטפט, כדי לכפר על מה שהיה צריך לדבר דברי תורה באותו זמן שדיבר לשון הרע, אשר זהו בבחינת "חשבון" כאמור.

יומתק להבין בזה הענין שהמצורע מביא:  "עץ ארז ושני תולעת ואזוב", ופירש רש"י:  "ועץ ארז, לפי שהנגעים באין על גסות הרוח, ושני תולעת ואזוב, מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב". ודקדקנו אם כן למה לו להביא עץ ארז שרומז על גאוה, היה לו להביא רק שני תולעת ואזוב המורים על ענוה.

והביאור הוא שזה בא ללמדנו שבאמת לפעמים צריך להשתמש לעבודת ה' גם במדת הגאוה, בבחינת (דה"ב יז ו): "ויגבה לבו בדרכי ה'", כמבואר בשלחן ערוך (או"ח סימן א): "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך", לכן הוא מביא עץ ארז ושני תולעת ואזוב, להורות שצריך להשתמש בכל המדות האלו לעבודת ה', כל אחד בזמנו ומקומו הראוי לו עכדה"ק.

ולפי דברינו יש לומר שענין זה אכן שייך ממש לתיקון של שתי הצפרים, שהצפור השחוטה מכפרת על דיבורים אסורים של לשון הרע, ואילו הצפור החיה מכפרת על דיבורי קודש של תורה ותוכחה שהיה צריך לדבר ובמקום זה שתק, לכן כנגד הדיבור של לשון הרע שזה בא מחמת גאוה שמתגאה על חבירו צריך להנמיך עצמו כאזוב, וכנגד זה שלא דיבר דברי תורה ותוכחה מחמת ענוה פסולה, על כך הוא מביא ארז להורות על "ויגבה לבו בדרכי ה'".

ד. הלשון מוקף בשתי חומות אחת מעצם ואחת מבשר

ואמרתי להוסיף בזה עוד, בהקדים להתבונן באחד מהמאמרים הנפלאים שמצינו בדברי חכמינו ז"ל בענין קדושת הלשון, כמבואר בגמרא (ערכין טו.): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, מאי דכתיב (תהלים קכ ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמר לו הקב "ה ללשון, כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם [ל"ב שיניים] ואחת של בשר [שתי שפתיים], מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה".

וביאר המהר"ל ב"חדושי אגדות " (שם) ענין מעלת הלשון שהוא שוכב ולא זקוף כשאר האברים, כי פעולת העמידה והזקיפה היא כאשר אדם עומד ממקומו כדי לעשות איזה מעשה, אבל כאשר אדם שוכב הרי זה מורה שאינו רוצה לפעול אלא לנוח, וזהו שברא הקב "ה את הלשון שיהיה מוטל בתוך פיו ולא זקוף כשאר האברים, ללמדנו שהלשון צריך לנוח תמיד במקומו שלא לדבר כי אם במקום הצורך.

נמצינו למדים מזה יסוד גדול בענין קדושת הלשון, כי אחת מנפלאות הבורא יתברך שמו בבריאת האדם היא, שברא את הלשון שבפיו עם שלשה מצבים מיוחדים המסייעים לו לשמור על קדושת הלשון: א):  "כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל ". ב): "כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים". ג):  "שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר ", דהיינו השיניים והשפתיים השומרים על הלשון.

הנה כי כן כאשר יתבונן האדם וישכיל היצור, כמה חכמה השקיע הקב "ה כביכול לברוא את הלשון שבפיו כך, שלא יהיה בחוץ אלא מוטל בפנים, שמור וסגור עם שתי חומות של עצם ובשר שהם השיניים והשפתיים, בבחינת חותם בתוך חותם, כדי שיזכור טרם שהוא פוצה את פיו לדבר בלשונו, לחשוב מחשבות מה מותר ומה אסור לדבר, כי אז יתמלא פחד ורעדה שלא לפרוץ שני הגדרות לדבר ח"ו לשון הרע ודברי רכילות.

ה. חומת עצם כנגד לשון הרע חומת בשר לדברי תוכחה

מעתה יש לומר כי מטעם זה הקיף הקב"ה בחכמתו את הלשון עם שתי חומות: "אחת של עצם" שהם השיניים,  "ואחת של בשר" שהם השפתיים, כי החומה של עצם הקשה תפקידה לשמור על הלשון שלא ידבר כלל מה שאסור לדבר, ואם יתגרה בו היצר הרע שידבר בלשונו לשון הרע ורכילות, כי אז יחרוק את את שיניו לסגור בחוזק על לשונו, שישכב במקומו ולא יצא החוצה לדבר מה שאסור לדבר.

אך לעומת זה החומה השניה של בשר הרך שהם השפתיים, היא כנגד דיבורי תוכחה ומוסר שצריך להוכיח את חבירו, כי הן אמת שגם דיבורים אלו צריך לשקול בפלס איך לדבר, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ופירש רש"י: "ולא תשא עליו חטא, לא תלבין פניו ברבים ".

אולם מכיון שהוא צריך לדבר דברי תוכחה, ואם אינו מדבר הרי הוא נענש בכך כפי שלמדנו מדברי הזוהר הקדוש, על כן הוסיף הקב "ה ללשון חומה של בשר הרך שהם השפתיים, כדי שמצד אחד ישקול בפלס איך לומר דברי תוכחה לחבירו, אבל מצד שני יקל עליו לפתוח את החומה של בשר כיון שהוא מקיים בזה מצות תוכחה.

ויש לומר כי זהו שאמר איוב כשביקש לומר תוכחה לחבריו (איוב יג ו): "שמעו נא תוכחתי וריבות שפתי הקשיבו". כי היות שענין התוכחה הוא מצד פתיחת השפתיים, שהן החומה של בשר הרך שצריך האדם לשקול ולפתוח אותם לדברי תוכחה, לכן אמר להם איוב: "וריבות שפתי הקשיבו ", כי אכן שקלתי את דברי לפני שפתחתי את חומת שפתי לומר לכם דברי תוכחה.

ו. המתנה הנפלאה של כח הדיבור

עתה הבה נצלול יחד למים עמוקים לבאר ביתר פנימיות ענין החומה הראשונה של עצם, שהקיף בה הקב"ה את הלשון כדי למנוע ממנו לדבר דברים אסורים, וצריך ביאור מדוע אם כן הקיף הקב"ה את הלשון דוקא עם ל"ב שיניים. ונראה לבאר הענין בזה בהקדם לבאר נושא שכבר נתקשו בו רבים, בענין המתנה הנשגבה שנתן לנו הקב"ה, הלא היא כח הדיבור שלא ניתנה לשום בעל חי מלבד האדם.

ענין זה מפורש בבריאת האדם ככתוב (בראשית ב ז): "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". ומפרש בתרגום אונקלוס: "והות באדם לרוח ממללא", כלומר הנשמה שבאדם היתה לרוח המדברת, וכן פירש רש"י:  "לנפש חיה, אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שניתוסף בו דעה ודבור". מבואר מזה שכח הדיבור שבאדם שרשו, ממה שנפח הקב"ה כביכול באדם נשמת חיים.

אמנם רבים וכן שלמים כבר תמהו על כך, מהו החידוש הגדול בכח הדיבור שנפח הקב"ה באדם, הלא ידוע שכל בעלי חיים מדברים זה עם זה בשפה מיוחדת שברא הקב"ה לכל בעל חי, ואם כי אינם מדברים כל כך ברור עם חיתוך אותיות כבני אדם, אולם מכיון שבסופו של דבר הם מסוגלים לדבר זה עם זה, מהו היחוד בכח הדיבור שברא הקב"ה לאדם יותר מכל בעלי חיים.

אך הביאור אמיתי על כך באופן כללי, כפי שלמדנו מפי סופרים וספרים הקדושים, טרם שניכנס בעובי הקורה לבאר הענין בפרטות, כי היחוד של כח הדיבור שברא הקב"ה לאדם הוא בכך, שנתן לו את היכולת לדבר ממש באותן האותיות ובאותם הדיבורים שהוא עצמו ברא בהם את העולם, שהם כ"ב אותיות התורה שבהם אמר הקב"ה את עשרה מאמרות שנברא בהם העולם.

וזהו שאמר הכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה", כי מבשרי אחזה אלוק שפעולת הנפיחה היא מפיו של אדם, אשר משם יוצאים ה' מוצאות הדיבור, וכן הקב"ה נפח כביכול מפיו אשר משם כח הדיבור באדם נשמת חיים, ועל כך נאמר:  "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא" שהוא כח הדיבור שבאדם, אשר שרשו מכח הדיבור כביכול של הקב "ה, אשר משם נפח באפיו כח הדיבור.

ז. התחדשות הבריאה על ידי עסק התורה

אלא שעדיין נשאר לנו לבאר מדוע באמת ברא הקב"ה לאדם כח הדיבור, כדי שיוכל לדבר ממש עם אותן כ"ב אותיות התורה שנברא בהן העולם. אך הביאור על כך הוא, על פי המבואר בספרים הקדושים כי כמו שברא הקב "ה את העולם על ידי כ"ב אותיות התורה, כן הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית על ידי כ"ב אותיות התורה.

אולם בכל זאת יש הבדל בין בריאת העולם להתחדשות הבריאה בכל יום, כי בשעת הבריאה ברא הקב"ה בעצמו את העולם בכ"ב אותיות התורה שבעשרה מאמרות, אך אחרי שנשלמה הבריאה מסר הקב"ה את הכח לישראל שהם יחדשו את הבריאה, על ידי שהם עוסקים בתורה ותפלה עם כ"ב אותיות התורה, כי בכך הם מעוררים התחדשות הבריאה למעלה על ידי כ "ב אותיות התורה.

וזהו ששנינו בגמרא (ע"ז ג.): "מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב "ה עם מעשה בראשית ואמר, אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". כי אם יקבלו ישראל את התורה, הרי יוכלו להשתמש עם כ "ב אותיות התורה לחדש את הבריאה על ידי דיבורם, אבל אם לא יקבלו את התורה כי אז לא יוכלו לדבר כי אם דברים בטלים, ועל ידי זה לא תתחדש הבריאה אלא הכל יחזור לתוהו ובוהו.

יסוד גדול זה למדנו ממשנתו הטהורה של הרה"ק מאפטא זי"ע ב"אוהב ישראל" (פרשת תולדות ד"ה עקב): "דהנה אנו אומרים (ברכת יוצר אור שחרית) ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וידוע דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא, וכיון שבריאת העולם היתה על ידי התורה, על כן מוכרח שהחידוש של מעשה בראשית בכל יום, הוא גם כן על ידי התחדשות בהתורה והלכות שמחדשים הצדיקים שבכל דור ודור בכל יום ויום".

יומתק לפרש בזה דקדוק הלשון: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כי כבר אמרו (ברכות ה.):  "אין טוב אלא תורה". וזהו הפירוש: "המחדש בטובו" – על ידי התורה שנקראת  "טוב", מחדש הקב"ה  "בכל יום תמיד מעשה בראשית", וזה נעשה על ידי שישראל עוסקים בכ "ב אותיות התורה שנברא בהם העולם.

הנה כי כן יאיר לנו להבין הטעם שנפח הקב"ה את כח דיבורו בתוך האדם, שגם הוא ישתמש ממש עם אותם כ"ב אותיות התורה לדבר בהם, כי התועלת בזה היא כדי שיוכל לקחת חלק נכבד בהתחדשות הבריאה בכל יום, על ידי שיעסוק בתורה ובעבודת ה' עם אותן כ "ב אותיות התורה שנברא בהם העולם. וזהו פירוש הפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים", ומפרש התועלת בזה: "ויהי האדם לנפש חיה", כדי שהאדם יהיה "נפש חיה" להחיות כל הבריאה על ידי כ"ב אותיות התורה שידבר בהם.

ח. ל"ב שיניים כנגד ל"ב נתיבות חכמה

ועתה בא וראה כי על פי האמור יפתח לנו שערי אורה להבין מה שמבואר בספרים הקדושים, שהקב"ה ברא לאדם ל"ב שינים – י"ו שינים למעלה וי"ו שיניים למטה – כנגד ל"ב נתיבות חכמה שנברא בהם עולם, וכתב על זה המקובל האלקי הרמ"ק ב"פרדס רמונים" (שער לא פרק ח):

"ואמרו חכמי הניתוח, כי ל"ב נתיבות נמשכים מהמוח אל הגוף, לרמוז אל ל "ב נתיבות שבחכמה כדפירשנו בשער הנתיבות, וכן נשפעים ל "ב מקורות מהראש אל ל "ב שינים שיש לאדם בפה ובזה יובן הטעם שבני ישראל לא ידברו כזב, וגם הטעם שעונש הכזב גדול מאד, כי יהפך לו מקור מים חיים לאכזב ".

כדי להבין ענין זה נקדים מה שמבואר בספרים הקדושים פעמים אין ספור, שהקב"ה ברא את העולם עם ל"ב נתיבות חכמה שכנגדם נזכרו במעשה בראשית ל"ב פעמים שם אלקים, ומקור דבר זה הוא בספר יצירה (פרק א משנה א): "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה ה' צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו". ומפרש בספר  "שערי אורה" (השער השישי): "ותמצא במעשה בראשית ל"ב פעמים כתוב שם אלהי"ם כנגד ל"ב פליאות חכמה". ומפרט שם כל ל"ב שמות אלקים, שהראשון שבהם הוא שם אלקים שנזכר בפסוק (בראשית א א): "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", והאחרון שבהם הוא מה שנזכר בסיום מעשה בראשית (שם שם לא): "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

והנה מבואר בספר יצירה (פרק א משנה ב) ביאור החשבון של ל"ב נתיבות חכמה שבהם ברא הקב"ה את עולמו, על פי מה ששנינו במשנה (אבות פ"ה מ"א):  "בעשרה מאמרות נברא העולם", והנה עשרה מאמרות אלו אמר הקב "ה על ידי כ"ב אותיות התורה, נמצא שהעולם נברא על ידי כ"ב אותיות התורה עם עשרה מאמרות, שהם ביחד ל"ב נתיבות פליאות חכמה, כנגד ל"ב שמות אלקים שנזכרו במעשה בראשית. ויש לומר כי מטעם זה פתח הקב"ה את התורה באות ב' של ב'ראשית וסיים באות ל' של לעיני כל ישרא'ל שהם אותיות ל"ב, לרמז על ל"ב נתיבות חכמה שבהם נברא העולם.

מעתה נשכיל להבין גודל הפגם שפוגם האדם כאשר הוא מדבר דברים אסורים, שהרי הוא משתמש עם כ"ב אותיות התורה שנברא בהם העולם לדבר דיבורים שאסרה תורה, ואחרי שפגם בהם ולכלך אותם במוצאות פיו, איככה יוכל אחר כך להשתמש בהם כדי לחדש את הבריאה, ומטעם זה צוה הקב "ה להוציא את המצורע מחוץ לשלש מחנות, כדי לרמז שעל ידי שפגם בכ"ב אותיות הדיבור, שוב אין לו חלק ונחלה בהתחדשות הבריאה ולכן ישב בדד מחוץ למחנה.

הנה כי כן הרווחנו להבין נפלאות מעשי ה', שהקיף את הלשון עם החומה הראשונה של עצם, שהם ל"ב שינים המקבלים הארה מן ל"ב נתיבות החכמה היורדים מהמוח, כי בכך לימד אותנו הקב "ה לקח נשגב בקדושת הדיבור, שכל פעם שנרצה להשתמש עם הלשון לדבר דיבורים, יעמוד לפנינו חומת ל"ב שיניים שכנגד ל"ב נתיבות חכמה, כדי שנזכור החובה המוטלת עלינו לחדש את הבריאה עם אותן כ"ב אותיות התורה שבתוך עשרה המאמרות שנברא בהם העולם.

 

ט. רעיון נשגב  על ל"ב שינים

יתכן לבאר ענין החומה של ל"ב שיניים, שהם מתחלקים י"ו שיניים למעלה וי"ו שיניים למטה, שהקב"ה הקיף בהם את הלשון שלא ידבר מה שאסור לדבר, על פי מה שהביא בשל"ה הקדוש (פרשת בהעלותך תורה אור אות ט) דבר נפלא בשם הרוקח, לבאר מה שמצינו בשיר השירים שני פסוקים שהקב"ה משבח את כנסת ישראל בענין השינים, פסוק אחד (שיר השירים ד ב): "שיניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם", פסוק שני (שם ו ו): "שיניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם".

ומבאר הרוקח כי שני פסוקים אלו הם רמז על עסק התורה ועבודת הקרבנות, כי אפילו בזמן שאין בית המקדש אין העולם קיים אלא על הקרבנות, כמבואר בגמרא (מגילה לא)  כי אברהם אבינו שאל מהקב"ה שאמר שימחול לישראל בזכות הקרבנות: "רבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר לו כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עוונותיהם".

לפי זה אומר הרוקח כי מחצית השיניים שהם י"ו, הם כנגד י"ו קרבנות כבשים שהקריבו ישראל כל שבוע, הא כיצד בכל יום מז' ימי השבוע הקריבו ישראל שני תמידים אחד בבוקר ואחד בערב הרי י"ד קרבנות. והנה בשבת הוסיפו להקריב עוד שני כבשים ככתוב (במדבר כח ט): "וביום השבת שני כבשים תמימים", הרי ביחד י"ו כבשים הרמוזים בי"ו שיניים, ועל כך משבח הקב"ה את ישראל: "שיניך כעדר הרחלים", היינו י"ו שיניים הם כעדר הכבשים שהקריבו ישראל בכל שבוע.

אולם מחצית השני י"ו השיניים, הם כנגד מספר העולים לתורה בכל שבוע, הא כיצד ביום שני עולים לתורה שלשה, ביום חמישי עולים שלשה, בשבת עולים שבעה, ובמנחה בשבת עולים לתורה שלשה, הרי ביחד י"ו אנשים שעולים לתורה והם רמוזים בי"ו שיניים, ועל כך משבח הקב"ה את ישראל: "שיניך כעדר הקצובות", היינו י"ו שיניך הם כעדר העולים לתורה שהקציבו חכמים בכל שבוע.

מסיים על כך בשל"ה הקדוש: על כן צריך אדם לשמור את שיניו בקדושה, דהיינו בעבודה היו הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, ולענין התורה גם כן האכילה טובה, כדי שיהיה בריא וחזק ויוכל ללמוד תורה". מעתה יש לומר כי מטעם זה הקיף הקב"ה את הלשון עם חומת ל"ב שיניים, כדי שיזכור תמיד לשמור על קדושת לשונו, כדי שיוכל לעסוק בתורה שהם כנגד י"ו שיניים, וכן יזכה לעסוק בעבודת האכילה שהיא במקום קרבן שהם כנגד שאר י"ו שיניים, כמבואר בגמרא (ברכות נה.): "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו".

יא. שתי צפרים בנגעי בתים

עתה על פי כל האמור הבה נתבונן במה שמצינו בפרשתינו ממש כפרה זו של שתי הצפרים בנגעי בתים (ויקרא יד לד):

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, וצוה הכהן ופנו את הבית וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים, ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית, וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית.

ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית, וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע, ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וחטא את הבית בדם הצפור ובמים החיים ובצפור החיה ובעץ הארז ובאזוב ובשני התולעת, ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר על פני השדה וכפר על הבית וטהר".

והנה כאשר נתבונן בפסוקים אלו, נראה בעליל שענין הבאת שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב כדי לכפר על הבית, שחיטת צפור אחת ושליחת הצפור החיה על פני השדה, הוא ממש כמו שמביא המצורע אחרי טהרתו, ולכאורה בהשקפה ראשונה יפלא הפלא ופלא, מדוע צריך להביא שתי צפרים לכפר על הבית, וכי שייך חטא בבית של עצים ואבנים.

ונראה לבאר הענין בזה, על פי מה שמצינו הקדמה נפלאה בדברי האריז"ל, שכל מי שחוטא בפיו בדברו דברים שאסור לדברם כלשון הרע וכדומה מתגלגל באבן דומם שאינו יכול לדבר, כמו שכתב ב"לקוטי תורה" לרבינו האריז"ל על הפסוק (שמואל א כה לז):

"ויהי בבוקר בצאת היין מנבל ותגד לו אשתו את הדברים האלה, וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. קשה דהוה ליה למימר 'ויהי לאבן', אך הכוונה כי כל החוטא בפיו בסוף נתגלגל בדומם [שאינו יכול לדבר], ובלעם בפיו חטא ונתגלגל תחלה באבן דומם, ונבל הוא בלעם. והנה הכתוב ביאר טעם שמת לבו בקרבו ולא דיבר סרה נגד דוד הוא, לפי שזכרה נפשו מה שתחלה נתגלגל והיה לאבן בעון זה".

יב. אבני בית של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו

על פי הקדמה זו יומתק לבאר מאמר חכמינו ז"ל (תענית יא.): "שמא יאמר אדם מי מעיד בי, אבני בית של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב יא): "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". ולכאורה יפלא הלא אבן ועץ אין להם חוש הראיה וחוש הדיבור, שיוכלו לראות מעשי בני אדם ואחר כך עוד להעיד עליהם.

אך לפי האמור יש לומר, כי כאשר חוטא האדם על ידי שמדבר לשון הרע על חבירו, הנה זהו תקנתו שיתגלגל באבן שהוא בנוי בתוך ביתו של אדם, ובהיות שנפש אדם מלובשת בתוך האבן על כן יוכל לראות מעשי בני אדם שבתוך הבית, והנה זאת היא תקנתו שאפילו אם יראה מעשים רעים של בני אדם שבתוך הבית, לא יוכל לדבר ולספר לאחרים לשון הרע שהרי הוא מלובש בתוך אבן דומם שאין לו כח הדיבור.

ואל תתפלא איך אפשר שהנפש המגולגלת באבן דומם, זוכרת כל מה שעבר עליה בגלגול הקודם, כי כן מבואר ב"ישמח משה" (פרשת נח), שכאשר נפש אדם מגולגלת בדומם או בצומח או בבעל חי, כיון שאינו בעל בחירה אלא עיקר הגלגול הוא רק כדי שיתוקן על ידי הצער שיש לו, לכן הוא יודע וזוכר כל מה שעבר בגלגול הקודם כדי שיצטער על כך.

הנה כי כן מבואר היטב מה שאמרו: "אבני בית של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה", כי לעתיד לבא אותה נפש שנתגלגלה בעץ או באבן, אחרי שתהיה לה תיקון ותחזור להתגלגל בנפש אדם, הנה אותו בן אדם יוכל להעיד מה שראה בהיותו מגלגול בתוך האבן, ויפה אמרו חכמינו ז"ל במתק לשונם: "אבני בית של אדם מעידים בו", שהם אותן הנשמות שהתגלגלו באבני ביתו משום שדיברו לשון הרע.

מעתה יאיר לנו להבין מעט מזעיר ענין נגעי בתים, כי הטעם שמסבב הקב"ה שיבואו נגעים על ביתו של איש ישראל, עד כדי כך שצריך להוציא את האבנים אשר בהן הנגע ולהשליך אותן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, הוא מחמת שאותו אדם שדר בבית זה חטא בודאי בהסתר באיזה עון גדול, לכן מסבב הקב"ה שיתגלה ענין זה על ידי נגעי אבן, כמו ששנינו במשנה (אבות פ"ד מ"ד): "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם".

יג. מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב

אמנם מה שנתגלה דבר זה דוקא על ידי נגעי אבן, יש לומר שהוא מחמת שבאבן זו מגולגל נפש אדם שחטא בלשון הרע ועדיין לא הגיע זמן תיקונו, לכן מסבבים מן השמים שיתגלה קלונו של האדם שגר בבית זה דוקא על ידי אבן זו, והרי זה בבחינת מאמרם (שבת לב.): "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".

לכן כיון שנפש האדם המגולגל באבן זו כבר חטא בעבר בלשון הרע, מגלגלין מן השמים חובה על ידי חייב, לגלות קלונו של האדם שדר בבית זה שהוא בבחינת לשון הרע על ידי אבן זו, ואם על ידי גילוי קלונו ברבים של אותו אדם שדר בבית זה, באמצעות הוצאת אבני הבית, יעשה חשבון הנפש וישוב על כל חטאיו, כי אז יגיע תיקון גם לנפש שבאבן זו שגרמה לו לעשות תשובה.

וזהו הטעם שצוה הכתוב שיבוא הכהן לראות אם יש בנגע סימני טומאה, ואם הוא נגע טמא אז יוציא האבנים אשר בהן הנגע אל מחוץ למחנה אל מקום טמא, להורות שעדיין לא הגיע הזמן שהנפש ההיא המגולגלת בתוך האבן תקבל תיקון, וצריך להביא אבנים אחרות וכן עפר אחר לטייח הבית, כל זה כדי שתוכל הנפש החוטאת לבוא שוב להתלבש באבני הבית כדי לקבל תיקון.

וזהו שכתוב: "ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים וגו', ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת היא בבית טמא הוא, ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא", פירוש, כי מזה יש הוכחה שעל בית זה שורה טומאה כל כך גדולה, עד שאי אפשר שיתתקן נפש האדם המגולגל בתוך האבן.

והנה כבר למדנו מדברי הזוהר הקדוש, כי כשם שצריך תיקון על דיבור של לשון הרע, כן צריך תיקון על דיבורים שהיה צריך לדבר כדברי תורה ותוכחה ובמקום זה שתק, והוספנו על כך כי שני הדברים קשורים זה בזה, כי אם היה מדבר דברי תורה לא היה בא כלל לדבר לשון הרע, שהרי "שומר מצוה לא ידע דבר רע".

ובפרט מי שעוסק בתורה כמו שאמרו (קידושין ל:): "כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו". נמצא לפי זה כי הסיבה לכך שדיבר לשון הרע היא משום שלא עסק בתורה, ויש לומר כי מטעם זה הוא מתגלגל באבן דומם שאינו יכול לדבר, כדי לכפר גם על מה שישב כאבן דומם ולא עסק בתורה.

הנה כי כן יתבאר היטב מה שכתוב: "ואם בא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית", פירוש כי מזה יש הוכחה שנפש האדם שהיתה מגולגלת בבית זה כבר מוכנה ומזומנת לקבל תיקון, "וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע, ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב".

כלומר שיביא ממש שתי צפרים כמו שמביא המצורע שדיבר לשון הרע, כדי לכפר על הנפש המגולגלת בתוך אבני הבית שדיברה לשון הרע משום שלא עסקה בתורה, לכן שוחטים צפור אחת כנגד מה שפטפט לשון הרע במקום שהיה צריך לשתוק, והצפור השניה משאירים בחיים לרמז שיעסוק בדברי תורה, כי על ידי זה תהיה לו שמירה מעולה שלא ידבר לשון הרע:  "וכפר על הבית וטהר".

 

 

להסכים להיות אנושי. להסכים להרגיש פגיע.

ראיתי היום איזה פרסומת של חברת קאוצ'ינג או השגת תוצאות או משהו מעורבב כזה. הכל נראה זוהר, הכל נראה טוב. הכל מכוון הצלחה. אנשים שמחים שמצליחים בחיים. נשמע ממש טוב. משהו היה חסר לי שם. שאלתי את עצמי – מה חסר? זה נראה טוב. זה בטח יכול להועיל לאנשים. זה יכול לקדם אותם ולהוציא אותם מתקיעויות.

זה נכון. אולי זה יכול לעזור אבל הרבה פעמים זה יכול לעשות ההפך! בנאדם מסתכל ואומר – וואלה, כולם מצליחים כאלה. אולי גם אני אתאמץ יותר ואהיה מוצלח? ואז הוא מתאמץ ומגיע לתוצאות – אבל לא מרגיש מוצלח אלא ממשיך לרוץ במרוץ למעלה. וזה לא משנה אם זה בחומריות או ברוחניות. כשאדם לא מקבל את המקום הקטן בתוכו – לא משנה מה הוא יעשה מבחוץ. אם אדם מסכים להיות אנושי. הכל יכול להשתנות.

להסכים להיות אנושי זה להבין שיש בתוכי נשמה קדושה ואינסופית. יש בתוכי נקודה טובה שאין באף אחד אחר ואני יכול להאיר בעזרתה מקצה העולם ועד סופו. להסכים להיות אנושי זה גם להבין שיש בתוכי נפש שעברה הרבה כאב בחיים והרבה אכזבות, או השפלות, או צער. והנפש הזאת היא חלק ממני והיא נמצאת בתוכי. אני יכול לקרוא לזה באינספור שמות אבל להיות אנושי זה להכיל הפכים. להבין שאני גם מדהים ואינסופי וגם קטן וחלש ופגיע.

להסכים להיות אנושי זה להסכים להרגיש את הפער העצום והמזעזע הזה בין חלקים שונים בתוכי – ולא לדחות אותו. להסכים להיות אנושי ופגיע – זה לתת מקום גם לאנשים אחרים להיות חלשים ופגיעים – בלי לשפוט אותם ולזלזל בהם אלא לראות גם את הנקודה האלוקית בהם וגם את הנקודה הנמוכה בהם ולהבין שגם הם – בדיוק כמוני – רוצים את הטוב בחיים.

שנזכה להסכים – להיות אנושיים.

מהפכת הטוב – מה אני? טוב או רע? מה הקשר בין הנשמה לבין הגוף?

המרכז לקבלה ולקיחה – חלק 2

לתחילת המאמר: המרכז לקבלה ולקיחה – חלק 1

היתה שם עוד נקודה שנגעה לליבי – הם דיברו הרבה על הרצון לקבל ועל הרצון לתת. הם הסבירו שהמהלך המתוקן הוא שהרצון לקבל הופך לרצון לקבל בשביל לתת. זאת אומרת שאם אני מקבל שפע רוחני או גשמי – הצורה המתוקנת היא שאני ארצה לקבל, אבל על מנת להמשיך את זה הלאה. להעביר את זה הלאה – זה אולי במשפט אחד התורה של הרב אשלג, שאותו מרכז היה מבוסס עליה.

אבל בניגוד לרב אשלג שהיה צדיק אדיר ועבד כפועל בניין כדי לפרנס את משפחתו – שם היה מהלך אחר לגיוס הכספים. אחרי שלמדת את העקרונות הקבליים של לקבל כדי לתת, פשוט עזרו לך ליישם את זה למעשה. מה זאת אומרת? למשל, אם אתה עורך דין ש*מקבל* אלפי דולרים כל חודש מלקוחות, עכשיו יש לך הזדמנות להפוך ל*נותן* בזה שתתן להם את הכסף. או שתתנדב לעבודה חינם שם או שתתרום את עצמך בצורות כאלו או אחרות.

כמובן שתרומות זה דבר ידוע ומוכר – ואין בו בעיה. גם הנושא של מעשרות – נתינת עשירית מהרווח לצדקה ולעזור למוסדות תורה ולעניים הוא מצוה גדולה, אבל כשזה הופך להפחדות ולסחיטה זה הופך למשהו אחר לגמרי. כאשר אומרים למישהי שאם לא תתרום עוד עשרת אלפים ש"ח אז הסיכוי של בעלה או אמה להחלים קלוש – זה כבר עסק אחר.

שנים אחרי זה הדברים נהיו גלויים יותר, נחשפו סחיטות של אנשים, ניצול ושימוש בכספים כדי לבנות ארמונות לראש המרכז. התחילו להתפרסם כתבות בעיתונים והמרכז מופיע באתר הכתות בישראל.

את הדברים שאני כותב כאן בכאב הייתי חושש לפרסם כדי לא לפגוע בשמו הטוב של מישהו אלמלא פרשת הסחיטה שלהם התפוצצה בטלויזיה הישראלית לפני מעל שבע שנים. ראשי הארגון, לפחות בישראל, ישבו במאסר.

אומרים שהשקר הטוב ביותר מורכב מגרעין של אמת. כדי שמשהו "באמת יעבוד" הוא צריך להיות מבוסס על עקרונות רוחניים עמוקים וטובים.

יש לי הרבה הכרת הטוב לכל מי שרצה לסייע לי בדרכי הרוחנית אבל גם צורך להתריע בפני מחפשים רוחניים אחרים – כמו שאמרה לי שמאנית בארה"ב, תזהר ממי אתה אוכל. תזהר ממי אתה יונק את הרוחניות שלך. האם זה נקי? כשאנחנו הולכים לאכול, אנחנו מוודאים שהמסעדה שאנחנו הולכים אליה נקייה והאוכל נקי. גם ברוחניות – צריך לבדוק את הדברים.

בארה"ב לא קלטתי את זה. לקח לי עוד זמן. העומק של פנימיות התורה היה כל כך כביר שלא הצלחתי לראות מה קורה מסביבי. אחרי שהגעתי לארץ הדברים התחילו להתבהר. משום מה פה השקר בולט יותר. וגם פה – לקח לי זמן לקלוט אותו.

אחד ההסברים הרוחניים לטומאה הוא ערבוב. זאת אומרת שזה לא שקדושה זה טוב וטומאה זה רע, אלא קדושה זה טוב וטומאה זה טוב ורע מעורבבים. כשאין גבולות בכלל – אמת ושקר מטשטשים לכאורה והנפילה קרובה לבוא.

בתור מחפש רוחני – החופש המוגבר של המרכז, אי הקפדה על מצוות, היה נראה לי טוב. אבל בארץ כשניסיתי להבין למה ליל הסדר כל כך יקר, וניסיתי להביא חברים ולהסביר שאם היה מעט יותר זול בטח הרבה מהם היו באים – התחלתי להבין שמאחורי החיוכים המתקתקים מתחבאים דברים מעט אחרים.

לקחתי משם מה שלקחתי והמשכתי בדרכי.

המרכז לקבלה ולקיחה – חלק 1

עמוס אמר לי לא להתעסק איתם. "הם כמו כת אני אומר לך. כמו כת." והוא זה שהכיר לי אותם! פשוט לא ייאמן. הכל היה כל כך חדש לי. כנראה שחיישני הביקורת שלי לא היו תקינים כל כך. הידע הרוחני הזה פשוט הפך אותי לגמרי. ספירות. עולמות. עץ חיים. כל סודות הקבלה פרושים לפנייך.

לעמוס היתה חנות אורגנית בניו יורק והיו בה המון ספרי קבלה. הוא זה שהכיר לי את המרכז. הוא סיפר לי שאם אני רוצה ללמוד קבלה – זה המקום. הכל שם היה כל כך אמריקאי. טוב, לזה כבר הייתי רגיל. לא שמתי לב למשהו מיוחד. בארץ זה ישר בולט. ישר נראה מוזר אבל שם? שם זה היה נורמאלי. מרצ'נדייז בייבי – זה שם המשחק.

התחלתי ללכת לשיעורים. היו המון דברים מסביב. ספרים, אירועים, אותיות, מוצרים נילווים. הכל משווק כל כך טוב. הכל מוגש על צלחת של כסף. ועולה המון המון כסף. אבל איכשהו זה היה נראה הגיוני. וכפי שאמרתי כבר – זה היה נראה טוב.

השיעורים היו מאוד פשוטים. מעין גירסא מדוללת מאוד של קבלה – אבל זה מה שחיפשתי באותו הזמן. עזבו אותי ממורכבות. עזבו אותי מתורה ומצוות. תנו לי רוחניות – אבל בגירסה קלה לעיכול. תנו לי את זה מדולל. כמובן שלא הודיתי בזה ולא הייתי מודע לזה – אבל אולי זה מה שיכולתי לעכל באותו הזמן. וזה הגיע ישר אלי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את עץ החיים – עץ הספירות הקבליות, זה עשה לי משהו. עשה עלי רושם עמוק. הרגשתי מחובר לזה. לא היה לי מושג איך אבל הרגשתי קשר. בכלל – כל החיבור לקבלה היה עבורי מאוד עמוק. זה היה משהו שבשכל לא הצלחתי להסביר אבל משהו בפנים הרגיש שמחה שלא ידעה גבולות. כן – אחרי זה הבנתי שגם זאת בדיוק היתה הבעיה. חוסר בגבולות.

אני זוכר שהדברים ששמעתי שם התחילו להדהד בתוכי והתחלתי להסתכל על החיים שלי כמחפש רוחני. מצד אחד הרגשתי שאני מחפש רוחני שמחובר לדברים מאוד עמוקים ומהצד השני הרגשתי נפרדות מאוד גדולה מהעולם המקיף אותי. מהחברים של העבר ומההורים. מכל מי שהוא לא "רוחני".

כששמעתי בפעם הראשונה על סולם יעקב זה התחיל להתחבר לי. סולם יעקב הוא הסולם שראה יעקב בחלום. סולם שבסיסו בארץ וראשו מגיע לשמים. הסולם הזה סימל עבורי את האיחוד הבלתי נתפס בין שמים וארץ. את ההבנה שאפשר לחבר בין הדברים! שזה לא מנותק כמו שחייתי לפני כן. שאפשר לחבר את העולמות הרוחניים הגבוהים ביותר עם המציאות הגשמית הנמוכה ביותר. זה היה ממש נוקאאוט בשבילי.

לא היה לי מושג איך זה יתיישם בחיי כי – תורה ומצוות ממש לא נראו לי. אבל הפנימיות משכה אותי. במרכז קבלה לא היתה הקפדה על קיום מצוות. לפחות לא למי שהגיע מבחוץ. למדו שם גם יהודים וגם גויים – כך שגם המעצור הזה – מי אתם חושבים שאתם, מה הקטע של העם הנבחר? – לא היה שם. זה באמת אחת המשוכות שכל מי שמתקרב ליהדות עובר בשלב כלשהו – שם פשוט הניחו את המשוכה בצד.

להמשך המאמר: המרכז לקבלה ולקיחה – חלק 2

המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 2

לתחילת המאמר: המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 1

ווילבר הסביר שמבחינה פילוסופית הטענה של הליברלים מגוחכת, משום שכשאתה אומר שכל הדעות שוות ואין דעה טובה או אמיתית יותר מהשנייה, אתה למעשה מנציח את הדעה שלך (לפיה כל הדעות שוות) – וקובע שהיא טובה יותר מדעות אחרות. למשל, הדעה לפיה רק אני צודק בעוד יתר הדעות, כולל זו של הליברלים – מוטעות.

 

הספר שלו התחיל להזיז בתוכי תהליכים. רציתי כבר לצאת מהיער. רציתי להגיע למקום שבו קורים דברים, שבו אוכל לעבוד עם אנשים. באותה תקופה ארגנתי קבוצות לימוד של רייקי בפאצ'ה מאמא, ורציתי להרחיב את המעגל למקום גדול יותר. ניו-יורק, למשל.

 

קן ווילבר. מורים רוחניים גדולים עם פרופיל פסיכולוגי של בני 3 צילום: מתוך אתר הבית

פלורסנטי במקום שחור לבן

רעיון המעבר מהג'ונגל הקוסטריקאי לג'ונגל העירוני של התפוח הגדול היה מפחיד למדי. כל החברים מסביבי טענו שמדובר ברעיון מטורף. קודם כל, איך תסתדר שם? מה תעשה? – הם תהו. איך מתחילים מחדש בעיר הגדולה? היה לי חבר שגר שם ועסק ברפואה אלטרנטיבית, והחלטנו לנסות לארגן שם סדנאות רייקי בתור התחלה.

 

היתה לי התלבטות גדולה אם לצאת מהיער או לא. אם לעזוב את פאצ'ה מאמה, ביתי הרוחני והגשמי משך שלוש שנים לסירוגין – או להישאר במוכר ובנוח. נזכרתי שפעם שמעתי על שני סוגים של חופש: "חופש מ..", שמשמעותו  שאתה חופשי מדברים חיצוניים או פנימיים שמגבילים אותך; ו"חופש ל..", שבו אתה למעשה מחפש את החופש כדי לעשות מה שאתה מאמין שאתה צריך לעשות. הרגשתי אז שאני יותר מדי ב"חופש מ..", שקצת נכלאתי בתוכו. התהליך לא היה רציונלי ולא נבע משיקול קר: זאת היתה מעין נביעה פנימית. תנועה שקטה של התודעה, שביקשה לצאת ולעשות טוב בעולם.

 

היה בי צד שלא רצה לצאת מהיער. מה יש לך ללכת לג'ונגל הבטון הזה? יאכלו אותך חי. אתה הולך להחליף את הרוגע והשקט בלחץ וברעש. פה זה הכי טוב שאפשר, לחש הקול. תישאר, אל תזוז. תירגע. הכול בסדר. אלא שזאת נשמעה לי כלחישתו של שר המוות. רק אל תזוז, אל תעשה דבר בחיים, רק אל תפעל. חוץ מזה, איזו שירה יש לציפורי הלילה כאן. והצרצרים… באמת היה קשה לעזוב הכול, אבל הרגשתי דחף פנימי לפעול. לצאת.

 

ניו-יורק קיבלה אותי בזרועות פתוחות ומחבקות, בניגוד לכל התחזיות הקודרות. בלוחות המודעות הקהילתיים, העמוסים לעייפה שבאזור הווילג', מדביקים מטפלים ומורים שונים כל מיני הודעות. כולן דומות, מודפסות על גבי נייר צילום שחור לבן. היה לי רעיון: נייר צילום כתום פלורסנטי, שאמנם עלה טיפה יותר אך הבליט את המודעה שלי מול היתר. גם הוספתי תמונה שלי. ואמנם, לאט לאט העניינים החלו לתפוס תאוצה, ובתום תקופה לא ארוכה כבר התמקמתי בסצנה המקומית.

 

זאת היתה תחילת היציאה מהמקום המוכר והנוח. ניו-יורק היתה הרבה יותר אינטנסיבית מפאצ'ה מאמא, אבל בתוך כל הטירוף והבלגן שם חוויתי גם הרבה שקט. הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה: חיפוש החיבור בין הרוחני לבין הגשמי קיבל צורה ופשט צורה, אבל הבהיר לי בהדרגה שאני פה, במסע ארוך ועמוק, ושאם אקשיב ללב שלי ולקולי הפנימי למרות שאר הקולות שמנסים לעכב ולהשתיק את הרצון, אגלה את המקום שלי. את העניין שלי בעולם.

 

ואז, לא אצטרך עוד לנסות לחקות מישהו או משהו אחר, או להתנצל על הבחירה שלי.

סטסנג בבית זקנים – חלק 2

לתחילת המאמר: סטסנג בבית זקנים- חלק 1

הסתכלתי עליה. לא היה לי הרבה מה להשיב. התחושה שלי אמרה לי שאני צריך לנסוע, אבל הרגשתי שיש הרבה עומק בדבריה. אנחנו כל כך קשורים ומותנים בחיצוניות שקשה לנו להאמין שהדברים יכולים להיות פשוטים. פה. בדיוק איפה שאנחנו נמצאים, בלי לנסוע לאיזה מקום אקזוטי, בלי לעשות משהו מאוד מיוחד.

היא סיפרה לי פעם שהיא היתה עושה מדיטציות עמוקות במיטה לפני שהיתה נרדמת ושהיא היתה צריכה להתאמץ לא להרדם. הסביבה בה היא חיה לא היתה סובלנית למדיטציות ושאר תרגולים רוחניים ולכן לא יכלה למדוט לאור יום על כיסא או כרית אלא היתה צריכה לחכות שכולם ירדמו ורק אז יכלה מתחת לשמיכה לעשות את תירגוליה הרוחניים.

אני זוכר שאנשים היו כועסים על כך שבעלה לא אפשר לה לעשות את כל מה שרצתה והיא תמיד חייכה ואמרה שיש לו זכויות חצי חצי בהארה שלה. היתה בה המון הכנעה וקבלה של כל מה שקרה. היתה בה שלווה וחיבור לפשטות של החיים.

הרבה רוחניים לא נמשכו אליה. אולי כי היה בה משהו מאוד פשוט ולא אקזוטי. מעין דודה חביבה שמספרת על האחד והשקט הניצחי כמו מתכון לשטרודל תפוחי עץ נפלא. היה בה באמת משהו מאוד שקט ושליו. משהו אחד היה מוציא אותה מההתנהלות הנעימה שלה –  כשהיא היתה מדברת על האגו היה לה פרצוף של לוחמת קרבות ותיקה והיתה אומרת – אל תוותרו לו! תחנקו אותו, תהרגו אותו! אל תוותרו לו לרגע. העיניים שלה היו בוערות בשנאה לאויבה עתיק יומין – האגו האנושי.

אחד הדברים שהיא אהבה לדבר עליהם היה תחושת המיקי מאוס לעומת תחושת הסופר מן. היא הסבירה תמיד שלאגו האנושי יש שני מצבים – או שהוא חושב שהוא סופר מן, כל יכול או שהוא חושב שהוא עכבר קטן ומסכן.

היום אני תוהה – האם זה באמת האגו האכזרי והנורא? או אולי זה הילד הפנימי, הפגוע והמעוך? זה שמתוך זה שהוא מרגיש כל כך נורא (מעכבר קטן ומסכן) מנסה להתנפח ולהפוך לסופר מן? אולי במקום לחסל אותו צריך לחבק אותו? אולי במקום לנסות להשמיד כל זכר לאגו הנורא הזה צריך לתת לו את המקום שלו בתוך פאזל התודעה האינסופי?

פיצוץ של תודעה – חלק 1

המקום: סאן פרנסיסקו, קליפורניה. השנה: 2001 אני בן: 27

היו לי כמה שעות להעביר עד הטיסה לארץ. אני אספיק להגיע אליה, לדבר קצת ולטוס. אולי זה עדיף. לפעמים כשיש לך דד ליין זה דווקא טוב. מה כבר יכול לקרות? התקשרתי קצת בחשש אבל נילם (מורה רוחנית ידועה בציבור הסניאסים, מהאסכולה של פאפאג'י ורמאנה) שמחה והזמינה אותי בלבביות.

כמה שנים לפני זה היא אמרה לי שאני חייב לבחור בינה לבין טיוהר – שאי אפשר ללכת בשתי דרכים רוחניות באותו הזמן. אמרתי כבר שהיא היתה קשוחה? טיוהר דווקא היה רגוע ופתוח הרבה יותר – אז בחרתי דווקא להמשיך איתו. ככה זה כשלא לוחצים. בכל אופן שמרתי על קשר רופף איתה והסברתי לעצמי באותו היום שבגלל שאני כבר באזור אז למה לא לקפוץ לבקר? הסברתי לה שהביקור יהיה ממש קצר – כי יש לי טיסה לתפוס. לא ניראה שהדברים הרשימו אותה מאוד. היא הזמינה אותי לקפוץ בכל מקרה.

הדרך לנילם, שגרה באחת העיירות שטופות הטבע מעבר לגשר סאן פרנסיסקו, היתה קסומה ויפיפה. אהבתי את האיזור הזה במיוחד – היה בו משהו רך ונעים, עם יערות של עצי רדווד עתיקים בני חמש מאות עד שמונה מאות שנה בפארק לאומי שנקרא מיר וודס. זה היה אזור של הרבה רוחניים, גנגאג'י גרה שם ונתנה סטסנגים והטבע כולו היה אדיר מימדים.

כל פעם כשעברתי את הגשר של סן פרנסיסקו לכיוון צפון הרגשתי את השינוי. מהעיר אל הכפר, מהמקום שכל הזמן קורה בו משהו למקום שקט יותר, שהדברים זורמים בו בקצב אחר. והיערות האדירים שהיו שם. כל כך אהבתי אותם. פעם אמרתי למישהו שבשביל מיר וודס שווה לבקר בארה"ב. עם כל כמה שהצליחו להרוס את הטבע והטבעיות שם – פנינות חמד כאלו עוד נשארו.

בנסיעה בדרך לנילם נזכרתי בה. כל פעם שפגשתי אותה משהו דרמטי קרה. בדרמטי אני לא מתכוון לדווקא משהו משמעותי באופן מודע, אבל כל הזמן היו דרמות מסביבה. כל סטסנג איתה היה מסכת של בכיות, צעקות וצחוק. היא היתה פולניה. פולניה אמיתית. מוורשה או משהו כזה. והיא היתה שחקנית תאטרון אז בכוונה או בלי לשים לב, היא הביאה איתה את כל החוג לדרמה.

השנה האחרונה היתה מאוד שקטה עבורי. לפחות מבחינה פנימית. הגעתי לאיזה שקט ששום דבר לא זז בו. שקט ששום דבר חיצוני לא הפריע לו. כאילו מישהו כיבה את הגנרטור שרץ ברקע מהרגע שאני זוכר את עצמי.

זה התחזק ודעך במשך השנה. מדי פעם היו לי כל מיני תובנות "עמוקות" עליהן הייתי מכריז לחברי הטובים לפרקים, כגון: הטעות היא בתחילת המשפט – כשהמשפט המדובר היה מתחיל במילה אני או בווריאנט שלה. וכך שמח וטוב לב או אדיש ומנותק עברה אותה השנה. הייתי צריך לנחש שהפגישה המחודשת עם נילם תשנה את זה.

כשהגעתי לבקר את נילם היא קודם כל לקחה אותי לסיבוב רגלי באזור ואז כשחזרנו אליה הביתה היא שאלה מה נשמע. סיפרתי לה שברוך השם, הכל טוב. הכל בסדר. יש שקט. שום דבר לא מפריע לי.
היא הביטה בי בשובבות ואמרה – אני אקח לך את הלא אכפת הזה. שפתיה העקלו לחיוך קטן. תגיד – אתה רוצה תה? היא שאלה ויצאה מהחדר לכיוון המטבח מבלי לחכות לתשובה. המשפט הזה – זה שקדם לתה שבר אותי לרסיסים. מה קורה פה? עצרתי לרגע בדרך לטיסה שגרתית לישראל והרגשתי כמו זכוכית ענקית שמשהו התחיל סדק קטן באמצעה. נילם, מלכת הדרמה. הייתי צריך לשער שזה יכול לקרות.
כשהיא חזרה עם התה היא לא המשיכה לדבר או לרמוז על השקט שהזכרתי וגם אני העדפתי לשתוק ולא לפתח את הנושא. נפרדנו כידידים ונסעתי לשדה התעופה.

להמשך הכתבה: פיצוץ של תודעה – חלק 2

צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 2

לתחילת המאמר:  צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 1

הימים מזדחלים בקצב סיני, דממה עמוקה מקיפה את החוף והחושות הפזורות בו. אנשים יפים ושזופים הולכים לאט ביניהן, לבושים לבן, יחפים. באחד הערבים הגיע אורח לא צפוי מבחוץ. קראו לו ארז והיתה בו איכות אחרת מהחבורה שלנו, כמו ירושלמי או משהו כזה. אחרי הסטסנג נשארנו לשבת והוא ניגן ושר לנו על הגיטרה שירים ששייכים לזמן ומקום אחר. שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. המילים הרעידו מיתרים חבויים בלב, נשאו אותנו למימד טהור, מקודש. אחרי ההופעה אמר לי נירג'ה שהוא מכיר אותו מהקיבוץ של בן דוד שלו  וגם הוא מואר. בבת אחת המתיקות הפכה למרירות. אם הוא גם מואר וגם – טיוהר, אנמיקה, שי והרסיטה. את מי זה משאיר חוץ ממני ועוד איזה ילדה בת עשרים מראשון לציון? עוד מעט יגידו לי שגם אבו מוחמד במוארים ואני אוכל להכנס לחושה ולסגור סופית את האור. באמת יש לו מבט חזק כזה לאבו מוחמד.

הכל מתנקז לנקודה אחת – אתה מואר או לא? מסתבר שלא. אז מה אתה שווה? אתה סתם סיקר. סתם מחפש רוחני. אתה בתחתית שרשרת המזון הניו אייג'ית. מה אתה חושב לעצמך? מי בכלל נתן לך רשות לדבר? אתה לא יודע שרק מורים מוארים יכולים לדבר? יותר טוב שתשתוק, אולי ככה תגיע.

אוף. שנים של ציפיה הופכות לגל גדול של יאוש שמציף אותי. אף פעם לא הגדרתי את זה ככה. חשבתי שאני חי את החיים. ריטריטים של שתיקה, מסיבות, סטסנגים, פגישות אקראיות עם היקום. בליס, שמיס.

ואז בא רבי  נחמן ואמר – אתה רק צריך לרצות. אף אחד לא מצפה ממך להגיע. הכל בסדר כמו שהוא אבל תמשיך לרצות. אל תוותר על הרצון שלך – לא משנה מה שיקרה. וואו. זה היה כמו טיפות גשם על אדמה חרבה.

בעצם הרצון להגיע להארה הוא הרצון של האני הנפרד. אבל הוא גם הפוך מהאני הנפרד. הוא רצון שמגיע ממקום עמוק יותר, אבל אם אני לחוץ "להגשים אותו" (זאת אומרת במילים אחרות, לגשם אותו, להפוך אותו למשהו גשמי, למשהו מוחשי) אני שוב תקוע באותו המירוץ. אז הפסדתי.

אם אני נותן לו להיות ופשוט נושם לתוכו אז אני חי. אני רוצה לגלות את המציאות האמיתית מאחורי האפרוריות השוחקת של החיים בטח שאני לא מתפשר על השטחיות התפלה שמגישים לי. אני לא מוותר על הרצון לבקוע רקיעים. אבל גם אני חייב להרפות כי אין לי מה לעשות. רק להתפלל על זה. ואם אני אמות לפני ש"אגיע" – זה גם ממש בסדר כי לא עמדתי בתחנה כל החיים. המשכתי ללכת או לעצור לפעמים, להסתכל מסביב, לראות אולי יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעשות את העולם הזה יותר טוב ממה שמצאתי אותו.

העפתי שוב מבט שואל אל עבר המטבח. סעיד אמר שיביא לי את הדג כבר לפני שעה. אחלה דג הוא אמר. בינתיים לא נראה שמשהו קורה שם. מדי פעם יוצא מישהו עם שתי כוסות תה חם או צלחת צ'יפס. סעיד לא נצפה באיזור. אני חושב על הדג הזה. מתי הוא יגיע? הוא בכלל יגיע? אולי סעיד נסע לנואיבה ושכח ממני? ניערתי את עצמי וקמתי. אני לא יכול יותר עם הציפייה הזאת. שיחנק סעיד וההארה שלו.

הסתכלתי אל האופק האדמדם מעבר לים ושאלתי שנורקל ומסכה מחבר. נכנסתי לתוך המים הקרירים וצפתי בין הדגים. הארה, נירוונה, קוקה קולה, לא אכפת לי – הדגים האדומים והכחולים היו פשוט משהו מדהים.

צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 1

היום גם דני החליט שהוא מואר. הוא בן 22 בקושי והגיע לריטריט אחרי טיול של חצי שנה בהודו. לדעתי הכימיקלים עוד לא התאדו ופינו מקום לחמצן במוחו הקודח. עונה עמוסה לעייפה בגואה נתנה בו את אותותיה. אבל הוא נחוש. הגעתי.

כמה זמן זה ישאר? כמה זמן הוא יחזיק מעמד בפוזה המוארת? אין לי מושג. מה אכפת לי? אז הוא גם מואר. מה אכפת לי גם בן כמה הוא – שיהיה מואר בגיל חמש מצידי. כל הנושא הזה של השוואות כבר ממש מייאש.

והקטע עם החושה – אבו מוחמד הציע לי אותה כשהגעתי אבל היא היתה מעט רחוקה מהים וקצת מרוטה אז העדפתי את החושה הקרובה יותר. בסוף דני לקח אותה. אולי זאת היתה טעות שלא לקחתי אותה. זאת אומרת – אם הייתי לוקח אותה, אולי?

המקום: ריטריט בסיני, הזמן: 2001 אני בן: 28

מרחבים אינסופיים של ים כחול ושמיים בהירים. חושות של קש ודקלים ואוירה של שחרור מתוק. החיבור של אין לאן ללכת עם שקט עמוק מביא להרפיה. אה. איזה כיף. עד שהמחשבות חוזרות. איפה אני? למה אני לא מתקדם? איך הוא כבר שם? האם אני אי פעם אגיע?

יש לי חבר שהיה חזק בקטע של מתמטיקה. הוא היה בצבא בפרוייקט תלפיות ועשה שני תארים על חשבון הצבא. בקיצור כמה שנים אחרי השיחרור נסע לארה"ב ורצה להתקבל לתוכנית מיוחדת באוניברסיטה למתמטיקה. הם אמרו לו שהם לא מקבלים אנשים מעל לגיל 30 בדרך כלל. הם הסבירו שאו שאתה מראה כישרונות מדהימים ועושה פריצות דרך במתמטיקה עד גיל 30 – או שפשוט אין לך את זה. הם עשו לו מבדקים והראו לו שאיחר את הרכבת, המח כבר לא מה שהיה.

אז ככה זה מרגיש. איחרת את הרכבת. פיספסת את המסיבה הגדולה. כולם מוארים ורק אתה לא. גם כל יום שעובר אתה מבין כמה אתה רחוק מזה. בהתחלה חשבת – נו, עוד איזה ריטריט שתיקה או שניים ואני כבר שם. אז זהו – שלא.

ואם אתה לא מואר – אתה לא שווה כלום, נכון? זאת אומרת, אם אתה לא מואר אתה שבוי בדמיונות של סמסרה. עבד של כבלי האני המזויף שלך. כולך שקר – לא?

צריך להיות מואר. צריך להגיע לשלווה אין סופית. צריך להפרד מכבלי עולם האשליה. צריך להיות. אבל מה לעשות? מה אפשר לעשות כשאתה לא שם? לך למאתים אלף סטסנגים ואז תבין. סע לחמש מאות ריטריטים ואז זה בטח יקרה. או אולי תשאר בבית ותכין חביתה? ואז זה יקרה! אף אחד לא יכול להבטיח לך כלום וכל אחד מושך אותך לכיוון אחר.

איזה באסה ההארה הזאת.

להמשך הכתבה:  צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 2