ליקוטי מוהר״ן – תורה קפ״ח, למצוא את האבדות אצל הצדיק

למצוא את האבדות אצל הצדיק.. מהן האבדות שלנו? למה הן אצל הצדיק ואיך מחזירים אותן אלינו?

למה יש מחלוקת על צדיקים? למה יש קנאה ומחלוקות על גילוי אמת בעולם?

מובא בספר ערבות נחל (שיעורים מאת הרב אברהם יוורוביטש זצ״ל):

".. וסיבת הדבר שמתעורר קנאה כשמתגלה נקודת אמת בעולם, דבכל אדם יש טוב ורע, ומחמת היותו בעל נשמה ושכל רוחני חפץ הוא בתורה ובעבודה, אך מצד גופו הגשמי וישותו הוא חפץ בבצור מעמדו וספוק תאוותיו  וכדומה, כלומר שמצד שיש לו נשמה הריהו חפץ לשמוע תורה מצדיקים, אך אותו חפץ הוא מצד הטוב שבו, מצד הנשמה וכנ"ל. אך אם באותה תורה יהיו דברים שיוכיחו אותו ויראו לו עד כמה הוא מגושם ורע, אזי יחפוץ לברוח מהצדיק שמגלה תורה זו ומדרכו,  מכיוון שמראה לו עד כמה הוא רחוק מטוב ועד כמה הוא מגושם. וזוהי הקנאה שיורדת לעולם כשמתגלה תורה כזו, הוי אומר שהקנאה מחמת גלוי חסרונותיו הוא יכול להשתמש בה בדעת ועי"ז יתעלה ויתקדש בבחינת קנאת סופרים תרבה חכמה שמחמת הקנאה ישתדל להגיע לאותם מדרגות ולהשלים חסרונותיו, אך יכול להשתמש בקנאה לחרף ולגדף את אותו אדם שמקנא בו ולעורר עליו מחלוקת ולדבר עליו לשון הרע ורכילות וכו וכ'. והגורם לזה שעד היום חשב שהוא בעל מדרגה ועובד השם והנה בא אדם ואומר לו תראה עדיין לא התחלת לעבוד ולא הגעת לשום מדרגה בעבודת השם וכיוון שטבע האדם חפץ להשאר בגשמיות, ע"כ בקנאותו הוא מחרף ומגדף את אותו אדם ובורח מדבריו…

ומחמת זה חלקו על רבינו ז"ל שכל דרכו של רבינו ז"ל שהיה מגלה תורות שהיו מראים לכל אדם עד כמה יש לו להתקדם ועדין לא התחיל לעבוד. וזה גרם שחלקו עליו ורדפו אותו ועד היום חולקים עליו, כיוון שנח לברוח מדרכו החדשה שבה רואה האדם עד כמה הוא מגושם ומדומיין.

ג. וזה הסימן לתורת אמת, שחולקים על האומרה ויש לו שפיכות דמים מזה, שאותה תורה באה להפוך את הרע שבאדם לטוב, שעל ידי שמתגלה לו פחיתותו וחסרונותיו אזי הוא עובד לשנות את טבעו. והטבע זה בחינת הדם. כמו שכתוב הדם הוא הנפש. ועל כן כשרוצה האדם לשנות את טבעו צריך הוא לשפוך את דמו. ועל ידי זה יזכה שתכנס בו אותה תורה ותהפוך את טבעו ויושלמו חסרונותיו. ועל כן תיכף שמתגלה תורה כזו אזי נעשה שפיכות דמים לאומרה ולשומעי לקחו, כיוון שרק ע"י שפכות דמים זוכים שיתהפך טבעו. כמבואר בתורה ו' וזה המסופר שכשנתקרב ר' יידל לרבינו ז"ל שאל ר' יידל את רבז"ל שיראהו דרך בעבודת ה'. וענהו רבז"ל בלשון תמיהה לדעת בארץ דרכך, היינו מי שהוא עדיין משוקע בארציות גמור הוא רוצה לדעת דרך להתקרב להשי"ת, ולכאורה מדוע השפילו רבינו?! וכי לא יכל לומר לו תורה שיהא בה דרך בעבודת ה' כשאר כל הצדיקיםאלא שרבינו ז"ל כל דרכו היתה להשמיע תורות שמגלות לאדם את הנקודה הפנימית (הרעה) המסתתרת מאחורי העובד ה'. אך היא עדיין רעה. כדי שתמיד האדם יתחדש עד שימגר את הרע. וזהו שאומר רבינו ז"ל גם אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן, זקן אין טוב כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש, שהאדם חושב בדעתו הרי אני עובד ה' כבר ארבעים שנה ואף אבותי היו צדיקים וכו' וכו' זוהי מחשבה פסולה, דבכל אדם אף שיהא עובד ה' גדול במעלה ,עדין יתכן שאחר כל זה חפץ הוא בכבוד ויש לו תאוות נעלמות, וכדו' וע"כ אף כשהזקין צריך הוא להתחדש ולא להיות זקן… ו' יידל זכה לקבל את הקנאה בדעת והתקרב לרבינו ז"ל." (מתוך ערבות נחל להרב אברהם יארוויטש זצ"ל)

לקראת הסוף הוא כותב גם: "..ועל כן אין מה להתווכח בנושא ברסלב, כיוון שבכל הויכוחים הם מחמת קינאה, ולא יצא מזה כלום, כיוון שכל השאלות שבוכוח הם לא בכדי לקבל תשובות אלא בכדי לברוח מהאמת הכואבת..."

הרחבת גבול הקדושה בעולם וההתנגדות לכך ע"פ המאור עיניים

כשאדם מרחיב את גבול הקדושה, מנסה להוסיף טוב בעולם, מתעוררים כנגדו כוחות הרע, הכוחות שמנסים לעכב את תוספת הטוב בעולם – הוא חודר למשכנם וכביכול "מגרש אותם" ובונה בית של קדושה וזה מעורר את התנגדותם. כמובן שבעומקם של דברים – ההתנגדות מטרתה התגברות, על ידי זה שהוא מתגבר ומתחזק הוא מוסיף עוד יותר קדושה וכך הרע נהיה כיסא לטוב (כמו יעקב שניצח את שרו של עשיו ולא רק ניצח אלא הכריח אותו לברך אותו. הרע לא רק נוצח אלא העלה ושיבח אותו). בכל אופן בפשטם של דברים הכוחות האלה לא רוצים לאפשר לו להתרחב עם הקדושה ולכן מתנגדים. מה עושים? כפי שרבינו אמר, ישמע בזיונו ידום וישתוק או כמאמר חז"ל "דום לה' והתחולל לו והוא יפיל אותן חללים.." אין מה להלחם בהתנגדות אלא לידום ולעלות לעולמו של השם יתברך, לגג של העולם.

המאור עיניים מסביר את זה בדרך מרתקת על הפסוק בפרשת כי תצא: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך וגו'" – הבית החדש הוא הרחבת הקדושה, המעקה אלו אותם המתנגדים שמעיקים עלייך וההתנגדות יכולה אפילו מתלבשת באנשים קרובים אלייך! (כפי שכתוב בהשמטה, ובתורה ע' ועוד מקומות) מה הפתרון? לעלות לגגיך.

ואלו דברי קודשו: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך גו' הנה איתא בגמרא דגיטין שלח ליה למר עוקבא בני אדם הקמים וכו' שרטט וכתב ליה דום לה' והתחולל לו והוא יפיל אותן חללים כו'.

הענין הוא כי מה שלפעמים מצערים בני אדם לאחד שהוא מחמת הדינים שיש עליו למעלה ומתלבשים בבני אדם למטה לצער אותו כאמור על פסוק (תהלים קי"ח, ז') ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי פי' כי הוא לעזר מה שמתלבשים הדינים למטה בבני אדם כי מזה יוכל לאות מה שלמעלה גם כן כך רצה לומר ואני אראה למעלה בשונאי פי' על ידי שונאים שלמטה והתקנה לזה להעלות את עצמו לבחי' עולם המחשבה ששם אין דינים כמ"ש (שם ה', ה') לא יגורך רע והיינו על ידי ששותק ומקבל את הבא עליו יחיל ודומם ומעלה את מחשבתו כמ"ש דום (שם ל"ז, ז') דום לה' וגו' פי' שיעלה את הדומיה דהיינו המחשבה לה' ואז יפלו חללים פי' הדינים טפלים על ידי דביקות מחשבתו לה' וכמו שהגג הוא עיקר הבית כך המחשבה העיקר באדם וסוככת עליו כי על ידי המחשבה נשמר האדם ויודע להתיישב את עצמו כנודע לכך נקרא המחשבה בשם גג. והנה כשאדם בונה בית מתעוררים הדינים ובפרט בחוץ לארץ כי הן מלאים כל חללי דעלמא כנודע והוא מצמצם את גבולן לכן אמרה התורה:
כי הבנה בית חדש ועשית הוא מלשון תיקון מעקה מלשון מעיקים המעיקים לך תתקנם על ידי שתדבק את עצמך למעלה למקום המחשבה דהיינו לגגיך כאמור ואז אם תדבק את מחשבתך בבורא ב"ה אז כי יפול הנופל ודרשו רז"ל שראוי ליפול כי הדינים ראוים ליפול מז' ימי בראשית כנודע רוצה לומר שיפלו הדינים ממך והבן: " (מאור עיניים, כי תצא)

מי שטרוד בלהוציא – לא מכניס לקירבו..

אומרת הגמרא במסכת חולין: "אידי דטריד למפלט לא בלע" – במילים פשוטות, זה שטרוד בפליטה או הוצאה של דברים שבתוכו , לא בולע לקירבו משהו מבחוץ. הדברים נאמרים בגמרא לגבי כשרות בליעה של איסורים (דם, שחיטה בסכין נוכרית וכיוב').

את המושג הזה "אידי דטריד למפלט לא בלע" אנחנו מוצאים גם על דרך השאלה או דרש בזה שאם אתה טרוד בלהוציא טוב, לא תבלע את הרע שמסביבך. שמעתי את זה בזמנו לגבי רב שמוכן להעביר שיעור במקום שבו המשתתפות לא לבושות באופן צנוע, וההיתר הוא שמכיוון שהוא טרוד בהרצאה ובהוצאת הדברים, הוא לא "בולע" לא סופג לקירבו את הסביבה ואכן אותו הרב בשנייה שנגמרה ההרצאה (שגמר להוציא) – מיד הסתלק מין המקום.

לפיכך הפרשנות היא חיובית, תהיה טרוד בלהוציא טוב מעצמך וכך לא "תבלע רע". תהיה תמיד עסוק בלהוסיף טוב בעולם וכך לא יכנסו לתוכך דברים שליליים או השפעות שליליות.

היום חשבתי על כך שיתכן שאפשר ללמוד עוד משהו. אותו זה שטורח להוציא ולשתף ולהסביר ולדבר כל הזמן – לא מצליח להקשיב לשני ולא יכול לקבל ממנו. מי שטרוד בלהוציא – לא מכניס לקירבו. מי שטרוד בלדבר, לא יכול באותו הזמן באמת לשמוע.

אולי מה שאתה צריך לעשות כרגע זה דווקא להקשיב לשני? אולי במקום להיות טרוד בלהשפיע עליו אתה צריך לעצור לרגע ולהקשיב לו? אם תעצור – לא תהיה טרוד בלהוציא. שימו לב למילים, לא רק מי ש"עסוק בלהוציא" אלא מי ש"טרוד בלהוציא". על דרך הדרש, אל תהיה טרוד בלהוציא! ישמעו אותך גם אחר כך, תקשיב למה שבאמת קורה עכשיו, השני צריך שתדבר? אז תדבר ואם הוא צריך שתקשיב, תקשיב.

כמו כל מאמרי חז"ל ישנם עומקים על גבי עומקים ופירושים על גבי פירושים. מה שחשוב זה לראות איך התורה היא תורת חיים, איך ברגע הזה, בנקודה הזאת שאני עומד מולה אני יכול להעמיק, להתחבר ולהשתפר. בואו ונראה איך אפשר להוסיף טוב בחיים שלנו, הן על ידי דיבורים קדושים איכן שצריך והן על ידי זכירת הצד השני של המטבע: אידי דטריד למפלט לא בלע.

 

חנוכה – אורות האמת, שיעור וידאו

מי זה מלך הכבוד?

האדם כל הזמן רוצה להרגיש כבוד מבחוץ כדי להרגיש שווה. אם הוא מרגיש חסרון מבפנים – ובעומק כולנו מרגישים את החסרון, גם אם לא מודים בפנינו או בפני אחרים, כי הרי כל הבריאה היא חסרון אחד גדול – הוא רוצה להשלים את זה מבחוץ.

מה הוא עושה עם החוסר ערך שבפנים? הוא מתאמץ ויוצר עשייה חיצונית שיש לה ערך וכבוד מהסביבה ואז הוא מצפה שהכבוד הזה שיזרום עליו מבחוץ – יפתור את הבעיה הפנימית של חוסר הכבוד והבזיון.

מעבר לכך – את הטיפה כבוד שכבר אסף ועמל ותיחזק בחייו – הוא מתאמץ ככל הניתן לא לאבד. כל סימן קל של בזיון או חוסר כבוד מאיים על המקום הזה. אם יבזו אותי אז כל העבודה של שנים של בניית תדמית חיצונית מוצלחת פחות או יותר תרד לטמיון ואהיה "מחוק". אחזור למקום הנורא שבעצם נמצא שם כל הזמן ואני מנסה במסכי עשן לטשטש אותו.

אומר רבינו – עזוב אותך. תרפה. תן לבזיון לשטוף אותך – הוא רק יטהר את החלל השמאלי של הלב. בעצם אין לך כבוד עצמי – לא כי אין ערך חס ושלום בבריאה אלא כי כל הכבוד הוא של השם יתברך. וככל שתהיה קשור ומדובק להשם – יזרום דרכך כבוד. אבל זה יהיה כבוד השם!

עוד נקודה – האם אני אמור להיות כלי שהתפקיד שלו לאסוף ולאגור את הכבוד שלי או שאני אמור להיות כלי שדרכו עובר ומתגלה בעולם כבוד השם. צינור. ואז אני מרגיש את הכבוד אבל הוא לא שלי.

משל לאדם שאוהב מאוד יהלומים. אם הוא אוהב אותם בגלל הצורה והברק אבל לא מצד המחיר והיוקרה. יכול להיות שטוב לו לעבוד בתור סוחר יהלומים. הוא יתעסק איתם כל היום ויהנה מזיוום אבל לא ישקיע את כל חייו ומרצו לאסוף אותם ולפחד שיאבדו או יגנבו.

להבין שזה שאני רוצה כבוד זה טוב! רק הטעות של הילד זה הטעות של הנפרדות. שאני רוצה לנתק את הכבוד משורשו, זאת נפילה! אבל אם אני להפך – מעלה אותו לשורשו ומחבר אותו.

כל הבורח מהכבוד – הכבוד רודף אחריו. מה זה קללה? לא – כבוד השם רודף אחריך וזה טוב!

אם אתה לא מוותר לגמרי על הכבוד עצמי המזוייף, החלקי, הקטן כל כך – לא תוכל לקבל את האמת. שזה הכבוד האלוקי האינסופי, ללא גבול, ללא תחרות, ללא חלוקה. זמין בכל רגע ובכל מצב ללא קשר למדרגה בין בעליה ובין בירידה. בין בקרבה ובין בריחוק.

שיעור וידאו – החשיבות והחן אצלם?

שבת חנוכה – על האור של חנוכה ועל האור של שבת ועל איש וביתו…