פרשת תולדות – להיות מקושר או מנותק?

השיעור לרפואת נתנאל בן שרית. (תינוק בסכנת חיים)

וידאו – לא חוזר לפלוגה! פרשת וירא


אברהם אבינו ישב פתח האוהל. רבי נתן מסביר שככה זה – כדי להכנס לקדושה צריך להמתין ולהאמין ולא להתייאש אלא להמשיך ולרצות. אברהם הצליח כי המשיך והתמיד ולא חזר אחורה. הכוחות השליליים מנסים להרחיק את האדם מהנקודה הפנימית שלו ולהחזיר אותו לחיצוניות. לא חוזר לפלוגה.. פרטים בשיעור הוידאו.

פרשת כי תבוא

פרשת חוקת – פרה אדומה – סוד שער ה"לא"

במחשבים יש שערים לוגיים. זה מה שמאפשר בעצם את כל התוכנה ובמעגלים אלקטרוניים בחומרה – לבצע את המשימות הדרושות. ישנם שערים לוגיים כמו "או" – אם תנאי ראשון יתקיים או תנאי שני יתקיים – תחזיר כן, או שער הלוגי "וגם" (AND) שאומר שרק אם התנאי הראשון יתקיים וגם התנאי השני יתקיים – תחזיר כן. השער שקשור לפרשה שלנו מכונה שער "לא". שער לא עובד בצורה מאוד פשוטה – כל מה שתגיד לו, הוא יגיד ההפך! אתה אומר לו תנאי אמיתי – הוא אומר לא. אתה נותן לו תנאי שיקרי – הוא אומר כן. הוא שער ההיפוך. סוד פרה אדומה הוא סוד ההיפוך דקדושה.

"אז מו... - אתה טהור או טמא?"

פרשת חוקת אנחנו נפגשים עם מצוות פרה אדומה – פרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים. בעבודת הנפש אפשר לדמיין את הפרה האדומה ניגשת לבנאדם ומתחילה איתו בשיחה.
"תגיד, מה נשמע איתך?" שואלת הפרה האדומה.
אם הוא אומר : "על הפנים! אני מרגיש נורא. אין בי שום טוב. ממש ממש אין בי כלום, אני לא שווה כלום!"
אז הפרה עונה לו: "אה… אתה מרגיש טמא? טמא לגמרי?"
"בדיוק! ממש הסבר מדוייק, טמא. טמא לגמרי." עונה אותה אדם.
"אז אתה טהור!" צוהלת הפרה, "תראה כמה טוב יש בך. תראה כמה נקודות טובות יש בך. אתה בן של מלך!"
לעומת זה אם האדם עונה לה: "אני? מדהים! סוף הדרך, חבל על הזמן, הגעתי להשגות עליונות שלא תאמיני. אני ממש סבבה. אין עוד מלבדו. אין לי יותר שום בעיות. הבנתי הכל."
אז הפרה שואלת: "באמת? אתה לגמרי טהור? אין לך שום דבר לתקן? הכל סבבה לגמרי?"
ואם הוא עונה: "כן! ברוך השם. טהור! לא חשבתי על זה ככה, אבל את צודקת – כנראה שאני טהור."
הפרה עונה: "אז אתה טמא! תתחיל לעשות עבודה. אתה לא קולט כמה אתה רחוק עכשיו."

וכך פרה אדומה מטהרת את הטמאים – ומטמאה את הטהורים. (מבוסס על ליקוטי הלכות – הלכות השכמת הבוקר).

נקודה נוספת היא שפרה אדומה היא בחינת דינים. פרה זה דינים – פ"ר דינים, ואדומה זה דין, לבן זה חסד ואדום זה דין. זאת אומרת שאם אתה בא לדבר עם חבר שלך, ואתה הפרה האדומה שלו, אתה צריך להיות אמיתי, אתה צריך להיות מחובר לדין שלך. הדרך שלך להראות לו את המקום האמיתי שלו זה רק אם תהיה לפי מידת הדין , ולא "תתנחמד" יותר מידי. אם אתה רואה אדם שהוא בדמיונות רוחניים והוא חבר טוב שלך – תפוס איתו שיחה, תהיה איתו אמיתי. אבל! חייבים לזכור שכתוב "פרה אדומה תמימה" – אתה חייב להיות בתמימות, אתה חייב להיות בשלמות. פרה תמימה היא כולה כולה אדומה, אין בה שום נגיעות אחרות, אין בה שום מום כותבת התורה. אם אתה בא לחבר שלך עם ההשלכות שלך ועם המומים שלך ועם הרעיונות שלך – ואתה לא רואה אותו, אתה לא רואה את הטוב שלו אלא אתה סתם רוצה להוכיח אותו כדי לפרוק לחץ או כדי להראות לו שהוא לא טוב כמוך – תזהר! אתה כבר לא בבחינת פרה אדומה תמימה.

שנזכה לתמימות ופשיטות.

פרשת קורח – למה נפערה האדמה? מה הקשר לצדק יסוד עולם?

שיעור וידאו – חיים, מוות ותכלית

חיים, מוות ותכלית (פרשת במדבר)

השיעור לעילוי חמי – צבי אברהם בן רחמים ונחמה

קדושים תהיו? איך להיות קדוש בעולם הזה?! – שיעור וידאו / רן ובר

פרשות תזריע מצורע – המבטל עונג מגיע לנגע / הרב ישראל אסולין

בס"ד                                                                                                                                              מצורע תשע"א

 

חידוש גדול של הזוהר הקדוש:

המבטל מצוות ענג שבת בג' סעודות

נהפך אצלו ענ"ג לצירוף נג"ע צרעת

 

בפרשת תזריע כתוב (יג מו): "כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". ופירש רש"י: "מחוץ למחנה, חוץ לג' מחנות". ומקור הדבר בגמרא (פסחים סז.): "בדד ישב, לבדו ישב, שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו". ומפרש רש"י: "שכל הטמאין אין משתלחין אלא מן העזרה לבדה [שהיא מחנה כהונה], חוץ מזב ובעל קרי שמשתלחין אף מהר הבית [שהיא מחנה לויה], ומצורע משתלח אף ממחנה ישראל דהיינו כל העיר". וצריך ביאור להבין ענין גירוש המצורע מכל ג' מחנות כהונה לויה וישראל.

זאת ועוד ראוי להתבונן במה ששנינו במשנה (נגעים פ"א מ"א): "מראות נגעים שנים שהן ארבעה". ומבואר במדרש תנחומא (פרשת תזריע סימן יא) וכן הוא במדרש (ויק"ר טו ט) כי ד' מראות נגעים הם כנגד ד' גלויות: "שאת זו בבל… ספחת זו מלכות מדי… בהרת זו מלכות יון… והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות אדום". וצריך להבין מדוע נענש המצורע בד' מראות נגעים כנגד ד' הגליות.

נג"ע צרעת עונש על ביטול ענ"ג שבת

נקדים מה שהביא ב"פרי צדיק" להגה"ק רבי צדוק הכהן זי"ע (פרשת תזריע אות א וב') חידוש גדול בשם הזוהר הקדוש (פרשת עקב רעג.), כי "נגע" צרעת בא כעונש על שלא קיים מצות "ענג" שבת באכילת שלש סעודות בשבת, ועל ידי זה נהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע, והנה דברי הזוהר בלשון קדשו:

"למיכל תלת סעודתין בשבת, כמה דאוקמוה רבנן דמתניתין, דאמר חד מינייהו (שבת קיח.) יהא חלקי עם גומרי שלש סעודות בשבת… ורזא דענג (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומאן דלא מקיים לון, ואית ליה רשו לקיימן, אתהפך ליה לנגע צרעת".

בתרגום ללשון קודש: "לאכול שלש סעודות בשבת, כמו שאמרו חכמי המשנה, שאמר אחד מהם (שבת קיח:) יהי חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת… וסוד של ענג (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומי שלא מקיים אותן ויש לו אפשרות לקיימן, מתהפך לו לנגע צרעת".

פירוש, מצות ענג שבת שנלמד מהכתוב (ישעיה נח יג): "וקראת לשבת ענג", הרמז בזה כי ענ"ג נוטריקון ג' בחינות ע'דן נ'הר ג'ן, שנזכרו בכתוב: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", וכנגד ג' בחינות אלו תיקנו לאכול שלש סעודות בשבת. וכן מבואר בזוהר הקדוש (פרשת בראשית כו.): "אז תתענג על ה', בענג דאיהו ע' עדן, נ' נהר, ג' גן".

ומוסיף הזוהר כי מי שאינו מקיים בשבת מצות ענג שבת בג' בחינות ענ"ג- ע'דן נ'הר ג'ן, נהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע ועל ידי זה יש לו "נגע צרעת". וכן מבואר בתיקוני זוהר (הקדמה יב.): "ענ"ג שבת בהפוכא נג"ע, מאן דאית ליה ולא מקיים ליה, אתהפך ליה לנג"ע צרעת". וכן מבואר עוד (שם תיקון יא נח.): "ומאן דאית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד, אתהפך ליה ענג לנגע צרעת, וחריב ביתיה וממוניה".

ונראה כי זהו המקור למה שכתב ב"מטה משה" (דיני שבת והלכותיה סימן תד): "ומי שמענג אותו כראוי זוכה להתעדן בגן עדן, וזהו ענ"ג ראשי תיבות ע'דן נ'הר ג'ן כדכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, אבל מי שאינו מענגו נהפך מענ"ג לנג"ע דאותיות זה כאותיות זה, רצוני לומר מי שאינו רוצה להתעדן בעדן נהר גן, אז נופל בגיהנם ביד נגעי בני אדם, אשר הן המה המשחיתים, אשר עליהם נאמר (תהלים צא י( ונגע לא יקרב באהליך, אבל המענגו זוכה וניצול מנגע, ומתהפך מנגע לענג הוא ע'דן נ'הר ג'ן, ומתענג ברב טוב הצפון לצדיקים".

אלא שעדיין מוטלת עלינו חובת ההתבוננות, מדוע המבטל ג' סעודות שבת שהן בבחינת ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, נענש בעונש כל כך קשה שנהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע, עד כדי כך שמגרשים אותו מג' מחנות כהונה לויה וישראל. זאת עוד צריך להבין, מהו ביאור המהות של ג' בחינות ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, אשר כנגדם צריך לאכול שלש סעודות בשבת, כדי שנוכל להשכיל ולהבין מזה מדוע הפוגם בהם נענש בנגע צרעת.

התורה היא בבחינת ממוצע לקשר בין קוב"ה עם ישראל

ונראה לבאר כל זה על פי הידוע מאמר הזוהר הקדוש (פרשת אחרי עג.): "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל". פירוש ג' מדריגות הן מתקשרות זו עם זו, הקב"ה התורה וישראל. ויש ללמוד הביאור על כך מספרים הקדושים, כי התורה היא בבחינת ממוצע המקשרת ומחברת בין ישראל שבארץ להקב"ה אביהם שבשמים, כמו שכתב ב"שפת אמת" (פרשת קדושים שנת תרנ"ז): "כי התורה ממוצע בין קדושת הקב"ה לקדושת בני ישראל, כי התורה יש בה חלק הנותן וחלק המקבלים".

ויש להרחיב בביאור דבריו הקדושים, על פי מה שכתב ה"בני יששכר" (סיון מאמר ו אות ב) בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע, [נדפס בספר "אמרי פנחס" החדש פרשת חקת סימן ש"מ, ומקור הדבר ב"עץ חיים" לרבינו האריז"ל שער מב פ"א מ"ת], כי בכל דבר שבעולם יש ממוצע המקשר בין שני הקצוות, בין בעל חי ובין אדם המדבר הממוצע הוא הקוף, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה הממוצע הוא הקרי והכתיב שבתורה, בין שבת לחול הממוצע הוא תוספת שבת, בין ישראל לאומות העולם הממוצע הוא נשמת גרים.

אמנם לפי זה צריך ביאור מהו הממוצע המקשר בין הקב"ה לבין האדם, שהרי הקב"ה הוא מהות רוחני למעלה מכל השגות אנוש ומכל מקרי הגוף, ואילו אדם בשר ודם הוא קרוץ מחומר החי בעולם הזה החומרי והגשמי, הנה כי כן איך יתקשר האדם החומרי עם הקב"ה הרוחני. אך לפי האמור הביאור בזה, כי אכן מטעם זה נתן לנו הקב"ה את תורתו שהיא בבחינת ממוצע, כדי שיעסקו ישראל בתורה ועל ידי זה יתקשרו עם אביהם שבשמים.

והנה כלל גדול הוא שהממוצע בהיותו מקשר בין שני הקצוות, לכן הוא צריך לכלול בתוכו תכונות משני הקצוות גם יחד, כי רק על ידי זה הוא יוכל לקשר בין הרחוקים, ולכן גם התורה בהיותה בבחינת ממוצע לקשר בין הקב"ה לישראל, הרי היא כלולה משניהם גם יחד, כי תורה שבכתב היא מה שנתן לנו הקב"ה בהר סיני, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע כי הן הן הדברים שדיבר הקב"ה אל משה בהר סיני.

ואילו תורה שבעל פה היא מה שנתייגעו חכמי התורה בעולם הזה, לברר וללבן את רצון הקב"ה הנעלם וסתום בתורה שבכתב, על כן התורה שיש בה שני חלקים תורה שבכתב מצד הקב"ה נותן התורה ותורה שבעל פה מצד ישראל מקבלי התורה, יש לה את הכח להיות בבחינת ממוצע לקשר בין שני הקצוות, בין הקב"ה לישראל שבשמים.

וזהו ביאור המאמר (גיטין ס:): "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". הנה כי כן זהו ביאור מאמר הזוהר הקדוש: "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל". כי "אורייתא" שהיא התורה מקשרת בין קוב"ה לישראל ביחודא שלים.

שלש סעודות שבת כנגד קוב"ה אורייתא וישראל

והנה כאשר נתבונן נראה כי בשבת קודש נוצר הקשר הנפלא בין ג' קשרים אלו קוב"ה אורייתא וישראל, שהרי מבואר בגמרא (שבת פו:): "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל". נמצא לפי זה כי בשבת זכו ישראל להתקשר עם הקב"ה על ידי התורה, מעתה יש לומר כי מטעם זה מצוה לאכול שלש סעודות בשבת, כנגד ג' בחינות אלו קוב"ה אורייתא וישראל שנתקשרו בשבת.

יומתק להבין בזה מה שפירשו בפיוט אתקינו סעודתא (ליל שבת קודש) שיסד רבינו האריז"ל: "בווין תתקטר", על פי מאמר הזוהר הנזכר: "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל". ויש לומר שכל השלשה קוב"ה אורייתא וישראל רמוזים באות ו' במילוי שהיא נכתבת בג' אופנים: במילוי א' כזה וא"ו, במילוי י' כזה וי"ו, רק בשני ווי"ן כזה ו"ו.

והנה המילוי הראשון וא"ו בגימטריא אח"ד, רומז על הקב"ה שהוא "אחד" יחיד ומיוחד, המילוי השני וי"ו בגימטריא כ"ב רומז על התורה שכלולה מכ"ב אותיות הא"ב, המילוי השלישי ו"ו בגימטריא י"ב רומז על כלל ישראל המורכב מי"ב שבטים. הרי לפנינו ג' בחינות קוב"ה אורייתא וישראל המתקשרים יחדיו באות ו' בשלשה מילואיה. וזהו שרמז האריז"ל: "בווין", בשלשה מילויים של הווי"ן שרומזים על קוב"ה אורייתא וישראל, "תתקטר" יתקשרו להיות לאחדים בלי שום פירוד עכדה"ק.

אמנם עדיין צריך ביאור, מהו הענין הקשר בין שלשה ווי"ן שהם כנגד קוב"ה אורייתא וישראל לשבת קודש, אך לפי האמור הביאור בזה, כי על ידי שנתן הקב"ה את התורה לישראל בשבת קודש נתקשר קוב"ה אורייתא וישראל, על כן מוטלת החובה עלינו בכל שבת קודש: "בווי"ן תתקטר", לקשר ג' ווי"ן שהם כנגד קוב"ה אורייתא וישראל.

"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן"

על פי האמור יפתח לנו פתח להבין דברי הזוהר הקדוש, כי ג' סעודות שבת הם כנגד ג' בחינת ענ"גע'דן נ'הר ג'ן, על פי מה שכתב ב"תורת משה" להאלשיך הקדוש (פרשת בראשית ד"ה ונהר יוצא) לפרש הכתוב (בראשית ב י): "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". וזה לשון קדשו:

"אמרו רבותינו ז"ל (ב"ר טז ז) כי ארבעה ראשים אלו ארבעה גליות, שם האחד פישון, זה מלך בבל… גיחון הוא מדי, חדקל הוא יון, שהיתה חדה וקלה בגזירותיה, והרביעי הוא פרת הוא אדום שהפרה והצירה לפניו. והנה אין נראה פה ייחס אל המלכיות.

ואפשר לדבריהם יהיה רמז הפסוק, ונהר השפע לקיים העולם יוצא מעדן, הוא המתעדן על דברי תורה של עץ החיים הנזכר… ואמר כי נהר השפע יוצא מהמתעדן על דברי תורה, להשקות את הגן אלו ישראל כמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה ו ו) על דודי ירד לגנו.

אמנם כאשר ומשם יפרד, שיתפרד העם מן התורה, שהוא עון ביטול תורה, אז והיה לארבעה ראשים הם ארבעה גליות, כמו שאמרו ז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) שלא גלו אלא על ביטול התורה, שויתר הקב"ה על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על ביטול תורה".

עדן נהר גן קוב"ה אורייתא וישראל

אמנם כדרכה של תורה הנדרשת בשבעים פנים, יש לומר כי ג' בחינות שנזכרו בכתוב: עדן, נהר, גן הם כנגד ג' הקשרים קוב"ה אורייתא וישראל, הא כיצד, "עדן" הגבוה מכולם הוא הקב"ה, כמו שכתב ב"קדושת לוי" (פרשת בראשית ד"ה ונהר יוצא) כי "עדן" הוא הקב"ה שנתן את התורה לעמו ישראל להתעדן ולהתענג בעסקם בתורה ובקיום מצוותיו.

"נהר" היא התורה הקדושה שנמשלה למים כמבואר בגמרא (ב"ק יז.): "אין מים אלא תורה", לכן "נהר" שזורמים בו מים הוא רמז על התורה שמתפשטת כנהר, על דרך שמצינו בגמרא (חולין יח:): "נהרא נהרא ופשטיה". "גן" אלו ישראל שנקראים גן, כדברי האלשיך הקדוש שהבאנו: "להשקות את הגן אלו ישראל, כמו שאמרו ז"ל על דודי ירד לגנו".

הנה כי כן זהו פירוש הכתוב: "ונהר" שהוא אור התורה, "יוצא מעדן" מחכמתו של הקב"ה העדן העליון, כדי "להשקות את הגן", להשקות את הצאן קדשים אלו ישראל, אולם מזהיר הכתוב: "ומשם יפרד", אם יפרד ח"ו הגן שהם ישראל מהנהר שהיא התורה, כי אז "והיה לארבעה ראשים", יגלו מארץ ישראל לארבע הגלויות שהן עונש על ביטול תורה.

מעתה זכינו להבין מעט מזעיר דברי הזוהר הקדוש, כי ג' סעודות שבת בבחינת ענ"ג הן כנגד ג' בחינות ע'דן נ'הר ג'ן, שהרי הטעם שצריך לאכול ג' סעודות שבת, הוא כנגד ג' קשרים שנתקשרו בשבת קוב"ה אורייתא וישראל, ולפי מה שנתבאר הרי הם מכוונים כנגד ג' בחינות עדן, נהר, גן, שהם קוב"ה אורייתא וישראל.

יומתק להבין בזה המאמר בספר יצירה (פ"ב מ"ד): "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע". על פי מה ששנינו בגמרא (קידושין ל:): "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין". הביאור בזה, כי כאשר איש ישראל עוסק בתורה, התורה היא בבחינת ממוצע לקשר בין הקב"ה לישראל, ועל ידי זה נשלם החוט המשולש קוב"ה אורייתא וישראל, ואז אין היצר הרע שולט בו בבחינת (קהלת ד יב): "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".

וכבר נתבאר כי החוט המשולש קוב"ה אורייתא וישראל הוא בבחינת ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, הנה כי כן זהו ביאור המאמר: "אין בטובה למעלה מענג", כי המייחד ג' היחודים של ע'דן נ'הר ג'ן – קוב"ה אורייתא וישראל, הרי הוא דבוק בה' מקור החיים, אולם אם אינו עוסק בתורה וגורם להפריד ח"ו בין הקב"ה לישראל, הרי הוא מהפך ענ"ג לצירוף נג"ע כי היצר הרע שולט בו, ועל כך נאמר: "ואין ברעה למטה מנגע".

המצורע פגם בג' קשרים קוב"ה אורייתא וישראל

בדרך זו במסילה נעלה לבאר מה שלמדנו מדברי הזוהר הקדוש, כי מי שאינו מקיים בשבת מצות ענג שבת בג' בחינות ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, נהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע ועל ידי זה יש לו "נגע צרעת", על פי מאמר חכמינו ז"ל במדרש (ויק"ר טז ד):

"זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך… רמ"ח איברים יש בו באדם, מהם רבוצין מהן זקופין, ולשון זה נתון בין שני לחיים, ואמת המים עוברת תחתיו, ומכופל כמה כפולות, בא וראה כמה שריפות הוא שורף, אלו היה זקוף ועומד על אחת כמה וכמה, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע".

ביאור המדרש הוא על פי הידוע כי צרעת באה על לשון הרע, כמבואר בגמרא (ערכין טו:): "כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו". וזהו שמפרש המדרש לשון הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע", עסק התורה של המצורע יש לה הויה וחשיבות רק "ביום טהרתו", אחרי שנטהר מצרעתו מהפגם של לשון הרע, אבל כל זמן שלא נטהר מהפגם של לשון הרע, עליו הכתוב אומר: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי".

ויש לבאר ענין זה ביתר שאת על פי מה ששנינו בירושלמי (ברכות ח.) כי רבי שמעון בר יוחאי אמר, אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל, הייתי מבקש מהקב"ה שיברא לאדם ב' פיות, פה אחד לעסוק בה בתורה ופה אחד לעסוק בשאר צרכי הגוף, והיינו כי הפה שאיש ישראל עוסק בה בתורה צריכה להיות נקי וטהור בלי שום פגם.

אבל אם ח"ו פגם וטימא את פיו לדבר בה לשון הרע ורכילות, איך ישתמש בה אחר כך לדבר דברי תורה לה'. וזהו שסיים המדרש: "לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע". כלומר "תורת המצורע" – התורה שעסק בה אין לה תיקון כי אם "ביום טהרתו", רק אחרי שנטהר מפגם הדיבור בתשובה שלימה.

וביתר עמקות הביאור בזה, כי מאחר שהתורה היא ממוצע לקשר בין הקב"ה לישראל, שעל ידי זה נשלם החוט המשולש של קוב"ה אורייתא וישראל, נמצא כי המבחן לדעת אם איש ישראל עסק בתורה כראוי לשמה, הוא לראות אם הוא התקשר על ידי עסק התורה באהבה גדולה להקב"ה למעלה ולכלל ישראל למטה, אבל אם הוא מדבר לשון הרע ורכילות על איש ישראל, הרי זו הוכחה ברורה שלא עסק בתורה כראוי, לכן חסר לו האמצעי המקשר בין קוב"ה לישראל, ועליו הכתוב אומר: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי".

ג' מחנות כנגד קוב"ה אורייתא וישראל

הנה כי כן יאיר לנו להבין דברי הזוהר הקדוש, כי מי שאינו מקיים בשבת מצות ענג שבת בג' בחינות ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, נהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע ועל ידי זה יש לו "נגע צרעת", הביאור בזה כי ג' סעודות שבת הן בבחינת ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, שהם מכוונים כנגד היחוד של קוב"ה אורייתא וישראל, אבל מי שאינו אוכל ג' סעודות בשבת נהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע, כי היצר הרע שהוא "נגע צרעת" שולט בו.

על פי האמור יומתק להבין מה שצוה הקב"ה לגרש את המצורע מג' מחנות, כי כאשר נתבונן נראה שג' מחנות כהונה לויה ישראל, הן כנגד ג' בחינות אורייתא קוב"ה וישראל, "מחנה כהונה" היא כנגד "קוב"ה" כמבואר בגמרא (יומא יט.): "הני כהני שלוחא דרחמנא נינהו, דאי אמרת שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי". ומכיון שהם שלוחים של הקב"ה, הרי הם כביכול כמותו בבחינת (ברכות לד:): "שלוחו של אדם כמותו".

"מחנה לויה" היא כנגד "אורייתא" שהיא התורה, כמו שבירך משה רבינו את שבט לוי (דברים לג י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". ואילו "מחנה ישראל" היא כנגד "ישראל". לכן מגרשים את המצורע מכל השלש מחנות, כי מאחר שפגם בחוט המשולש קוב"ה אורייתא וישראל, ראוי שיגורש משלש מחנות המכוונות כנגד שלש אלה.

כיון שבאנו לידי כך ירווח לנו להבין, מדוע העונש של "נגע צרעת" הוא ארבעה מראות נגעים כנגד ד' הגליות, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". וכבר למדנו הפירוש על כך מהאלשיך הקדוש: "ומשם יפרד", הנפרד מדברי תורה שנרמז בג' בחינת עדן נהר גן, הרי הוא גורם בזה: "והיה לארבעה ראשים", לעורר את ד' הגליות, על כן המצורע שהפך ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן לצירוף נג"ע, נענש בנגע צרעת בד' מראות נגעים שהם כנגד ד' הגליות.

עת לחשות ועת לדבר – פרשת השבוע, פרשת מצורע הרב / ישראל אסולין

"שתי ציפורים חיות טהורות"

כפי שצריך כפרה על "עת לחשות"

כך צריך כפרה על "עת לדבר"

 

 

בפרשתנו הנושא המרכזי הוא "הנגעים" שבאים בשלשה מצבים: באדם, בבגדים ובתים. אולם הצד השווה שבהם שצריך להביאם דווקא אל הכהן, כי רק בפיו יש את הכח לטהר או לטמא.

והנה בקרבנות שמביא המצורע ביום טהרתו מצינו דבר פלא, יוצא מן הכלל. כי בעוד שכל הקרבנות שמביא החוטא מיועדים לשחיטה לשם ה', המצורע ביום טהרתו מביא שתי ציפורים חיות טהורות, את הציפור האחת אכן שוטחים כדת וכדין, אולם את הציפור השניה שולחים בחיים על פני השדה ככתוב בפרשה (ויקרא יד ג):

"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים ושלח את הצפור החיה על פני השדה".

והנה רש"י ז"ל מביא הטעם שצוה הכתוב למצורע שיביא צפרים לטהרתו:  "לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול". אולם לפי זה נשאלת השאלה, מדוע אם כן צריך לשחוט רק צפור אחת, ואלו את הצפור השניה שולחים בעודה בחיים על פני השדה?

א. כששותק במקום שצריך לדבר צריך תיקון

ביאור נפלא אמר על כך כ"ק אדמו"ר מרן רבי יהושע מבעלזא זי"ע, על פי המבואר בזוהר הקדוש )פרשת תזריע מו): כי כמו שמקבל החוטא עונש על דיבור פגום של לשון הרע, שלא היה צריך לדבר והוא כן דיבר, כל שכן שהוא מקבל עונש על דיבורי קודש שהיה יכול לדבר, כגון שהיה יכול להוכיח את העם ולא עשה כן אלא שתק, ובלשון קדשו:

"כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא, דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכלא בקדושה, כל שכן אי עמא אזלין בארחא עקימא, והוא יכיל למללא להו ולאוכחא להון ושתיק ולא מליל".

בתרגום ללשון קודש: "כמו שהעונש של אותו בן אדם הוא בגלל דיבור, משום שפגם לאותה רוח ממללא, שהיא נתקנה כדי לדבר למעלה ולדבר למטה והכל בקדושה, כל שכן אם העם הולך בדרך עקומה, והוא יכול לדבר אליהם ולהוכיח אותם ושתיק ולא דיבר".

לפי זה מבואר היטב ענין המצורע שמביא שתי צפרים, ושוחטים רק אחת ואילו את השניה שולחים בעודה בחייה על פני השדה, כי צפור האחת ששוחטים באה לכפר על דיבורים בטלים שלא היה צריך לדבר אותם, לכן שוחטים אותה להורות על מניעת הפטפוט בדברים בטלים.

אולם הצפור השניה שמשאירים בחיים ושולחים אותה על פני השדה, באה לכפר על אדם כזה שהיה בכוחו לדבר דברי תורה ותוכחות ובמקום זה שתק, לכן משאירים אותה חיה ושולחים אותה על פני השדה, לרמז שיכתת רגליו ממקום למקום וירבה לדבר דברי תורה ותוכחה ללמד את הבריות דרכי ה' ותורתו עכדה"ק.

כעין פירוש זה ראיתי בספר "אפיריון" להגאון רבי שלמה גאנצפריד זצ"ל בעל "קיצור שלחן ערוך", שמפרש טעם להבאת שתי צפרים ושוחטים רק אחת, על פי מה ששנינו בגמרא (חולין פט.): "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים נח ב): האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון".

לכן כנגד הדיבור במילי דעלמא שוחטים צפור אחת, להורות שאומנתו של אדם בעולם הזה היא לשים עצמו כאלם, אולם כנגד הדיבור בדברי תורה אשר על כך נאמר "צדק תדברון", משאירים צפור השניה בחיים לרמז שימשיך לפטפט בדברי תורה.

ויש לפרש בזה רמז הכתוב (קהלת י כ) "כי עוף השמים יוליך את הקול", אותו עוף [הצפור השניה שמביא המצורע] שלא נשחט אלא ממשיך לעוף בשמים, "יוליך את הקול", הוא מוליך ומלמד אותנו היסוד של (בראשית כז כב): "הקול קול יעקב", שצריך להרבות בדיבור בעסק התורה, כמבואר במדרש (ב"ר סה כ): "הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו"

ב. "עץ ארז ושני תולעת ואזוב" כפרה על גאווה וענווה פסולה

על פי הדברים הנ"ל יומתק להבין מה שמוסיף המצורע להביא עם שתי הציפורים, "עץ ארז ושני תולעת ואזוב" ופירש רש"י "ועץ ארז לפי שהנגעים באים על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב, מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב" ויש לדקדק מדוע אם כן צריך להביא "עץ ארז" שרומז על גאווה, היה לו להביא רק "שני תולעת ואזוב" שרומזים על ענווה?

ויש לפרש על פי המבואר בספרים הקדושים יסוד גדול, כי הן אמת שמידת הענווה יש בה כל המעלות הגדולות רק כאשר הדבר נוגע לכבוד עצמו, אולם כאשר הדבר נוגע לכבוד שמים צריך שיתלבש בגאווה דקדושה, לקנא קנאת ה' צבאות בבחינת (דה"ב יז ו): "ויגבה ליבו בדרכי ה'" כי אם לא כן יבא היצר ויפיל אותו ברשתו על ידי ענווה פסולה, באומרו הלא חוטא גדול אתה, ואין הקב"ה רוצה בעסק התורה והמצוות שלך, ועל ידי זה יפילו לתהום היאוש, עד שיפסיק לעסוק בתורה ובעבודת ה', לכן צריך שיתחזק ויגבה ליבו בדרכי ה' לעבוד את ה' בכל כוחו.

וזהו שאומרים החסידים כי כל אדם  צריך שיהיה לו ב' כיסים, בכיס אחד יחזיק: "אנכי עפר ואפר" ובכיס הב' יחזיק "כל העולם לא נברא אלא בשבילי" כי שתי המידות הללו גאווה דקדושה וענווה דקדושה, הם כלים חשובים להתגבר על היצר הרע ולעבוד בהם את ה'.

על פי זה מבואר שפיר שמטעם זה מביא המצורע "עץ ארז ושני תולעת ואזוב" להורות שצריך להשתמש בשתי המידות הללו, גאווה וענווה לעבודת ה', כל אחד בזמנו ובמקומו הראוי לו, באופן כי מה שמביא המצורע "עץ ארז" שרומז על גאווה, הוא כדי לכפר על שלא התנהג בגאווה דקדושה, כי אם בענווה פסולה, ומה שמביא "שני תולעת ואזוב" הוא כדי לכפר על שלא התנהג בענווה דקדושה, כי אם בגאווה פסולה.

ומביא את זה יחד עם שתי הציפורים כי תכלית שתי הציפורים לכפר על דיבורים אסורים של לשון הרע ורכילות, שזה בא מצד הגאווה שבאדם שמחשיב את עצמו לאדם שלם. ועל המניעה מלדבר דיבורי קודש שזה בא מצד ענווה פסולה בחושבו שאינו  ראוי לכך. לכן כנגד הדיבור של לשון הרע שבא מצד הגאווה, צריך להנמיך את עצמו כשני תולעת ואזוב, וכנגד זה שלא דיבר דברי תורה מצד הענווה הפסולה מביא עץ ארז  להורות על הצורך להשתמש בגאווה דקדושה בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'".

ג. "שתי צפרים בבחינת "דין וחשבון"

ויש לבאר ענין זה ביתר שאת, על פי מה ששנינו במשנה (אבות פ"ג מ"א): "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". ודקדק הגר"א מווילנא זצ"ל על כפל הלשון "דין וחשבון", וביאר כי בכל פעם שהאדם עושה עבירה ח"ו הרי הוא עושה ב' דברים רעים:  א) עצם מעשה העון בניגוד לרצון הבורא ברוך הוא, ב) באותו זמן שעשה מעשה העבירה היה יכול לקיים מצוה. וזהו הפירוש:  "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", "דין" על עצם מעשה העבירה, "וחשבון" כי באותו זמן של מעשה העבירה היה יכול לקיים מצוה.

ונראה שענין זה מפורש בתוכחת ה' על ידי הנביא (ירמיה ב יג): "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים". הודיע לנו הקב"ה כי בכל מעשה עון יש ב' דברים רעים, אחד בשב ואל תעשה אי קיום מצוה באותו זמן, "אותי עזבו מקור מים חיים", השני בקום ועשה עצם מעשה העבירה, "לחצוב להם בארות בארות נשברים".

מעתה יתבאר ענין הבאת שתי הצפרים, כי היות שהנגעים באים על לשון הרע, והנה בדיבור לשון הרע יש גם כן הענין של "דין וחשבון", כי "דין" הוא על עצם הדיבור של לשון הרע, "וחשבון" הוא על שבאותו זמן שדיבר לשון הרע היה יכול לדבר דברי תורה, ואם היה מדבר דברי תורה כי אז לא היה בא לידי עבירה לדבר לשון הרע.

לכן כדי לתקן ב' ענינים אלו של "דין וחשבון" צריך המצורע להביא ב' צפרים, צפור אחת הוא שוחט כדי לכפר על מה שדיבר לשון הרע שזהו בבחינת "דין", וצפור האחת הוא משאיר בחיים שתמשיך לפטפט, כדי לכפר על מה שהיה צריך לדבר דברי תורה באותו זמן שדיבר לשון הרע, אשר זהו בבחינת "חשבון" כאמור.

יומתק להבין בזה הענין שהמצורע מביא:  "עץ ארז ושני תולעת ואזוב", ופירש רש"י:  "ועץ ארז, לפי שהנגעים באין על גסות הרוח, ושני תולעת ואזוב, מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב". ודקדקנו אם כן למה לו להביא עץ ארז שרומז על גאוה, היה לו להביא רק שני תולעת ואזוב המורים על ענוה.

והביאור הוא שזה בא ללמדנו שבאמת לפעמים צריך להשתמש לעבודת ה' גם במדת הגאוה, בבחינת (דה"ב יז ו): "ויגבה לבו בדרכי ה'", כמבואר בשלחן ערוך (או"ח סימן א): "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך", לכן הוא מביא עץ ארז ושני תולעת ואזוב, להורות שצריך להשתמש בכל המדות האלו לעבודת ה', כל אחד בזמנו ומקומו הראוי לו עכדה"ק.

ולפי דברינו יש לומר שענין זה אכן שייך ממש לתיקון של שתי הצפרים, שהצפור השחוטה מכפרת על דיבורים אסורים של לשון הרע, ואילו הצפור החיה מכפרת על דיבורי קודש של תורה ותוכחה שהיה צריך לדבר ובמקום זה שתק, לכן כנגד הדיבור של לשון הרע שזה בא מחמת גאוה שמתגאה על חבירו צריך להנמיך עצמו כאזוב, וכנגד זה שלא דיבר דברי תורה ותוכחה מחמת ענוה פסולה, על כך הוא מביא ארז להורות על "ויגבה לבו בדרכי ה'".

ד. הלשון מוקף בשתי חומות אחת מעצם ואחת מבשר

ואמרתי להוסיף בזה עוד, בהקדים להתבונן באחד מהמאמרים הנפלאים שמצינו בדברי חכמינו ז"ל בענין קדושת הלשון, כמבואר בגמרא (ערכין טו.): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, מאי דכתיב (תהלים קכ ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמר לו הקב "ה ללשון, כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם [ל"ב שיניים] ואחת של בשר [שתי שפתיים], מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה".

וביאר המהר"ל ב"חדושי אגדות " (שם) ענין מעלת הלשון שהוא שוכב ולא זקוף כשאר האברים, כי פעולת העמידה והזקיפה היא כאשר אדם עומד ממקומו כדי לעשות איזה מעשה, אבל כאשר אדם שוכב הרי זה מורה שאינו רוצה לפעול אלא לנוח, וזהו שברא הקב "ה את הלשון שיהיה מוטל בתוך פיו ולא זקוף כשאר האברים, ללמדנו שהלשון צריך לנוח תמיד במקומו שלא לדבר כי אם במקום הצורך.

נמצינו למדים מזה יסוד גדול בענין קדושת הלשון, כי אחת מנפלאות הבורא יתברך שמו בבריאת האדם היא, שברא את הלשון שבפיו עם שלשה מצבים מיוחדים המסייעים לו לשמור על קדושת הלשון: א):  "כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל ". ב): "כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים". ג):  "שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר ", דהיינו השיניים והשפתיים השומרים על הלשון.

הנה כי כן כאשר יתבונן האדם וישכיל היצור, כמה חכמה השקיע הקב "ה כביכול לברוא את הלשון שבפיו כך, שלא יהיה בחוץ אלא מוטל בפנים, שמור וסגור עם שתי חומות של עצם ובשר שהם השיניים והשפתיים, בבחינת חותם בתוך חותם, כדי שיזכור טרם שהוא פוצה את פיו לדבר בלשונו, לחשוב מחשבות מה מותר ומה אסור לדבר, כי אז יתמלא פחד ורעדה שלא לפרוץ שני הגדרות לדבר ח"ו לשון הרע ודברי רכילות.

ה. חומת עצם כנגד לשון הרע חומת בשר לדברי תוכחה

מעתה יש לומר כי מטעם זה הקיף הקב"ה בחכמתו את הלשון עם שתי חומות: "אחת של עצם" שהם השיניים,  "ואחת של בשר" שהם השפתיים, כי החומה של עצם הקשה תפקידה לשמור על הלשון שלא ידבר כלל מה שאסור לדבר, ואם יתגרה בו היצר הרע שידבר בלשונו לשון הרע ורכילות, כי אז יחרוק את את שיניו לסגור בחוזק על לשונו, שישכב במקומו ולא יצא החוצה לדבר מה שאסור לדבר.

אך לעומת זה החומה השניה של בשר הרך שהם השפתיים, היא כנגד דיבורי תוכחה ומוסר שצריך להוכיח את חבירו, כי הן אמת שגם דיבורים אלו צריך לשקול בפלס איך לדבר, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ופירש רש"י: "ולא תשא עליו חטא, לא תלבין פניו ברבים ".

אולם מכיון שהוא צריך לדבר דברי תוכחה, ואם אינו מדבר הרי הוא נענש בכך כפי שלמדנו מדברי הזוהר הקדוש, על כן הוסיף הקב "ה ללשון חומה של בשר הרך שהם השפתיים, כדי שמצד אחד ישקול בפלס איך לומר דברי תוכחה לחבירו, אבל מצד שני יקל עליו לפתוח את החומה של בשר כיון שהוא מקיים בזה מצות תוכחה.

ויש לומר כי זהו שאמר איוב כשביקש לומר תוכחה לחבריו (איוב יג ו): "שמעו נא תוכחתי וריבות שפתי הקשיבו". כי היות שענין התוכחה הוא מצד פתיחת השפתיים, שהן החומה של בשר הרך שצריך האדם לשקול ולפתוח אותם לדברי תוכחה, לכן אמר להם איוב: "וריבות שפתי הקשיבו ", כי אכן שקלתי את דברי לפני שפתחתי את חומת שפתי לומר לכם דברי תוכחה.

ו. המתנה הנפלאה של כח הדיבור

עתה הבה נצלול יחד למים עמוקים לבאר ביתר פנימיות ענין החומה הראשונה של עצם, שהקיף בה הקב"ה את הלשון כדי למנוע ממנו לדבר דברים אסורים, וצריך ביאור מדוע אם כן הקיף הקב"ה את הלשון דוקא עם ל"ב שיניים. ונראה לבאר הענין בזה בהקדם לבאר נושא שכבר נתקשו בו רבים, בענין המתנה הנשגבה שנתן לנו הקב"ה, הלא היא כח הדיבור שלא ניתנה לשום בעל חי מלבד האדם.

ענין זה מפורש בבריאת האדם ככתוב (בראשית ב ז): "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". ומפרש בתרגום אונקלוס: "והות באדם לרוח ממללא", כלומר הנשמה שבאדם היתה לרוח המדברת, וכן פירש רש"י:  "לנפש חיה, אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שניתוסף בו דעה ודבור". מבואר מזה שכח הדיבור שבאדם שרשו, ממה שנפח הקב"ה כביכול באדם נשמת חיים.

אמנם רבים וכן שלמים כבר תמהו על כך, מהו החידוש הגדול בכח הדיבור שנפח הקב"ה באדם, הלא ידוע שכל בעלי חיים מדברים זה עם זה בשפה מיוחדת שברא הקב"ה לכל בעל חי, ואם כי אינם מדברים כל כך ברור עם חיתוך אותיות כבני אדם, אולם מכיון שבסופו של דבר הם מסוגלים לדבר זה עם זה, מהו היחוד בכח הדיבור שברא הקב"ה לאדם יותר מכל בעלי חיים.

אך הביאור אמיתי על כך באופן כללי, כפי שלמדנו מפי סופרים וספרים הקדושים, טרם שניכנס בעובי הקורה לבאר הענין בפרטות, כי היחוד של כח הדיבור שברא הקב"ה לאדם הוא בכך, שנתן לו את היכולת לדבר ממש באותן האותיות ובאותם הדיבורים שהוא עצמו ברא בהם את העולם, שהם כ"ב אותיות התורה שבהם אמר הקב"ה את עשרה מאמרות שנברא בהם העולם.

וזהו שאמר הכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה", כי מבשרי אחזה אלוק שפעולת הנפיחה היא מפיו של אדם, אשר משם יוצאים ה' מוצאות הדיבור, וכן הקב"ה נפח כביכול מפיו אשר משם כח הדיבור באדם נשמת חיים, ועל כך נאמר:  "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא" שהוא כח הדיבור שבאדם, אשר שרשו מכח הדיבור כביכול של הקב "ה, אשר משם נפח באפיו כח הדיבור.

ז. התחדשות הבריאה על ידי עסק התורה

אלא שעדיין נשאר לנו לבאר מדוע באמת ברא הקב"ה לאדם כח הדיבור, כדי שיוכל לדבר ממש עם אותן כ"ב אותיות התורה שנברא בהן העולם. אך הביאור על כך הוא, על פי המבואר בספרים הקדושים כי כמו שברא הקב "ה את העולם על ידי כ"ב אותיות התורה, כן הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית על ידי כ"ב אותיות התורה.

אולם בכל זאת יש הבדל בין בריאת העולם להתחדשות הבריאה בכל יום, כי בשעת הבריאה ברא הקב"ה בעצמו את העולם בכ"ב אותיות התורה שבעשרה מאמרות, אך אחרי שנשלמה הבריאה מסר הקב"ה את הכח לישראל שהם יחדשו את הבריאה, על ידי שהם עוסקים בתורה ותפלה עם כ"ב אותיות התורה, כי בכך הם מעוררים התחדשות הבריאה למעלה על ידי כ "ב אותיות התורה.

וזהו ששנינו בגמרא (ע"ז ג.): "מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב "ה עם מעשה בראשית ואמר, אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". כי אם יקבלו ישראל את התורה, הרי יוכלו להשתמש עם כ "ב אותיות התורה לחדש את הבריאה על ידי דיבורם, אבל אם לא יקבלו את התורה כי אז לא יוכלו לדבר כי אם דברים בטלים, ועל ידי זה לא תתחדש הבריאה אלא הכל יחזור לתוהו ובוהו.

יסוד גדול זה למדנו ממשנתו הטהורה של הרה"ק מאפטא זי"ע ב"אוהב ישראל" (פרשת תולדות ד"ה עקב): "דהנה אנו אומרים (ברכת יוצר אור שחרית) ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וידוע דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא, וכיון שבריאת העולם היתה על ידי התורה, על כן מוכרח שהחידוש של מעשה בראשית בכל יום, הוא גם כן על ידי התחדשות בהתורה והלכות שמחדשים הצדיקים שבכל דור ודור בכל יום ויום".

יומתק לפרש בזה דקדוק הלשון: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כי כבר אמרו (ברכות ה.):  "אין טוב אלא תורה". וזהו הפירוש: "המחדש בטובו" – על ידי התורה שנקראת  "טוב", מחדש הקב"ה  "בכל יום תמיד מעשה בראשית", וזה נעשה על ידי שישראל עוסקים בכ "ב אותיות התורה שנברא בהם העולם.

הנה כי כן יאיר לנו להבין הטעם שנפח הקב"ה את כח דיבורו בתוך האדם, שגם הוא ישתמש ממש עם אותם כ"ב אותיות התורה לדבר בהם, כי התועלת בזה היא כדי שיוכל לקחת חלק נכבד בהתחדשות הבריאה בכל יום, על ידי שיעסוק בתורה ובעבודת ה' עם אותן כ "ב אותיות התורה שנברא בהם העולם. וזהו פירוש הפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים", ומפרש התועלת בזה: "ויהי האדם לנפש חיה", כדי שהאדם יהיה "נפש חיה" להחיות כל הבריאה על ידי כ"ב אותיות התורה שידבר בהם.

ח. ל"ב שיניים כנגד ל"ב נתיבות חכמה

ועתה בא וראה כי על פי האמור יפתח לנו שערי אורה להבין מה שמבואר בספרים הקדושים, שהקב"ה ברא לאדם ל"ב שינים – י"ו שינים למעלה וי"ו שיניים למטה – כנגד ל"ב נתיבות חכמה שנברא בהם עולם, וכתב על זה המקובל האלקי הרמ"ק ב"פרדס רמונים" (שער לא פרק ח):

"ואמרו חכמי הניתוח, כי ל"ב נתיבות נמשכים מהמוח אל הגוף, לרמוז אל ל "ב נתיבות שבחכמה כדפירשנו בשער הנתיבות, וכן נשפעים ל "ב מקורות מהראש אל ל "ב שינים שיש לאדם בפה ובזה יובן הטעם שבני ישראל לא ידברו כזב, וגם הטעם שעונש הכזב גדול מאד, כי יהפך לו מקור מים חיים לאכזב ".

כדי להבין ענין זה נקדים מה שמבואר בספרים הקדושים פעמים אין ספור, שהקב"ה ברא את העולם עם ל"ב נתיבות חכמה שכנגדם נזכרו במעשה בראשית ל"ב פעמים שם אלקים, ומקור דבר זה הוא בספר יצירה (פרק א משנה א): "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה ה' צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו". ומפרש בספר  "שערי אורה" (השער השישי): "ותמצא במעשה בראשית ל"ב פעמים כתוב שם אלהי"ם כנגד ל"ב פליאות חכמה". ומפרט שם כל ל"ב שמות אלקים, שהראשון שבהם הוא שם אלקים שנזכר בפסוק (בראשית א א): "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", והאחרון שבהם הוא מה שנזכר בסיום מעשה בראשית (שם שם לא): "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

והנה מבואר בספר יצירה (פרק א משנה ב) ביאור החשבון של ל"ב נתיבות חכמה שבהם ברא הקב"ה את עולמו, על פי מה ששנינו במשנה (אבות פ"ה מ"א):  "בעשרה מאמרות נברא העולם", והנה עשרה מאמרות אלו אמר הקב "ה על ידי כ"ב אותיות התורה, נמצא שהעולם נברא על ידי כ"ב אותיות התורה עם עשרה מאמרות, שהם ביחד ל"ב נתיבות פליאות חכמה, כנגד ל"ב שמות אלקים שנזכרו במעשה בראשית. ויש לומר כי מטעם זה פתח הקב"ה את התורה באות ב' של ב'ראשית וסיים באות ל' של לעיני כל ישרא'ל שהם אותיות ל"ב, לרמז על ל"ב נתיבות חכמה שבהם נברא העולם.

מעתה נשכיל להבין גודל הפגם שפוגם האדם כאשר הוא מדבר דברים אסורים, שהרי הוא משתמש עם כ"ב אותיות התורה שנברא בהם העולם לדבר דיבורים שאסרה תורה, ואחרי שפגם בהם ולכלך אותם במוצאות פיו, איככה יוכל אחר כך להשתמש בהם כדי לחדש את הבריאה, ומטעם זה צוה הקב "ה להוציא את המצורע מחוץ לשלש מחנות, כדי לרמז שעל ידי שפגם בכ"ב אותיות הדיבור, שוב אין לו חלק ונחלה בהתחדשות הבריאה ולכן ישב בדד מחוץ למחנה.

הנה כי כן הרווחנו להבין נפלאות מעשי ה', שהקיף את הלשון עם החומה הראשונה של עצם, שהם ל"ב שינים המקבלים הארה מן ל"ב נתיבות החכמה היורדים מהמוח, כי בכך לימד אותנו הקב "ה לקח נשגב בקדושת הדיבור, שכל פעם שנרצה להשתמש עם הלשון לדבר דיבורים, יעמוד לפנינו חומת ל"ב שיניים שכנגד ל"ב נתיבות חכמה, כדי שנזכור החובה המוטלת עלינו לחדש את הבריאה עם אותן כ"ב אותיות התורה שבתוך עשרה המאמרות שנברא בהם העולם.

 

ט. רעיון נשגב  על ל"ב שינים

יתכן לבאר ענין החומה של ל"ב שיניים, שהם מתחלקים י"ו שיניים למעלה וי"ו שיניים למטה, שהקב"ה הקיף בהם את הלשון שלא ידבר מה שאסור לדבר, על פי מה שהביא בשל"ה הקדוש (פרשת בהעלותך תורה אור אות ט) דבר נפלא בשם הרוקח, לבאר מה שמצינו בשיר השירים שני פסוקים שהקב"ה משבח את כנסת ישראל בענין השינים, פסוק אחד (שיר השירים ד ב): "שיניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם", פסוק שני (שם ו ו): "שיניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם".

ומבאר הרוקח כי שני פסוקים אלו הם רמז על עסק התורה ועבודת הקרבנות, כי אפילו בזמן שאין בית המקדש אין העולם קיים אלא על הקרבנות, כמבואר בגמרא (מגילה לא)  כי אברהם אבינו שאל מהקב"ה שאמר שימחול לישראל בזכות הקרבנות: "רבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר לו כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עוונותיהם".

לפי זה אומר הרוקח כי מחצית השיניים שהם י"ו, הם כנגד י"ו קרבנות כבשים שהקריבו ישראל כל שבוע, הא כיצד בכל יום מז' ימי השבוע הקריבו ישראל שני תמידים אחד בבוקר ואחד בערב הרי י"ד קרבנות. והנה בשבת הוסיפו להקריב עוד שני כבשים ככתוב (במדבר כח ט): "וביום השבת שני כבשים תמימים", הרי ביחד י"ו כבשים הרמוזים בי"ו שיניים, ועל כך משבח הקב"ה את ישראל: "שיניך כעדר הרחלים", היינו י"ו שיניים הם כעדר הכבשים שהקריבו ישראל בכל שבוע.

אולם מחצית השני י"ו השיניים, הם כנגד מספר העולים לתורה בכל שבוע, הא כיצד ביום שני עולים לתורה שלשה, ביום חמישי עולים שלשה, בשבת עולים שבעה, ובמנחה בשבת עולים לתורה שלשה, הרי ביחד י"ו אנשים שעולים לתורה והם רמוזים בי"ו שיניים, ועל כך משבח הקב"ה את ישראל: "שיניך כעדר הקצובות", היינו י"ו שיניך הם כעדר העולים לתורה שהקציבו חכמים בכל שבוע.

מסיים על כך בשל"ה הקדוש: על כן צריך אדם לשמור את שיניו בקדושה, דהיינו בעבודה היו הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, ולענין התורה גם כן האכילה טובה, כדי שיהיה בריא וחזק ויוכל ללמוד תורה". מעתה יש לומר כי מטעם זה הקיף הקב"ה את הלשון עם חומת ל"ב שיניים, כדי שיזכור תמיד לשמור על קדושת לשונו, כדי שיוכל לעסוק בתורה שהם כנגד י"ו שיניים, וכן יזכה לעסוק בעבודת האכילה שהיא במקום קרבן שהם כנגד שאר י"ו שיניים, כמבואר בגמרא (ברכות נה.): "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו".

יא. שתי צפרים בנגעי בתים

עתה על פי כל האמור הבה נתבונן במה שמצינו בפרשתינו ממש כפרה זו של שתי הצפרים בנגעי בתים (ויקרא יד לד):

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, וצוה הכהן ופנו את הבית וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים, ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית, וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית.

ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית, וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע, ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וחטא את הבית בדם הצפור ובמים החיים ובצפור החיה ובעץ הארז ובאזוב ובשני התולעת, ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר על פני השדה וכפר על הבית וטהר".

והנה כאשר נתבונן בפסוקים אלו, נראה בעליל שענין הבאת שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב כדי לכפר על הבית, שחיטת צפור אחת ושליחת הצפור החיה על פני השדה, הוא ממש כמו שמביא המצורע אחרי טהרתו, ולכאורה בהשקפה ראשונה יפלא הפלא ופלא, מדוע צריך להביא שתי צפרים לכפר על הבית, וכי שייך חטא בבית של עצים ואבנים.

ונראה לבאר הענין בזה, על פי מה שמצינו הקדמה נפלאה בדברי האריז"ל, שכל מי שחוטא בפיו בדברו דברים שאסור לדברם כלשון הרע וכדומה מתגלגל באבן דומם שאינו יכול לדבר, כמו שכתב ב"לקוטי תורה" לרבינו האריז"ל על הפסוק (שמואל א כה לז):

"ויהי בבוקר בצאת היין מנבל ותגד לו אשתו את הדברים האלה, וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. קשה דהוה ליה למימר 'ויהי לאבן', אך הכוונה כי כל החוטא בפיו בסוף נתגלגל בדומם [שאינו יכול לדבר], ובלעם בפיו חטא ונתגלגל תחלה באבן דומם, ונבל הוא בלעם. והנה הכתוב ביאר טעם שמת לבו בקרבו ולא דיבר סרה נגד דוד הוא, לפי שזכרה נפשו מה שתחלה נתגלגל והיה לאבן בעון זה".

יב. אבני בית של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו

על פי הקדמה זו יומתק לבאר מאמר חכמינו ז"ל (תענית יא.): "שמא יאמר אדם מי מעיד בי, אבני בית של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב יא): "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". ולכאורה יפלא הלא אבן ועץ אין להם חוש הראיה וחוש הדיבור, שיוכלו לראות מעשי בני אדם ואחר כך עוד להעיד עליהם.

אך לפי האמור יש לומר, כי כאשר חוטא האדם על ידי שמדבר לשון הרע על חבירו, הנה זהו תקנתו שיתגלגל באבן שהוא בנוי בתוך ביתו של אדם, ובהיות שנפש אדם מלובשת בתוך האבן על כן יוכל לראות מעשי בני אדם שבתוך הבית, והנה זאת היא תקנתו שאפילו אם יראה מעשים רעים של בני אדם שבתוך הבית, לא יוכל לדבר ולספר לאחרים לשון הרע שהרי הוא מלובש בתוך אבן דומם שאין לו כח הדיבור.

ואל תתפלא איך אפשר שהנפש המגולגלת באבן דומם, זוכרת כל מה שעבר עליה בגלגול הקודם, כי כן מבואר ב"ישמח משה" (פרשת נח), שכאשר נפש אדם מגולגלת בדומם או בצומח או בבעל חי, כיון שאינו בעל בחירה אלא עיקר הגלגול הוא רק כדי שיתוקן על ידי הצער שיש לו, לכן הוא יודע וזוכר כל מה שעבר בגלגול הקודם כדי שיצטער על כך.

הנה כי כן מבואר היטב מה שאמרו: "אבני בית של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה", כי לעתיד לבא אותה נפש שנתגלגלה בעץ או באבן, אחרי שתהיה לה תיקון ותחזור להתגלגל בנפש אדם, הנה אותו בן אדם יוכל להעיד מה שראה בהיותו מגלגול בתוך האבן, ויפה אמרו חכמינו ז"ל במתק לשונם: "אבני בית של אדם מעידים בו", שהם אותן הנשמות שהתגלגלו באבני ביתו משום שדיברו לשון הרע.

מעתה יאיר לנו להבין מעט מזעיר ענין נגעי בתים, כי הטעם שמסבב הקב"ה שיבואו נגעים על ביתו של איש ישראל, עד כדי כך שצריך להוציא את האבנים אשר בהן הנגע ולהשליך אותן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, הוא מחמת שאותו אדם שדר בבית זה חטא בודאי בהסתר באיזה עון גדול, לכן מסבב הקב"ה שיתגלה ענין זה על ידי נגעי אבן, כמו ששנינו במשנה (אבות פ"ד מ"ד): "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם".

יג. מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב

אמנם מה שנתגלה דבר זה דוקא על ידי נגעי אבן, יש לומר שהוא מחמת שבאבן זו מגולגל נפש אדם שחטא בלשון הרע ועדיין לא הגיע זמן תיקונו, לכן מסבבים מן השמים שיתגלה קלונו של האדם שגר בבית זה דוקא על ידי אבן זו, והרי זה בבחינת מאמרם (שבת לב.): "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".

לכן כיון שנפש האדם המגולגל באבן זו כבר חטא בעבר בלשון הרע, מגלגלין מן השמים חובה על ידי חייב, לגלות קלונו של האדם שדר בבית זה שהוא בבחינת לשון הרע על ידי אבן זו, ואם על ידי גילוי קלונו ברבים של אותו אדם שדר בבית זה, באמצעות הוצאת אבני הבית, יעשה חשבון הנפש וישוב על כל חטאיו, כי אז יגיע תיקון גם לנפש שבאבן זו שגרמה לו לעשות תשובה.

וזהו הטעם שצוה הכתוב שיבוא הכהן לראות אם יש בנגע סימני טומאה, ואם הוא נגע טמא אז יוציא האבנים אשר בהן הנגע אל מחוץ למחנה אל מקום טמא, להורות שעדיין לא הגיע הזמן שהנפש ההיא המגולגלת בתוך האבן תקבל תיקון, וצריך להביא אבנים אחרות וכן עפר אחר לטייח הבית, כל זה כדי שתוכל הנפש החוטאת לבוא שוב להתלבש באבני הבית כדי לקבל תיקון.

וזהו שכתוב: "ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים וגו', ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת היא בבית טמא הוא, ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא", פירוש, כי מזה יש הוכחה שעל בית זה שורה טומאה כל כך גדולה, עד שאי אפשר שיתתקן נפש האדם המגולגל בתוך האבן.

והנה כבר למדנו מדברי הזוהר הקדוש, כי כשם שצריך תיקון על דיבור של לשון הרע, כן צריך תיקון על דיבורים שהיה צריך לדבר כדברי תורה ותוכחה ובמקום זה שתק, והוספנו על כך כי שני הדברים קשורים זה בזה, כי אם היה מדבר דברי תורה לא היה בא כלל לדבר לשון הרע, שהרי "שומר מצוה לא ידע דבר רע".

ובפרט מי שעוסק בתורה כמו שאמרו (קידושין ל:): "כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו". נמצא לפי זה כי הסיבה לכך שדיבר לשון הרע היא משום שלא עסק בתורה, ויש לומר כי מטעם זה הוא מתגלגל באבן דומם שאינו יכול לדבר, כדי לכפר גם על מה שישב כאבן דומם ולא עסק בתורה.

הנה כי כן יתבאר היטב מה שכתוב: "ואם בא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית", פירוש כי מזה יש הוכחה שנפש האדם שהיתה מגולגלת בבית זה כבר מוכנה ומזומנת לקבל תיקון, "וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע, ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב".

כלומר שיביא ממש שתי צפרים כמו שמביא המצורע שדיבר לשון הרע, כדי לכפר על הנפש המגולגלת בתוך אבני הבית שדיברה לשון הרע משום שלא עסקה בתורה, לכן שוחטים צפור אחת כנגד מה שפטפט לשון הרע במקום שהיה צריך לשתוק, והצפור השניה משאירים בחיים לרמז שיעסוק בדברי תורה, כי על ידי זה תהיה לו שמירה מעולה שלא ידבר לשון הרע:  "וכפר על הבית וטהר".