פרשות תזריע מצורע – המבטל עונג מגיע לנגע / הרב ישראל אסולין

בס"ד                                                                                                                                              מצורע תשע"א

 

חידוש גדול של הזוהר הקדוש:

המבטל מצוות ענג שבת בג' סעודות

נהפך אצלו ענ"ג לצירוף נג"ע צרעת

 

בפרשת תזריע כתוב (יג מו): "כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". ופירש רש"י: "מחוץ למחנה, חוץ לג' מחנות". ומקור הדבר בגמרא (פסחים סז.): "בדד ישב, לבדו ישב, שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו". ומפרש רש"י: "שכל הטמאין אין משתלחין אלא מן העזרה לבדה [שהיא מחנה כהונה], חוץ מזב ובעל קרי שמשתלחין אף מהר הבית [שהיא מחנה לויה], ומצורע משתלח אף ממחנה ישראל דהיינו כל העיר". וצריך ביאור להבין ענין גירוש המצורע מכל ג' מחנות כהונה לויה וישראל.

זאת ועוד ראוי להתבונן במה ששנינו במשנה (נגעים פ"א מ"א): "מראות נגעים שנים שהן ארבעה". ומבואר במדרש תנחומא (פרשת תזריע סימן יא) וכן הוא במדרש (ויק"ר טו ט) כי ד' מראות נגעים הם כנגד ד' גלויות: "שאת זו בבל… ספחת זו מלכות מדי… בהרת זו מלכות יון… והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות אדום". וצריך להבין מדוע נענש המצורע בד' מראות נגעים כנגד ד' הגליות.

נג"ע צרעת עונש על ביטול ענ"ג שבת

נקדים מה שהביא ב"פרי צדיק" להגה"ק רבי צדוק הכהן זי"ע (פרשת תזריע אות א וב') חידוש גדול בשם הזוהר הקדוש (פרשת עקב רעג.), כי "נגע" צרעת בא כעונש על שלא קיים מצות "ענג" שבת באכילת שלש סעודות בשבת, ועל ידי זה נהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע, והנה דברי הזוהר בלשון קדשו:

"למיכל תלת סעודתין בשבת, כמה דאוקמוה רבנן דמתניתין, דאמר חד מינייהו (שבת קיח.) יהא חלקי עם גומרי שלש סעודות בשבת… ורזא דענג (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומאן דלא מקיים לון, ואית ליה רשו לקיימן, אתהפך ליה לנגע צרעת".

בתרגום ללשון קודש: "לאכול שלש סעודות בשבת, כמו שאמרו חכמי המשנה, שאמר אחד מהם (שבת קיח:) יהי חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת… וסוד של ענג (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומי שלא מקיים אותן ויש לו אפשרות לקיימן, מתהפך לו לנגע צרעת".

פירוש, מצות ענג שבת שנלמד מהכתוב (ישעיה נח יג): "וקראת לשבת ענג", הרמז בזה כי ענ"ג נוטריקון ג' בחינות ע'דן נ'הר ג'ן, שנזכרו בכתוב: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", וכנגד ג' בחינות אלו תיקנו לאכול שלש סעודות בשבת. וכן מבואר בזוהר הקדוש (פרשת בראשית כו.): "אז תתענג על ה', בענג דאיהו ע' עדן, נ' נהר, ג' גן".

ומוסיף הזוהר כי מי שאינו מקיים בשבת מצות ענג שבת בג' בחינות ענ"ג- ע'דן נ'הר ג'ן, נהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע ועל ידי זה יש לו "נגע צרעת". וכן מבואר בתיקוני זוהר (הקדמה יב.): "ענ"ג שבת בהפוכא נג"ע, מאן דאית ליה ולא מקיים ליה, אתהפך ליה לנג"ע צרעת". וכן מבואר עוד (שם תיקון יא נח.): "ומאן דאית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד, אתהפך ליה ענג לנגע צרעת, וחריב ביתיה וממוניה".

ונראה כי זהו המקור למה שכתב ב"מטה משה" (דיני שבת והלכותיה סימן תד): "ומי שמענג אותו כראוי זוכה להתעדן בגן עדן, וזהו ענ"ג ראשי תיבות ע'דן נ'הר ג'ן כדכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, אבל מי שאינו מענגו נהפך מענ"ג לנג"ע דאותיות זה כאותיות זה, רצוני לומר מי שאינו רוצה להתעדן בעדן נהר גן, אז נופל בגיהנם ביד נגעי בני אדם, אשר הן המה המשחיתים, אשר עליהם נאמר (תהלים צא י( ונגע לא יקרב באהליך, אבל המענגו זוכה וניצול מנגע, ומתהפך מנגע לענג הוא ע'דן נ'הר ג'ן, ומתענג ברב טוב הצפון לצדיקים".

אלא שעדיין מוטלת עלינו חובת ההתבוננות, מדוע המבטל ג' סעודות שבת שהן בבחינת ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, נענש בעונש כל כך קשה שנהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע, עד כדי כך שמגרשים אותו מג' מחנות כהונה לויה וישראל. זאת עוד צריך להבין, מהו ביאור המהות של ג' בחינות ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, אשר כנגדם צריך לאכול שלש סעודות בשבת, כדי שנוכל להשכיל ולהבין מזה מדוע הפוגם בהם נענש בנגע צרעת.

התורה היא בבחינת ממוצע לקשר בין קוב"ה עם ישראל

ונראה לבאר כל זה על פי הידוע מאמר הזוהר הקדוש (פרשת אחרי עג.): "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל". פירוש ג' מדריגות הן מתקשרות זו עם זו, הקב"ה התורה וישראל. ויש ללמוד הביאור על כך מספרים הקדושים, כי התורה היא בבחינת ממוצע המקשרת ומחברת בין ישראל שבארץ להקב"ה אביהם שבשמים, כמו שכתב ב"שפת אמת" (פרשת קדושים שנת תרנ"ז): "כי התורה ממוצע בין קדושת הקב"ה לקדושת בני ישראל, כי התורה יש בה חלק הנותן וחלק המקבלים".

ויש להרחיב בביאור דבריו הקדושים, על פי מה שכתב ה"בני יששכר" (סיון מאמר ו אות ב) בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע, [נדפס בספר "אמרי פנחס" החדש פרשת חקת סימן ש"מ, ומקור הדבר ב"עץ חיים" לרבינו האריז"ל שער מב פ"א מ"ת], כי בכל דבר שבעולם יש ממוצע המקשר בין שני הקצוות, בין בעל חי ובין אדם המדבר הממוצע הוא הקוף, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה הממוצע הוא הקרי והכתיב שבתורה, בין שבת לחול הממוצע הוא תוספת שבת, בין ישראל לאומות העולם הממוצע הוא נשמת גרים.

אמנם לפי זה צריך ביאור מהו הממוצע המקשר בין הקב"ה לבין האדם, שהרי הקב"ה הוא מהות רוחני למעלה מכל השגות אנוש ומכל מקרי הגוף, ואילו אדם בשר ודם הוא קרוץ מחומר החי בעולם הזה החומרי והגשמי, הנה כי כן איך יתקשר האדם החומרי עם הקב"ה הרוחני. אך לפי האמור הביאור בזה, כי אכן מטעם זה נתן לנו הקב"ה את תורתו שהיא בבחינת ממוצע, כדי שיעסקו ישראל בתורה ועל ידי זה יתקשרו עם אביהם שבשמים.

והנה כלל גדול הוא שהממוצע בהיותו מקשר בין שני הקצוות, לכן הוא צריך לכלול בתוכו תכונות משני הקצוות גם יחד, כי רק על ידי זה הוא יוכל לקשר בין הרחוקים, ולכן גם התורה בהיותה בבחינת ממוצע לקשר בין הקב"ה לישראל, הרי היא כלולה משניהם גם יחד, כי תורה שבכתב היא מה שנתן לנו הקב"ה בהר סיני, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע כי הן הן הדברים שדיבר הקב"ה אל משה בהר סיני.

ואילו תורה שבעל פה היא מה שנתייגעו חכמי התורה בעולם הזה, לברר וללבן את רצון הקב"ה הנעלם וסתום בתורה שבכתב, על כן התורה שיש בה שני חלקים תורה שבכתב מצד הקב"ה נותן התורה ותורה שבעל פה מצד ישראל מקבלי התורה, יש לה את הכח להיות בבחינת ממוצע לקשר בין שני הקצוות, בין הקב"ה לישראל שבשמים.

וזהו ביאור המאמר (גיטין ס:): "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". הנה כי כן זהו ביאור מאמר הזוהר הקדוש: "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל". כי "אורייתא" שהיא התורה מקשרת בין קוב"ה לישראל ביחודא שלים.

שלש סעודות שבת כנגד קוב"ה אורייתא וישראל

והנה כאשר נתבונן נראה כי בשבת קודש נוצר הקשר הנפלא בין ג' קשרים אלו קוב"ה אורייתא וישראל, שהרי מבואר בגמרא (שבת פו:): "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל". נמצא לפי זה כי בשבת זכו ישראל להתקשר עם הקב"ה על ידי התורה, מעתה יש לומר כי מטעם זה מצוה לאכול שלש סעודות בשבת, כנגד ג' בחינות אלו קוב"ה אורייתא וישראל שנתקשרו בשבת.

יומתק להבין בזה מה שפירשו בפיוט אתקינו סעודתא (ליל שבת קודש) שיסד רבינו האריז"ל: "בווין תתקטר", על פי מאמר הזוהר הנזכר: "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל". ויש לומר שכל השלשה קוב"ה אורייתא וישראל רמוזים באות ו' במילוי שהיא נכתבת בג' אופנים: במילוי א' כזה וא"ו, במילוי י' כזה וי"ו, רק בשני ווי"ן כזה ו"ו.

והנה המילוי הראשון וא"ו בגימטריא אח"ד, רומז על הקב"ה שהוא "אחד" יחיד ומיוחד, המילוי השני וי"ו בגימטריא כ"ב רומז על התורה שכלולה מכ"ב אותיות הא"ב, המילוי השלישי ו"ו בגימטריא י"ב רומז על כלל ישראל המורכב מי"ב שבטים. הרי לפנינו ג' בחינות קוב"ה אורייתא וישראל המתקשרים יחדיו באות ו' בשלשה מילואיה. וזהו שרמז האריז"ל: "בווין", בשלשה מילויים של הווי"ן שרומזים על קוב"ה אורייתא וישראל, "תתקטר" יתקשרו להיות לאחדים בלי שום פירוד עכדה"ק.

אמנם עדיין צריך ביאור, מהו הענין הקשר בין שלשה ווי"ן שהם כנגד קוב"ה אורייתא וישראל לשבת קודש, אך לפי האמור הביאור בזה, כי על ידי שנתן הקב"ה את התורה לישראל בשבת קודש נתקשר קוב"ה אורייתא וישראל, על כן מוטלת החובה עלינו בכל שבת קודש: "בווי"ן תתקטר", לקשר ג' ווי"ן שהם כנגד קוב"ה אורייתא וישראל.

"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן"

על פי האמור יפתח לנו פתח להבין דברי הזוהר הקדוש, כי ג' סעודות שבת הם כנגד ג' בחינת ענ"גע'דן נ'הר ג'ן, על פי מה שכתב ב"תורת משה" להאלשיך הקדוש (פרשת בראשית ד"ה ונהר יוצא) לפרש הכתוב (בראשית ב י): "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". וזה לשון קדשו:

"אמרו רבותינו ז"ל (ב"ר טז ז) כי ארבעה ראשים אלו ארבעה גליות, שם האחד פישון, זה מלך בבל… גיחון הוא מדי, חדקל הוא יון, שהיתה חדה וקלה בגזירותיה, והרביעי הוא פרת הוא אדום שהפרה והצירה לפניו. והנה אין נראה פה ייחס אל המלכיות.

ואפשר לדבריהם יהיה רמז הפסוק, ונהר השפע לקיים העולם יוצא מעדן, הוא המתעדן על דברי תורה של עץ החיים הנזכר… ואמר כי נהר השפע יוצא מהמתעדן על דברי תורה, להשקות את הגן אלו ישראל כמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה ו ו) על דודי ירד לגנו.

אמנם כאשר ומשם יפרד, שיתפרד העם מן התורה, שהוא עון ביטול תורה, אז והיה לארבעה ראשים הם ארבעה גליות, כמו שאמרו ז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) שלא גלו אלא על ביטול התורה, שויתר הקב"ה על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על ביטול תורה".

עדן נהר גן קוב"ה אורייתא וישראל

אמנם כדרכה של תורה הנדרשת בשבעים פנים, יש לומר כי ג' בחינות שנזכרו בכתוב: עדן, נהר, גן הם כנגד ג' הקשרים קוב"ה אורייתא וישראל, הא כיצד, "עדן" הגבוה מכולם הוא הקב"ה, כמו שכתב ב"קדושת לוי" (פרשת בראשית ד"ה ונהר יוצא) כי "עדן" הוא הקב"ה שנתן את התורה לעמו ישראל להתעדן ולהתענג בעסקם בתורה ובקיום מצוותיו.

"נהר" היא התורה הקדושה שנמשלה למים כמבואר בגמרא (ב"ק יז.): "אין מים אלא תורה", לכן "נהר" שזורמים בו מים הוא רמז על התורה שמתפשטת כנהר, על דרך שמצינו בגמרא (חולין יח:): "נהרא נהרא ופשטיה". "גן" אלו ישראל שנקראים גן, כדברי האלשיך הקדוש שהבאנו: "להשקות את הגן אלו ישראל, כמו שאמרו ז"ל על דודי ירד לגנו".

הנה כי כן זהו פירוש הכתוב: "ונהר" שהוא אור התורה, "יוצא מעדן" מחכמתו של הקב"ה העדן העליון, כדי "להשקות את הגן", להשקות את הצאן קדשים אלו ישראל, אולם מזהיר הכתוב: "ומשם יפרד", אם יפרד ח"ו הגן שהם ישראל מהנהר שהיא התורה, כי אז "והיה לארבעה ראשים", יגלו מארץ ישראל לארבע הגלויות שהן עונש על ביטול תורה.

מעתה זכינו להבין מעט מזעיר דברי הזוהר הקדוש, כי ג' סעודות שבת בבחינת ענ"ג הן כנגד ג' בחינות ע'דן נ'הר ג'ן, שהרי הטעם שצריך לאכול ג' סעודות שבת, הוא כנגד ג' קשרים שנתקשרו בשבת קוב"ה אורייתא וישראל, ולפי מה שנתבאר הרי הם מכוונים כנגד ג' בחינות עדן, נהר, גן, שהם קוב"ה אורייתא וישראל.

יומתק להבין בזה המאמר בספר יצירה (פ"ב מ"ד): "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע". על פי מה ששנינו בגמרא (קידושין ל:): "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין". הביאור בזה, כי כאשר איש ישראל עוסק בתורה, התורה היא בבחינת ממוצע לקשר בין הקב"ה לישראל, ועל ידי זה נשלם החוט המשולש קוב"ה אורייתא וישראל, ואז אין היצר הרע שולט בו בבחינת (קהלת ד יב): "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".

וכבר נתבאר כי החוט המשולש קוב"ה אורייתא וישראל הוא בבחינת ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, הנה כי כן זהו ביאור המאמר: "אין בטובה למעלה מענג", כי המייחד ג' היחודים של ע'דן נ'הר ג'ן – קוב"ה אורייתא וישראל, הרי הוא דבוק בה' מקור החיים, אולם אם אינו עוסק בתורה וגורם להפריד ח"ו בין הקב"ה לישראל, הרי הוא מהפך ענ"ג לצירוף נג"ע כי היצר הרע שולט בו, ועל כך נאמר: "ואין ברעה למטה מנגע".

המצורע פגם בג' קשרים קוב"ה אורייתא וישראל

בדרך זו במסילה נעלה לבאר מה שלמדנו מדברי הזוהר הקדוש, כי מי שאינו מקיים בשבת מצות ענג שבת בג' בחינות ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, נהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע ועל ידי זה יש לו "נגע צרעת", על פי מאמר חכמינו ז"ל במדרש (ויק"ר טז ד):

"זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך… רמ"ח איברים יש בו באדם, מהם רבוצין מהן זקופין, ולשון זה נתון בין שני לחיים, ואמת המים עוברת תחתיו, ומכופל כמה כפולות, בא וראה כמה שריפות הוא שורף, אלו היה זקוף ועומד על אחת כמה וכמה, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע".

ביאור המדרש הוא על פי הידוע כי צרעת באה על לשון הרע, כמבואר בגמרא (ערכין טו:): "כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו". וזהו שמפרש המדרש לשון הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע", עסק התורה של המצורע יש לה הויה וחשיבות רק "ביום טהרתו", אחרי שנטהר מצרעתו מהפגם של לשון הרע, אבל כל זמן שלא נטהר מהפגם של לשון הרע, עליו הכתוב אומר: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי".

ויש לבאר ענין זה ביתר שאת על פי מה ששנינו בירושלמי (ברכות ח.) כי רבי שמעון בר יוחאי אמר, אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל, הייתי מבקש מהקב"ה שיברא לאדם ב' פיות, פה אחד לעסוק בה בתורה ופה אחד לעסוק בשאר צרכי הגוף, והיינו כי הפה שאיש ישראל עוסק בה בתורה צריכה להיות נקי וטהור בלי שום פגם.

אבל אם ח"ו פגם וטימא את פיו לדבר בה לשון הרע ורכילות, איך ישתמש בה אחר כך לדבר דברי תורה לה'. וזהו שסיים המדרש: "לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע". כלומר "תורת המצורע" – התורה שעסק בה אין לה תיקון כי אם "ביום טהרתו", רק אחרי שנטהר מפגם הדיבור בתשובה שלימה.

וביתר עמקות הביאור בזה, כי מאחר שהתורה היא ממוצע לקשר בין הקב"ה לישראל, שעל ידי זה נשלם החוט המשולש של קוב"ה אורייתא וישראל, נמצא כי המבחן לדעת אם איש ישראל עסק בתורה כראוי לשמה, הוא לראות אם הוא התקשר על ידי עסק התורה באהבה גדולה להקב"ה למעלה ולכלל ישראל למטה, אבל אם הוא מדבר לשון הרע ורכילות על איש ישראל, הרי זו הוכחה ברורה שלא עסק בתורה כראוי, לכן חסר לו האמצעי המקשר בין קוב"ה לישראל, ועליו הכתוב אומר: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי".

ג' מחנות כנגד קוב"ה אורייתא וישראל

הנה כי כן יאיר לנו להבין דברי הזוהר הקדוש, כי מי שאינו מקיים בשבת מצות ענג שבת בג' בחינות ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, נהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע ועל ידי זה יש לו "נגע צרעת", הביאור בזה כי ג' סעודות שבת הן בבחינת ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן, שהם מכוונים כנגד היחוד של קוב"ה אורייתא וישראל, אבל מי שאינו אוכל ג' סעודות בשבת נהפך לו ענ"ג לצירוף נג"ע, כי היצר הרע שהוא "נגע צרעת" שולט בו.

על פי האמור יומתק להבין מה שצוה הקב"ה לגרש את המצורע מג' מחנות, כי כאשר נתבונן נראה שג' מחנות כהונה לויה ישראל, הן כנגד ג' בחינות אורייתא קוב"ה וישראל, "מחנה כהונה" היא כנגד "קוב"ה" כמבואר בגמרא (יומא יט.): "הני כהני שלוחא דרחמנא נינהו, דאי אמרת שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי". ומכיון שהם שלוחים של הקב"ה, הרי הם כביכול כמותו בבחינת (ברכות לד:): "שלוחו של אדם כמותו".

"מחנה לויה" היא כנגד "אורייתא" שהיא התורה, כמו שבירך משה רבינו את שבט לוי (דברים לג י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". ואילו "מחנה ישראל" היא כנגד "ישראל". לכן מגרשים את המצורע מכל השלש מחנות, כי מאחר שפגם בחוט המשולש קוב"ה אורייתא וישראל, ראוי שיגורש משלש מחנות המכוונות כנגד שלש אלה.

כיון שבאנו לידי כך ירווח לנו להבין, מדוע העונש של "נגע צרעת" הוא ארבעה מראות נגעים כנגד ד' הגליות, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". וכבר למדנו הפירוש על כך מהאלשיך הקדוש: "ומשם יפרד", הנפרד מדברי תורה שנרמז בג' בחינת עדן נהר גן, הרי הוא גורם בזה: "והיה לארבעה ראשים", לעורר את ד' הגליות, על כן המצורע שהפך ענ"ג – ע'דן נ'הר ג'ן לצירוף נג"ע, נענש בנגע צרעת בד' מראות נגעים שהם כנגד ד' הגליות.

בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? האם אלו מילים נרדפות או שמרמזות על קשר עמוק יותר?

מובא בהגדה של פסח:

..ויוצאנו השם ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח. אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שנאמר, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני השם..

מכאן לומדים שהקב"ה כביכול בעצמו עשה את השפטים במצרים, כתוב בהגדה – בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? אם לא מדקדקים במילים – נראה בעיברית מודרנית שזהו "ביטוי", כבודו ועצמו – זאת אומרת הוא ולא אחר. כמו שכתוב לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח.

מהו כבודו של אדם ומהו עצמו? אם אדם טורח ומגיע בכבודו ובעצמו, מדוע כתובות שתי מילים? מדוע לא מספיק שיהיה כתוב שהוא מגיע בעצמו?

פירוש מעניין נמצא בהגדה של פסח של האריז"ל – כותב רבי נתן שפירא הירושלמי בהגדה של פסח של האריז"ל :"..וז"ש "אני הוא", מלכות של הז"א שהוא הא"ס הוא העיקר ולא אחר. והוא הוא שהוצאנו ממצרים בכבודו. שהם הספירות שהם נקראים כבוד שלו. כמ"ש ז"ל (שבת קיג,א) "פלוני קארי למאני מכבדותי", שהמלבושים מכבדים את האדם והוא מכבד אותם. ז"ש "אלא הקב"ה בכבודו" שהן המלבושים שלו שהם הספירות, "ובעצמו" שהוא עצמותו שהוא הארתו שהוא נשמה להם, ונתן כח הנשמה להגוף שהם הספירות כדי להוציא את ישראל ממצרים. כך יזכו אותנו לראות אותה ההארה במהרה בימינו, שיוציאנו מהגלות הזה וישלח לנו משיחנו אמן סלה. "

זאת אומרת שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים על ידי "כבודו", שזה דבר אחד ועל ידי "עצמו" שהוא דבר אחר. מבואר כאן שכבודו – אלו המלבושים שלו. הכבוד הוא מלבוש של האדם. במקרה שלנו – כבודו, הן הספירות. הנהגות השם בעולם – חסד,גבורה,תפארת וכיוב'. הספירות הן ההנהגות, הביטוי של התגלות השם יתברך בעולם. ועצמו – זאת עצמותו יתברך, בה אין לנו תפיסה ונגיעה. זה כביכול הפנימיות, או המקור העמוק. אם כן – מדוע מופיעים שניהם? אפשר להבין מכך שאם היה כתוב רק כבודו, היינו יכולים להסיק שאומנם זה לא מלאך אבל חס ושלום אולי הספירות הן כוחות נפרדים? ואז שוב לא היה הקב"ה ישירות מציל אותנו אלא היה משתמש בכח חיצוני נוסף ונפרד. ואם היה מופיע רק "עצמו" – אפשר היה להגיע לטעות ולסבור שאותם הכוחות למעשה שהוציאו את עם ישראל ממצרים הם עצמותו יתברך. אפשר היה להסיק שהגילוי זה העצם.

לכן מבואר לנו – בכבודו ובעצמו. למעשה ביציאת מצרים הקב"ה ב"עצמו", בעצמותו הוציא אותנו ממצרים ונתן את הכוח ל"כבודו", ללבושיו, לספירות – לבצע את היציאה עצמה. אפשר להגיד שהוא האציל מהארתו לתת כח לספירות לפעול. בכך אנו רואים את האחדות ולא חס ושלום את הנפרדות.

איך זה קשור אלינו? צריך להבין שגם לנו יש "בכבודו ובעצמו". גם אצלנו יש את הרבדים החיצוניים שלנו ואת הנקודה העמוקה הפנימית שלנו, העצמית שלנו, ה"עצם" שלנו. כשאנחנו רוצים לצאת מהגלות הפרטית שלנו, ורבינו הקדוש כותב כי עיקר הגלות היא בנפש – אנחנו צריכים להגיע בכבודנו ובעצמנו. לא לחכות למלאך או לשרף שבתפיסתנו חיצוני לנו אלא לאגור ולרכז את כל הכוחות שלנו – הן את הכוחות החיצוניים שלנו, החסד שלנו, הגבורה שלנו, התפארת שלנו וכיוב' אבל לא לשכוח גם את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. להביא את הכל לעבודה הפנימית.

לזכור שהכוחות הנפשיים שלנו בסך הכל משרתים את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. לא לחשוב חס ושלום שאני "חסד" או שאני "גבורה". אלא להבין שהם משרתים את הנקודה הפנימית שאין לה צורה, שם או מחשבה. נקודת העצם שהיא מעבר לכל הגדרה, שהיא מעבר לכל גדר אבל היא צריכה גדרים – הגדרות, וכלים ומלבושים כדי להתבטא בעולם.

שנזכה לגאולה פרטית וכללית, גאולת הנפש וגאולת כלל עם ישראל במהרה בימינו אמן.

 

 

שיעור וידאו – הכנה לפורים, לחיות לאור הנס!


Kosher Videos : video.yehudim.net

זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 1

הבנתי שזה קשור איכשהו לתורה הקדושה ולפנימיות של עם ישראל, אבל לא היה לי מושג איך אוכל ליישם את זה בחיי, כי תורה ומצוות ממש לא דברו אליי. אבל החוויה הפנימית שהשתקפה מהם משכה אותי. גם באותו מרכז לקבלה שלמדתי בו לא היתה הקפדה על קיום מצוות. לפחות לא עבור מי שהגיע מבחוץ. למדו שם, ביחד, יהודים וגויים – כך שגם המעצור הזה, של "העם הנבחר", לא היה שם. אחת המשוכות שכל מי שמתקרב ליהדות עובר בשלב כלשהו פשוט הונחה בצד.

 

בתקופה ההיא חזרתי לארץ לביקור של שבוע, שהלך והתארך. פשוט לא יכולתי לצאת מכאן. זה היה מאוד מוזר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא יכול לצאת מהארץ. משהו השאיר אותי פה. נדרש לי עוד זמן כדי להבין שדווקא המצוות, דווקא הצמצום, פותח פתח גדול לאור האמת. אותה משוכה היתה למעשה ברכה, משום שגם אם באותה עת הרגשתי שהמצוות מכבידות – הרי שלאמתו של דבר, דווקא הצמצום פתח לי עולמות שלא היתה לי גישה אליהם קודם לכן. ובאופן דומה, דווקא כשהתחתנתי וצמצמתי את הקשר שלי עם העולם הנשי לאישה אחת, פתאום היכולת להתחבר לאהבה גברה בצורה משמעותית.

 

מצוות אמיתיות

תהליך ההתקרבות ליהדות הלך והעמיק. היה לי חבר טוב שאמר לי שאני יכול לבחור לי מצוות בעצמי. למשל, אם אני מרגיש שאני נוטה יותר מדי לאיכות שמשקפת ספירת החסד הקבלית וזקוק לאיזון של איכות הגבורה בחיי, אני יכול להחליט שהמצווה שלי היא לרוץ בפארק כל יום. זה נשמע לי כמו מצווה מצוינת, אם כי אולי קצת מטורללת. אבל מתברר שזה מאוד עזר לי לקבל עליי מצוות מאוחר יותר.

 

ראיתי שהגבורה והצמצום מועילים לי. בהדרגה לקחתי על עצמי מצוות "אמיתיות", וראיתי שאני מרגיש טוב אתן. לקחתי את הזמן שלי. לא כפיתי על עצמי לרוץ מהר מדי. ואם מזכירים ריצה, אני זוכר שבאחת הפעמים בפארק הירקון רצה מולי מישהי עם כלב. הבחנתי שהכלב מסתכל כל הזמן לכל הצדדים תוך כדי הריצה. בהתבוננות פנימית על עצמי גיליתי שאני בדיוק כמו הכלב… גם אני רץ ומסתכל לכל הצדדים. הרגשתי שהאנרגיה שלי מתבזבזת, והחלטתי למקד אותה. המשכתי לרוץ והסתכלתי ישר. פתאום קלטתי שזה מה שמכונה ביהדות "שמירת עיניים".

 

אם כך, המסע שלי – של סניאס מגניב שטס ברחבי העולם ומנגן במסיבות טראנס, מגדל שיער ארוך ובינתיים עושה עסקים חובקי עולם – התחיל להאט ולנחות. והנחיתה הזאת עשתה לי הרבה טוב. פתאום התחלתי לראות שהפרטים הקטנים, הנקודות הקטנות, אוצרים בתוכם עולם ומלואו.

 

התחלתי לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. מישהו פעם הסביר שעול זה לא מה שאנחנו חושבים בדרך כלל. עול זה השם של החפץ המתכתי ששמים על גבה של בהמת משא, כדי לחלק את המשקל בצורה נכונה. כדי להקל עליה. זאת אומרת שעול תורה ומצוות לא מכביד על האדם, אלא להפך. ישנם קשיים בחיים והדברים לא פשוטים, אבל התשובה מאפשרת לאדם לקבל כלים וזוויות חדשות כדי להתמודד עם החיים.

 

כששאלו אותי אם אני חוזר בתשובה תמיד אמרתי שלא. אמרתי שאני מתקרב ליהדות ורוצה להתקרב לבורא עולם. בהתחלה בכלל לא הלכתי עם כיפה: סוף סוף נפטרתי מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך, סוף סוף אני מתחיל להראות כמו בנאדם נורמלי, בלי נפרדות מהחברה. אחד כמו כולם. אז עכשיו להיכנס לסרט חדש? עכשיו אני אתחיל ללכת עם כיפה ולהיות שונה מכולם?

 

לא דחקתי בעצמי. לא קפצתי מהר על תשובות חיצוניות ופשוטות. לאט לאט באמת השתניתי מבחינה חיצונית, אבל השתדלתי לשמור על קשר פנימי. מה קורה אתי? זה באמת מתאים לי, מה שקורה פה? אם בניו יורק התחלתי להבין את הקשר בין עולמות עליונים לתחתונים, בישראל התחלתי להבין את הקשר בין ימין לשמאל – בין חסד לבין גבורה.

רפי ואני: רחמנות, חברים

"משגעים אותי כולם; תחזור בתשובה, סע להודו, תתמיד ביוגה שלך. תעשה תואר, תעשה סדנא כזאת, תעשה סדנא כזאת. תתחתן, אל תתחתן. אלף קופים צורחים לי בתוך המוח. רן ובר בפול גז עם רופוש" (מעריב NRG ניו אייג' 9/1/11)

דפיקות קלות בדלת שלי. מעניין אם זה הוא – אם כן, מפתיע שהקדים. בתור ילדים תמיד היה לוקח לו הכי הרבה זמן להסתדר. כל פעם שהיינו קובעים משהו – הוא תמיד היה מאחר. זה היה כרוני וצפוי מראש. כבר לא ציפיתי לכלום. קבענו ב-8:30 והכנתי את עצמי שעד 10:00 מקסימום הוא מגיע. או מבטל. פתחתי את הדלת וראיתי חיוך גדול.

"רופש? הקדמת אחי!" אמרתי וחיבקתי אותו חיבוק גדול.
הוא השפיל את עיניו לצד ואמר "רפי. רפי. עזוב".
"מה?", שאלתי בתדהמה. "מה קרה עם.. אתה כבר לא..?".
"לא. זאת אומרת, אני כן. אני גם וגם. בכלל סתם חשבתי שתכנס בי על הקטע של השם החדש, אז מתוך התגוננות אמרתי לך לא לקרוא לי רפי. תכלס, זה לא כזה קריטי, תקרא לי מה שבא לך. מבחינתי רפי זה ממש סבבה עכשיו".
"יופי, אני שמח לשמוע".
"כן. אתה לא כמו ציון. אתה זוכר אותו? ציון שהיה גר ליד המכולת של דוד?".
"שטרית?! אתה עוד בקשר איתו? מה איתו – עדיין בלאגניסט?". נזכרתי בציון שיטרית. אם היה מישהו שלא רצית להתקל בו בבית הספר זה היה הוא.
"הוא גם חזר בתשובה", אמר רפי בנימת תוכחה. "וכשהוא פגש אותי פעם אחרונה הוא שיגע אותי. טחן לי בשכל. אתה פשוט לא מאמין. גיהינום. יסורים. דינים! אסור ככה, אסור פה, אסור שם. תזהר מזה. הפחדות, איומים. אל תשאל".
התחלתי לצחוק, "אני ממש ממש לא בקטע הזה של דינים קשים. נצא ליער?".
"בשמחה", הוא אמר. "באתי בג'יפ של אבא שלי".
מי שואל אותי בכלללקחתי שתי כוסות נייר מלאות בקפה הפוך מהביל ושקית קטנה עם עוגיות גרנולה שאשתי אפתה ויצאנו אל היער. הנסיעה בג'יפ היתה מהנה. הוא גם היה גבוה וגם חדש ונוח מאוד. בהתחלה חששתי שהקפה ישפך, אבל הנסיעה היתה חלקה.
בדרך רפי הגניב אלי מבט ואמר "קודם כל, רציתי להודות לך על פעם שעברה. ממש עזרת לי..".
"עזרתי? כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאשתי היא אמרה שזה ממש לא בסדר שלא נתת לך איזו עצה או שתיים. שהשארתי אותך ככה תלוי באויר".
"כן, עזרת. פשוט נתת לי את המרחב שלי בלי בלבולים. בלי לדחוף לי איזה אג'נדה. זה היה לי ממש טוב. כולם משגעים אותי כל היום עם פתרונות וכיוונים. אין לי כח..".
"כולם? זאת אומרת, ציון?", שאלתי בחיוך.
"גם", הוא החזיר חיוך. "גם הוא וגם ההורים שלי, וגם האחים שלי וגם חברים שלי. משגעים אותי כולם. תחזור בתשובה, סע להודו, תתחיל להתמיד ביוגה שלך. תעשה תואר באוניברסיטה, תעשה סדנא כזאת, תעשה סדנא כזאת. תתחתן. אל תתחתן. אלף קופים צורחים לי בתוך המוח. יאללה, צאו מהממברנה!".
הנהנתי בהבנה. הגענו ליער וחנינו ליד שולחן של קק"ל מתחת לאורן ענק. יצאנו ושתינו את הקפה בשקט.
"ומה אתה רוצה?", שאלתי.
"אני?", הוא שאל בהפתעה. "מי בכלל שואל אותי?!". הנהנתי שוב. כן, מי בכלל.
"בכל אופן", הוא אמר. "הסתדרתי בסוף. המנהל בנק ירד לי מהגב. נותן לי קצת שקט". "אה. יופי", אמרתי. "איך זה הסתדר בסוף?".
הוא הסמיק מעט ואמר "התקשרתי לאמא שלי ועם כל הקושי והפאדיחה – אמרתי לה שאני צריך עזרה. היא התקשרה לבנק והעבירה לי כסף לחשבון". הוא שתק.
"באמת נזכרתי באמא שלך כשהייתי אצלך. מה קורה איתם?".
"מה קורה איתם? עובדים כמו חמורים. כרגיל".
"ו.."

"ו.. כלום. הפסקתי לריב איתם. קלטתי ממך משהו בפעם האחרונה – באמת כל אחד והבחירות שלו. מה אני יודע. הייתי משגע אותם כל פעם כשהייתי חוזר מהודו. הייתי צועק עליהם – אתם לא מבינים כלום, אתם לא קולטים שום דבר, אתם מבזבזים את החיים שלכם לריק! אין לכם טיפת רוחניות בחיים שלכם.. אתם במרוץ עכברים. והפעם – פשוט לא אמרתי להם כלום. זאת הבחירה שלהם".
"נכון. זאת הבחירה שלהם".
"אני פשוט כל פעם מתבאס מהם מחדש. אני לא יכול להבין את זה. זה משהו אוטומטי. בכל אופן – הפעם הבנתי שאין מה לעשות. אני לא יכול לשנות אותם. וזה גם כנראה לא התפקיד שלי. אי אפשר להאכיל מי שלא רוצה. אפשר להביא את הסוס אבל…".
לתת, אבל במידהנזכרתי במשהו שפעם אמא שלי אמרה לי. היא סיפרה לי שאמא של רפי היתה מאביסה אותו בתור ילד. הוא לא היה אכלן גדול, והיא? היתה דוחפת לו כל מה שהיא יכלה. לא היתה לה שום מידה. מסכן הילד, אמא שלי היתה אומרת.
"מה הבעיה בלהאכיל את הסוס יותר ממה שהוא רוצה?".
"אי אפשר. זה סתם בזבוז. אם תצליח להאכיל אותו איכשהו, הוא בטח יקיא את זה", אמר רפי "בדיוק!", אמרתי. "זה בדיוק ההבדל בין חסד לבין רחמים".
"מה?", שאל רפי. "יש הבדל?".
"כן, לפי פנימיות התורה יש הבדל גדול בין חסד לבין רחמים", התחלתי להסביר. "תראה, חסד – זה קשור אלי. אני מרגיש שאני רוצה לתת. אני מרגיש שאני רוצה להעניק. חסד זה ללא גבול. חסד זה בלי לראות כמה ומה בדיוק השני צריך. אם אפשר היה להעיף שטרות של דולרים באויר ומי שצריך היה תופס אותם – זה היה אחלה חסד. פשוט קח מאות אלפי דולרים וזרוק אותם ממטוס מעל תל אביב. אחלה חסד. גם ללמד מישהו משהו חדש זה יכול להיות חסד. גם להעניק כל דבר – זה חסד".
"נו? מה הבעיה? נשמע טוב. לא יכולת להביא את כל הדולרים האלה בפעם שעברה? במקום לזרוק ממטוס מעל תל אביב היית שם בדלי של מלכה השכנה הזקנה שלי מלמעלה, שאף פעם אין לה כח לרדת לרחוב לקנות מוצרים ושמים לה אותם בסל. והיא היתה מעלה את הסל אלי – או שהייתי מתחלק איתה חצי חצי וסוגר עניין!".
"כן, אבל זה חסד. זה לא רחמים".
"אז מה זה רחמים? מטוס יותר גדול?!".
"לא. יותר קטן. רחמים זה חסד מוגבל בדין או דין ממותק בחסדים. רחמים זה קו האמצע. רחמים זה הלב ששוקל ומתבונן. הבינה היא בלב. להבין. לראות. להתבונן. מה באמת השני צריך? לא מתוך שיפוט שלילי או התנשאות אלא מתוך רגישות. רגישות לצרכים שלו. רגישות למקום שלו".
"אה", אמר וחכך בראשו.
"רחמים זה לתת במידה, ולא לתת איפה שאי אפשר לקבל. אלא להמתין. לשקול את הדברים. לא לתת בהפרזה ולא לתת בחוסר. לראות את השני במקום שלו ולתת לו מה שהוא צריך, ולא רק מה שאתה רוצה לתת. רחמים יכול להיות לא לתת. למשל – ילד שהשיניים שלו מלאות בחורים והוא רוצה ללכת לישון עם מיץ פטל בבקבוק, לתת לו בקבוק זה רחמים?".
"לא. ממש לא. זה יחמיר את המצב".
"יפה".
"מי שנפל לסמים וצריך ממך רק הלוואה קטנה של 100 ש"ח, זה עזרה גדולה לתת לו אותם או להפך?". "להפך".
"רבי נחמן מסביר שרק מי שיש לו רחמים אמיתיים יכול להיות מנהיג. הוא נותן דוגמא של אוכל – לא כל אחד צריך לאכול אותו הדבר. סטייק, שנחשב דבר טוב – לפחות לחלק מהאנשים…".
רפי עיוות את פרצופו – שכחתי שהוא צמחוני. "טוב, אז מרק מיסו עם טופו ושורשים?". עכשיו הוא  נראה יותר מרוצה. "בכל אופן – אוכל שעבור בנאדם מבוגר יכול להיות מדהים ממש ממש לא יתאים לתינוק בגיל שבועיים. ולהפך. תן למישהו שחזר מיום עבודה קשה והוא מאוד רעב לאכול דייסה של ילד קטן – גם לא יתאים".
"מי בכלל רוצה להיות מנהיג?", שאל רפי ."רק תן לחיות. עזוב אותך מססמאות גדולות".
"מנהיג זה כל אחד. מנהיג זה לא בכנסת. מנהיג זה להנהיג את עצמך, את הבית שלך, את הסובבים אותך. בעזרת השם בקרוב את הילדים שלך. מנהיג – עוד מילה שהפכה למגונה בגלל שימוש לרעה בכוח. מנהיג זה מישהו שרק רוצה את הטוב שלך. שרוצה להגדיל אותך. שרוצה לעזור לך".
רפי הסתכל עלי ולא אמר שום דבר. הוא הרים אבן קטנה וזרק אותה על עץ קרוב. "אני באמת רוצה להאמין בזה".
"במה?".
"שיש מי שבאמת אוהב אותי. שיש מי שרוצה באמת את הטוב שלי".
"יש". הסתכלתי בעיניו והוספתי, "אבל זה חייב להתחיל בעצמך. בהבנה שאתה צריך להיות המנהיג של עצמך. אתה צריך לטפח את עצמך. אתה צריך לאהוב אותך".

רוחניקים הם אנשים דתיים??

פורסם במעריב ניו-אייג' 9/12/2010
נסעתי בכביש המתפתל אל היישוב בו אני גר, עוזב מאחוריי את מודיעין ואת שאר הערים העמוסות לעייפה, ונזכרתי בשיחה שהיתה לי פעם עם אחד החברים ה"רוחניקים" שלי. הוא שאל אותי איך אני מסתדר ביישוב בו אני גר. הסיבה ששאל היתה כי היישוב נראה לו "רגיל ומשעמם" יחסית לקהילות שבהן גרתי בגלגול הקודם שלי, דוגמת הקהילה האקולוגית של פאצ'ה מאמא ביערות הגשם, או הרי ההימאליה המתנשאים של עמק קולו וקהילת המודטים הסניאסים ששכנה בהם.

אמרתי לו שמה שנפלא הוא שאני מרגיש שבגלל שכולם דתיים, אני יכול לדבר עם כל אחד ולא להסתיר את הפן הרוחני של הדברים. ברור שכל אחד ודרגת החיבור שלו, כל אחד והעניין שלו, אבל עצם זה שהרוחניות היא חלק מובן מאליו מחיי היומיום מאפשר לי לתקשר באופן חופשי יותר.

חשבתי על זה שלמעשה גם ה"רוחניקים" הם אנשים דתיים. נכון שהם לא משייכים את עצמם לדת ממוסדת, אבל העניין שלהם הוא חיפוש האמת. העניין שלהם הוא חיבור, אחדות, אינסוף – ואצל רבים מהם גם איך להיות בנאדם טוב יותר, איך להתחבר לפנימיות, לרוחניות. אבל בדרך כלל הם חיים בסביבה חילונית. שוב, לא חילונית מבחינה זו שהיא לא חרדית, אלא חילונית משום שרוב האנשים מסביבם מתעניינים ומתעסקים בדברים לכאורה אחרים.

לחבר את הכיס אל הלב
אמנם תרבות הניו-אייג' הביאה לפריחה של רוחניות או פסאודו-רוחניות ברחבי העולם, במסגרתה נוהרים כיום המון אנשים שבעבר היו רחוקים מכל נקודה רוחנית לסדנאות כאלו ואחרות. כך נראה את הדודה צילה מפזזת בסדנאות העצמה נשית, ואת רונית מנהלת משאבי האנוש שומרת על הגזרה עם אשטנגה יוגה, לא פחות. אפשר גם לראות את ההשפעה של תרבות הניו-אייג' על תחומים כמו קואצ'ינג, סדנאות ניהול אלטרנטיביות וכיוב'. אבל עדיין, מי שבאמת נמצא בחיפוש רוחני, מסתכל סביבו ורואה שממה רוחנית וחומריות חסרת גבולות. אני זוכר שזה תמיד הפריע לי.

איך מסתדרים בתור אדם רוחני עם סביבה שכל מה שמעניין אותה זה חומריות? אני לא אומר שזה רע להתעסק בעולם החומרי, להיפך, אלא שאם זה מנותק מרוחניות זה כל כך ריקני. אני זוכר שאצלי זה הוליד תחושות ניכור וחוסר קשר.

בזמן שחשבתי את הדברים נהגתי לאיטי לתחנת הדלק הסמוכה למוסך של היישוב. התחלתי למלא דלק, בעודי הוגה במחשבות כאלה ואחרות. לפתע שמעתי מאחוריי צעקה: "חודש טוב!". חזי היה לבוש סרבל עבודה כחול עטור בכתמי שמן, היה לו זקן שחור ארוך וכיפה גדולה עיטרה את ראשו. הוא אחד ממקימי היישוב והמוסכניק הרשמי שלנו: תמיד אפשר לסמוך עליו שיעזוב את כל העבודה באמצע, וייגש להחליף נורה שנשרפה או להבריג מספר שהתרופף. אדם מקסים ומיוחד,
עובד קשה ותמיד עם חיוך או מילה טובה.

"חודש טוב ומבורך", צעקתי לו בחזרה. "אל תשכח, כסלו!" הוא צעק שוב. חייכתי והוא קרא שוב: "כסלו! לחבּר.." ועשה תנועות עם הידיים כאילו הוא מחבר משהו. הסתכלתי עליו בתמיהה. הוא חייך וצעק: "כסלו זה כיס ולב, תחבר את הכיס אל הלב. חודש טוב." זה היה כל כך פשוט, רגע קטן וקצר. לחבר את הכיס אל הלב. לחבר את עולם העשייה ללב. לא להיות מנותק אלא להתחבר, בכל מקום ובכל זמן. להבין שהעולמות הרוחניים והגשמיים מתקיימים ביחד ושהתפקיד שלנו הוא לא להפריד אלא לחבר.

אני לא מנסה לצייר את הדברים כמושלמים. רחוק מזה. בכל מקום יש בעיות, והרבה. אני לא מנסה להגיד שציבור אחד מושלם ושהשני גרוע. אבל אני חושב על זה שבעצם, עד כמה שעל פני נדמה שרוחניקים רחוקים מחוזרים בתשובה – בעצם קיים ביניהם מכנה משותף מאוד גדול, בחיבור לפנימיות וברצון הכנה להתפתחות רוחנית ולפתיחה והארה של הטוב בעולם.

לשיעור שאני מעביר עכשיו באים חברים שלי מהעבר, מהודו או מפאצ'ה מאמה. לעתים קרובות אני רואה שיש לי איתם שפה משותפת רבה יותר מזו שאני חש כלפי "דתיים מבית". התכנים של החסידות מדברים אליהם. העניין הוא בחיפוש. לפעמים, אדם יכול להיראות דתי או רוחני מבחוץ, אבל אש החיפוש כבתה אצלו מזמן. ולפעמים זה בדיוק להפך.
איך אדם אינטליגנטי כמוך חזר בתשובה?
פעם אמר לי מישהו, "אני יותר דתי מהדתיים". שאלתי אותו למה הוא מתכוון, והוא הסביר שהוא מחובר בפנימיות, בעוד שהוא פגש דתיים שנראו לו חיצוניים לגמרי. כאלו שעבורם התורה והמצוות זה משהו טכני לגמרי. "מצוות אנשים מלומדה", קוראים לזה בז'רגון שלנו. אמרתי לו שיכול להיות שהוא צודק, ובאמת יכול להיות שבפנימיות הוא מחובר יותר. אבל מי אמר שהוא הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו? אולי יש לו עוד לאן להגיע? אולי יש לו עוד לאן להעמיק? אולי יש עוד שכבות או ממדים של מציאות שהוא יכול להוסיף?

להמשך הכתבה: רוחניקים הם אנשים דתיים? – חלק ב'

עשו – לזהות את עצמך עם הלבוש החיצוני

במעמד הברכות יעקב ועשו נראו דומים – שניהם היו עטורים בשכבת שערות סמיכה. אפשר לומר שלשניהם היה שיריון כדי "להתעסק עם העולם". לפעמים צריך עור עבה כמו שאומרים – עור של פיל כדי להתעסק עם העולם. אז מה הבעיה? מה בעצם ההבדל בין עשו לבין יעקב? במה יעקב שונה מעשו?

ההבדל ביניהם קשור להזדהות – האם אתה מאמין שאתה העור החיצוני, השיער העבות, השיריון של השקר או שאתה מאמין שאתה אדם תם ונקי ועלייך מולבשות המסכות? כמה אתה מזדהה עם המסכה החיצונית? זאת למעשה הבחינה שאנחנו צריכים לעשות. עשו היה מזוהה לגמרי עם השריון החיצוני – הרי זה היה מבחינתו השיער שלו, ואילו יעקב ידע שזאת הצגה, ידע שזה חיצוני לו.

האם אין כל ערך למסכה? יכול להיות לה ערך, אם אתה יודע שהיא מסכה. כשאתה מתחיל להאמין למסכה – אתה נופל למלכודת של עצמך ומעבד את האותנטיות. אם אבא צריך לכעוס על הילד בצורה סמלית וחיצונית כדי שלא יעשה משהו שמזיק לו – זה יכול להיות מאוד טוב אבל אם הוא מזדהה עם הכעס והתסכול והכעס הופך לפנימי אצלו – זה יכול להיות ממש ממש הרסני.

יעקב לא זיהה את עצמו עם החיצוניות ולכן יכל ללבוש ולפשוט לבושים חיצוניים.

ראש חודש כסלו – האור בתוך החושך

בעקרון החגים שלנו הם בתקופת הקיץ – פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות. כולם בתקופה של האור, בתקופה של הקיץ. ומה עם החורף? מה עם החושך? מה עושים בזמן הגלות?
חז"ל תיקנו לנו שני מועדים נוספים – חנוכה ופורים. שניהם נופלים בתקופת החורף. שניהם מדברים על הגלות והתקומה. ושניהם נותנים לנו תקווה גם בחושך, גם בזמנים הקשים. גם בזמנים של בלבול ותחושה של גלות בנפש, והרי רבי נחמן מסביר שעיקר הגלות היא בנפש.
בחג החנוכה המוטיב של האור הוא מוטיב דומיננטי. הדלקת הנרות מתבצעת דווקא בתקופה החשוכה ביותר בשנה. זה הזמן שהאור באופן טבעי הוא ממועט ואנחנו באותו הזמן מדליקים את האור, מדליקים את הנרות, מוסיפים הארה חיובית בעולם.
העבודה של היהודי היא להתעלות מעבר לטבע ולהחדיר את האור האלוקי לתוך הבריאה. לא להכנע לכוחות הטבע, אבל גם לא לצאת מההרמוניה דווקא. לא להרוס את העולם אלא להעשיר אותו, למלא אותו בטוב – את העולם הפנימי שלנו ואת העולם החיצוני.
בחנוכה אנחנו מדליקים נרות לפי שיטת בית הלל. לפי שיטה זאת האור הולך וגובר, בכל יום אנחנו מוסיפים נר נוסף. רבי נתן מסביר שבעצם – הנר הראשון דולק בכל הימים, שהרי כל נר מתווסף אליו ובכל יום מדליקים את כל הנרות הקודמים. זאת אומרת שתוספת ההארה של חנוכה לא מבטלת את הימים הקודמים אלא בונה ומעצימה אותם. כל יום אנחנו הולכים ומוספים עוד אור, הולכים ומוסיפים עוד טוב בימינו ובסביבה שלנו.
שנזכה לקבל את האור הגנוז בחנוכה, ושנזכה להאיר לכל הסביבה שלנו בטוב הפנימי שגנוז בכל אחד מאיתנו.

שיעור וידאו: לך על האמת שלך – פרשת לך לך


לך על האמת שלך! צא מההרגלים הקבועים ותגיע.. לאן?

שיעור וידאו לסוכות – ארבעת המינים : לאגוד את כל החלקים שלי

האם אפשר לחזק את הרצון? האם מידת הרצון שלי זה דבר קבוע או משתנה?

לגבי הגברת או החלשת הרצון. זה נושא עמוק בפני עצמו. למעשה – אפשר להגיד שבכל יהודי יש רצון בוער עד אינסוף לטוב המוחלט. רבי נחמן כותב שהלב של היהודי בוער כל כך שצריך לאזן אותו ולמתן את הבעירה. מי בכלל מרגיש ככה היום?

אנחנו בדרך כלל לא מרגישים את הרצון בוער בעוצמה כזאת. אבל אם אנו מקבלים בדעת שככה זה – מה מפריע לנו מלחוות את זה? למה זה לא בא לידי ביטוי? כי יש חסימות וקליפות שחופות על הרצון הזה. זה נשמע מאוד פילוסופי או גבוה אבל זה בעצם מאוד פשוט.

בתור ילדים היו לנו רצונות – ולמדנו שהרצון שלנו הוא לא טוב. על זה התלבש עוד המון במהלך החיים, כמו הפחד מתיסכול כשהרצון לא מגיע לידי ביטוי וכיוב'

עכשיו אנחנו מסתובבים בעולם משותקים רגשית. עם רצון מוגבל ומכווץ – בגלל הפחד. בגלל הפחד מהתסכול והפער בין הרצון הפנימי הבוער לבין המציאות הסובבת אותנו.

אם אדם מסכים לפגוש את הכאב. אם אדם עובד על עצמו ומוכן לפגוש את המקומות המפחידים ולהודות בהם. אז משהו יכול להתחיל לקרות.

אז בעצם לא צריך לחזק את הרצון. רק צריך לפגוש ולהסיר את הקליפות החופות עליו. בעצם יש לנו רצון חזק אבל גם עוד המון רצונות קטנטנים שמנסים להתנגד לאותו הרצון.רוב העבודה שלנו היא להסכים לראות את הדברים שמונעים את הרצון שלנו ולעבוד איתם ועליהם. מודעות למה חוסם את הרצון שלי – זה הצעד הראשון.

יש מושג בפיזיקה שנקרא וקטור של כוחות – זאת אומרת, אם יש לדוגמא חפץ שקשור בכמה חבלים וקבוצה של אנשים מושכים אותו לכיוונים שונים. החפץ יזוז לכיוון שרוב הכוח מושך אליו ושאר הכוחות יתקזזו.

דמיינו מה היה קורה אם כל אותם האנשים היו מושכים את החפץ לאותו הכיוון! לפתע החפץ היה נע במהירות אדירה.

ככה בדיוק אנחנו. יש לנו כוח אדיר בתוכנו – השאלה לאן הוא מתועל ומהם המפריעים לו.