גם במרירות יש רחמים? שיעור קצרצר לפסח

שיעור וידאו של טיפה מעל ארבע דקות על הרחמים שבמרירות – סודות מיציאת מצרים שיכולים להועיל לכל אחד ואחת בנפש בחיי היומיום – בעבודה, בבית, משפחה ועוד…

http://newb.co.il/wp-admin/post-new.php#category-add

פרשת אמור – לא להשבר, ולהמשיך לספור!

דבר אל הלאמפה: או מה עושים בליל הסדר עם אנשים שממש לא בקטע…

התמונה חוזרת על עצמה בהרבה בתים בישראל. אתה מגיע לבית ההורים, שביקשו שתעביר שם את הסדר, מבית הכנסת השכונתי. מילא שזה לאו דווקא הבית כנסת האהוב עלייך. אבל ברוך השם – התפללת תפילת ערבית של חג הפסח. קראת את ההלל. התחלת את עבודת ליל הסדר. אתה חוזר מבית הכנסת בשמחה לבית ההורים.

כשאתה נכנס בדלת יש תכונה מוזרה בחדר, כולם זזים ממקום למקום, מסתכלים בדאגה על השעון ואז כשרואים אותך נרגעים לרגע ושואגים – הוא סוף סוף הגיע, אפשר להתחיל את הסדר. אתה מתיישב בראש השולחן, לידך כמה אנשים שמחכים למנה העיקרית וברחבי הבית פזורים שאר בני המשפחה עסוקים בענייניהם. מתחיל הלחץ – יש את אלו שרוצים כבר לסיים ויש את אלו שעוד לא התחילו.

הרבה אנשים שחוזרים בתשובה מגלים שהם הופכים בין לילה ל"דוס המשפחתי". כזה אחד שפונים אליו בעת צרה. אתה הופך להיות "הנציג של היהדות". לפעמים חוטף תלונות, לפעמים שואלים אותך באמת דברים רלוונטיים בהלכה אבל בגדול – הדמות שלך מרחפת באויר בתור הדוס המשפחתי. ובפסח? אתה עורך את הסדר.

בחזרה אל הסדר – מה עושים עם כל הבלאגן הזה? איך מעבירים סדר לאנשים שלא באמת מתעניינים בסדר? אנשים טובים, שבסך הכל רוצים להפגש לחוויה תרבותית מסורתית. לסעודה משותפת בצל החג הקדוש. לא יותר מידי להדר, לא להכנס יותר מידי עמוק, אוכל טוב, אתה יודע. מסורת וזה..

הכל תלוי בתדר שלך – מכווץ או מכיל?

בעצם – הכל באמת תלוי בך. הכל באמת תלוי מה אתה מביא איתך. מה התדר שלך. אם העניין שלך הוא להתכווץ ולהתבייש – אתה בעצם משתף פעולה עם התדר העצבני והלוחץ שלהם. אתה בעצם נכנס למשחק התפקידים. אבל זאת לא האפשרות היחידה. זאת אומנם האפשרות הפשוטה והאוטומטית – אבל היא לא היחידה.

אתה יכול להיות שם. גם אם אתה מרגיש את חוסר הסבלנות, את חוסר הרצון – לפעמים צריך להתעלות מעל זה. לא לשתף עם זה פעולה. גם לא להתנגד לזה. להבין שזה מה שיש עכשיו. זה המקום שהקב"ה שם אותך – והוא שם אותך שם דווקא כי שם התיקון, שם המקום שאתה יכול להאיר ולתת. לא בצורה מופרזת – לא על ידי "לדחוף את הדברים לפנים", אלא מתוך המקום הטוב שלך. מתוך המקום של השיתוף והרצון להביא את הטוב לאחרים. אבל בלי לדחוק.

כולם רוצים להיות ב-סדר

כל מי שהגיע לשולחן הסדר, בעצם רוצה להשתתף בסדר. כל אחד בדרגה שלו, כל אחד עם העניין שלו – אבל כולם פה לאותה המטרה. מישהו פעם אמר שמדובר על ארבעה בנים, ואפילו הרשע שם הוא עוד בסדר – כי יש בן חמישי שבכלל לא נמצא בשולחן הסדר.. הוא זרוק באיזה מקום בדרום אמריקה ואפילו לא הגיע לסדר. הרשע לפחות בא לשאול קושיות בסדר. לפחות יש לו איזה קשר למה שקורה!

הרבה אנשים כבר אין להם כח לסדר בגלל שאין להם חיבור. לפעמים גם מי שהעביר להם את הסדר כל החיים שלהם העביר אותו בצורה משעממת או חיצונית עבורם – כולם רוצים את הטוב. כולם רוצים חיבור. רק לפעמים זה נסתר – אם אתה לא מוסיף התנגדויות משלך, דברים טובים ומפתיעים יכולים לקרות. פתאום מישהו מביא איזה סיפור מרתק, או מישהו אחר שהיה נראה שהוא בהתנגדויות וחשבת שהשאלות שלו מקניטות – בעצם באמת התעניין במה שאמרת ורק רצה להעמיק או להבין או פשוט להשתתף ולהיות חלק ולהביע את עצמו.

להריץ קדימה עד האוכל ואז לקחת את הזמן ולשתף בסיפור יציאת מצרים

אז קודם כל דבר אחד חשוב לדעת, לפי החתם סופר כמדומני – צריך לערוך את הסדר מהר יחסית ולהגיע לאוכל ואז לספר בפרוטרוט את הסיפור של יציאת מצרים. זאת אומרת כמובן לספר את ההגדה בנחת, בשמחה ובהתלהבות – אבל את כל המדרשים מאירי העיניים וכל הנקודות הפנימיות, להשאיר לזמן מאוחר יותר בערב. ככה הילדים ישארו ערים לפחות עד פסח מצה ומרור.

בצורה הזאת גם רוב המסובים, גם אלו שלא לגמרי בעניינים יוכלו לעקוב אחרי מהלך ההגדה ובאוכל – להשתתף או פשוט להנות מהסעודה. לפעמים יוצא שבזמן הסעודה חלק אוכלים וחלק ידונו איתך וישמעו בשמחה את מהלך סיפור יציאת מצרים בפירוט ובהעמקה. העיקר לתת לכל אחד את התחושה האמיתית – שהוא רצוי. שהוא חלק. שזה הסיפור האישי שלו, כמו שזה הסיפור של כל העם ביחד.

דבר עם הלאמפה – בהתלהבות!

אולי הדבר המרתיע ביותר אנשים שאמורים להעביר את ליל הסדר עם כאלו "שלא ממש בקטע" הוא הפחד שהם פשוט ידברו מול קיר. לא משנה מה שהם יאמרו, כמה שזה יכול להלהיב אנשים אחרים ששומעים את זה – אותם משתתפים בסדר שלהם ישארו עם פנים חתומות ולא יתחברו. לדבר עם קיר זה קשה. לדבר עם קיר בהתלהבות – עוד יותר קשה!

אחד הדברים שחיזק אותי בזה היה סיפור על רבי נתן בסדר פסח. אומנם ככל הנראה הכוונה בסיפור שונה לגמרי, אבל אפשר ללמוד ממנו או לקבל נקודה מסוימת. הסיפור הוא שרבי נתן היה אומר את ההגדה כשהוא פונה לכיוון הקיר בביתו – והוא היה אומר את ההגדה בהתלהבות! מסבירים שהסיבה היתה שהוא כל כך התלהט והתלהב שהוא לא יכל להסתכל על בני ביתו או אנשים אחרים וגם אם היה יושב איתם בשולחן היה טומן את פניו בידיו מרוב התלהבות. אולם עדיין – בערכנו אפשר ללמוד שגם מול קיר הוא היה מגיד את ההגדה בהתלהבות!

השנה – גם אם תפגשו קיר בסדר או אם תרגישו שאתם מדברים "עם המנורה" – תזכרו ברבי נתן שאמר את ההגדה אל מול הקיר.

שנזכה לעבור דרך קירות. שנזכה לפתוח לבבות. שנזכה שיפתח בעיקר הלב שלנו ושזה ישפיע ויביא שמחה לסביבה שלנו.

הכנה לפסח, איך מתכוננים לליל הסדר? איזו פרספקטיבה נותן לנו סיפור יציאת מצרים? איך יוצאים ממצרים?

למה משה רבינו לא מופיע בהגדה של פסח? למה השם של משה לא מופיע למרות שהוא למעשה היה השליח שהוציא אותנו ממצרים בפועל?

עורר אותי לשאלה הזאת ידידי נועם תהילים מאתר נישמת כל חי : http://www.nishmatkolhai.co.il/ :

למה משה רבינו לא מופיע בהגדה? הרי בתורה כתוב במפורש את כל מה שהוא עשה ביציאת מצרים? למה בהגדה זה לא מופיע? זאת כבר שאלה ששאלו המפרשים – מה הסיבה?

ראשית על פי הפשט של הדברים  – משה רבינו אכן מופיע במאמר יוסי הגלילי, והאמינו בהשם ובמשה עבדו. אם ממשיכים ברובד הפשט יש המסבירים שהסיבה העיקרית שמשה לא מופיע במפורש בהגדה היא כדי שעם ישראל לא יטעה חס ושלום וייחס את הדברים למשה עצמו ולא להשם יתברך. כמו שכתוב – אני ולא שרף, אני ולא מלאך, אני ולא שליח. כדי שעם ישראל ידע שאין עוד מלבדו – שרק השם יתברך הוא זה שעשה, עושה ויעשה הכל בעולם.

עדיין הקושיה קיימת. הרי אנחנו יודעים שללא משה, ללא הצדיק, ללא משיח צדקנו – אדם לא יכול לצאת מהגלות לגאולה. וגם אם לאדם עצמו יש התנוצצות של גאולה פרטית – בוודאי עם ישראל בכללו צריך את הצדיק כדי לצאת לגאולה האמיתית. אז למה זה לא מפורש יותר בהגדה? הרי בתורה – הכל כתוב בצורה מאוד ברורה ומפורשת, כל סיפור התלאות שעבר משה רבינו עם פרעה, כל מהלך העניינים גם במצרים, גם במדבר – עם הקשיים עם עם ישראל, עם התפילות עלינו, הנסיונות האינסופיים להמתיק את הדינים מעלינו, וההתחזקות האינסופית – למה זה לא מוזכר?

אלא צריך להבין מהי ההגדה ומהו תפקידה. בליל פסח, אנחנו נמצאים בנקודה של גאולה. אנחנו יושבים בשולחן הפסח כבני חורין. יושבים בהסבה, כבני מלכים. בניו של הקדוש ברוך הוא. כל העניין של ליל הסדר הוא החירות והקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. הקשר הישיר שלנו עם השם יתברך והקשר הישיר וההתשלשלות של העם היהודי מאב לבן. המצווה העיקרית מבחינה זאת היא "והיגדת לבנך". מצוות ההגדה. להגיד את הדברים בפה. לספר את סיפור יציאת מצרים. סיפור לידתו של העם היהודי. על כל הקשיים ועל הישועה הגדולה שהשם יתברך גאל אותנו.

סביר להניח שאם היו שואלים את השאלה הזאת את משה רבינו, תגיד, למה אתה לא בהגדה? הוא לא היה "מבין" מה אנחנו רוצים ממנו. "אני?!" הרי משה רבינו אומר בתורה "ונחנו מה". אנחנו מבוטלים לגמרי. רק מי שבאמת מבוטל לגמרי להשם יתברך יכול להגיד שהוא כלום. כל אחד אחר – זאת יכולה ובדרך כלל ענווה פסולה שמסתירה את הגאווה. רק הצדיק שביטל את עצמו לגמרי לרצון השם – יכול להיות בתפיסת אין. משה רבינו אינו בהגדה משום שהוא צינור. הוא "אינו". זה העניין שלו!

העניין של הצדיק הוא לחבר אותנו ישירות להשם יתברך. כשאנחנו מסתכלים על הצדיק בעיניים מעוותות שנגועות בנגעים וברצונות עצמיים לכבוד ולתהילה – כמו סיפור קורח לדוגמא, אנחנו לא מסוגלים להבין שהוא עצמו, לא רוצה כלום חוץ מלעזור לנו. חוץ מלגאול את כל עם ישראל ולהוציא אותנו ממצרים הפיזית ומצרים שבנפש.

זאת אחת הטענות המוטעות כנגד חסידות ברסלב – כל הזמן רבינו, אתם כל הזמן מדברים על רבינו, מה עם הקדוש ברוך הוא? אבל זה בדיוק העניין! הרי מה העניין של רבינו? התבודדות, נקודה טובה, המלכת השם יתברך ברוב עם הדרת מלך (ראש השנה), קיום מצוות בפשיטות ותמימות, שבח הצדיקים, ועוד נקודות שכולן סובבות על איך להיות יהודי טוב ושמח בהנהגת השם יתברך איתו! כל העניין של ההתבודדות הוא לדבר עם הקדוש ברוך הוא, *ישירות*. מי עוד מדבר על זה כל כך כמו ברסלב? אף אחד. כולם בוכים ומתלוננים למה מדברים על רבינו בברסלב אבל זה רק בגלל שלא מדברים ישירות עם השם יתברך.

כמובן שאם מישהו טועה וחושב שהצדיק הוא חס ושלום "במקום" השם יתברך זוהי טעות גדולה ומרה. אבל דווקא אותו אחד שמבוטל להשם יתברך, שלא מחזיק כלום מעצמו, בחינת ונחנו מה – יכול באמת לעזור לנו להתקרב אל השם יתברך. יכול לעזור לנו להתחבר להשם יתברך.

דבר נוסף שאפשר להזכיר הוא שההגדה מבוססת על "ארמי עובד אבי" שהוא התודה שאומר אדם שמביא את הביכורים. למעשה את הביכורים מביאים כבר בארץ ישראל. זאת הגאולה והביכורים הם הפירות הממשיים של האמונה והבטחון. יהושוע הוא זה שהכניס אותנו סופית לארץ ישראל ואכן גם הוא וגם משה מוזכרים בקצרה בהגדה. אבל כמו סיפור אלדד ומידד שהתנבאו במחנה ויהושוע כעס – משה רבינו מצידו, הצדיק מצידו אומר – ולוואי וכל עם ישראל היו מתנבאים. לוואי וכולם היו נביאים ומחוברים להשם יתברך ישירות! הצדיק לא מחפש שררה חס ושלום או הגדלה והתנפחות של האגו.

בנקודה הזאת מתחברת גם המצה והמצוה. ההבדל בין מצה למצוה הוא בתוספת האות "ו". למעשה המצות הגיעו לפני שהגיעו המצוות בהר סיני. לפני שירדה התורה. ומפורש בליקוטי מוהר"ן שתורה היא האות "ו" וכמו כן גם הצדיק – הוא האות "ו". מצה זה בלי ה"ו", וצריך להוסיף את ה"ו" להכניס אותו במתן תורה. זה כבר עניין של שבועות.

מעניין שפעם אחת בשנה רבי נחמן לא היה כלל עם החסידים שלו אלא היה רק עם המשפחה שלו – וזה היה דווקא בפסח! דווקא אז דבק בבני משפחתו לקיום והיגדת לבנך. דווקא בזמן של יציאת מצריים – איש איש לביתו. עם ישראל כולם צדיקים. כולם שרים בשמחה ואומר בהתלהבות את ההגדה. אף אחד הוא לא יותר מאף אחד אחר. כולם חכמים, כולם נבונים, וכולם אומרים את ההגדה שווה בשווה. זאת בחינת הגאולה שמלא כל הארץ דעת השם.

שנזכה בקרוב באמת!

הכשרת המטבח וכלי הבית לפסח – הלכה לבני עדות אשכנז. איך מכשירים את התנור? איך מכשירים את הכיריים? מה עושים עם המיקרוגל?

הרב ישראל אסולין

התנור:

תנורים הם דבר שמשקיעים בהם הרבה כוחות. להלכה אם לא משתמשים בתנור לפסח על פי דין יכול לסגור את התנור בלי לעשות כלום, ולמכור את החמץ שבו לגוי.

לכתחילה עדיף לא להשתמש בתנור לפסח, כי מעיקר הדין היה צריך ליבון חמור (כ400 מעלות צל') גם לתנור, ותנורים רגילים אינם מתחממים בחום כזה, אולם ישנם תנורים שיש בהם "ניקוי עצמי" שמנקים עצמם על ידי חום גבוה שמגיע ל500 מעלות צלזיוס שנחשב ליבון חמור וניתן לכתחילה להכשיר תנורים אלו לפסח.

אם רוצים להשתמש בכ"ז לפסח בתנור – יש לנקותו באופן יסודי שלא ישאר בתוכו שום לכלוך, ויש לשים לב במיוחד לנקות בפינות ובחריצים, ואחר כך יש לחכות עד שיעברו 24 שעות מהשימוש האחרון שנעשה בתנור ואז להדליק אותו על החום הכי גבוה למשך כשעה או שעתיים וזהו הכשרו.

תבניות –

שאפו בהם אין להם הכשרה במים שהרי כבולעו כך פולטו וצריך ליבון, וכיון שהליבון צריך להיות עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם וזה עלול לקלקל את התבניות ועל כן אין להכשירן אלא יקנה תבניות מיוחדות לפסח. והיום במיוחד זה מאוד קל כיון שיש תבניות חד פעמיות.

 

כיריים גז:

לכירים של גז יש שלשה חלקים עיקריים. א') המבערים שמהם יוצאת האש. ב') החצובות שעליהם עומד הסירים. ג') המגש למטה שעליה נופלים בד"כ הפירורים ושיירי האוכל.

המבערים – לכאורה היה אפשר לומר שלא צריכים להשכירם כלל לפסח שהרי אינם נוגעים בסירים ובאוכל, אבל רבני אשכנז כתבו שצריך ליבון קל [כי במשך השנה נשפך עליהם ונדבק בהם מהתבשיל, ואם ישפך בפסח לפעמים הקילוח יחבר את הקדירה עם הדבוק במבער] ועל כן מנקים עם מים וסבון היטב, ויבעירם כשהם מורכבים בכריים לכמה דקות, והאש עצמה מלבנת אותו ואין צורך ליותר.

החצובה – די לה בהגעלה בלבד. אולם בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א שפסק (בסעיף ד' בשם המהרי"ל) שהחצובה  צריכה ליבון, וביאר במ"ב (אות לד) דיש פעמים שגולש מהתבשיל שבסיר ויורד למטה עד הברזלים שהסיר מונח עליהם. ואם כן כבולעו כך פולטו וכמו שנבלע על ידי האש אין לו הכשר אלא על ידי האש על כן הכשרו על ידי ליבון. אלא ששטח האש הוא יותר קטן מגודל החצובות על כן צריך להזיז את החצובות מפעם לפעם כדי שכל חלק יכנס לתוך האש ודי בליבון קל והיינו שכל חלק ישהה בתוך האש כמה דקות. ויש ששמים נייר כסף על החצובות [וצריך לזה נייר כסף עבה שאינו נקרע בקלות]. ואז אין צריך הגעלה וליבון וכו'  ויש מהדרין יותר ויש להם גז מיוחד לפסח.

המגש – בין כך לא משמשת להניח עליה אוכל כל השנה, אלא שלפעמים נופל עליה חמץ, מנקים אותה טוב, ומערים מים חמים מכלי ראשון ואם רוצים להחמיר מכסים עם נייר כסף וזה כשר לפסח.

פלטה פנימית – מצוי מאוד בגז שיש פלטה פנימית שנופל עליה אוכל מהרווח שליד הברנרים. בעיקרון מה שנפל פנימה זה מטונף לגמרי, אם אפשר לפרק ולנקות מה שיוצא. מה שלא יוצא בקלות אין צורך לגרד, אפשר להשאיר כי הכל שם מטונף מאוד, ובנוסף אני מבטל אותו. וגם על הצד שיש שם משהו אני מפקיר אותו וזה מספיק.

 

פלטה של שבת

צריך מתחילה לנקות את הפלטה היטב וידליקנה כמה שעות, (ולגרע"י – יערה עליה מים חמים מכלי ראשון) ובזה נכשרת לפסח. ואפילו שלפעמים מחממים על הפלטה פיתות או בורקס שאז נחשב שהחמץ נבלע בפלטה על ידי האש אפילו הכי מועיל בזה הגעלה שהרי רוב שימושו הוא לא כך ומר"ן השו"ע פסק שאזלינן בתר רוב שימושו. ואם רוצים בנוסף להחמיר ולשים על זה נייר כסף תבא עליו ברכה

 

מקרוגל

אין הכשרתו פשוטה, כי הדרכים הרגילות של הכשרה אינם מתאימות לגביו, על כן לכתחילה כדאי לא להשתמש בו לפסח. ובשעת הצורך אפשר להכשיר על ידי הרתחת כוס מים בתוך המקרוגל עם תערובת חומר ניקוי הפוגם במים עד שהמים מתאדים. וזהו הכשרו. וכן אפשר שכל דבר מאכל ששמים בפסח כדי לחממו או לבשלו צריך לכסות בתוך שקית או קופסה [ואין הבדל בהלכה אם מצפה את התנור או את דבר המאכל]

 

מדיח כלים

ינקנה היטב מכל חמץ ושיירי מזון, ויפסיק להשתמש בה 24 שעות ואח"כ ימלאנה מים עם חומרי ניקוי, יפעיל את גופי החימום עד שיגיעו המים לרתיחה ויפעיל את המכונה כדי שיתזו מימיה מבפנים בכל המקומות ואת המגשים יניח בתוך המדיח כדי שיתזו עליהם מים רותחים.

ומדיחי כלים שהמים אינם יכולים להגיע לנקודת רתיחה (אלא עד 82 מעלות) יחמם המים עד שיגיעו לנקודת נחום הגבוהה, ויניח מבפנים אבן או ברזל מלובנים.

ומדיחי כלים המיוצרים לאחרונה הנה בספרי אשכנז כתבו שעדיף לא להכשירם לפסח, מכיון שקשה להכשירו כדין. כיון שיש בהם חלק פלסטיק וגם פילטר וחריצים שקשה לנקותם היטב.

 

המקרר

המקרר הוא מסכן גדול. מה שעושים לו לפני פסח. עובדים עליו שעות ארוכות לחינם. על פי ההלכה זמן ניקוי המקרר לא צריך להיות יותר מחצי שעה. אין הבדל בין המקרר לשאר הארונות והמקומות. לוקחים מים עם סבון, מנקים את המדפים והדפנות, מה שיורד יורד, ואם לא וזה דבר שרואים אז מורידים אותו. כל הנקודות הקטנות שנשארות, אפילו אם נגיד שהם חמץ, בודאי זה מטונף קצת ואין חיוב ביעור בכלל. ואין בעיה שישאר.

והנה יש הנהגה טובה זה לא חיוב רק מנהג טוב. שלא שמים שום כלי פסח על מקום שהיה שם כלי חמץ. אולי נשאר פרור של חמץ והוא ידבק לכלי פסח. לוקחים חתיכה נייר, או יש היום משהו למקרר מפלסטיק עם חריצים כמו רשת, כדי יכנס לתוכו אויר. ואת זה שמים על המדפים,

לעתים יש במקרר ובעיקר בפריזר רשת שאי אפשר לפרק ורואים מתחתיה פירורים ממש, במקרה זה אין מה לעשות, רוחצים עד כמה שאפשר, (אפשר גם לרסס בחומר ניקוי או הדברה) ומבטלים.

שיש

שיש אמיתי שהוא אבן [והגעלה מועילה לכלי אבן] (אבל היום מצוי שיש סינטטי שלא ידוע טיבעו ואם מועיל לו הגעלה לכן אין להכשירו אלא לצפותו). שעל יד הכיור ניתן להכשירו על ידי עירוי[ויהיה השיש נקי ומנוגב בשעה שמערים עליו רותחים, או לצפותו בנייר כסף או ציפוי אחר כמו פי וי סי וכדו' ויש מהדרין ועושים את שניהם היינו הכשרה על ידי עירוי מים רותחים וגם מצפים אותו אחר כך. [ישנה חומרא נוספת לשפוך מים רותחים מכלי ראשון ולכסות עד גובה הקדירות-קובץ מבית לוי]

הכיור

כיור שעשוי מחרס כמו רוב הכיורים לדעת הגר"ע יוסף הכשרם הוא על ידי שמערה עליהם מים רותחים מכלי ראשון, ואין צריך להניח עוד כיור בתוך הכיורים הישנים. שהרי גם אם נבלע חמץ בכל זאת הרי לא משתמשים בו באוכל כשר חם בתוך הכיור. אבל בני אשכנז נוהגים להחמיר ומניחים בתוך הכיור כיור נוסף להפריד בין כלי הפסח לכיור,

ואם הכיור עשוי מנירוסטה ניתן לכתחילה להכשירו על ידי עירוי – היינו וקודם לנקותו היטב וילייבשו ולא להשתמש בו 24 שעות בדברים חמים ואח"כ לשפוך לתוכו מים רותחים מקומקום וישטפנו במים קרים וכשר לכו"ע.

 

ברזים

עדיף לערות גם עליהם מים חמים מכלי ראשון בשעה שמכשיר את השיש, ויש שמחמירים לשים מסנן על הברז שאולי יש משהו בתוכו – וזו חומרא.

שולחנות

את השולחן מנקים פעם אחת, היטב, כל מה שמובא בש"ע שצריך להגעיל את השולחנות ואת השיש, זה לא נוגע לנו. מפני שהיום לא מקובל להשתמש בכלים חמים ממש על השולחן. (ומי שכן משתמש ברור שעליו להגעיל). ברוב הבתים לפי השימוש של ימינו, יש לנקות טוב עם מים וסבון, מה שיורד יורד, ומה שלא יורד בין כך מטונף קצת, ומותר.

לכתחילה טוב לערות גם עליהם מים רותחים מכלי ראשון, ואם חושש שמא יתקלקלו על ידי עירוי של המים די בכיסוי ויכסה בנייר כסף או אחר ודי בכך.

 

ספרים
זה שדופקים את הספרים זה לא עוזר, ואם יש חמץ זה לא יוצא. ועל כן אם יש ספרים מסויימים שיודעים שמשתמשים בהם בקביעות על השולחן בזמן האוכל כגון זמירות וברכונים שיבדוק אותם וטוב למוכרם לגוי, אבל שאר הספרים אין צורך לנערם

בארון הספרים אם יש עמודון שיש לו גב חוששים שמא הילדים זרקו חמץ מאחורי הספרים ואז יש להוציא את הספרים ולבדוק.

 

צעצועים של ילדים

צעצועים של ילדים שאין בדעתו להשתמש בהם בפסח, יכול לשים אותם כמות שהם בארון, למכור את הארון לגוי ואת החמץ שעל הצעצועים, וזה חמץ של גוי במקום של גוי וכשר לכתחילה. מי שמקפיד ולא רוצה למכור לגוי, מספיק שיסתכל בארגז הצעצועים, אם יש חתיכת חמץ, אך בד"כ אין כזית ומה יש מטונף וכו'.

הצעצועים שרוצים להשתמש בהם בפסח, יש עצה פשוטה, לשים את הצעצועים בציפה של כרית, ומכניסים למכונת כביסה. סיבוב אחד וזה נקי בודאי. בדברים שלא שייך להרטיב, מספיק לבדוק בעין וכמובן לדאוג לא לשים את הצעצועים על השולחן עם מאכלי פסח.

 

הספה

לפעמים יש חור בספה ואפשר אפילו לראות פירורים אך אי אפשר להגיע אליהם, כמו שאמרנו במקרר מספיק לבטל, ואם חושש ישפוך מעט מים עם סבון וזה נהיה מטונף וזה מספיק.

כמובן מי שיש לו זמן וכוחות מיותרים אשריו. הרא"ש מביא שאסור לצחוק על אלו שמקפידים ומחמירים, אך קודם צריך לדעת מי החיוב ואם ינהג כך אז אחרי שינקה לפסח עוד ישארו כמה שעות לישון.
ארונות בגדים

יש לנו ב"ה הרבה ארונות והרבה בגדים. ברובם לא ממש משתמשים בפסח. מעיקר הדין לא חייבים לבדוק את הארון. אפשר לסגור אותו ולמכור את כל החמץ שבתוכו לגוי, וכן להשכיר את המקום לגוי, ואז קיבלתי חמץ של גוי במקום של גוי. ולמטה צריך לנקות. אולי יש שם חמץ? על צד של אולי ברשות הגוי אין לי חיוב בדיקה.

ארונות בגדים שמשתמשים בהם והם נמצאים בחדר הורים. אם אין ילדים שמסתובבים שם, הרי ארונות אלו הם בחזקת מקום שאין מכניסים בו חמץ. ואם לא נוהגים לאכול בחדר השינה הרי על פי דין אין הארונות חייבים כלל בדיקה. אם יש ילדים בבית, אמנם המ"ב מביא שכאשר יש ילדים צריך לחשוש בכל מקום, בכל זאת תלוי איפה. בארונות למעלה ילדים קטנים לא מגיעים. וכפי שאמרנו מקודם איך לנקות ולבדוק את הבגדים עצמם. אך הארון אח"כ אין חיוב בדיקה בליל י"ד. אין צורך לעשות מהפיכה לרוקן הכל כולל המדפים וכו'

 

בגדים

בגדים שכן משתמשים בהם, בעיקר כשיש ילדים ויש מצב שיש מאות פריטים של בגדי ילדים כאשר יש להחליף תכופות, על פי דין שכל בגד של ילד שנכנס למכונת הכביסה והכיס היה בחוץ לא צריך בדיקה. כי גם אם היה חמץ בכיס בודאי לא נותר חמץ, וגם אם יש פירור, כפי שאמרנו בודאי הוא מטונף, אם לא שנפסל מאכילת כלב. ואם שום חיוב של בדיקה נוספת. אם הכיסים היו בפנים אז יש חשש שאולי היה בכיס איזה ופלה או משהו דומה בתוך שקית שאז זה גם לא נפסל ויכול להיות כזית חמץ, מספיק להכניס את האצבעות לכיס, ואם לא מרגישים משהו גדול או שקית בכיס אין צורך להפוך את הכיסים ולבדוק בדיקה מדוקדקת. אולי גרעין של שלווה. אם הרגשתי אני מוציא אותו ואם לא הרי זה פחות מכזית ואחרי כביסה זה מטונף בודאי ויצאתי ידי חובה. כך בכמה דקות עוברים על כל הבגדים בארון. בגדים רגילים, חזקה שהמים חדרו דרכם. יכולה להיות בעיה


מפות ומגבות

מפות שולחן, על פי הלכה אין חיוב למפות מיוחדות לפסח, מספיק ניקוי במכונת הכביסה, מה שנשאר נפסל מאכילת כלב, יש כאלה שמקפידים לקנות מפות אחרות לפסח מה טוב, יש כאלה שרק מוסיפים עוד מפת ניילון חד פעמית, מגבות לכלים במטבח, על פי דין הלכה אפשר להשתמש באותן המפות.

 

קומקום חשמלי

כל כלי שיודע בוודאות שלא השתמשו בו בחמץ כלל אינו צריך הגעלה כלל [כגון כלי המיוחד לבישול ביצים]. וכן קומקום שמחמממים בו מים חמים אין צריך להכשירו. אבל במיחם של שבת שלפעמים מחמממים על זה פיתות או בורקס וודאי שצריך להכשירם מעיקר הדין ולא משום חומרא.

בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? האם אלו מילים נרדפות או שמרמזות על קשר עמוק יותר?

מובא בהגדה של פסח:

..ויוצאנו השם ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח. אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שנאמר, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני השם..

מכאן לומדים שהקב"ה כביכול בעצמו עשה את השפטים במצרים, כתוב בהגדה – בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? אם לא מדקדקים במילים – נראה בעיברית מודרנית שזהו "ביטוי", כבודו ועצמו – זאת אומרת הוא ולא אחר. כמו שכתוב לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח.

מהו כבודו של אדם ומהו עצמו? אם אדם טורח ומגיע בכבודו ובעצמו, מדוע כתובות שתי מילים? מדוע לא מספיק שיהיה כתוב שהוא מגיע בעצמו?

פירוש מעניין נמצא בהגדה של פסח של האריז"ל – כותב רבי נתן שפירא הירושלמי בהגדה של פסח של האריז"ל :"..וז"ש "אני הוא", מלכות של הז"א שהוא הא"ס הוא העיקר ולא אחר. והוא הוא שהוצאנו ממצרים בכבודו. שהם הספירות שהם נקראים כבוד שלו. כמ"ש ז"ל (שבת קיג,א) "פלוני קארי למאני מכבדותי", שהמלבושים מכבדים את האדם והוא מכבד אותם. ז"ש "אלא הקב"ה בכבודו" שהן המלבושים שלו שהם הספירות, "ובעצמו" שהוא עצמותו שהוא הארתו שהוא נשמה להם, ונתן כח הנשמה להגוף שהם הספירות כדי להוציא את ישראל ממצרים. כך יזכו אותנו לראות אותה ההארה במהרה בימינו, שיוציאנו מהגלות הזה וישלח לנו משיחנו אמן סלה. "

זאת אומרת שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים על ידי "כבודו", שזה דבר אחד ועל ידי "עצמו" שהוא דבר אחר. מבואר כאן שכבודו – אלו המלבושים שלו. הכבוד הוא מלבוש של האדם. במקרה שלנו – כבודו, הן הספירות. הנהגות השם בעולם – חסד,גבורה,תפארת וכיוב'. הספירות הן ההנהגות, הביטוי של התגלות השם יתברך בעולם. ועצמו – זאת עצמותו יתברך, בה אין לנו תפיסה ונגיעה. זה כביכול הפנימיות, או המקור העמוק. אם כן – מדוע מופיעים שניהם? אפשר להבין מכך שאם היה כתוב רק כבודו, היינו יכולים להסיק שאומנם זה לא מלאך אבל חס ושלום אולי הספירות הן כוחות נפרדים? ואז שוב לא היה הקב"ה ישירות מציל אותנו אלא היה משתמש בכח חיצוני נוסף ונפרד. ואם היה מופיע רק "עצמו" – אפשר היה להגיע לטעות ולסבור שאותם הכוחות למעשה שהוציאו את עם ישראל ממצרים הם עצמותו יתברך. אפשר היה להסיק שהגילוי זה העצם.

לכן מבואר לנו – בכבודו ובעצמו. למעשה ביציאת מצרים הקב"ה ב"עצמו", בעצמותו הוציא אותנו ממצרים ונתן את הכוח ל"כבודו", ללבושיו, לספירות – לבצע את היציאה עצמה. אפשר להגיד שהוא האציל מהארתו לתת כח לספירות לפעול. בכך אנו רואים את האחדות ולא חס ושלום את הנפרדות.

איך זה קשור אלינו? צריך להבין שגם לנו יש "בכבודו ובעצמו". גם אצלנו יש את הרבדים החיצוניים שלנו ואת הנקודה העמוקה הפנימית שלנו, העצמית שלנו, ה"עצם" שלנו. כשאנחנו רוצים לצאת מהגלות הפרטית שלנו, ורבינו הקדוש כותב כי עיקר הגלות היא בנפש – אנחנו צריכים להגיע בכבודנו ובעצמנו. לא לחכות למלאך או לשרף שבתפיסתנו חיצוני לנו אלא לאגור ולרכז את כל הכוחות שלנו – הן את הכוחות החיצוניים שלנו, החסד שלנו, הגבורה שלנו, התפארת שלנו וכיוב' אבל לא לשכוח גם את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. להביא את הכל לעבודה הפנימית.

לזכור שהכוחות הנפשיים שלנו בסך הכל משרתים את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. לא לחשוב חס ושלום שאני "חסד" או שאני "גבורה". אלא להבין שהם משרתים את הנקודה הפנימית שאין לה צורה, שם או מחשבה. נקודת העצם שהיא מעבר לכל הגדרה, שהיא מעבר לכל גדר אבל היא צריכה גדרים – הגדרות, וכלים ומלבושים כדי להתבטא בעולם.

שנזכה לגאולה פרטית וכללית, גאולת הנפש וגאולת כלל עם ישראל במהרה בימינו אמן.

 

 

סיפורים חסידיים לפסח – שלושה סיפורים וסגולותיהם…

[ע"פ הספר "חסדי דוד הנאמנים" של מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א כרך י' עמ' 143 ואילך; התוועדות כ"ח מרחשון ה תשס"ג] 

ישנם שלושה סיפורים שנוהגים חסידי פולין לספר לפני חג הפסח – וסגולתם של שלושה סיפורים אלו – שיהיו כל צרכי החג ברווח למספר אותם לפני חג הפסח.

אחד הסיפורים הוא מסיפורי הרבי ר' אלימלך – ושאר שני הסיפורים הם סתם סיפורי חסידים – "בלי רבי".

הסיפור הראשון:

אחד מחסידי הרבי ר' אלימלך היה סוחר במשקאות חריפים, סוחר בי"ש. לפני חג הפסח היה החסיד מכין חבית גדולה של י"ש – אותה היה נוהג להבריח אל מעבר לגבול ולמכרה – ומהרווח היה קונה ומכין את כל צורכי חג הפסח.

אותה שנה, נסע החסיד בעגלה עם חבית הי"ש שלו – ותוך שהוא מנסה להבריח את הגבול – תפסו אותו שומרי הגבול והחרימו את מטענו היקר.

ואכן, החסיד נקלע למצב קשה ביותר – כל כספו מושקע בחבית הי"ש – ואם אינו מצליח למכור את חבית הי"ש – הרי הוא נשאר חסר פרוטה – ומהיכן יביא את כל צורכי חג הפסח ?

מיד חזר החסיד ורץ מהר לרבי שלו, הרבי ר' אלימלך – וסיפר לו בדמעות שליש את כל המוצאות אותו ואת מצבו הכספי הקשה – וביקש לשמוע את עצת הרבי.

אמר לו הרבי ר' אלימלך לחזור לשומרי הגבול – ולהגיד להם שקרתה כאן טעות – וזו אינה חבית של י"ש אלא חבית של מים – ועליהם רק לטעום מהחבית כדי להוכח בזאת.

והחסיד, שהוא חסיד אמיתי – עשה כעצת הרבי – וחזר אל שומרי הגבול, ואמר להם שזו חבית של מים ועליהם רק לטעום וכו'.

טעמו השומרים – ואכן היו אלו רק מים – ומיד החזירו את החבית לחסיד – שמיהר להטעינה על עגלתו ולחזור לרבי ר' אלימלך.

נכנס החסיד לרבי – והתחיל בוכה שנית בדמעות שליש – היתה לי חבית של י"ש שאותה אמור הייתי למכור וברווח לקנות את כל צורכי חג הפסח – ועכשיו, כשהחבית י"ש הפכה לחבית מים – נשארתי חסר כל וללא פרוטה לפורטה – ומהיכן אשיג את כל צורכי החג ?

אמר לו הרבי – טעם גם אתה מהמשקה שבחבית. טעם החסיד מהמשקה ומצא שאכן הוא י"ש משובח. וליהודי היה כל צרכי פסח בהרחבה גדולה.

עד כאן סיפור אחד מתוך שלושת הסיפורים – שמספרים שהם סגולה להשיג כל צורכי החג ברווח לקראת הפסח.

הסיפור השני:

פעם אחת איבד המלך את טבעתו היקרה – שהיתה שווה הון תועפות, וגם היתה יקרה לליבו של המלך. כל כך יקרה היתה הטבעת למלך – עד שהקציב מכספו לכסות מראש את כל הוצאותיו של כל מי שיקבל על עצמו לחפש את הטבעת.

דבר זה פורסם בכל המדינה – והגיע גם לאוזניו של יהודי פשוט ועני מאוד – שחי במדינת אותו מלך. והימים ימי חדש ניסן, ומתקרב חג הפסח והצרכים מרובים – ולא היה ליהודי מהיכן לקנות צורכי החג.

אמרה לו אשתו של היהודי – בעלי, היות ששמענו שהמלך נותן ביד רחבה לכל מי שמקבל על עצמו לחפש את הטבעת – לך מיד גם אתה לארמונו של המלך ותצהיר שם שגם אתה מוכן להתמסר לחפש את הטבעת היקרה. היהודי הפשוט והתמים עשה את רצון אשתו והלך לארמון המלך והודיע למלך שמוכן הוא לחפש את הטבעת היקרה.

שמח המלך ומיד העניק ליהודי ביד רחבה – והיהודי חזר לביתו וקנה את כל צורכי החג – והתישב יחד עם בני ביתו לחגוג את ליל הסדר בשמחה גדולה. וכמובן, שהיהודי כבר שכח מהמלך ומהטבעת ומהחיפוש וכו'.

הכומר הערמומי, יועץ המלך ששמו היה דייני – עקב אחרי היהודי והבין בדיוק מה שקרה כאן – ומתוך שהוא גם שונא יהודים – מיד גילה את אוזנו של המלך שהנה היהודי רימה את המלך – לקח את כל הכסף וקנה בו צורכי חג הפסח – ואין לו שום ענין וכונה לחפש את הטבעת האבודה.

המלך, לא השתכנע מיד מדברי הכומר – והלכו שניהם לבית היהודי לראות כיצד הוא מחפש את הטבעת – ואם אכן נכונים דברי הכומר.

עמדו המלך והכומר מחוץ לביתו של היהודי, מציצים מבעד לחלון – שומעים ורואים את היהודי ומשפחתו חוגגים את ליל הסדר ואומרים את הפיוט דיינו.

והיו אלו יהודי גליציה שאינם מבטאים דיינו – אלא דייני. היה בעל הבית שר לבדו את כל השורה "אילו וכו'" – ובני הבית עונים אחריו בקול רם – דייני.

שומע המלך מבעד לחלון – שהיהודי מדבר אל המסובים – וכולם עונים לו דייני – וכך שוב ושוב. והמלך משוכנע היה שהיהודי אכן חוקר ושואל את המסובים לליל הסדר אם יודעים הם היכן נמצאת טבעתו היקרה של המלך – הוא שואל – וכולם עונים דייני שוב ושוב – דייני.

עומדים שם המלך והכומר דייני – וככל שצועקים בני הבית דייני, דייני – התחיל המלך לחשוד ביועצו – ופני הכומר חפו. הזעיק המלך את השומרים ואסר את הכומר – ולאחר שייסרו אותו הודה הכומר דייני שגנב את טבעתו היקרה של המלך – וסופו היה שתלו אותו על העץ.

וליהודי היה כל צרכי הפסח בהרחבה גדולה.

הסיפור השלישי:

היה היה יהודי מאמין, תמים, פשוט – שהתפרנס מהפעלת בית מרזח שחכר מהפריץ המקומי. הפריץ היה מיודד עם היהודי – ופעם אחת כשנפגשו שאל אותו הפריץ – מהיכן באה פרנסתך ?

כמובן, רצה הפריץ לשמוע שהיהודי מחזיק לו טובה שהרי פרנסתו באה ממנו – אלא שהיהודי המאמין התמים השיב ואמר: פרנסתי באה רק מהקב"ה.

לשמע תשובת היהודי הרצין הפריץ, והתחיל לשאול את היהודי שוב ושוב שאלה זו בצורות שונות – וציפה לשמוע בתשובותיו איזה רמז לטובה שמחזיק היהודי לפריץ המשכיר לו את בית המרזח.

ואכן, היהודי היה פשוט מאוד ולא נרמז בשום רמז – ובכל פעם ששאלו הפריץ מאין באה פרנסתך ? – חזר היהודי והדגיש שפרנסתו באה ישירות מהקב"ה – ולא משום מקום אחר חוץ מהקב"ה.

התרגז הפריץ על היהודי ואמר לו – מאחר שאינך יודע מי עושה איתך טובה ונותן לך פרנסה – עליך לעזוב את בית המרזח ולחפש פרנסה אחרת.

ואם כן, היהודי נשאר לגור באותו מקום – אך נאסר עליו להפעיל את בית המרזח – וכך, לפני חג הפסח – מצא עצמו היהודי בלי פרנסה ובלי פרוטה לפורטה – וצורכי החג מרובים.

לפריץ היה אוצר במרתף ביתו – ושם היו הרבה מטבעות זהב יקרי ערך שאותם אהב הפריץ למנות – וכך בכל יום היה הפריץ נכנס לאוצרו – סופר את מטבעותיו באהבה רבה ומצחצח אותם כדי שיאירו הצורות והדמויות המוטבעות ע"ג המטבעות.

הפריץ היה יורק על המטבע – ועם מטלית היה מצחצח את המטבע – כך היתה דרכו של הפריץ לעסוק עם מטבעותיו – דבר יום ביומו.

אותו פריץ היה "מהגדולים אשר בארץ" – ונהג להחזיק בביתו קוף – קוף אמיתי – שאותו היה לוקח לכל מקום שהלך. וכידוע, טבעו של הקוף לחקות את בני האדם הסובבים אותו – וכך לאחר שראה הקוף, פעם אחר פעם, את הפריץ יורד לאוצר, יורק על המטבעות – ואח"כ מצחצח אותן בהנאה רבה. והקוף, הרי הוא רק קוף – וחשב לעצמו שודאי הפריץ אוכל את המטבעות הטעימות והמבריקות. ואכן, פעם אחת ירד הקוף לתוך האוצר – והתחיל לזלול את המטבעות – אכל ואכל עד שנפל והתפגר.

כאשר ירד הפריץ לתוך האוצר – וראה את הקוף המת – מיד התחכם להתנכל ליהודי חוכר בית המרזח. וכך, בערב פסח – שלח הפריץ את משרתו לזרוק את הקוף המת – לתוך ביתו של היהודי. המשרת עשה כמצוות הפריץ ומיד הסתלק משם חושב לעצמו – יהודי חסר דעת – זה חלקך לחג הפסח. תוך כדי שנחת פגר הקוף על רצפת בית היהודי – נקרעה בטן הקוף ומתוכה נשפכו כל מטבעות הזהב. לקח היהודי את מטבעות הזהב וקנה את כל צורכי חג הפסח בשפע רב – ושמח וטוב לב ישב עם בני ביתו לערוך את סדר הפסח.

עם חשכה, התגנב הפריץ לבית היהודי והציץ מחלון הבית לראות כיצד חוגג היהודי את ליל הסדר. והנה רואה הפריץ שולחן מלא כל טוב – הנרות דולקים ואורחים רבים בבית – וכולם נהנים ושרים ושמחים.

הפריץ לא הבין – מהיכן כל השפע הזה ? נכנס הפריץ לבית היהודי ובפשטות שאל את היהודי מהיכן יש לך כל זה ? – והיהודי, שהיה כאמור יהודי תמים לכל דבר – סיפר לפריץ שמישהו עבר וזרק פגר קוף לתוך ביתו – וממנו יצאו מטבעות של זהב – ומהן קנה את כל צרכי החג.

חכך הפריץ בדעתו – והודה ליהודי שאכן צדק באומרו שפרנסתו באה לו ישר מהקב"ה. – וליהודי היה כל צרכי הפסח בהרחבה גדולה.

ואכן, אם כך מקובל מהצדיקים הראשונים – במסורת שעברה דרך כל תלמידי הרבי ר' אלימלך – לספר ג' סיפורים אלו לפני הסדר – וזאת כסגולה לכל צורכי חג הפסח ברווח – ישנו ודאי גם סוד המשתקף בסדר הסיפורים.

ראינו כבר שהסיפור הראשון, הוא סיפורו של הרבי ר' אלימלך – ואילו שאר שני הסיפורים הם סיפורים של יהודים פשוטים.

הסיפור השני מיוחד בזה – שבזכות אשתו באה הפרנסה ליהודי. יהודי טוב שומע בקול אשתו – והייתי יכול לחשוב שהזוג בסיפור זה הם גילגול של אברהם ושרה. אלא שכאן מתנוצץ סדר אחר והוא – ששלושת הסיפורים הם בעצמם כנגד שלושה אבות – אברהם יצחק ויעקב.

חג הפסח חל בחודש האביב – וישנה התעוררות של כל האבות – כאשר האב העיקרי הוא אברהם אבינו – האב המיוחד של חג הפסח.

אביב – אבי"ב הן אותיות א"ב י"ב – א"ב = 3 הם ג' האבות.

י"ב = 12 – הם י"ב – י"ב שבטי י"ה.

אבי"ב = י"ה.

וממילא בפסח, באביב – ישנה התכללות של כל ג' האבות.

הסיפור הראשון – "הרבי אלימלך החסיד והי"ש" – בו מופיע הצדיק בפרוש – הוא כנגד האדם הגדול בענקים – אברהם אבינו. וידוע שתלמידי הרבי ר' אלימלך שבחו והללו אותו – ממש כמו את הבעש"ט. אברהם אבינו הוא גם בחינת אל"י – וגם בחינת מל"ך. בתנ"ך אלימלך – הוא "אלימלך איש נעמי" – ולכן גם קראו לספרו "נועם אלימלך" – ע"ש נעמי ואלימלך.

במסורת הכתובה בספר זה מופיע – שמ"אלימלך איש נעמי" – ועד הרבי ר' אלימלך – לא היה אחד גדול בישראל שנקרא בשם אלימלך. מאלימלך ועד אלימלך – לא קם כאלימלך.

ואם כן, הסיפור של הרבי ר' אלימלך הוא כנגד אברהם אבינו – כך התנוצץ בשעת סיפור ג' הסיפורים.

הסיפור השני – "היהודי, המלך והטבעת והכומר דייני" – הוא סיפורם של היהודי והיהודיה שעיקרו – ללכת למלך ולהשיג את צורכי החג ולשכוח מכל ההתחייבות לחפש את הטבעת. ובזכות התמימות הזאת – הוי' מגלגל הכל לטובה – ובאופן ניסי. ונוסף לזאת – גם הורגים את השונא. ואם כן, זאת ודאי בחינת גבורה – מידתו של יצחק אבינו, ואשתו היא רבקה אמנו – "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו".

הסיפור השלישי – "היהודי, הפריץ והקוף" – הסיפור השלישי הוא התמים מכולם – כאשר היהודי התמים לא נרמז כלל ע"י הפריץ – והוא הבן התם של ליל הסדר. וממילא, סיפור זה הוא כנגד יעקב אבינו "איש תם יושב אהלים" – וכששואלים אותו מי נותן לך את פרנסתך – תמיד תשובתו – פרנסתי באה לי ישירות מהקב"ה – ולא משום גורם אחר.

ויהי רצון שבזכות שלושת הסיפורים – יהיה לכולם ברווח לחג הפסח, ותכף ומיד ממש נזכה כולנו לרכוש גדול בגשמיות וברוחניות – לצאת מיד לקראת מלך המשיח – שיבוא ויתגלה תכף ומיד ממש.

הלכות פסח – קיצור ע"פ פסקי הראשון לציון הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א / הרב ישראל אסולין

ניסן תשע"א

הלכות פסח

על פי פסקי הראשון לציון הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א

 

הכשר כלים

כלים שהשתמשו בהם במשך השנה בחמץ (אפילו פעם אחת) ורוצה להשתמש בהם בפסח, אסור להשתמש בהם מבלי שיכשירם תחילה כדת וכדין, כיוון שהחמץ נבלע בכלים ואינו יוצא מהם אלא על ידי הכשרה. וכפי דרך תשמישו של הכלי במשך השנה כך הוא הכשרו, ש"כבולעו כך פולטו", כלומר, שבאותה הדרך שבלע הכלי את החמץ, באותה דרך גס יפלוט את החמץ שבלוע בו.

 

הגעלה בכלי ראשון- להלן סוגי כלים שהכשרם הוא על ידי הגעלה ב"כלי ראשון",דהינו,שינקה אותם היטב מכל לכלוך, וירתיח סיר גדול על האש(או קומקום חשמלי) ובשעה שהמים רותחים יכניס לתוכם את הכלים:

חצובה-הברזלים שמניחים עליהם את הסירים בשעת הבישול על האש(כמו כן יגעיל את המבערים)ידיות הכלים (לאחר שפירקם), מחבת, מייחם(שחימם על גביו מאכל חמץ), מצקת, סירים (אלומיניום או נירוסטה. ובסיר לחץ יש להגעיל גם את הגומי שבכיסוי הסיר לאחר ניקוי), סכינים.

 

עירוי מכלי ראשון להלן סוגי כלים שהכשרם הוא על ידי "עירוי מכלי ראשון", דהינו, שינקה  אותם היטב, וישפוך עליהם מים רותחים מכלי ראשון (כלומר מסיר שעל האש, או מקומקום חשמלי): בקבוק תינוק (מפלסטיק) כיור (לחומרא), פלאטה חשמלית (או שידליק אותה לשעה קלה.וטוב לצפותה בנייר כסף) צלחות מפלסטיק, שיש המטבח (לחומרא).

 

כלי שני כפות ומזלגות הכשרם על ידי הגעלה ב"כלי שני" דהינו שישפוך מים רותחים מכלי ראשון שעל האש אל תוך כלי אחר, ויכניס לתוך אותו הכלי את הכפות  ואת המזלגות.

 

שטיפה להלן סוגי כלים שהכשרם הוא על ידי שינקה אותם היטב וישטפם במים צוננים מן החמץ המצוי בהם:

ארגז לחם,יעה,כד פלסטיק להחזקת שקיות חלב,כוסות לקידוש ולשתיה קרה,כלי זכוכית למינהם (וראה עוד להלן),כלי לנטילת ידיים,כסאות,מאפרה,מברשת שיניים(וטוב לקנות חדשה)מגש למאכלים,מטאטא,מלחי,מקרר חשמלי,משקל לאוכל,מתלה לכלים ולסכו"ם, סודה סטרים, פותחן, פח אשפה, צידנית, צעצועים ועגלות ילדים (וינקה היטב בין החריצים)שולחן אכילה, שיניים תותבות (וטוב לערות עליהן מים רותחים מכלי ראשון). [ויש לבדוק שאין חמץ בכיסי הבגדים והתיקים של הילדים. ספרים-אינם צריכים בדיקה מחמץ. ואם הם באים במגע עם חמץ, כגון: ברכונים של ברכת המזון, זמירות שבת, ספרי ילדים, יבדקם מחשש חמץ בין הדפים. ואם קשה הדבר, יצניעם יחד עם כלי החמץ וישתמש באחרים.

 

כלי חרס- צלחות העשויות מחרס (פורצלן,פרפורי,)או מצופות בחרס,או עשויות מתערובת חרס, אם השתמש בהן במאכלי חמץ חמים (אפילן פעם אחת), אין מועיל להם הכשר כלל. ואם השתמש בהם לדברים צוננים בלבד,די להם בשטיפה במים.

 

כלי זכוכית כלי זכוכית לכל סוגיהם השונים (דורלקס,פיירקס,אקרופול וכו'.וכן כלי קריסטל), למנהג הספרדים הכשרם הוא על ידי שינקה אותם וישטפם במים מחמץ שדבוק בהם, שכלי זכוכית אינם בולעים ואינם פולטים כלל. והוא הדין בזה לעניין בשר וחלב. (ואם הם נקיים אינם צריכים הכשר כלל). והאשכנזים נוהגים בכלי זכוכית כדין כלי חרס, אך מכל מקום גם הם יכולים להקל להכשיר כלי זכוכית במים רותחים בכלי ראשון (וטוב שיגעילו שלוש פעמים. ולא ישטפום במים צוננים כי על ידי כך יתפוצצו). [וכל זה לענין פסח, אך לעניין בשר וחלב אף למנהג האשכנזים אפשר להשתמש בכלי זכוכית לבשר ולחלב בזה אחר זה.(הליכות עולם ח"א עמ' רפה.)

 

תבנית אפיה תבנית אפיה, סיר של עוגה או פשטידה, מחבת טפלון, אין אפשרות להכשירם לפסח, וצריך לקנות חדשים.

 

מדיח כלים ינקה אותו היטב, ואחר כך יפעיל אותו כשהוא ריק ללא כלים על פעולת הרתחה עם חומרי ניקוי.

 

מיקרוגל יש לנקות היטב, ואחר כך יניח בו קערה עם אמה (אך אקנומיקה גורמת לקלקול) ויפעיל את המכשיר במשך כמה דקות (כשמונה דקות) כדי שירתחו המים שבקערה ויתפזרו האדים בכל חלל המיקרוגל. (וכן יש לנהוג כשרוצים להכשיר המיקרוגל משימוש בשר לחלב, ולהיפך). והרוצה להחמיר יעשה בדרך הנ"ל, וישתמש במיקרוגל בפסח באופן שיניח את המאכל שרוצה לחמם בתוך שקית או קופסה סגורה.

 

תנור אפיה יש לנקותו היטב עד כמה שאפשר משיירי המאכל והזיעה שנצטברו בדפנותיו, וימנע מלהשתמש בו במשך עשרים וארבע שעות (ובדיעבד שניקה ולא המתין 24 שעות, אין לחוש. (ועי' שו"ת תפלה למשה ח"ב סי' ט ). ואחר כך ידליק את התנור במידת החום הגבוהה ביותר למשך כ-50 דקות.

 

כלים שבישל בהם חמץ ואינו מכשירם לפסח, יש להניחם במקום מוצנע בארון, שלא יבא להשתמש בהם בטעות מחמת ההרגל.

 

אם בטעות בשלו בפסח בסיר או במחבת של חמץ, אם עברו עשרים וארבע שעות מאז שהשתמשו בהם לאחרונה בחמץ, בדיעבד אין התבשיל נאסר באכילה.

 

כשרות המאכלים

קטניות- אורז וכל מיני קטניות (אפונה, חומוס ,שעועית, פול,עדשים וכדומה),למנהג הספרדים מותרים באכילה בפסח, ובלבד שיזהרו לברור אותם היטב שלא ימצאו בהם חיטים. ונכון לבדוק את האורז שלוש פעמים. והאשכנזים נוהגים איסור באכילת קטניות. ואישה אשכנזייה שנישאת לספרדי רשאית לאכול אורז ומיני קטניות.

שימורים- מוצרים שבקופסאות שימורים סגורות, שנעשו קודם פסח, ואין בהם חשש תערובת חמץ כלל, אלא שלא הקפידו לשמרם באופן מיוחד שיהיו כשרים לפסח, למנהג הספרדים מותרים באכילה בפסח. והאשכנזים מחמירים בזה. ומה טוב שגם הספרדים יחמירו בזה אם אפשר.

סוכר- סוכר ,מלח ותה, הנמכרים באריזות מיוחדות, מותר להשתמש בהם בפסח, אף שאין עליהם הכשר מיוחד לפסח, מפני שאין דרך לערב בהם חמץ.

 

פיצוחים, תאנים, תבלינים – יש להיזהר שלא לקנות בפסח פיצוחים קלויים מבלי שיש כשרות קפדנית על החנות, משום שמערבים קמח במלח שעליהם. וכן יש להיזהר שלא לקנות תאנים מיובשות, משום שדרך לערבב קמח בסוכר שעליהן (אבל בשאר מיני פרות יבשים אין חשש. וכמובן שצריך לבודקם מחשש תולעים). והאשכנזים מחמירים בזה. כמו כן יש להיזהר שלא לקנות תבלינים ללא הכשר לפסח.

 

מצה עשירה- מנהג הספרדים לאכול בפסח עוגיות הנעשות מקמח הנילוש במי פירות וסוכר ללא מים כלל,וזהו הנקרא "מצה עשירה". והאשכנזים נוהגים להחמיר בזה. ומאחר ודרושה הקפדה ומיומנות רבה בדבר, יש לקנות עוגות ועוגיות כאלו אך ורק מן החברות "פפושדו" או "גטניו", אשר הינן תחת השגחתו של הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף שליט"א.

 

כדורים- טבליות וכדורי הרגעה שאין החיך נהנה מהם,מותר להשתמש בהם בפסח אפילו אם יש בהם תערובת עמילן של חיטה. אך סירופ מתוק או טבליות שהחיך נהנה מהם, אסור להשתמש בהם בפסח, אלא אם כן נתברר שנעשו מעמילן של תירס או תפוחי אדמה. ומה טוב לבקש מהרופא שיתן לו תרופות אשר אינן מכילות חמץ.

 

חומרי ניקוי – חומרי ניקוי, סבונים, משחת נעליים, טבק הרחה, תמרוקים ודברי קוסמטיקה לנשים, אינם צריכים הכשר לפסח, מכיוון שאינם ראויים לאכילה, וכן הוא הדין באודם של נשים ומשחות שיניים. אלא שבאלו מאחר ונכנסים לתוך הפה, כדאי שיהיו כשרים לפסח אם אפשר.

 

בירה וכן וויסקי (לכל סוגיהם) הינם חמץ גמור משום שעשויים משעורים.

 

הקדמה להלכות הכשרת הכלים לפסח / הרב ישראל אסולין שליט"א

מאת הרב ישראל אסולין:

כתוב בבאר היטב (בסימן תס"ט), בשם הרוקח. "לא יאמר כמה טורח פסח" אסור לבן אדם להתלונן על קושי בפסח. וממשיך הרוקח ומביא מהירושלמי, "רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, מה טורח זה". רשע מתלונן שקשה לו להכין לפסח. למעשה הרבה שומעים תלונות שקשה ההכנות לפסח. ומסביר ה"חג יעקב", כי הם יסבירו את הירושלמי שהתכוון דווקא לעבודה דהיינו קרבן פסח. שהיות וזה דאורייתא אסור לדבר נגד. אך מה שאנו מתלוננים על טורח עבודת הנקיון וההכנות, רוב הדברים הם חומרה יתירה וא"כ זה לא מעיקר הדין, וזה לא נכלל בירושלמי בגדר רשע.

בשורות הבאות נשתדל לברר מה החיוב שלנו לעשות בהכנות הנקיון לפסח. בוודאי מי שיש לו הרבה כוח, אולי אפשר לומר שכל המרבה הרי זה משובח. אך אנו צריכים לדעת מה אני חייב לעשות לפסח ומה אינו מן הדין. יכול להיות שאחרי השיעור אף אחד לא ישנה את צורת נקיון הבית, אבל יש 2 אופנים בהכנה לפסח. יש בן אדם כשמכין לפסח ומגיע הפסח, הוא מרגיש שלא עשה מספיק. והוא מגיע לפסח שבור ורצוץ גשמית ונפשית. ואילו בשיעור זה אנו רוצים להסביר מה עיקר החיוב בהכנה לפסח ואז ההרגשה תהיה אחרת בחינת עשיתי יותר ממה שצריך.

במיוחד שיום טוב של פסח זה לא מצוות עשה שהזמן גרמא. יש מצוות שמחה של יום טוב. המ"ב מביא בסימן תקכ"ט שגם נשים חיוב במצוות שמחה. ומה שקורה זה שנשים מגיעות תשושות לחג כי בזבזו את הכוח לדברים שלא חייבים, ועכשיו אין להם את הכוח לדברים שחובה כמו סיפור יציאת מצריים ושתית 4 כוסות.

 

הטעם לאיסור חמץ במשהו.

הנה איסור חמץ בפסח הוא יותר חמור משאר איסורי אכילה שבתורה מכמה סיבות א. אסור לאכול חמץ בפסח. ב. יש בזה חיוב כרת ג. אסור להנות ממנו ד. יש בו חומרא יתרה שלא נמצאת בשום איסור אחר (מלבד בע"ז) שאסור להשאיר חמץ ברשותו במשך כל ימי הפסח אפילו לזמן קצר והמשאיר חמץ עובר בשני לאווין בל יראה ובל ימצא, וגם על מצוות עשה תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב טו).

ובאמת צריך להבין מה נשתנה חמץ בפסח יותר משאר האיסורין שבתורה שהצריכה התורה בדיקה ושרוף וכלה וגם ביטול, והוסיפו חכמים להצריך בדיקה גם בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבולנו, ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל, וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורים שבתורה שאלה זו נשאל הרדב"ז (בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תקמ"ו)

ותשובתו שלא נמצאו בכל האיסורים שבתורה שיצטרפו בו כל ג' התנאים הללו א. איסור הנאה ב. איסור כרת ג. ולא בדילי אנשי כולה שתא, אלא חמץ בלבד. וכיון שיש בו חומרות הללו החמירה בו התורה חומרות יתרות, ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות. אך כתב שם שעל טעם זה יש לו קצת גמגום עיי"ש. הלכך כתב טעם נוסף והוא מה שאמרו חז"ל במדרש כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון עכת"ד.

 

שכרו של הנזהר במשהו חמץ בפסח

הנה מפורסם מה שמביאים בשם האריז"ל שהנזהר ממשהו חמץ בפסח, מובטח לו שא יחטא כל השנה. והמקור לזה הוא בבאר היטב (סימן תמז ססק"א) שהביא וז"ל: "האר"י ז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה", ע"כ. אמנם אין זה הנוסח המדוייק שמופיע בכתבי האריז"ל כפי שכבר העירו הפסוקים והנוסח המדוייק הוא "יועיל לנפשו מאוד כל השנה".

ובזוהר הקדוש (פר' כי תצא דף רפ"ב ע"ב) וז"ל: "ולמהווי נטורין ושמורין מחמץ ושאור בכל שהוא, ומאן דנטר להון מחמץ ושאור גופיא איהו נטיר מיצר הרע לתתא ונשמתא לעילא", עכל"ה. וכן הוא בשו"ת מ ן השמים (לאחד מרבותינו בעלי התוספות, רבנו יעקב ממרוש זצ"ל) ששאל על חמץ בפסח וכו' והשיבו לו שכל המאריך בדקדוקיהן מאריכן לו ימיו ושנותיו.

 

"לא יראה לך" אבל של אחרים אתה רואה

כתוב בפסוק "לא יראה לך חמץ ולא ימצא לך שאור" הגמ' דורשת שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. ז"א מהתורה מספיק שבערב פסח יאמר היהודי, כל החמץ שיש לי ברשותי אני מפקיר אותו כעפרא דארעא. מהתורה הוא צדיק גמור. אך חז"ל אמרו שאם נשאיר את החמץ, גם אם הוא הפקר בתוך הבית שלנו, הרי מתוך הרגל אפשר ח"ו להיכשל. ממילא החמירו חז"ל להוציא את הכל. לעשות בדיקת חמץ, לחפש ולבער הכל מרשותו. בשנים האחרונות התרבה המנהג למכור את החמץ לגוי. [ומדרבנן אסור שהחמץ של הגוי יהיה ברשותי היות ואני רגיל בזה, ולכן המנהג להשכיר לגוי את מקום החמץ], ומעיקר הדין אפילו מדרבנו אין בזה שום איסור. אני יכול למכור הכל לגוי, לסגור את הארון ולכתוב מכור.

אין חיוב לנקות כלים שלא משתמשים בהם

היסוד הוא כך. פעם היו מנקים כל כלי וכלי והיו מגעילים ומשתמשים באותם הכלים של כל השנה גם לפסח. אז באמת היו צריכים להקפיד לפי כל הלכות ההכשרה למרק היטב, להוריד ידיות וכו'. היום אנחנו לא משתמשים עם כלים של כל השנה, ולכן לפי ההלכה אין לי שום חיוב לנקות שום כלי לפסח.

אני יכול לשים את הכלים בארון, ולמכור לגוי לא את הכלי עצמו, כדי שלא יתחייב טבילה כדין כלי של גוי, אלא מוכרים את כל החמץ שדבוק ומחובר לכלי. וזה מותר לכתחילה. תשאלו אותי מה יעשה הגוי עם כל שיירי המזון שדבוקים לכלי? זה לא העסק שלי. ואם תשאלו מה שייך קניין בפירור פה ופירור שם, אלא שאני מצרף את זה לקניין של שאר דברים כמו סבונים, משקאות ודברים שהם חמץ גמור שאני מוכר. א"כ להלכה לא צריך בכלל לנקות אלא לשים בארון ולמכור החמץ לגוי.

יש כאלה שלא שלמים עם עצמם למכור ממש פירורי ושיירי חמץ שאפשר לראות אותם לגוי. יש פתרון גם לזה. כי ברגע שרחצתי את הכלי עם קצת סבון או חומר אחר, ממילא פירורים אלו (מדובר בבית רגיל שלאחר השימוש רוחצים הכלי ובוודאי לא נשאר כזית חמץ דבוק), ממילא הכלי הזה מוגדר כמטונף. ואפילו אם לא נפסל לאכילת כלב שאז בודאי אין חיוב,

וכתב החפץ חיים במשנה ברורה (סימן תמ"ב ס"ק ל"ג), ש"פירורין שהם פחות מכזית ומטונף קצת, לכ"ע אין צריך לבער", ולכן מן הדין אפילו בלי המכירה היה אפשר לצאת ידי חובה, ועתה כשאנו מוכרים אז לכתחילה מותר לסגור את כל הכלים והסירים בארון, ובכך חוסכים לפחות שלושה ימים מעת לעת של עבודה קשה לבני הבית. אין צורך לשבור את הציפורנים ולקרצף שעות ארוכות כל סיר….

 

משקופים ומזוזות- בשעה שרוחצים את הדירה יש להזהר על המזוזות תמיד אחרי פסח יש שאלות ובעיות שהמים פגעו במזוזות, וצריך לשים לב לכך.

 

הלכות סדר ליל פסח / הרב ישראל אסולין

רב בית הכנסת הספרדי שבת אחים במודיעין – הרב ישראל אסולין שליט"א:

מאז ומעולם היה חג הפסח מרכז תשומת לב רבה. בעיקר סביב "ליל הסדר" ערב משפחתי מיוחד, מרגש ורב רושם. המבוגרים והילדים נקראים בו לחוות יחד את חווית הבראשית, תחילתו של העם, יציאתו ממצב של עבדות חסר תקווה, מושפל, מעונה, בניו מומתים ומושלכים אל היאור, ולפתע התערבות אלוקית החושפת את יוצר הבריאה ובעל הבית האמיתי. ומאידך מלמדת על אפסיות האדם, מצרים האימפריה הכבירה באותם זמנים מוכה ומובסת צבאית, כלכלית ומדינית. ובני ישראל יוצאים ביד רמה לחרות עולם.

ג    ג    ג

הפרטים של ליל הסדר מרובים הם מאוד, ועל כן ראינו לנכון על פי בקשת הציבור ללקט את כל ההלכות הדינים והמנהגים של יום זה, נקווה שהדברים הנכתבים כאן יועילו ויהיו לעזר ולתועלת.

 

בברכת חג כשר ושמח

הרב ישראל אסולין

רב בית הכנסת

 

הלכות סדר ערב וליל פסח:

מפני שפרטי הלילה מרובים, ואולי ישכח משהו. חכמים קבעו סדר ללילה זה.

(הסדר המקובל אצלינו מיוחס לרש"י).

מצוות צדקה  לפני הפסח

א. בימים קדושים אלה אשר לפני החג יזרז אדם את עצמו בקיום מצוות צדקה ביתר שאת ולא יתעסק רק בעניני ביתו להרבות בכסות ובמאכלים נאים וישכח את העניים והמשפחות הנצרכות.

ב. וישים נגד עיניו מה שכתב בספר הזוהר הק' [פר' בראשית] בגודל עונשו של המונע עצמו ממצות צדקה בימים אלה וזה לשונו: פתח רבי שמעון ואמר: כל מי ששמח במועדים אלה ואינו נותן חלק גם לקב"ה ההוא רע עין שטן שונא בא ומקטרג עליו ומוציא אותו מן העולם וכמה צרות הוא מביא עליו. כי חלקו של הקב"ה הוא מה שמשמח את העני כפי יכולתו, כי בימים אלו בא הקב"ה לראות את הכלים השבורים שלו[=העניים], ורואה שאין להם במה לשמוח ובוכה עליהם וכו' ואותו מקטרג תובע רשות לרדוף אחרי אותו בן אדם [שלא נתן משלו לעני] וכו'

ג. סימן יפה מצאו חכמים למצוות צדקה בפסח, כי בתורה כתוב "מצת" חסר וא"ו ובראשי תיבות היא רומזת צדקה תציל ממות.

 

דיני הבדיקה

א. אור לארבעה עשר (השנה זה ביום ראשון) ליל י"ד בניסן, בודקים את החמץ לאור הנר בכל מקום שרגיל להיות שם חמץ.

ב. נוהגים להניח לפני הבדיקה עשרה פתיתי לחם בפינות הבית עטופים בנייר ושאין כזית בכל אחד מהם, ושאינם ניתנים לפירור. והבודק מחזר אחריהם, וכן אחר החמץ שבביתו.

ג. לפני הבדיקה יברך בא"ה אמ"ה  אקב"ו "על ביעור חמץ" וצריך לכוון בברכה זו גם על שריפת חמץ שיעשה מחר.

 

דיני ערב פסח

א. ערב פסח אסור בעשיית מלאכה אחר חצות היום ומצווה להתרחץ, להסתפר ולגזוז ציפורניו קודם חצות.

ב. אסור לאכול מצה (שנילושה במים) בערב פסח.

ג. הבכורים מתענים תענית בכורות בערב פסח, ומשום טורח התענית הקילו למי שמשתתף בסיום מסכת או סעודת מצווה שטועם ממנה ונפטר מתענית.

ד. אם שכח למכור לגוי חמצו או תערובת חמץ ישאל ללא דיחוי את הרב כיצד עליו לנהוג.

ה. צריך להזהר לבדוק הירקות מן התולעים, ובטרם לכתו לבית הכנסת יערוך שולחנו לכבוד ליל הסדר ויכין מקום ישיבתו.

קדש:

–          יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום כדי שכשיבוא לביתו יקדש מיד אחרי צאת הכוכבים

–          גם אנשים וגם הנשים חייבים בארבע כוסות.

–          מצווה לתת יין לפני התינוקות שהגיעו לחינוך (גיל 6) וכן לתת להם מיני מתיקה כדי שלא ישנו ויראו וישאלו.

–          ההסיבה צריכה להיות לצד שמאל. ואפילו איטר יד יסב על צד שמאל.

–          מצווה לקדש על יין אדום זכר לדם.

–          אפילו מי ששונא יין או שהיין מזיקו, ישתדל לשתות ארבע כוסות מיין צימוקים או מיץ ענבים טהור.

–          אם על ידי שתית יין מכל המינים שהוזכרו יבוא לידי חולי פנימי או יפול למשכב פטור.

–          שיעור הכוס, רביעית. שהוא: 86 גרם ( ולחזו"א 150 גרם).

–          ישתה לכתחילה את כל הכוס, ואם שתה רובו יצא. ואם היא כוס גדולה די שישתה רביעית כשהיא רוב הכוס.

–          צריך להזהר לשתות הרביעית בפעם אחת.

–          השומע קידוש צריך לכוון לצאת והמשמיע צריך לכוון להוציא.

–          סדר הקידוש: יין – קידוש – זמן(שהחיינו).

–          ישתה כוס הקידוש בהסיבה ואין צריך לברך ברכה אחרונה לאחר שתיתו.

ורחץ:

–          נוטל ידיו כדין נטילת ידים בשביל פת, בכלי. אבל בלי ברכה, שכל דבר שטיבולו במשקה טעון נטילה בלי ברכה.


כרפס:

–          יקח פחות מכזית כרפס, הבדוק מן התולעים. ועדיף שיקח מקלח הכרפס.

–          אם אינו מוצא כרפס יכול לקחת משאר ירקות.

–          יטבלנו בחומץ או במי מלח ויברך עליו בורא פרי האדמה.

–          בברכה זו יכוון לפטור את המרור (החסה).

–          אכילת כרפס אינה צריכה הסיבה, אבל אם רוצה לאכול בהסיבה יכול.

–          אין לאכול כזית כרפס כי על ידי זה הוא נכנס לספק ברכה אחרונה. ואם אכל כזית לא יברך ברכה אחרונה כי ספק ברכות להקל.

יחץ:

–          מן השלוש מצות המונחות לפניו יקח את המצה האמצעית ויבצענה לשתיים את החלק הקטן יניח בין שתי המצות השלימות והחלק הגדול ישמור לאפיקומן.

מגיד:

–          מגביע הקערה וכל מה שבתוכה, (ויש נוהגים להעביר אותה על ראש המסובין ואומרים בבהילו יצאנו ממצרים).

–          מתחיל לספר ביציאת מצרים (הגדה). וכל המרבה הרי זה משובח. [קורא מהא לחמא עד ב"א גאל ישראל].

–          אף הנשים חייבות בסיפור יציאת מצריים. ואם אינם יודעות לקרא יכולות לצאת ידי חובתן על ידי השמיעה, אבל אם אינן מבינות צריך לתרגם להם.

–          מוזגים כוס שניה לפני מה נשתנה, והבן שואל מה נשתנה. ואם אין בן, אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, וקוראים את ההגדה בשמחה ובטוב לבב.

–          אסור להפסיק בדבור באמצע ההגדה, אם לא לצורך גדול.

–          כשמזכירים המכות נוהגים לשפוך קצת יין כנגד כל מכה.

–          כשמגיע ל"מצה זו" מגביה את המצה להראותה למסובין.

–          כשמגיע ל"מרור זה" מגביה ג"כ את המרור כדי להראותו למסובין.

–          אבל כשמגיע לפסח זה לא יגביה כדי להראות את הזרוע.

–          כשגומר את ההגדה מברך אשר גאלנו וכו' עד גאל ישראל ושותה כוס שניה בהסיבה על צד שמאל, בלי ברכה תחילה וסוף.

רחצה:

–          יטול ידיו בכלי כדת, ויברך על נטילת ידים.

מוציא:

–          יקח המצות כסדר שהינחם הפרוסה בין השלימות ויברך המוציא לחם מן הארץ.

מצה:

–          לאחר שבירך המוציא, יוריד המצא השלישית מידיו, ונשאר בידו רק העליונה וחצי השניה ומברך: "אקב"ו על אכילת מצה" ובוצע את השלימה העליונה ומן הפרוסה – משתיהם, כזית מכל אחת, ויאכלנה בהסיבה ביחד. [ושיעור כזית הוא כ-30 גרם].

–          אם אינו יכול לאכול את שני הכזיתים ביחד אוכל את הכזית של המצה העליונה, ואחר כך של הפרוסה. ובדיעבד אם אכל רק כזית אחד יצא.

–          אוכל אותם כדרך שהוא רגיל לאכול, רק יזהר שלא ישהה באכילתו יותר מארבע דקות. [וי"א ב2 דקות].

–          צריך לכוון שהוא מקיים מצוות אכילת מצה.

–          צריך להסב כשאוכל את המוציא.

–          צריך ללעוס את המצה יפה ואח"כ לבלוע אותה, ויזהר שלא יבלע בלי לעיסה. אבל אם בכ"ז בלע יצא יד"ח.

–          אסור לאכול עוד מאכל אחר עם המצה של המוציא כדי להעבירה ביתר קלות.

–          זמן אכילת מצה ומרור לכתחילה עד חצות הלילה. [ושנה זו תשס"ג עד –

מרור:

–          יקח כזית מרור ויטבילנה בחרוסת ויברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור ויאכלנו בלי הסיבה.

–          יוצאים יד"ח בחזרת (חסה) שהיא עיקר המצווה ואם אין לו יכול לקחת ירקות מרים במקום חזרת.

–          אין יוצאים יד"ח במרור כבוש שלוק או מבושל.

כורך:

–          יקח כזית מצה מן המצה התחתונה וכורכה עם כזית מרור, טובלה בחרוסת, ואומר: "זכר למקדש כהלל הזקן וכו'", ואוכלם ביחד בהסיבה.

שולחן עורך:

–          יערוך שולחנו ויסעד ליבו כיד ה' הטובה עליו.

–          לא ימלא כרסו הרבה כדי שיוכל לאכול כזית מצה של אפיקומן לתיאבון.

–          יש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר צלי בליל ראשון של פסח.


צפון:

–          אחר שגמרו את כל הסעודה אוכלים כזית מהמצה השמורה לאפיקומן.

–          קודם שאוכל אפיקומן אומר: "זכר לקורבן פסח הנאכל על השבע". ואוכלו בהסיבה.

–          אם היה שבע כ"כ עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, ולכן צריך להזהר בזמן הסעודה שלא יאכל יותר מדי.

–          יזהר לאכול את האפיקומן לפני חצות, ובדיעבד אפילו אכלו אחר חצות יצא ידי חובה.

–          אסור לאכול שום דבר אחֵר אחרי האפיקומן כדי שישאר טעם המצה בפיו. אבל מותר לשתות מים. [מלבד שתי הכוסות שאחרי ברכת המזון].

ברך:

–          יטול ידיו למים אחרונים, ישטוף הכוס וידיח אותו אפילו הוא נקי, ויברך ברכת המזון.

–          בברכת המזון אומר יעלה ויבא.

–          אפילו נזכר בהלל שלא אמר יעלה ויבא בברכת המזון חוזר ומברך ברכת המזון על הכוס.

–          כשגומר ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן ושותה כוס שלישית בהסיבה.

–          אין לשתות יין בין כוס שלישית לכוס רביעית.

הלל:

–          אומר הלל בשמחה ובהתלהבות, להודות לה' על הניסים שעשה ועושה עמנו בכל זמן.

–          ממלא כוס רביעית ומתחיל לאמר "שפוך חמתך על הגויים".

–          גומר את ההלל ומתחיל "נשמת" עד הסוף, ושותה כוס רביעי בהסיבה, בלי ברכה תחילה. ואח"כ מברך ברכה אחרונה על היין (על הגפן).

נרצה:

–          אם עשה כך ה' ירצה אותו, ובזכות זה ה' יגאלנו גאולה שלימה.

–          מצווה שיספרו ביציאת מצרים כפי יכולתו. וכן יש נוהגים לומר כמה פיוטים אחרי שמסימים. כגון: חד גדיא(ויש בו סודות גדולים). וכן אחד מי יודע. ועוד.