שיעור וידאו לחג הסוכות: ארבעת המינים, ניצחתי ואנצח

שיעור לנשים מהמדרשה לנשים של מיכל סוויד בנתניה – נצחתי ואנצח…

שיעור וידאו – התחדשות המוחין, שכל הנשפע | הושענא רבא

וידאו – להיות ערבה חבוטה?? ולקבל אורות עליונים?!

חג סוכות – שמחה כעבודה רוחנית, חלק ב' / רן ובר

להתחלת המאמר: שמחה כעבודה רוחנית, חלק א'

יש ציווי בחגים ובעיקר בסוכות – ושמחת בחגך. אבל יש לזה תוספת – והיית אך שמח. איך אפשר להיות "אך שמח" (רק שמח)? נושא השמחה הוא נושא מאוד בסיסי בעבודה רוחנית ובפנימיות בגלל שהשמחה מראה רצון.

כשאתה נותן למישהו עבודה – איך אפשר לדעת אם הוא באמת "בענין" או עושה את זה כדי לצאת ידי חובה? אפשר לראות את זה על הפנים שלו. אם אתה רואה שהאדם עושה את הדברים בשמחה – זאת אומרת שהוא באמת רוצה לעשות את זה ואם אתה רואה שהוא עושה כל מה שצריך אבל בפנים חמוצות – זה מוכיח שהוא ממש לא רוצה לעשות את זה והוא רק מרגיש מוכרח.

מכירים את ה"מודטים הקשוחים"? אלו שבכל ריטריט מסתובבים בפנים חמורות וזועפות? או שאם אתה עושה לידם משהו שלא לרוחם אומרים לך "אתה מפריע לספייס שלי?"

בתורה מבואר שאם אתה לא עושה את העבודה הרוחנית שלך בשמחה – אתה בבעיה. כתוב "תחת אשר לא עבדת את השם יתברך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" – ואז העבודה הרוחנית שלו לא שלמה. בגלל שעשה את הדברים בחיצוניות, בהקפדה ובקשיחות ולא מתוך פשטות, שמחה וטוב לבב.
חג הסוכות מחבר אותנו לנקודה הזאת – נקודת השמחה והפשטות בעבודה הפנימית. עצם זה שאתה בתוך הסוכה – זה כבר עושה את העבודה. רק להיות, כבר אמרנו?

ביהדות מאוד חזקה הנקודה של עבודה רוחנית כללית – ועבודה רוחנית לפי זמני השנה. זאת אומרת אתה תמיד מתקדם ומעמיק, מבקש קרבת השם. מתבודד – בדיבור או בשתיקה, עובד על המידות או כל דבר שאתה מתכוונן אליו אבל מלבד העבודה הכללית – ישנה תמיד עבודה לפי הזמן והמקום. רבי נחמן מסביר שכדי לתקן את ליבו אדם צריך להתחבר לנקודה השייכת לליבו בעת הזאת.

זאת אומרת – לנקודה שהיא קודם כל שייכת לך ולא סתם מועתקת או מושאלת ממישהו אחר ולא רק זאת אלא למה שקשור אלייך עכשיו. יכול להיות שעבודה רוחנית מסוימת התאימה לך בעבר אבל כרגע היא לא רלוונטית. תהיה אמיתי עם עצמך – מה באמת אתה צריך עכשיו לעשות?

יש סיפור מפורסם על בעל המאור עיניים, רבי נחום מצ'רנוביל, שירש את התפילין של הבעל שם טוב.
צריך להבין מה זה אומר התפילין של הבעל שם טוב, הערך של זה לא נתפס! לקראת חג הסוכות הוא ראה שאין לו כסף לקנות אתרוג מהודר – והחליט למכור את התפילין היקרות והנדירות. הוא קנה אתרוג מאוד מהודר וחזר הביתה בשמחה עם האתרוג. אשתו ראתה את האתרוג ותמהה מאין היה לו כסף? הוא סיפר לה בשמחה שהוא מכר את התפילין ובכסף קנה את האתרוג. מה?! הזדעזעה. היא חטפה את האתרוג ונשכה אותו – ובכך פסלה את האתרוג. רבי נחום התחיל לרקוד ולשיר.

סיפור תמוה! מה פתאום הוא מכר את התפילין ולמה כשהיא פסלה את האתרוג הוא התחיל לשיר ולרקוד. פה לימד אותנו רבי נחום מצ'רנוביל שיעור בכאן ועכשיו. כאשר צריך להניח תפילין הוא הניח תפילין וכאשר הגיע זמן סוכות – הזמן שבו צריך אתרוג ולא את התפילין, הוא מכר את התפילין ללא חשש ובביטחון מלא קנה בכסף אתרוג מהודר – לתפילין ידאג מאוחר יותר, זה לא "עכשווי". וכאשר אשתו נשכה את האתרוג ופסלה אותו? כל מה שנשאר לו עכשיו היה לקיים את מצוות השמחה. זה הדבר שהוא היה צריך לעשות – כאן ועכשיו.

שנזכה להיות בשמחה בכל מצב ובפרט להתחזק בשמחה בזמנים קדושים אלה שהארת השמחה היתירה מאירה בהם.

חג סוכות – שמחה כעבודה רוחנית – חלק א / רן ובר

פורסם באתר נמסטה

תמיד אהבתי את חג סוכות, גם לפני שחזרתי בתשובה. יש משהו בחג הזה שפשוט תמיד שימח אותי. ובאמת זה הקטע של חג סוכות – הוא נקרא גם חג שמחתנו.

לצאת החוצה מהבית לשבוע – לגור תחת כיפת השמיים בסוכה עם סכך – מספיק עבה שלא תכנס השמש יותר מידי אבל קצת מאוורר שאפשר יהיה לראות כוכב או שניים, מי אמר שצריך לנסוע לסיני לעשות ריטריט? אין עבודה, אין לחץ של הספקים. רק אתה ועצמך. או אתה וחברים. הרבה חברים.

אני זוכר שגרתי בניו יורק ועברתי ליד האוניברסיטה ואיזה חבדני"ק צד אותי בעיני הנץ שלו – מצוות לולב? הוא שאל. איך הוא ידע שאני יהודי מכזה מרחק? מאמנים אותם מילדות, אני בטוח! חייכתי, נו טוב. נכנסנו לסוכה שלהם, הוא הראה לי איך נוטלים את ארבעת המינים וזה היה נחמד. הוא גם קלט שאני רוחני אז נתן לי הסברים רוחניים/פנימיים על ארבעת המינים וחג הסוכות. אני זוכר שזה לא הרגיש לי מאיים משום מה. באמת יש איזה שמחה בסיסית בחג הזה שעוברת מעל כל המחסומים והחלוקות.

אולי זאת הסוכה עצמה. לפי הפנימיות בסוכה בחג הסוכות שורה אור החסדים. אור רוחני מאוד גבוה שכל מה שצריך כדי לקבל אותו – זה פשוט להיכנס לסוכה. זאת המצווה עצמה! לא צריך לברך, לא צריך לעשות שום דבר, רק להיכנס לסוכה. פשוט להיות.

כולם אוהבים לבוא לסוכה – חילוניים, דתיים, חוזרים בתשובה, נאו-רוחניקים –  כולם מתחברים ביחד בשמחת החג. שיחת חברים בסוכה – עם אספרסו, מה רע? או אולי על האש. תלוי בשעת היום והכיוון הקולינרי של החברים שבאים להתארח.

יש חברים שאני לא מספיק לראות כל השנה. כל אחד והעניינים שלו, כל אחד והכיוון שלו. ואז מגיע סוכות ופתאום יש זמן – כל אחד מוצא את היום שלו ומגיע. זה אולי נראה לא רציני לפגוש חבר פעם בשנה – אבל יש בזה דווקא משהו מתוק. אמיר תמיד מתקשר אלי שבועיים לפני כדי לשריין מקום. אנחנו חברים כבר יותר מעשרים שנה אבל החיים סוחבים.. אתם יודעים. אז סוכות זה הזמן שבו אנחנו מתעדכנים, מה קורה איתנו בפנים, בחוץ. ככה, יש בזה משהו מיוחד עבורי.

השנה הרחבתי את הסוכה, הגדלתי אותה כמעט פי שניים – עכשיו זה בכלל מיני ארמון. הילדים באורות – יש הרבה לאן לרוץ בסוכה (נקווה שלא יחריבו לי אותה, ואם כן – אני מקווה שאזכור את השמחה..)

להמשך הכתבה : חג סוכות – שמחה כעבודה רוחנית – חלק ב'

מה משמעות השם אושפיזין? מה זה אושפיזין? מה סדר האושפיזין?

האושפיזין הם אורחים בארמית. הכוונה היא הן לאורחים "פיזיים" שמזמינים לסוכה והן לאורחים הרוחניים – שבעת הרועים. בעזרת החיבור לכל אחד מהאושפיזין, כל אחד ביומו אנחנו יכולים להעמיק את האמונה ולהתחבר לאותן המידות שכל אחד מהאושפיזין מייצג.

סדר האושפיזין לפי המנהג הספרדי והחסידי – מבוסס על הספירות

  • ביום הראשון אברהם
  • ביום השני יצחק
  • ביום שלישי יעקב
  • ביום הרביעי משה
  • ביום החמישי אהרן
  • ביום השישי יוסף
  • ביום השביעי דוד

סדר האושפיזין לפי המנהג האשכנזי (לפי סדר הדורות)

  • ביום הראשון אברהם
  • ביום השני יצחק
  • ביום שלישי יעקב
  • ביום הרביעי יוסף
  • ביום החמישי משה
  • ביום השישי אהרן
  • ביום השביעי דוד



מידות

לכל אחד מהאושפיזין מיוחסת מידה – דהיינו ספירה מן הקבלה. סדר האושפיזין הנהוג לפי המנהג הספרדי ומנהג החסידות משמר את סדר הספירות, ומקביל לשבע הספירות התחתונות. בכל יום מיוחסת חשיבות מיוחדת למידה הקשורה באורח של אותו היום:

  • אברהם – חסד
  • יצחק – גבורה
  • יעקב – תפארת
  • משה – נצח
  • אהרון – הוד
  • יוסף – יסוד
  • דוד – מלכות

3 הספירות העליונות אינן משויכות לאף אחד מהאושפיזין כיוון שהן מוגדרות כספירות 'מוחין', והן קודמות ליישום המעשי.

סדר אושפיזין לסוכה

בלילה ראשון כשנכנס לסוכה קודם שישב לאכול ובכל יום קודם סעודתו יאמר זה:
אֲזַמִין לִסְעוּדָתִי אוּשְׁפִּיזִין עִילָאִין אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקב משֶׁה אַהֲרן יוסֵף וְדָּוִד:

ביום הראשון אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ אַבְרָהָם אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי יִצְחָק יַעֲקב משֶׁה אַהֲרן יוסֵף וְדָּוִד:

ביום השני אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ יִצְחָק אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יַעֲקב משֶׁה אַהֲרן יוסֵף וְדָּוִד:

ביום השלישי אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ יַעֲקב אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק משֶׁה אַהֲרן יוסֵף וְדָּוִד:

ביום הרביעי אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ משֶׁה אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקב אַהֲרן יוסֵף וְדָּוִד:

ביום החמישי אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ אַהֲרן אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקב משֶׁה יוסֵף וְדָּוִד:

ביום הששי אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ יוסֵף אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקב משֶׁה אַהֲרן וְדָּוִד:

ביום השביעי אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ דָּוִד אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקב משֶׁה אַהֲרן וְיוסֵף:
(מתוך אתר "לולב")

סוכות – ימינך תחבקני..

בהלכות סוכה ידוע שלא צריך 4 דפנות לסוכה כשרה. כמובן ש4 דפנות זה משובח אבל גם שלוש דפנות זה ממש בסדר.. ולא רק זה, אלא אפילו שתי דפנות ולחי (חלק קטן של דופן) מספיקים לסוכה כשרה!

מובא בשם האריז"ל ששתי דפנות ולחי זה חיבוק שהקדוש ברוך הוא מחבק אותנו, איך? דמיינו חיבוק של יד אחת. יש את החלק העליון של הזרוע (דופן ראשונה), החלק התחתון של הזרוע (דופן שנייה)  שהוא בתשעים מעלות (וכך מקיף את הגב שלך) והיד עצמה שמסיימת את החיבוק (היד היא קצרה הרבה יותר ולכן היא כמו הלחי).

פעם הבאה שנכנסים לסוכה אפשר לחשוב על זה ולהזכר בזה – חיבוק מהקדוש ברוך הוא :)

חג סוכות שמח וכשר

זמן שמחתנו חלק ד' – סוכות, הרב ארז משה דורון

לתחילת המאמר: זמן שמחתנו חלק א'

מחיצות הסוכה מלמדות על יחסינו כלפי העולם הזה (גבולות). ואילו הסכך מלמד על יחסינו כלפי העולם הרוחני, העולם הבא. יחס זה מרומז כאמור במילים: "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה".

גם כלפי מעלה אין אנו "מתפרצים". גם שם מסוכן שיהיה הכל "פתוח".

מתוך ענוה, והכרת מוגבלותנו, אנו מצמצמים גם את האור הבא מן השחקים.

רוצים ב"שמש", אבל ב"מדה". מרשים לה רק להסתנן בקוים דקים מבעד לצל הסכך. "צלתה מרובה מחמתה" – יותר צל מאשר אור, יותר גבול מאשר התגלות. וגם בזה אנו בונים כלים מדויקים ומתאימים להכיל את השפע האלוקי.

"כי הסוכה היא צלתה מרובה מחמתה, שזהו בחינת צמצום המוחין (הדעת) שהם בחינת "חמה". וזהו עיקר תקון הקדושה לעשות צמצום אל רבוי האור. כי "רבוי השמן גורם כבוי הנר", ועיקר השבירה (דהיינו נפילת מצב העולמות למקום ירוד ונמוך בו אנו נמצאים) הייתה על ידי רבוי האור (כמובא בקבלה שלא היו די כלים בתחילת הבריאה להכיל את האור האלוקי הגדול ולכן, כביכול, "נשברו" העולמות ונפלו ממעלתם), ועל כן עיקר תקון הקדושה על ידי הצמצום, וזה בחינת התקון של כל המצוות לעשות צמצום וכלי אל האור. וכל אחד ואחד כפי אשר זכה לעשות מצוות בזה העולם, כן נעשין מהם לבושין, שהם צמצומים וכלים, אשר בהם יזכה לקבל האור הגנוז והצפון (לעתיד לבוא), שאי אפשר לקבלו כי אם על ידי כלים…

…וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ש"לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה"

"חמה" – זה בחינת אור השכל (האלוקי) שהיה גנוז וצפון עד אז ועל ידי רבוי האור (הדעת הרוחנית) שיתגלה אז – צדיקין מתרפאין ורשעים נדונין, כי הצדיקים יתענגו מזה ויקבלו חיות ורפואה מזה, כי בשביל זה יגעו וטרחו כל ימיהם בעבודת ה', היינו כי על ידי המצוות שעשו והכינו בעולם הזה. על ידי זה זכו לעשות כלים ולבושין, ועתה זוכין לקבל בתוך אלו הכלים והלבושין את האור הגדול.

…אבל "רשעים נדונין בה", כי הם "נכווים", על ידי האור הגדול, מאחר שאין להם כלים במה לקבלו, מחמת שלא עשו מצוות בעולם הזה" (ליקוטי הלכות סוכה ג' סעיף ו').

לרוחב הסוכה, כפי שציינו, אין גבול, רק שיהיה האדם מוקף מחיצה. אך לגובה – יש, וכמו שאמרו חז"ל "סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה (בערך שנים עשר מטר) – פסולה".

וטעמם: "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע (מפאת הגובה הרב), ואנן סוכה דירת ארעי בעינן" (ואנו מעונינים דווקא בדירת ארעי – שזה עיקר ענינה ומצוותה של הסוכה). ועוד טעם נתנו לדבר "למעלה מעשרים אמה – לא שלטא ביה עינא" כלומר שלמעלה מעשרים אמה אין עינו של היושב בסוכה "שולטת" דהיינו מבחינה בלי מאמץ, בסכך. ואנחנו חפצים שהסכך יהיה ניכר ונראה לעין.

הלכה זו, כפי שמבאר רבי נחמן, מתייחסת גם לשני סוגי תפישה ודעת הקיימת באדם, אותם הוא מכנה: "שכל פנימי" ו"שכל מקיף" וכלשונו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ו'): "כי מה שאדם מבין ומשיג בשכלו, זה בחינת פנימי, כי זה השכל נכנס לתוך שכלו. אבל מה שאין יכול (עדיין בשלב זה) להכנס לתוך שכלו, דהיינו מה שאי אפשר לו להבין, זה בחינת מקיפים, כי זה הדבר מקיף סביבות שכלו, ואי אפשר לו להכניסו בפנים בתוך שכלו, כי אי אפשר לו להבין זאת, מחמת שהוא בחינת מקיף אצלו".

האיסור להגביה את הסוכה למעלה מעשרים אמה, מרמז, לדברי רבי נתן, על האיסור לחקור ולהתעמק במה שעבורי אינו נתפש, דהיינו שעדיין הוא "גדול עלי" ואיני מסוגל לקלטו ולהבינו.

והוא מבאר (ליקוטי הלכות סוכה א' הלכה ב'): "וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת סוכה ב') "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה", שהם בחינת שני "יודין" (האות יו"ד, שמספרה בגימטריה – עשר, ו"שני יודין" שווה עשרים), שהם בחינת שני השכליות, דהיינו שכל פנימי ושכל מקיף, כי השכל הוא בחינת יוד (כמובא בדברי רבי נחמן) ולמעלה מאלו העשרים אמה, דהיינו למעלה מהמקיף – לא "שלטא ביה עינא" (לא שולטת "עין השכל" והתבונה), ואסור לכנוס לפנים ממחיצתו להסתכל לשם, ועל כן אסור להגביה הסכך יותר למעלה מעשרים אמה כי "במופלא ממך אל תדרוש" (מסכת חגיגה י"ג).

כי אי אפשר להסתכל כי אם בהמקיף הסמוך אליו, ומי שנכנס לפנים ממחיצתו הוא יוצא מגבול הקדושה. ועל כן הסוכה פסולה לגמרי אם היא גבוהה למעלה מעשרים. וזה שאמרו רבותינו ז"ל "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע, ואנן סוכה דירת ארעי בעינן", כי הסוכה, שהיא בחינת המקיפים צריכה להיות דווקא דירת ארעי, דהיינו שלא יטעה חס ושלום, שכבר זכה לשלמות הדעת, מאחר שזכה לאיזה השגה (והבנה רוחנית) כי "גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה' ז') ו"לגדולתו אין חקר", ועל כן אסור לקבוע דירתו בסוכה זו, כי אם שתהיה דירת ארעי לפי שעה (דהיינו) להשתדל ולטרוח בעבודת ה' לזכות להשגה אחרת, ו"לצאת מסוכה לסוכה" – כי "תכלית הידיעה שלא נדע" (שהדעת הרוחנית שהאדם קונה אסור לו "להתקע" בה, רק לדעת שעדיין יש עוד הרבה להשיג ולהבין ולהתעלות, עד שיחוש שאינו יודע כלום, ואז יתעורר ביתר שאת ללמוד ולהשיג יותר). ומי שאוחז בבחינת התכלית הזאת, אזי "סוכתו", דהיינו השגתו, היא בבחינת דירת ארעי תמיד, כי מתייגע תמיד להשיג יותר. ובזה תלוי שאינו הורס (את גבולותיו) לעלות אל ה', להכנס לפנים ממחיצתו, מאחר ששפל בדעתו ואוחז בבחינת התכלית שאינו יודע כלום. איך יבוא להסתכל עוד יותר למעלה ממנו? רק מייגע להשיג (השכל) הסמוך (והשייך) אליו, ובזה תלוי קיום דעתו, כי זה עיקר התכלית, וזוכה להשיג תמיד השגות חדשות.

אבל מי שרוצה להסתכל למעלה ממחיצתו וזה מחמת שסובר שהוא יודע כבר השגתו יתברך, שמתפאר שמותר להכנס לפנים, ואזי בודאי דירתו "דירת קבע", כי אינו מייגע לצאת מסוכה לסוכה, ואזי הוא קלקול הדעת לגמרי, כי מי שסובר שהוא יודע משהו בהשגתו יתברך אינו יודע כלל, ועל ידי כניסתו לפנים ממחיצתו הורס דעתו לגמרי, כי יוצא חוץ מגבול הקדושה, ועל כן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים פסולה, מחמת שעושה דירתו דירת קבע".

כל הלכות הסוכה, אם כן, עוסקות בענין הגבולות. כלפי העולם, כלפי "השמים" וכלפי מה שלמעלה מתפישתי. והנה, דווקא הענו, השפל בדעתו ומוכן להגביל את עצמו, בונה כלי לאור הלא מוגבל והאין סופי של ה'. ולעומתו החפץ, בגאוותו, להרוס גבולותיו ו"לתפוש" בדעתו את האין סוף, "הורס" כליו ונמצא ריק וחסר מכל אור.

בתוך הגבול – מאיר האין גבול.

והחפץ באין גבול "בלי כלים" – מוטל דווקא הוא בשביו המר של הגבול.

מתוך אתר לב הדברים

זמן שמחתנו חלק ג' – סוכות, מאת הרב ארז משה דורון

לתחילת המאמר: זמן שמחתנו – חלק א'

..אמנם בכדי לחוש את אותה שמחה עליונה, צריך ה"הכלי" אותו אנו מצווים כעת לבנות, דהיינו הסוכה, להיות שלם ומתוקן כראוי, כי אם אין הסוכה נבנית כהלכתה, אין כח באורות הרוחניים הללו להאיר בנפש היושב בצילה.

"בענין דפנות הסוכה, יש הרבה חלוקי דינים ואין הכל בקיאין…" כותבת ההלכה (קצור שולחן ערוך סימן קל"ד סעיף ב'), "על כן צריכין לעשות דפנות שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן". ובענין הסכך היא מורה (שם סעיף ה') "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה, (דהיינו שהסכך יטיל על קרקע הסוכה צל יותר מאשר תאיר שם מבעדו השמש) שאם הייתה חמתה מרובה מצלתה, פסולה מן התורה. ולכן צריכין להזהר להניח כל כך, שאפילו כשיתיבש תהא צלתה מרובה".

כדי להיות שרוי תחת צל ו"השראת" העולם הבא המרומז במצוות סוכה, כדי לרומם את מצב התודעה והתפישה, ולו למשך שבוע בשנה, למקום אחר וגבוה יותר, צריך, ראשית כל, לבנות מחיצות.

דפנות הסוכה, הן המחיצות המפרידות בינינו לבין העולם, צריכות להיות "שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן".

אדם שסובל מ"עודף פתיחות", שאין לו גבולות ומחיצות, שרוצה לגעת בכל ושהכל יגע בו – אין לו "דפנות" כלל, והוא משולל אפשרות להתוודע לאור רוחני אמיתי. אך גם זה שיש גבולות לחייו, שלא הכל הוא מתיר לעצמו, עדיין אין בכך די, שכן "רוחות" רבות נושבות בעולם, רוחות תאוה ואנוכיות, כפירה ובלבול.

כולן – חפצות לטלטל איתן את האדם, להסעיר את נפשו כרוח סערה ולבסוף להשליכו ככלי אין חפץ בו אל תהום הריקנות.

על כן נחוץ והכרחי, לשמור את נפשו וכל אשר לו, להציב בפני העולם מחיצות, שלא יתנו לכל דבר הבא מן החוץ להכנס אל הנפש ולטלטלה. ומחיצות אלו צריכות להיות "שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן".

מחיצה – מפרידה תמיד בין מה שבפנים ומה שבחוץ.

בפנים, היינו מה שיהודי מורשה להחשף לו – הן המצוה וההיתר, ובחוץ, מה שהוא מצווה – לשמירתו, להתרחק ולהסתייג ממנו – הוא האסור.

בפנים – מצווה, בחוץ – עברה. ומחיצה חזקה צריכה להפריד ביניהם.

"כי דפנות מחיצת הסוכה מורה על גבול הקדושה, ולשם צריך להכניס כל כלי תשמישו ואכילתו ושתייתו ושנתו וכל שאר צרכיו, כולם צריכים להיות בתוך הסוכה דווקא, דהיינו בתוך גבול הקדושה ולא יצאו מגבול הקדושה ולחוץ, היינו בחינת חוץ לסוכה.

…אבל אין לה שעור למעלה (דהיינו שיכולה להתפשט לרוחב כמה שנרצה) כי אדרבה, כל מה שמתרחבת יותר, כדי להרחיב גבול הקדושה" מה טוב (ליקוטי הלכות סוכה א' סעיף א').

ועל כן מהווה מצוות הסוכה דווקא שמירה גדולה על האדם וכל אשר לו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, כי האוסף דעתו וקניניו אל תוך גבול הקדושה – משאיר, ממילא, את האויב והאורב – בחוץ.

"ובזאת הסוכה הקדושה אנו יושבין, והסוכה מגנת עלינו ושומרת אותנו מכל השונאים והרודפים הרוצים להרחיק אותנו חס ושלום (מן הקדושה), כי על ידי כח הסוכה אנו בטוחים בה' יתברך, שנהיה סמוכים ודבקים בו יתברך תמיד לעולם ועד. ואין שום דבר שירחיקנו ממנו יתברך, כי אנו נסתרים בצל סוכה העליונה, שהיא קדושה גבוהה כל כך, עד ששם נתהפכין כל העוונות לזכיות, ובכח החסד הזה שוב אין אנו מתייראין משום הרחקה בעולם, כי בודאי תמיד נשוב אליו יתברך, וסוף כל סוף נהיה נשארים ודבוקים וכלולים בו יתברך, מאחר שזכינו עכשיו לכנוס באור הקדושה העליונה, בצל הסוכה הקדושה… ועל כן לעתיד לבוא תהיה הסוכה דייקא מצלת מן הגהנום, כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם ולמחסה למסתור מזרם וממטר" כי אור הסוכה מגנת ומצלת מן הגהנום. כי הסוכה מהפכת העוונות לזכיות, ועל כן עושין סוכות אחרי יום הכפורים (שבו מתכפרים העוונות) …והיא נעשית דווקא (כלשון חז"ל בנוגע לסכך) מ"פסולת גורן ויקב" שהם בחינת העוונות שנתהפכין לזכויות", שאפילו מפסולת נעשית מצווה… (לקוטי הלכות יורה-דעה הלכות ספר תורה ב' סעיף ח').

להמשך המאמר: זמן שמחתנו חלק ד'

זמן שמחתנו – סוכות, מאת הרב ארז משה דורון

החורף בפתח, וכבר נזכרים בתחושה המתלווה להתכנסות הביתה, לישיבה מול התנור החם, בין הכתלים המגנים בפני הקור והרטיבות…

זהו גם זמנם של יבולים רבים – להיאסף אל מקום שמור ומוגן.

ודווקא כעת מצווה התורה – "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג מ"ב) (למרות שמבחינה היסטורית התחילו אבותינו לשבת בסוכות בחדשים ניסן ואייר ולא בתשרי). דווקא כעת נאמר לנו – "המתינו מעט"… "אל תכנסו עוד אל ביתכם", "צאו החוצה ובנו שם סוכה ארעית, זמנית, כזו שאיננה יכולה לשמש מגן בפני הגשם והצינה"…

שם תשבו, תאכלו, שם תשנו שבעת ימים, ושם, דווקא שם, שמחו בשמחת החג (וכמובא בהלכה: "כמו שהוא דר בביתו כל השנה, כן תהא עתה עיקר דירתו בסוכה. שיכניס לתוכה כליו הנאים ומצעות הנאות, ואוכל ושותה, ולומד ומטייל וישן בסוכה, ואפילו אם מספר עם חבריו – יספר בסוכה" / קצור שולחן ערוך סימן קל"ה סעיף א').

ועוד תמיהה אחרת: לכל אחד משלשת הרגלים, הלא הם החגים המיוחדים לעם ישראל, נתנו חז"ל שם אחר. חג הפסח נקרא "זמן חירותנו", חג השבועות "זמן מתן תורתנו" וחג הסוכות – "זמן שמחתנו".

ובמה התייחד חג הסוכות שזכה לתואר "זמן שמחתנו"? הלא גם בשאר החגים קיים הציווי "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז י"ד)? ואם מצד חשיבותו נראה, לכאורה, שדווקא בחג השבועות בו קיבלנו את התורה המיוחדת לנו מבורא עולם, דווקא אז עלינו לשמוח ביותר.

אלא שפני הדברים כך הם.

בפסח – יצאנו מעבדות מצרים. מהי, למעשה, עבדות?

עבדות איננה כרוכה, בהכרח, ביסורים ובסבל. יתכן מצב שבו יחסו של האדון לעבדו יהיה חיובי ומתחשב, אולם דבר זה אינו מוציאו מגדר עבד.

עבד הוא אדם שרצונו משועבד לאחר, שאינו עומד ברשות עצמו. לפי באור זה, מובנת יותר הוראתם של חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וכמאמר הגמרא: "אכתי (עדיין) עבדי אחשורוש אנן (אנו) (מסכת מגילה י"ד)".

אף אנו משועבדים ורק למראית עין נראים כבני חורין. אדונים רבים לנו, השולטים על רצוננו ועושים בנו כטוב בעיניהם, הלא הם קנינינו הגשמיים, הרגלינו, נטיות גופנו ומדותינו, אופיינו, ומעל לכל, אנשים אחרים, שבכדי להיות נאהבים על ידם, רצויים או מכובדים בעיניהם, אין אנו מתנהגים פעמים רבות כפי שראוי לנו לנהוג.

עבדים אנו משום שפעמים מועטות מאד מתגלה בנו הנחישות לאמר "לא" החלטי להרגל, לנטיה, לתאוה, לזולת… וכך אנו מאבדים, לעיתים קרובות, את הקשר עם עצמנו באמת, עד שאין אנו יודעים עוד במה מדובר כשמורים לנו "צאו ממצרים", השתחררו מן השעבוד המר לכל אותם אדונים.

להמשך המאמר: זמן שמחתנו – חלק ב'