הרחבת גבול הקדושה בעולם וההתנגדות לכך ע"פ המאור עיניים

כשאדם מרחיב את גבול הקדושה, מנסה להוסיף טוב בעולם, מתעוררים כנגדו כוחות הרע, הכוחות שמנסים לעכב את תוספת הטוב בעולם – הוא חודר למשכנם וכביכול "מגרש אותם" ובונה בית של קדושה וזה מעורר את התנגדותם. כמובן שבעומקם של דברים – ההתנגדות מטרתה התגברות, על ידי זה שהוא מתגבר ומתחזק הוא מוסיף עוד יותר קדושה וכך הרע נהיה כיסא לטוב (כמו יעקב שניצח את שרו של עשיו ולא רק ניצח אלא הכריח אותו לברך אותו. הרע לא רק נוצח אלא העלה ושיבח אותו). בכל אופן בפשטם של דברים הכוחות האלה לא רוצים לאפשר לו להתרחב עם הקדושה ולכן מתנגדים. מה עושים? כפי שרבינו אמר, ישמע בזיונו ידום וישתוק או כמאמר חז"ל "דום לה' והתחולל לו והוא יפיל אותן חללים.." אין מה להלחם בהתנגדות אלא לידום ולעלות לעולמו של השם יתברך, לגג של העולם.

המאור עיניים מסביר את זה בדרך מרתקת על הפסוק בפרשת כי תצא: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך וגו'" – הבית החדש הוא הרחבת הקדושה, המעקה אלו אותם המתנגדים שמעיקים עלייך וההתנגדות יכולה אפילו מתלבשת באנשים קרובים אלייך! (כפי שכתוב בהשמטה, ובתורה ע' ועוד מקומות) מה הפתרון? לעלות לגגיך.

ואלו דברי קודשו: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך גו' הנה איתא בגמרא דגיטין שלח ליה למר עוקבא בני אדם הקמים וכו' שרטט וכתב ליה דום לה' והתחולל לו והוא יפיל אותן חללים כו'.

הענין הוא כי מה שלפעמים מצערים בני אדם לאחד שהוא מחמת הדינים שיש עליו למעלה ומתלבשים בבני אדם למטה לצער אותו כאמור על פסוק (תהלים קי"ח, ז') ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי פי' כי הוא לעזר מה שמתלבשים הדינים למטה בבני אדם כי מזה יוכל לאות מה שלמעלה גם כן כך רצה לומר ואני אראה למעלה בשונאי פי' על ידי שונאים שלמטה והתקנה לזה להעלות את עצמו לבחי' עולם המחשבה ששם אין דינים כמ"ש (שם ה', ה') לא יגורך רע והיינו על ידי ששותק ומקבל את הבא עליו יחיל ודומם ומעלה את מחשבתו כמ"ש דום (שם ל"ז, ז') דום לה' וגו' פי' שיעלה את הדומיה דהיינו המחשבה לה' ואז יפלו חללים פי' הדינים טפלים על ידי דביקות מחשבתו לה' וכמו שהגג הוא עיקר הבית כך המחשבה העיקר באדם וסוככת עליו כי על ידי המחשבה נשמר האדם ויודע להתיישב את עצמו כנודע לכך נקרא המחשבה בשם גג. והנה כשאדם בונה בית מתעוררים הדינים ובפרט בחוץ לארץ כי הן מלאים כל חללי דעלמא כנודע והוא מצמצם את גבולן לכן אמרה התורה:
כי הבנה בית חדש ועשית הוא מלשון תיקון מעקה מלשון מעיקים המעיקים לך תתקנם על ידי שתדבק את עצמך למעלה למקום המחשבה דהיינו לגגיך כאמור ואז אם תדבק את מחשבתך בבורא ב"ה אז כי יפול הנופל ודרשו רז"ל שראוי ליפול כי הדינים ראוים ליפול מז' ימי בראשית כנודע רוצה לומר שיפלו הדינים ממך והבן: " (מאור עיניים, כי תצא)

קדושים תהיו? איך להיות קדוש בעולם הזה?! – שיעור וידאו / רן ובר

למה קוראים לפסח פסח? מה העניין של פסח? איך זה קשור לדיבור – להגדה? מה הקשר בין אמונה לבין דיבור?

לפי הפשט – על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו.

בפנימיות מוסבר שהשם פסח הוא "פה סח". פה שמדבר. בגלות מצריים כתוב שהיינו בגלות הדעת. רק משה רבינו בחינת דעת הוא שהוציא אותנו ממצרים.

בפסח המצווה היא הגדה של פסח, סיפור יציאת מצרים. יש מצווה גדולה לספר ולהרבות בסיפור יציאת מצרים. צריך כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ואם אין לו בנים ובנות לספר להם יספר לאשתו, או לחברו או אפילו לעצמו. העיקר להוציא בפה.

בפסח צריך להוציא בפה את האמונה. האמנתי כי אדבר. העניין בפסח הוא לספר את ההגדה ולערוך את הסדר. כמובן שעניין מרכזי בפסח זה המצות והשמרות מחמץ (שגם קשור לפה – בעניין האכילה) אבל הפסח סובב סביב ליל הסדר. לעשות סדר פנימי וסדר חיצוני.

בפסח אנחנו אומרים בפה. מעבירים הלאה לבנינו את סיפור יציאת מצרים ומלמדים את ליבנו את סודות האמונה. הלב הוא כמו הבן שלנו, "ושננתם לבניכם". גם ללב שלנו צריך לשנן כל הזמן את הטוב האינסופי. לספר לו על מלכות השם בעולם. על כך שהעולם יש בו סדר פנימי אינסופי שמונהג בחסד ורחמים על ידי מי שאמר והיה העולם.

בליל הסדר אנחנו זוכים להשריש בתוכנו את האמונה הקדושה.

זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 1

הבנתי שזה קשור איכשהו לתורה הקדושה ולפנימיות של עם ישראל, אבל לא היה לי מושג איך אוכל ליישם את זה בחיי, כי תורה ומצוות ממש לא דברו אליי. אבל החוויה הפנימית שהשתקפה מהם משכה אותי. גם באותו מרכז לקבלה שלמדתי בו לא היתה הקפדה על קיום מצוות. לפחות לא עבור מי שהגיע מבחוץ. למדו שם, ביחד, יהודים וגויים – כך שגם המעצור הזה, של "העם הנבחר", לא היה שם. אחת המשוכות שכל מי שמתקרב ליהדות עובר בשלב כלשהו פשוט הונחה בצד.

 

בתקופה ההיא חזרתי לארץ לביקור של שבוע, שהלך והתארך. פשוט לא יכולתי לצאת מכאן. זה היה מאוד מוזר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא יכול לצאת מהארץ. משהו השאיר אותי פה. נדרש לי עוד זמן כדי להבין שדווקא המצוות, דווקא הצמצום, פותח פתח גדול לאור האמת. אותה משוכה היתה למעשה ברכה, משום שגם אם באותה עת הרגשתי שהמצוות מכבידות – הרי שלאמתו של דבר, דווקא הצמצום פתח לי עולמות שלא היתה לי גישה אליהם קודם לכן. ובאופן דומה, דווקא כשהתחתנתי וצמצמתי את הקשר שלי עם העולם הנשי לאישה אחת, פתאום היכולת להתחבר לאהבה גברה בצורה משמעותית.

 

מצוות אמיתיות

תהליך ההתקרבות ליהדות הלך והעמיק. היה לי חבר טוב שאמר לי שאני יכול לבחור לי מצוות בעצמי. למשל, אם אני מרגיש שאני נוטה יותר מדי לאיכות שמשקפת ספירת החסד הקבלית וזקוק לאיזון של איכות הגבורה בחיי, אני יכול להחליט שהמצווה שלי היא לרוץ בפארק כל יום. זה נשמע לי כמו מצווה מצוינת, אם כי אולי קצת מטורללת. אבל מתברר שזה מאוד עזר לי לקבל עליי מצוות מאוחר יותר.

 

ראיתי שהגבורה והצמצום מועילים לי. בהדרגה לקחתי על עצמי מצוות "אמיתיות", וראיתי שאני מרגיש טוב אתן. לקחתי את הזמן שלי. לא כפיתי על עצמי לרוץ מהר מדי. ואם מזכירים ריצה, אני זוכר שבאחת הפעמים בפארק הירקון רצה מולי מישהי עם כלב. הבחנתי שהכלב מסתכל כל הזמן לכל הצדדים תוך כדי הריצה. בהתבוננות פנימית על עצמי גיליתי שאני בדיוק כמו הכלב… גם אני רץ ומסתכל לכל הצדדים. הרגשתי שהאנרגיה שלי מתבזבזת, והחלטתי למקד אותה. המשכתי לרוץ והסתכלתי ישר. פתאום קלטתי שזה מה שמכונה ביהדות "שמירת עיניים".

 

אם כך, המסע שלי – של סניאס מגניב שטס ברחבי העולם ומנגן במסיבות טראנס, מגדל שיער ארוך ובינתיים עושה עסקים חובקי עולם – התחיל להאט ולנחות. והנחיתה הזאת עשתה לי הרבה טוב. פתאום התחלתי לראות שהפרטים הקטנים, הנקודות הקטנות, אוצרים בתוכם עולם ומלואו.

 

התחלתי לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. מישהו פעם הסביר שעול זה לא מה שאנחנו חושבים בדרך כלל. עול זה השם של החפץ המתכתי ששמים על גבה של בהמת משא, כדי לחלק את המשקל בצורה נכונה. כדי להקל עליה. זאת אומרת שעול תורה ומצוות לא מכביד על האדם, אלא להפך. ישנם קשיים בחיים והדברים לא פשוטים, אבל התשובה מאפשרת לאדם לקבל כלים וזוויות חדשות כדי להתמודד עם החיים.

 

כששאלו אותי אם אני חוזר בתשובה תמיד אמרתי שלא. אמרתי שאני מתקרב ליהדות ורוצה להתקרב לבורא עולם. בהתחלה בכלל לא הלכתי עם כיפה: סוף סוף נפטרתי מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך, סוף סוף אני מתחיל להראות כמו בנאדם נורמלי, בלי נפרדות מהחברה. אחד כמו כולם. אז עכשיו להיכנס לסרט חדש? עכשיו אני אתחיל ללכת עם כיפה ולהיות שונה מכולם?

 

לא דחקתי בעצמי. לא קפצתי מהר על תשובות חיצוניות ופשוטות. לאט לאט באמת השתניתי מבחינה חיצונית, אבל השתדלתי לשמור על קשר פנימי. מה קורה אתי? זה באמת מתאים לי, מה שקורה פה? אם בניו יורק התחלתי להבין את הקשר בין עולמות עליונים לתחתונים, בישראל התחלתי להבין את הקשר בין ימין לשמאל – בין חסד לבין גבורה.

הכול כתוב: רן ובר מתקרב לאלוהים – חלק 2

לתחילת המאמר: הכול כתוב: רן ובר מתקרב לאלוהים – חלק 1

כששוב חזרה לכיוון החדר האחר וחלפה על פנינו, ושוב "הפנתה" את התהילים לכיווני, החלטתי שזה כבר מוגזם. קראתי לה וביקשתי להסתכל בספר.

 

היא התחילה להסביר לי באנגלית ניו-יורקית שוטפת שזה ספר תהילים, ספר יהודי מאוד קדוש. חייכתי ואמרתי ששמעתי על זה כבר, והיא נתנה לי את הספר בשמחה והלכה. התחלתי לעלעל בספר. משום מה, פרקים מסוימים תפסו את תשומת הלב שלי וקראתי בהם תוך שאני מרפרף בספר. לא היה לי מושג מה הקשר שלי לספר הזה, אבל לא היה לי הרבה מה לעשות: אלכס עדיין היה במהלך טיפול, והייתי צריך להעביר את הזמן.

אותיות של אור

לפתע התחלתי להרגיש משהו. היה משהו מלא עוצמה בספר. הטקסטים שלא היו מוכרים לי דיברו אלי באופן מסתורי, וכאילו הפעילו משהו פנימי ועמוק מאוד. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה באותו רגע.

 

אלכס גמר את הטיפול, ושאל אם מתאים לי לתת לו טיפול רייקי. אמרתי שבשמחה, והתחלנו. העביר את הידיים מעליו, עצמתי את העיניים ושקעתי קצת פנימה. משהו בפנים התחיל לזוז, וכשפתחתי את העיניים ראיתי, להפתעתי הרבה, אותיות של אור על גבי המצח שלו. האותיות היו א' ו' ו-ר' – המילה אור. זה מאוד הפתיע אותי, אבל המשכתי בטיפול שהרגיש מאוד חזק, בצורה לא מוכרת.

 

לקראת סוף הטיפול התחילו גם לעלות בי שברי ברכות ששמעתי אולי בילדותי איפשהו. ברכות היו דבר מאוד מאוד רחוק ממני באותו זמן, וגם זה היה מפתיע. הרגשתי שאולי הברכות שעלו בי היו קשורות דווקא למה שהוא היה צריך לשמוע.

 

אחרי שהטיפול הסתיים נתתי לו לנוח מעט, ואז הוא קם והסתכל בי במבט מוזר. "מה?", שאלתי. "מה?! תגיד, מה זה היה?", הוא שאל באנגלית עם מבטא רוסי קל. "רייקי", עניתי בתמימות. "תשמע. אני מכיר רייקי", הוא אמר. "זה היה הטיפול הכי חזק שהרגשתי בחיים, וגם" – הוא עצר לרגע, נגע באוזן והוסיף: "עבר לי לגמרי הכאב באוזן! אין לך מושג כמה זה כאב." מלמלתי משהו על האותיות של האור, אבל לא הרחבתי.

 

בשבועות הבאים טיפלתי באנשים נוספים, ושוב הופיעו במהלך הטיפול מילים של אור, כמו "קדושה".  הברכות המשיכו והתעצמו, והתחלתי להבחין בכך שכל ברכה הכילה שמות אחרים של אלוקים. זה היה הדבר המוזר ביותר. איך אני, חילוני דור רביעי, אומר ומתחבר לברכות המוזרות האלה? מאיפה זה מגיע בכלל? וכל השמות האלה – מה המקור שלהם ומה הם אומרים?

 

נזכרתי שיש לי חבר בניו יורק שלומד קבלה, והחלטתי לקבל ממנו רשימה של שמות השם. זה תמיד   נראה לי פתטי, ההתעסקות הזאת שלו עם "החכמה". תמיד ניסיתי להגיד לו, עזוב אחי, שחרר, רוחניות זה לא קטע כבד של השכל. שחרר את המיינד. מה אתה נכנס ללימודים הכבדים האלה. מה זה משנה אם זה באצילות או בעולם הבריאה? כולנו אחד, אול איז וואן, מאן. עכשיו צעדתי לעבר החנות שלו בלב כבד. הוא יצחק עליי? הוא יחשוב שהשתגעתי, או ייתן לי דרשה ששנים הוא מנסה להראות לי את האור?

 

"אין מצב", הוא אמר "מה זאת אומרת, אחי?". "תן לי רשימה של השמות השונים, ומה המשמעות של כל שם", ניסיתי להוציא ממנו משהו. "למה אתה צריך את זה בכלל?", הוא שאל בחשדנות. סיפרתי לו על טיפולי הרייקי ומה שקורה לי עם הברכות. "תקשיב, זה לא רשימת מכולת", הוא אמר בכעס. "אם אתה רוצה, אתה צריך ללכת ללמוד!". ללמוד? "ללמוד מה?", שאלתי אותו, ובתוך תוכי ידעתי כבר את התשובה.

"קבלה", הוא ענה בחיוך רחב.

אוף, ידעתי שזה יגיע.

וידאו – זאת חנוכה, איך להביא את האור של חנוכה ליומיום?

זוגיות וקדושה בפרשת נח – פרשת השבוע

כשהתורה הקדושה מספרת לנו על נח, היא מספרת לנו שהוא היה צדיק. ולא סתם צדיק אלא צדיק תמים. המפרשים השונים נחלקים בנקודת – בדורותיו. האם זוהי מעלה – האם אנו דנים את נח לשבח בכך שהיה צדיק תמים בדורותיו, דווקא בדור שלו היה צדיק? או האם אנו דורשים את זה לגנאי – נח היה צדיק תמים בדורותיו אבל אם היה בדור אחר לא היה צדיק? אם היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לצדיק?

בין כך ובין כך – הוא היה צדיק. וכתוב בספרים שהמידה המשוייכת לצדיק היא מידת היסוד. הצדיק גודר את עצמו מהעריות. הצדיק מקדש עצמו ומתרחק מהעריות. ידוע סיפורו של יוסף הצדיק ואשת פוטיפר – סיפור שמהווה כמודל של הצדיק, צדיק יסוד עולם. נח היה צדיק. נח התחתן ושמר אמונים לאשתו – בדור פרוץ שקשה לדמיין. דורו של נח היה כל כך פרוץ שנאמר שאפילו החיות הזדווגו מין שלא במינו. זאת אומרת שאפילו החיות עצמן שמצד טבען אמורות להיות כל אחת עם בני מינה, עברו והיו עם חיות אחרות וכל זאת בהשפעתם הרעה של בני דורו של נח.

איך אפשר לעמוד בהשפעות שליליות כאלה? אדם שגר במקום, בתרבות שכולה רחוקה מהקדושה. תרבות שמקדשת את ההפקרות, שמקדשת את היחסים האקראיים. שרחוקה מנושא בניית בית כשר, שרחוקה מכל מידה טובה – איך יכל נח לעמוד בפרץ הזה? זאת הנקודה הקדושה של נח.

נח היה תמים. היום הרבה פעמים המילה תמים נאמרת כגנאי. כאילו שאותו אדם לא מבין את תהלוכות העולם. ובאמת יש מפרשים שמספרים שנח נתן לבני דורו "לעבוד עליו". הוא נתן להם לרמות אותו ולא נלחם בהם. הקדוש ברוך הוא ציווה עליו לבנות תיבה – ואת זאת הוא עשה. בתמימות ובפשטות.

האם בני דורו קיבלו את בניית התיבה ואת ציווי השם בשיוויון נפש?! לא. הם רדפו אותו, והציקו לו. מספרים מדרשים שהם רצו לשבור את התיבה. מה אתה חושב שאתה? מי זה בכלל הקדוש ברוך שאתה אומר שאתה עושה את רצונו? מה אתה חושב – נהיית צדיק?? הרבה פעמים שבנאדם רוצה להתקדש, לעלות במדרגות הקדושה, להתקרב לטוב, להתקרב לאמת של עם ישראל, לקשר עם הקדוש ברוך הוא – רבים האנשים שלועגים לו, שמנסים לזלזל בזה, שמנסים להרחיק אותו.

אבל נח לא ברח ולא התחמק. הוא עמד ובנה את התיבה במשך 120 שנה וכל אותו הזמן היו מפריעים, הוא לא הלך ישירות להוכיח אנשים אבל מי שבא אליו הוא סיפר לו על השם יתברך ועל זה שהולך להיות מבול. הם לא האמינו. אבל הוא המשיך בשלו.

ונח פעל לפי שמו – בנייחא. בנוחות וברגיעות ולא בכעס. הוא לא רץ וצווח על אנשי דורו (ויש שרואים את זה כגנאי, שהיה צריך לעשות יותר). הוא פשוט עשה את מה שהוא היה צריך לעשות.

נח היה בדור שבו מסביבו היה "מבול" של גילוי עריות, של שחיתויות, גזל ועבודה זרה. הוא נכנס לתוך התיבה. הוא קידש את עצמו בהבדלה, בהפרדה. הוא נכנס עם אשתו. הוא היה גדור מעריות, הוא האמין בשם יתברך והוא נמנע מגזל.

נח מסמל גם את הזוגיות בכך שאפילו החיות הטמאות נכנסו לתיבה בזוגות. בטבען החיות לאו דווקא חיות בזוגיות אלא לפעמים בצורות אחרות – אבל אצל נח בתיבה, החיות הגיעו בזוגות (מלבד החיות הטהורות שהגיעו בשביעיות כדי שאפשר יהיה לקריבן).

פה אנחנו יכולים לראות את התיבה אולי כחופה או כביתו של הזוג. התיבה היא ההגנה מהמבול שנמצא מסביבנו. המערכת הזוגית, הפנימית של המשפחה – היא המערכת שמגינה והיא המערכת שאם שומרים עליה ומטפחים אותה היא התשובה לכל הבלאגן שסורר מסביבנו.

כתוב שישנם שלושה סוגים של חן בגמרא: חן מקום על יושביה, חן אישה על בעלה וחן מקח על מקחו. דור המבול פגעו בכולם. חן מקום על יושביה, בדרך כלל מוסבר שהמקום שאדם גר בו מוצא חן בעיניו, המפרשים פה מסבירים שהמילה מקום – היא מקומו של עולם, הקדוש ברוך הוא, ודור המבול שסרח והתרחק מהשם יתברך. התיקון הוא נח – שמצא חן, הוא מצא חן מקום על יושביה. חן אישה על בעלה – שנח שמר אמונים לאשתו נעמה. הוא לא חטא בעריות ובכך התיקון שלו וחן מקח על מקחו – בכך שהוא לא גזל ולא חמס לעומת דורו.

וכך אפשר לאחל לכל זוג שנכנס בברית הנישואין שיזכור את שלושת נקודות החן: חן מקום על יושביה – שהזוג יזכור את השם יתברך, שיכניס אותו לתוך הבית שלו, לתוך התיבה שלו, לתוך החיים המשותפים. וכך בכל מקום שיהיו, בכל מקום שיחיו יהיה להם טוב בעזרת השם (ואין טוב אלא השם יתברך). נקודה נוספת – חן אשה על בעלה. שהאיש והאשה ישארו נאמנים זה לזו לעולמי עד, שיתחזקו בקשר האהבה ביניהם שתלך ותגדל משנה לשנה. שהקשר יעמיק וישא פירות של ברכה. והנקודה השלישית – חן מקח על מיקחו, שיזכו שכל פרנסתם תגיע ביושר ובאמת. שלא יהיה חס ושלום גזל או כספים המגיעים בצורה לא ישרה. ובכך יזכו למצוא חן בעיני השם ואדם. אמן.

ראש השנה – ראש טוב, הכל טוב!

הכל בראש כמו שאומר הפתגם המפורסם. הכל מתחיל מהראש. אם הראש מסודר, אז הגוף מסודר. אם הראש לא… אז שאר הגוף סובל. איפה הראש שלנו?

רבי נחמן מספר שקיבל את ראש השנה שלו מתנה מהקב"ה – שראש השנה הוא העניין שלו. ראש השנה זה הזמן להמליך את המלך. רבי נחמן מסביר שזאת הנקודה – המלכת המלך! התיקון של כל התיקונים הוא להחזיר את המלכות לשורשה. להעלות את הדברים חזרה לשורש הרוחני שלהם. להבין מי המרכז פה – האם  אני המרכז, עם כל התאוות והרצונות המנותקים או אתה יתברך?

זאת עבודת הבירור שלנו במהלך השנה שמגיעה לשיאה או מתחילה כל פעם מחדש בראש השנה. זה הזמן של הבירור, הזמן של הזיכרון, של החזרה לנקודה הבסיסית, של התשובה מלשון לשוב. לשוב אלייך ריבונו של עולם. להמליך אותך שוב – בתקווה שאזכור יותר השנה בעזרת השם.

לזכור שאתה הוא המרכז. כשאתה המרכז הדברים מקבלים פרופורציה אחרת לגמרי. כשאתה המרכז הרצונות והשאיפות והבקשות שלי משתנות. כאתה המרכז זה לא אומר שאני הופך ללא חשוב או לחסר תכלית בעולם – להפך! כשאתה המרכז כל מה שאני עושה הופך למשמעותי בכך שאני מקשר ומדבק אותי אלייך ואל התכלית.

הכל נהיה גדלות. הכל נהיה מוחין דגדלות. כל הבקשות הקשורות להמלכה שלך, למלכות השם בעולם הן בקשות רחבות. הן לא קשורות לאני הקטן והנפרד שלי אלא הן קשורות אלייך יתברך ולבריאה שלך. אני חלק מהכל אבל אני לא המרכז של הכל. גם אם לפעמים אנחנו מרגישים ככה.

כותב רבי נחמן שראש השנה זה הזמן שלהחזיר את ה"לא כסדר" חזרה ל"סדר" – לחבר את המלכות חזרה לשורשה, וכך לבטל את התפיסה של "אנא אמלוך" – אני אמלוך. זאת תפיסת הנפרדות.

ראש השנה הזמן לעשות שוב סדר עדיפויות – מי מספר אחד? אתה יתברך. מה אני מבקש? להמליך אותך. אני רוצה לחשוב מחשבות טובות, אני רוצה לקשר אותי אל הטוב. ולכן באמת אמר גם רבי נחמן כמה חשוב להתפלל בראש השנה בקיבוץ הקדוש עם אנשי שלומנו – וכמה חשוב שתהיה אחווה ודבקות חברים.

שנזכה כולנו להתכלל ולהתאחד ונזכה לשנה טובה – שנה של טוב רוחני וגשמי. שנה של הסרת כל המחיצות המפרידות ביננו לבין אבינו שבשמיים. המפרידות ביננו לבין עצמנו ופנימיותנו. ביננו ובין חברינו, נשינו, ילדינו, הורינו, הבעלים שלנו וכל הסביבה. אמן כן יהי רצון.

שנה שנזכה לגאולה שלמה – גאולה פרטית וגאולה כללית ולהתגלות משיח צדקנו.

ל"ג בעומר? משחק ילדים

פורסם באתר: נמסטה, רן ובר
יום רביעי 12 מאי 2010, 20:49

אז אתה נוסע באוטובוס של ארבע בבוקר? אשתי שואלת. אני באמת לא יודע. אין לי מושג. הכל מעורפל כל כך. עם כל הבלגן שיש לי בעסק עכשיו אני בכלל לא יכול לחשוב על כלום. ועוד רגע שבת. וצריך להכין והכל. ומה איתך בכלל? עצרתי ושאלתי אותה. אה… אם אתה לא נוסע – אולי אני אסע, אמרה בחיוך. זה לא הצחיק אותי.

יש ענין עם חגים ומועדים. נראה שיש המון זמן עד שהם מגיעים ואז כשהם מגיעים הם מגיעים בבת אחת ובלי לשאול אותך. 33 ימים של ספירת העומר עד ל"ג בעומר (הגיוני לא?) ובכל זאת אני מוצא את עצמי ברגע האחרון בהתלבטויות. לא יכולת לדאוג לזה לפני שבוע? לא. לפני שבוע היה לפני שבוע ועכשיו זה ממש ממש לפני ל"ג בעומר.

לקראת שבת עדיין בכלל לא ברור מה נעשה. ההילולה של רבי שמעון מתחילה במוצאי שבת, כמה שעות נסיעה מכאן וכמובן עוד פרט קטן – יש כמובן את הילדים. מה נעשה איתם? לנסוע איתם לשם באמצע הלילה להדחס בין מאות אלפי אנשים לא בא בחשבון. פשוט אין צד כזה. מצד שני – איך אפשר להפסיד?

יש לי רעיון! צהלתי, נסע להורים שלי לשבת בהרצליה. הילדים ירדמו אחרי שבת ואז נחתוך למירון! אשתי אהבה את הרעיון אבל עדיין הלחיץ אותה הענין של נסיעה בלילה לצפון וחזרה בחמש או שש בבוקר לקראת הקימה של הילדים. נגיע פשוט מרוסקים בדיוק ברגע שהם יתעוררו מלאי מרץ ליום של 14 שעות פעילות אנרגטית.. מממ… טוב, זה לא מושלם אבל זה מתחיל להתקרב..

התקשרתי להורים קיבלתי אישור המראה  והתחלנו לארוז את הדברים לשבת בהרצליה.

תוך כדי אריזה השקפתי רגע מהחלון החוצה לשדה שליד הבית. ערימת עצים בגודל בית הזדקרה בהתרסה לנגד עיני  ואז זה הכה בי – המדורות! צעקתי בבעתה. מה? שאלה אשתי בתדהמה. הסתכלנו אחד על השנייה פעורי פה. המדורות. של הילדים. הם אוספים עצים כבר מט"ו בשבט (למעלה מחודשיים למי שלא עוקב אחרי הלוח העברי). בכל הישוב לא נותר אפילו קיסם עץ שלא נרתם למלאכת הקישוש המרשימה הזאת.

דקת דומיה לזכר הנסיעה. איך ניסע לרבי שמעון לחפש התעלות רוחנית והילדים יפספסו את המדורות עם החברים. איך הם יחזרו לגנים וכשהגננת הילה תשאל איך היה במדורה הם ישפילו עיניים בעצב ויגידו – לא היינו. ניסינו להיות דמוקרטיים ושאלנו אותם מה הם מעדיפים – שבת אצל סבא וסבתא או מדורות. הם מצאו פתרון מדהים – שבת אצל סבא וסבתא וגם מדורות. טוב שלא שאלנו לגבי נסיעה לירח. הם בטח היו משלבים גם את זה.

טלפון להורים – בצער רב ובשל מדורות ל"ג בעומר, אנחנו מנועים מלהגיע. הם קיבלו את זה בהבנה. פרקנו את המזוודות ונשארנו בבית. במוצאי שבת תוך ההכנות למדורה פגשתי חברים שרצו הלומים – מישהו נוסע לרשב"י? יש מקום? יש שמועה על אוטובוס שיוצא בארבע בבוקר אתה יודע על זה משהו? ארבע בבוקר?! שאג אחד מהם, אני יוצא עכשיו, בשעה הקרובה לכל המאוחר. רשב"י מחכה לי! צביטה קלה בלב, אולי ניסע עם הילדים מחר ביחד לרשב"י כשקצת ירגע?

להמשך הכתבה: ל"ג בעומר – משחק ילדים, חלק 2