5 טיפים להתחיל את השנה בטוב

ביקשו טיפים להתחיל את השנה בטוב…

טיפ 1: לזכור שהשם הוא המלך. יש מי שאחראי לכל מה שקורה. וגם אם זה נראה לנו חס ושלום אקראי או לא מכוון – הכל מדוייק ומכוון. הוא לא רק שולט על הכל אלא הוא גם מאוד מאוד אוהב אותך. כן. אז מה שקורה פה הוא לא רק בשליטה אלא הוא בהשגחה פרטית ואישית כדי להביא אותך לתיקון המוחלט. טוב לא?

טיפ 2: יש רק את היום. רבי נחמן מסביר שאחד הדברים שיכולים ממש לשבור בנאדם זה שהוא מסתכל על כמות הדברים שהוא חושב שהוא צריך לעשות ולא יודע מאיפה להתחיל. איך אני אצא מזה? אותו אדם חושב. אולי כבר עדיף לא לעשות כלום.. רבי נחמן אומר – תזכור שיש לך רק את העבודה של היום להיום. ואז תוכל לעשות אותה.

טיפ 3: לא להתקע בעלייה ולא ליפול בירידה. רבי נחמן אומר שאתה צריך לדעת איפה אתה ממוקם בעבודה שלך. אתה בעלייה? אתה מרגיש בשמיים? מרגיש שאתה צדיק? אז תדע לך שעוד לא התחלת… לא כדי לבאס אותך אלא כדי לעזור לך להתאפס ולהמשיך לעבוד. אתה מרגיש גמור? מרגיש אפס? מרגיש שלא התחלת? אה.. אז תדע לך שהשם פה איתך והוא מעולם לא עזב ומעולם לא יעזוב אותך.

טיפ 4: אזמרה – למצוא את הטוב. חפש ומצא. אם תחפש אז ודאי תמצא עוד מעט טוב בך ועוד מעט טוב בחברך – ואפילו ברשע גמור תוכל למצוא עוד מעט טוב. ואם תמצא עוד מעט טוב תשפר את העולם שלך ואת כל העולם כולו. וגם אם בנקודה הטובה שמצאת אתה רואה שלא הכל טוב – אפילו אם רק מעט שבמעט שבה טוב, תמשיך. תמשיך לחפש את הטוב בתוך זה. אתה תצליח – אל תדאג!

טיפ 5: חבר טוב לעבודת השם. תמצא לך חבר, תמצאי חברה – חבר לעבודת השם. מישהו לחלוק איתו או איתה מה עובר עלי, על העליות ועל הנפילות. מישהו שיכול לחזק אותי אבל יכול גם לדייק אותי. מישהו שבאמת אכפת לו ממני ורוצה את טובתי.

העמדת פנים? מה הבעיה עם זה? מה הבעיה עם העמדת פנים? למה לא כדאי להעמיד פנים בטווח הארוך?

חלק גדול מהחיים נחווה מאחורי מסכות. זה נוח. זה לא מאיים. זה מאפשר לא להכנס לקונפליקטים מיותרים. זה מאפשר לשמור על איזור נוחות. איזור שבו לא פוגשים את הכאב הפנימי. אבל יש לזה מחיר גדול מאוד.

המחיר הוא האמת שלך. כשאדם כל היום חי בהעמדת פנים, כשאדם חי כל הזמן בריצוי חברתי הוא משלם באמת שלו. ולא רק באמת שלו – אלא גם בשקט הנפשי. כשאדם צריך כל היום להעמיד פנים, למעשה הוא משקיע המון אנרגיה רגשית ונפשית. השקעת האנרגיה הזאת גורמת למתח פנימי.

אפילו השם "העמדת פנים" יכול לרמוז על זה. אדם צריך "להעמיד" זאת אומרת להשקיע מאמץ את "הפנים". זה אולי יכול להזכיר מישהו שמנסה להקים שלט גדול, או תפאורה של בית – הוא צריך להעמיד אותם במקומם, שזה לוקח הרבה מאוד אנרגיה ומאמץ אבל אם הם לא מקובעים במקומם – הוא צריך גם ל"החזיק פנים"! (keep face באנגלית)

זאת אומרת שזה לא רק מאמץ חד פעמי וזהו. זאת עבודת חיים והאדם משתעבד לעבודה הזאת. האדם נהיה משועבד להעמדת הפנים.

מה עושים? כמו כל דבר, הצעד הראשון הוא מודעות. להתחיל לראות כמה פעמים ביום אני מעמיד פנים? כמה פעמים אני מחליק את הדברים ולא אומר את האמת שלי? האם זה מגיע באמת מזה שאני לא רוצה לפגוע בשני או שאני מפחד להכנס לקונפליקט? מה המחיר שאני משלם בהעמדת הפנים שלי?

הפתרון הראשוני הוא לא ללכת אוטומטית לצד השני ו"לזרוק את האמת" בפנים של האדם השני. הפתרון הראשוני הוא פשוט לתת מודעות במקום. להתחיל לשים לב מתי אני אמיתי ומתי אני מעמיד פנים ולראות איך מרגיש הלב שלי. האם אני שלם עם זה? אם לא – האם אני מרגיש שאני משקיע בזה אנרגיה מיותרת?

גם אם אני מגלה שאני מעמיד פנים הרבה במשך היום – לא להבהל! לקבל את עצמי זה המפתח הבסיסי לכל דבר. להביא לכך מודעות, לנשום לתוך זה, לקבל את זה שכך "תוכנתתי" מילדות. ולהחליט… להחליט מה אני באמת רוצה.

בהצלחה לכולם!!

ישמע בזיונו וידום או: תחזיקו אותי!

הילד הפנימי משתולל. צריך להתקיף חזרה. אסור לשתוק. אסור לוותר להם. איך הם מעיזים? הם לא מבינים מי אני? תן לי לדבר, אל תשתיק אותי. הוא צועק. לך תסביר לו… לך תסביר לו שזה רק דמיונות. לך תסביר לו שכל מה שהוא זועק וצועק עליו לא קשור למה שקורה עכשיו. אתה בעבר, מתוק שלי. אתה בילדות שלך, ממשיך לשחזר את החוויות הקשות. ממשיך לשחזר את הדחייה, ממשיך לשחזר את הכאב, ממשיך לשחזר את התחושה של חוסר ערך. אבל אין לזה קשר למה שקורה עכשיו.

זאת אומרת – כמובן שיש לזה קשר. יש לזה קשר כי עכשיו יש משהו חיצוני שמפעיל אצלנו משהו בפנים. טְרִיגֶר, בלעז, משהו שכאילו לוחץ לנו על כפתורים פנימיים. כפתורים נסתרים שמחכים שיפעילו אותם. מחכים ששוב – אותו הדבר שכל כך כאב לנו יחזור. עכשיו נראה איך תטפל בזה!

אז עכשיו, אם אני מצליח, אני קודם כל אזהה את זה. אחר כך אכיל את זה. אני יודע שכואב לך ילד פנימי ומתוק שלי. אני יודע. אני איתך פה. אני לא עוזב אותך. אני לא מתעלם ממך. אני לא מתנהג כאילו שהכל בסדר. אני יודע שכואב לך.

אני לא אתעלם. אבל אשתדל גם לא להגיב באופן אוטומטי. אם אזכור. אני רוצה לתת לזה להיות שם ולא לבטל את זה אבל גם לא להגיב באופן אוטומטי. ישמע בזיונו וידום. אני אחזיק אותך ואכיל אותך ואקבל אותך אבל זה לא אומר שצריך עכשיו להסתער על השני ולהכות אותו עד זוב דם. הוא בסך הכל שאל מה השעה. או אמר לך שהתספורת שלך לא מוצאת חן בעיניו.

הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים – חלק 3

מאיפה בכלל קיבלנו את בלמי הזעזועים המשומנים והיעילים להחריד על הלב שלנו? למה אנחנו לא מוכנים להרגיש כלום? מה קרה? כשהלב אטום לא מרגישים כלום. לא טוב ולא רע. פשוט משהו רדוד ושטחי, שמצליח לחדור דרך הבולמים. שמעתי פעם שמי שלא מוכן להרגיש כאב, לא יוכל לחוות אהבה טהורה, ושמי שלא מוכן להקשיב לפחד ולקבל את הפחד שבתוכו לא יוכל להרגיש שמחה אמיתית.

רבי נחמן אמר שדאגה ופחד גורמים ללב להיות אטום. איך הם עושים את זה? אחת הדרכים הפשוטות והבטוחות לאטום את הלב היא לסרב להרגיש את הדאגה והפחד. אם אני לא מסכים להרגיש פחד ואני לא מסכים להודות בכך שאני לחוץ או מודאג, הלב שלי אומר: אוקיי, אני מפסיק לדבר איתך, אני מפסיק להגיד מה אני מרגיש. אולי תשמע ממני בקפיצה של שני מטר באוויר – אז אצרח לך משהו. עד אז, אני סגור ולא מגלה לך כלום.

הסכמתי להרגיש את הפחד. יכול להיות שאתרסק. ואז מה? מה כבר יקרה לי? אני נוסע באיזה 5 קמ"ש בקושי, ואני בין כרמים ולא במעוזי החיזבאללה. איזו דרמה כבר אפשר לפתח בעשר שניות. יאללה, מרפים. יהיה מה שיהיה. העיקר לחוות ולתת לדברים לעלות.

פתאום התחלתי לשמוע טוב יותר את הקולות הפנימיים הנאבקים זה בזה. מצד אחד שמעתי קול שאומר: אתה לא רוכב טוב. אתה רוכב מתחיל. אין לך אופניים ב-20 אלף שקל. אתה גם לא היית יודע לרכוב עליהם אם היו לך. אולי אף פעם לא תדע לרכוב כמו שצריך. בכלל, האופניים האלה לא טובים, הצמיגים שלהם מתאימים לכביש ולא לשטח.

ומה אתה בכלל עושה פה, בשטח? אתה ילד בן 15 שעושה קפיצות בקיר המוות? ומהצד השני קול שאומר: עזוב שטויות, איזה כיף. גם מפחיד, גם מאתגר וגם כיף. אתה ממש סבבה. תיהנה מהדרך. ואם אתה ממש מפחד או ממש תקוע, אתה יכול גם לעצור לרגע ולנוח. זה לא עונש. זה טוב. זה כיף. אתה בחרת לצאת לטבע. אתה בחרת לצאת מהנוחות של הבית לשבילים המוריקים האלה.

המשכתי לנסוע והתחלתי לחייך. הטלטלות נראו הרבה יותר קלילות והבורות כבר לא היו כל כך עמוקים. יצאתי מהשביל הזה והתחברתי שוב לשביל הראשי. הטרקטור כבר נעלם מהאופק. הסתכלתי מסביב: איזה נוף מדהים! כרמים פרוסים לכל הכיוונים, גבעות מיוערות באופק, שמיים כחולים ורוח מלטפת וכמו לוחשת – איזה כיף שבאת. איזה כיף שיצאת מהבית. מצאתי את עצמי בבית אחרי שעה ועשרים, וחשבתי על השיכוך המלא: כמה "מציאות" אני מפסיד כשאני מנסה כל הזמן להיות בשיכוך מלא? מה היה קורה אם הייתי נותן לעצמי קצת יותר לחוות את החיים בלי בלמי זעזועים?

הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים – חלק 1

איך הגעתי לכרמים האלה? הכביש היה כל כך נוח. מאיפה בא הרעיון לרדת לשטח? מרחוק כל הירוק הזה נראה טוב, ניסיתי להצדיק את הצעד הפזיז. ממרחק הכביש הראשי, השבילים נראו הרבה יותר נורמליים, לא ראיתי אף אבן או בור. אבל פה, בגובה אפס, החוקים שונים. כל אבן מורגשת. כל בור – תהום רבה. ככה זה כשרוכבים על אופניים בלי שיכוך מלא: מרגישים כל דבר; ככה זה כשחיים בלי שיכוך מלא – כל דבר מרגישים. גם את הבור וגם את האור.

האמת היא, שכשהחלטתי לקנות סוף סוף אופניים לא הייתה לי התלבטות קשה. ההבדל במחיר בין אופניים "זנב קשיח" לאופני "שיכוך מלא" טובים היה כל כך גדול (השיכוך מלא היו הרבה יותר יקרים), שידעתי שאקנה זנב קשיח. ולמי שלא בקיא ברזי האופניים נסביר ששיכוך מלא זה אופני הרים בעלי  בלם זעזועים קדמי ואחורי, מה שמחולל שיכוך זעזועים מלא – גם מקדימה וגם מאחור. לעומתם, יש אופניים בעלי בלם זעזועים קדמי בלבד, והם מכונים "זנב קשיח", כי חלקם האחורי לא זוכה לריכוך שמעניקה פעולת הבלם.

טוב, נחזור לכרמים. השמש קפחה מלמעלה, אבל הייתי מלא שמחה. יש משהו במרחק הזה מהציויליזציה שפותח את הלב. הכול מסביב ירוק ואין פה כלום חוץ ממני, מהאופניים שדוהרים בשבילי הכרמים, מרוח קרירה שמפלסת לה דרכים דרך חולצתי ו… מטרקטור ששועט לעברי וממלא את כל השביל שאני נמצא בו?!

שברתי שמאלה חזק, לתוך רווח שבין שורה אחת לשנייה בכרמים, ומצאתי את עצמי בשביל צדדי. בלי טרקטורים, בלי טובות. זה מה שטוב באופניים. אתה לא חייב לנסוע בשביל הראשי המעובד והמהודק יותר. אתה לא חייב לנסוע בשבילים הרחבים, אתה יכול למצוא לך איזה שביל צדדי בין שני טורי כרמים, וליהנות מהנסיעה. אה, עד שאתה מגלה שהשביל מלא באבנים. ובבורות. ובגזרי עצים. ומהמורות. ואתה מגלה שאתה מלא בפחדים, ובחששות, ובתחושה שאולי אתה לא במקום הנכון, ומי בכלל המציא את הספורט הזה של אופני הרים?

רגע של אמת

מכירים את התחושה של – ממש אין לי כח לשיחה הזאת? פעמים יש שיחה שצריך לעשות עם מישהו ופשוט אי אפשר למצוא את הכוחות הפנימיים להגיד לו מה שבאמת רוצים להגיד. זאת אומרת – רוצים להגיד את האמת אבל ברגע האחרון מתחמקים ואומרים משהו אחר.

זה מגיע מאיזה אי-נעימות פנימית, מפחד לפגוע, מפחד שיקרא משהו נורא. במילים אחרות: ריצוי. אני מפחד להגיד את האמת אז אני אומר רק דברים נוחים ו"פוליטיקלי קורקט".

לא שזה לא טוב לפעמים להציג דברים בצורה מאוזנת או אפילו להבליג על דברים שמפריעים. השאלה היא – האם זה נעשה מתוך בחירה? האם יש לי גם אפשרות אחרת? או האם אני נעול בתוך הפתרון הזה של חיוך והחלקת המציאות כבר מגיל 3? האם אני יכול לבחור אחרת או שאני נעול באוטומט שלי?

לפעמים מגיע רגע של אמת שהאדם אומר – לא משנה מאיפה אני בא, ולא משנה מה עשיתי עד עכשיו, ואיך הייתי עד עכשיו. אפילו לא מעניין אותי כרגע מה יקרה. אני לא מוכן להקשיב לפחד. אני רוצה להקשיב לאמת הפנימית שלי. ובוחר להגיד אמת.

המשך קריאה: הבחירה בידנו. וואו.

אמת מקרבת

יש אמת שהיא אמת מצד הדין בלבד – "אבל אמרתי לו את האמת בפרצוף, אני לא מבין למה הוא נעלב." ויש אמת שמשלבת את הרחמים. זאת אמת עמוקה כי היא אמת שבונה. אמת צריכה לקרב. אם היא לא מקרבת זאת אומרת שאי אפשר להכיל אותה. אם אי אפשר להכיל אותה אז -כמבואר במדרש בראשית: "מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ."

אם האמת גורמת לשבירה – היא לא מדוייקת. היא לא האמת לאמיתה. נראה שהיא האמת אבל למעשה היא לא האמת. איך זה יכול להיות?? כי האמת שמאחורי כל העצבות, כל הכאב, כל השחור – יש אהבה אינסופית. ויש הכלה אינסופית, והמתנה אינסופית שנבחר בטוב. מאחורי ה"שטח הקשה" יש עומק הטוב.

יש תקווה והתקווה היא שנבחר באמת – אמת מקרבת. אמת שעוזרת ומחזקת ולא אמת שחס ושלום שוברת. לא אחרים ולא אותנו. ואז "אמת מארץ תצמח".

מצה – מריבה לשם שמיים, חלק 2

לתחילת הכתבה: מצה – מריבה לשם שמיים, חלק 1

המצה, המחלקות לשם שמיים היא היציאה מהגלות לחירות, היא גילוי הדעת, החיבור. כאשר אני לא מתחבא בתוך הסגירות שלי, כאשר אני לא מדבר משכל המנותק מהלב אלא אני מעיז לצאת ממצרים, לשחוט את השה (התמים) ולהכנס לתוך מחלוקת לשם שמיים, לתוך הקונפליקט שאני חושש ממנו – אז יש בירור, אז יש אמת ואז יש דעת. דעת לשון חיבור, קירבה, אז אני יכול להתחבר לאשתי, לחבריי או לכל מי שאיתו היה לי הקונפליקט.

עכשיו המצה היא מחלוקת אבל לא מחלוקת כדי לרחק או לנצח אלא מחלוקת כדי לברר את האמת. מחלוקת כדי להתקרב, מחלוקת כדי להסיר את הקליפות העטויות עלינו ואת המסכים המפרידים ביננו.

דיברתי על זה עם חבר והוא שאל – והרי תמיד יש את האגו שרוצה לנצח בויכוח, איך אוכל לדעת אם זאת מחלוקת לשם שמיים או לא? אני לא יודע. אני רק מרגיש שזה משהו פנימי. זאת לא נוסחת פלא. זאת הרגשה פנימית, האם הדברים שאני אומר, האם המחלוקת שאני מעורר היא כדי לברר את האמת ולהתקרב לשני או האם אני רוצה פשוט לכפות את דעתי עליו? האם אני מוכן באמת לצאת מהמחלוקת הזאת בהבנה שאני טעיתי והשני צודק לחלוטין או שאני רוצה להתבצר בעמדה שלי ולהגן עליה? האם אני מוכן להודות בזה שיש בי חלקים שונים ורבדים שונים – חלק ממני רוצה באמת לברר את האמת וחלק שני רוצה להתנגח בשני ולבטל אותו? האם גם את זה אני יכול להביע, או ששוב אני חוזר למצרים, למיצרי הגרון ולהסתרה?

ככל שאתה מאמין יותר בעצמך, ככל שאתה מאמין יותר באמת, ככל שאתה מאמין יותר בהשגחה, במציאות השם ובצדיקי האמת – אתה מוכן להכנס לרבדים יותר עמוקים של חוסר אמונה, של חוסר תקווה, של ערפל שחור המקיף אותך מכל כיוון, אתה חוזר לעומק יותר של מצרים ויוצא ממנה. שמעתי מישהו שואל בשיעור – עוד פעם מצרים? למה כל שנה נכנסים ויוצאים ממצרים? אולי כי כל פעם זה מעמיק, כל שנה יש לנו הזדמנות לשחרר רובד יותר עמוק בנפש שלנו מהסתרה לגילוי.

זאת חזרה למצרים מתוך נחישות של רצון לשחרור, מתוך קבלת עול מלכות שמים. אני חוזר למצרים כי אני מצוה לחוג את ליל הסדר, להכניס עוד סדר, משמעות ודעת בעולם. לצאת מכל ההסתרות.

יש גם חזרה אחרת למצרים, חזרה לנוחות של מצרים, חזרה למתיקות הדמיונית של ההסתרה שמאפשרת לי להשאר בתוך הגבולות הפנימיים של השקר שלי. חזרה של געגוע שקרי לשומים, הבצלים, לאזורי הנוחות שמאפשרים לי להשאר תקוע. שמאפשרים לי להשאר לא מחובר, צף ומנותק.

המצה מזכירה לי. יש פה מריבה, יש פה מאבק. החיים הנוחים של מצרים הם מוות. אבל זה מאבק לחיים, מאבק להתעוררות, מאבק עבור הטוב. רבי נתן כותב שכשהצדיק מנצח הוא מנצח כדי לתת דעת וטוב למנוצח – לא חס ושלום כדי להשפיל אותו אלא כדי לרומם אותו. האמת והשלום אהבו, קודם כל אמת ואז יכול להיות שלום. שלום שנובע מתוך אמת ולא אמת שמתכופפת ומנסה להתאים את עצמה לשלום קר וחיצוני, שלום של פחד מעימותים או משינוי.

שנזכה השנה ליציאת מצרים אמיתית, יציאה מההסתרות, יציאה מהשקרים הפנימיים ומההסכמה שבשתיקה. שנזכה למצה אמיתית – מחלוקת לשם שמים.

רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי – חלק 2

המשך של : רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי – חלק 1

השמים במדבר היו זרועי כוכבים. זה יישוב כל כך קטן – אולי 35 משפחות, ואין ישובים קרובים – אז הכוכבים מאוד ברורים בלילה. היה קצת קר, אבל באתי מוכן מראש עם ציוד תרמי משובח. כל כך כיף שיש לך את הזמן לעצמך, פשוט לחקור מה קורה איתך. לתת את הזמן לדברים להיפתח וללבלב בתוכך, כשאתה עטוף בדממת הלילה.

רבי נחמן דיבר המון על הרצון. על הבעירה של הרצון, על החשיבות של הרצון. הוא אמר שהכול הולך אחרי הרצון. הוא הסביר שהרצון הוא הנקודה הפנימית והמהותית. בשיחה לפני ההתבודדות היו כאלו שאמרו שהם רוצים אבל לא מצליחים לבצע דברים. זאת לא הנקודה. הנקודה היא לרצות – ללא קשר לתוצאות. פשוט לרצות. כמו ילד שרוצה. זה לא קשור אם יקבל את הממתק או לא. הוא רוצה והרצון שלו מאוד פעיל, וכל ההורים שבינינו מהנהנים בחיוך של התשה בשלב הזה.

אז למה, למרות שהרצון מאוד התעורר אצלי בזמן האחרון, אני חווה הרבה פעמים חוסר רצון? מין תחושה שהרצון שלי מאוד כבוי? איך זה יכול להיות, שאלתי את עצמי ואת אבינו שבשמים. יש לך תשובה בשבילי? אתה יכול להסביר לי את הפינה הזאת? מה קורה עם הרצון שלי, אבא?

התשובה היתה פשוטה. אתה לא רוצה להרגיש את הרצון כי אתה לא רוצה להרגיש את התסכול. אתה לא רוצה לחוות את הבעירה הפנימית שאין לה פתרון. זה הזכיר לי את הסיפור של משה רבנו והסנה הבוער ואינו נאכל. הרצון בוער ובוער בתוכי, ואני לא רוצה להרגיש את החסר, אני לא רוצה להרגיש את התסכול. בעצם אני רוצה להרגיש שהכול בסדר. אבל הכול בסדר זה סוג של מוות רוחני. זו תקיעות, סטגנציה. אז התחלתי לדבר על הנקודה הזאת בהתבודדות, ושוב פעם על זה שאני מוכן להרגיש הכול. תן לי את כל החבילה. אני מוכן גם לתסכול הזה. אני מוכן גם לכאב.

מתוך הדיבורים הרגשתי את הבעירה בגוף מתגברת. זה היה רצון בלי כתובת. רק רצון, בוער בתוכי בעוז. רצון לא להירדם במקום. רצון לעזור ולשתף, רצון להיות ככל שאפשר להיות. המחשבות על ההתבודדות עברו בי בזמן הרכיבה בשביל ומילאו אותי בחדווה. איזה כיף! מאוד נהניתי משבילי המדבר, והאופניים היו ממש מעולים. נתתי לעצמי לרכוב עליהם הרבה יותר מהר מהרגיל, וכמעט לא האטתי או עצרתי בירידות. היו קפיצות קטנות אבל בסך הכול החזקתי מעמד.

עצרתי את האופניים ליד השלט הקטן "בורות חצץ", ירדתי ונעמדתי מול עץ אשל שתול בתוך בור. התחלתי לרדת אל תוך הבור, ובמהרה נפערה לפני מערה ענקית ובתוכה מבנה קשתות עתיק מלא במים קרירים. היססתי מעט אם להיכנס. המים היו קרים מאוד וגם לא צלולים לגמרי, בגלל אבן הגיר שנמסה לתוכם.

יאללה. הגעתי עד פה לא? נכנסתי. (היה מדהים).

הדרך חזרה לחאן היתה הרבה יותר ארוכה. היה לי זמן שוב לחשוב על הרצון. בעצם, רבי נחמן רוצה לנתק את ההתניה שלנו, שלפיה רצון קשור לתוצאות. זאת אומרת שאנחנו רגילים שאם אני רוצה זה אומר שזה חייב לקרות כרגע. בכוחניות. תנו לי את זה עכשיו! רבי נחמן אומר לא. רק תרצה. ועם זאת תהיה פתוח להקשיב למה שקורה. תהיה חזק עם הרצון הפנימי, אבל מאוד רפוי ומקשיב עם איך שזה מתבטא בחיים.

זה מאוד התחבר לי עם מה שקרה בסוף עם האופניים. מאוד רציתי לרכוב שם. לא הסתדר לי להביא את שלי, אבל רציתי. "פתאום" היו אופניים לבעלים של החאן. ולא סתם אופניים, אלא אופני שטח ממש טובים. והוא הציע לי לרכוב עליהם, ובאופן מפתיע הוא הגיע דווקא למניין התפילה המוקדם שאני הלכתי אליו. והיו עוד נקודות שהשלימו את התמונה למסע פנימי בעומק המדבר.

הילד הפנימי היה מרוצה. הוא עמד והתבונן אל הנוף האינסופי של המדבר. "אמרתי לך", הוא אמר לי. הכול הולך אחרי הרצון!

הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים

רן ובר מדווש בכרמים. השמיים כחולים אבל לאופניים אין בלמי זעזועים והבורות עמוקים, האבנים גדולות, הפחדים גואים ומי המציא את הספורט הזה של אופני הרים? ואז הופיע רבי נחמן

רן ובר | 14/4/2010 12:22

איך הגעתי לכרמים האלה? הכביש היה כל כך נוח. מאיפה בא הרעיון לרדת לשטח? מרחוק כל הירוק הזה נראה טוב, ניסיתי להצדיק את הצעד הפזיז. ממרחק הכביש הראשי, השבילים נראו הרבה יותר נורמליים, לא ראיתי אף אבן או בור. אבל פה, בגובה אפס, החוקים שונים. כל אבן מורגשת. כל בור – תהום רבה. ככה זה כשרוכבים על אופניים בלי שיכוך מלא: מרגישים כל דבר; ככה זה כשחיים בלי שיכוך מלא – כל דבר מרגישים. גם את הבור וגם את האור.

להמשיך לקרוא הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים

וידאו – לדבר אמת בהתבודדות, שיעור מאומן

[videofile width="600" height="400"]http://levhadvarim.com/stream/ranemet.wmv[/videofile]
שיעור שניתן בנסיעה לאומן עם הרב ארז משה דורון ולב הדברים.
צריך לדבר אמת.. על מה מדובר? איך זה קשור להתבודדות?