למה דווקא עכשיו שאני מתקרב לקדושה, אני מרגיש התרחקות? איך זה יכול להיות שאני סוף סוף עושה הרבה יותר אבל מרגיש רחוק יותר?

הרבה שואלים את עצמם – איך זה יכול להיות? מילא כשלא ניסיתי להתקרב לקב"ה והייתי מרוחק הרגשתי ככה אבל עכשיו? עכשיו כשסוף סוף אני מתקרב, מתחיל לשמור שבת, מנסה ללמוד תורה – דווקא עכשיו אני מרגיש כל כך מרוחק?

זה במיוחד כואב אחרי שבתחילת ההתקרבות מרגישים הרבה רגשות חזקים – מה שנקרא בשפת העם "אורות של התחלה". ובאמת הקדוש ברוך הוא פותח למי שרוצה להתקרב בתחילה אור גדול – אור שיכול להוציא אותו מהרבה בילבולים ולעזור לו להכנס תחת כנפי השכינה.

אבל זה בהתחלה… אחרי זה קורים שני דברים – ראשית, האור הראשוני שחווית הוא לא שלך. הוא משהו שניתן לך כמתנה כדי שתדע כמה מתוק וטוב השם. עכשיו? זה הזמן של העבודה שלך, ברוך השם. אז מזה חס ושלום לא ליפול! רק להתחזק ולשמוח. התקדמתי – עכשיו אני מרגיש שאני הולך אחורה אבל בעצם.. אני בדרך הנכונה!

הדבר השני שקורה, כפי שמסביר רבינו הקדוש הוא שמראים לך התרחקות. זוהי התרחקות שמטרתה התקרבות – והאמת היא שזאת אפילו לא התרחקות אלא רק "נראה לך" שזאת התרחקות (בגלל זה "מראים לך"). ההתרחקות הזאת היא כדי להגביר את החשק שלך להתקרב. כדי שתרצה באמת להתקרב להשם יתברך, כדי שיהיה לך באמת כוח לעבוד אותו. מראים לך התרחקות כדי להגביר את הרצון.

פעם אמרתי לחבר שנראה לי שזה כמו מישהו שמתקרב לאט לקיר, ב10 מטר האחרונים הוא טופס ספרינט ומנסה לעבור את הקיר. הוא לא מצליח כי הוא לא מפתח מספיק מהירות. אבל אם יחזור 20 או 30 מטר אחורה וירוץ אל הקיר, תהיה לו מספיק תנופה לדלג ולעבור. אם אנחנו לא מבינים את זה – אנחנו כועסים וממורמרים ולא מבינים למה מנסים להרחיק אותנו 30 מטר מהקיר! כבר הייתי כל כך קרוב, ממש איזה עשר מטר ועכשיו מרחיקים אותי?! מה עשיתי??

לא עשית שום דבר רע. הכל מתוך אהבה אינסופית של השם יתברך אלינו. הכל כדי שבאמת נתחזק ונרצה אותו יותר ויותר, ונחליט שגם אם אנחנו מרגישים נפילה או הליכה אחורה – זה לא מעקב אותנו.

בסופו של דבר מכל התרחקות תבוא בעזרת השם התקרבות גדולה. צריך רק להחזיק חזק בדעת וברצון ולזכור את דברי צדיקי האמת שמחזקים אותנו ובונים אותנו ברוך השם.

מדריך לגולש החיים האולטימיטיבי: לא ליפול בירידות ולא להתקע בעליות. בקיצור – להיות גמיש..

רבי נחמן נתן הנחייה בתורה ו' היא התורה של חודש אלול, היא התורה של התשובה, היא התורה של ישמע בזיונו ידום וישתוק וכיוב'

ההנחייה היא בקיצור – כשאתה בתחתית, אל תתייאש אלא תחתור מעלה, השם איתך גם בתחתית. וכשאתה בפסגה – אל תתפוס מעצמך שהגעת למשהו, כי מול האינסוף – עדיין לא עשית כלום. עדיין לא הגעת לכלום במילים אחרות – אל תתקע.

רבי נחמן מסביר שצריך להיות בקיא בהלכה, והבקיאות מתבטאת הן בירידות והן בעליות. ההלכה היא גם הליכה, איך הולכים בדרך הרוחנית?

מה עושים כשמרגישים שהאדמה נפערה מתחתיך ואין לך במה להתלות? מה אפשר לעשות כשהכל נראה שחור או אולי יותר גרוע – אפור?! רבי נחמן אומר שכשאתה בירידה תתחזק שהשם אתך. השם שם בשבילך בכל שלם ובכל מקום. גם אם אתה בשאול תחתיות – אציע שאול, הינך! אתה (הקב"ה) איתי גם אם אני בשאול. ואז מאותה הנקודה רק תזהר לא ליפול יותר. אל תקשיב לקולות שמנסים להסיט אותך ולהגיד – אחי, כבר נפלת, אז מה אתה רוצה? תמשיך להתדרדר. אל תעצור. לא! רבי נחמן אומר ההפך, נכון שנפלת. אבל עכשיו פשוט תזכר. פשוט תזכר בקדוש ברוך הוא, פשוט תזכר בקדושה, פשוט תזכר בטוב ומפה תעלה מעלה מעלה אל הטוב המוחלט. אל תקשיב לקולות שמנסים לייאש אותך. אין ייאוש בעולם כלל, גם בשאול תחתיות!

פעם רבי נחמן אמר שהאנשים שמגיעים אליו, חלק מהם אפילו השאול תחתיות לא מספיק להם, אם הם היו יכולים – הם היו חופרים בשאול להגיע עוד יותר למטה. חופרים בשאול… מממ… מעניין, חופרים, חפירות, מישהו אמר גואה?!

ומהצד השני רבי נחמן מחזק אותך גם בעלייה. בעלייה כשאתה מרגיש בפסגת העולם, כשאתה שוכח לגמרי מהנפילה, מהמקומות הנמוכים, אתה רוצה רק לעלות, רק להתעלות. פתאום הכל נראה לך טוב, פתאום נראה שאתה ממש סבבה, ממש בסדר. ואז אתה מתחיל להאט. אני כבר בסדר, אני מחובר. אני רואה את האור. הקדוש ברוך הוא פה איתי ברוך השם. רבי נחמן אומר – אל תעצור! נכון שהתחברת לטוב אבל יש עוד יותר ועוד יותר. אם תעצור אתה תהיה כמו ביצה. מים שלא זזים בסופו של דבר נהיים מעופשים. מי שלא מתעלה בסוף יפול ובדרך יתכן שיתגאה על חבריו וסביבתו.

אז לא לשכוח – בירידה, אתה איתי, ובעליה – כמה אני רחוק. ברוך השם!

תשובה – מה זה תשובה? למה לעשות תשובה? מה הקשר ביני לבין תשובה?

תשובה זה לא דבר טכני בלבד. תשובה זה דבר פנימי. זה ההשתוקקות של הנשמה להגיע לאיחוד. לחזור לחיבור. לבטל את מה שמפריד ביני ובין הטוב האמיתי. הטוב האינסופי שגנוז בבריאה ובתוכי.

התשובה אומרת שאני רוצה לשוב – רוצה לחזור. לאן לחזור? למה לחזור? אלייך מלך מלכי המלכים. אל האמת. אל המקום הכי עמוק.

מה מעכב אותי? קודם כל השיכחה. אני שוכח מה המקום שלך, אני שוכח מה המקום שלי. אני שוכח איפה אני בסקאלה הזאת. איפה כל הרצונות הנפרדים ומהו מקומם. איפה הרצון לקירבה אלייך – אני זוכר את זה בכלל?

עכשיו יש הזדמנות. חודש אלול. זמן ההכנה. זמן ההזכרות. טוב להזכר ולעשות סדר פנימי. מה אני באמת רוצה? אני רוצה להגדיל את הנפרדות שלי או שאני מוכן לוותר? מוכן להכנע? מוכן להודות בטעויות, בריחוק, בכאב שאני לא רוצה לחשוף?

האם אני מוכן לשמוע את הבזיונות הפנימיים והחיצוניים ולהיות – מודה על האמת? האם אני מוכן להיות ב "ישמע בזיונו ידום וישתוק" או שיש לי הרבה מה להגיד, הרבה מה לתרץ, הרבה מה להסביר שבעצם אני ממש בסדר. שבעצם אני לא צריך לעשות תשובה. *הם* צריכים לעשות תשובה. *הם* צריכים להשתנות – אבל אני? אני ממש בסדר. לא? לא..

אני צריך לעשות תשובה כל יום – לא בגלל שזה נשמע רוחני וטוב אלא כי זאת האמת הפשוטה (מישהו אמר המרה?). אני רחוק, אבל אני רוצה להתקרב. אני רוצה קשר איתך ריבונו של עולם. אז אני רוצה לחזור אלייך ואני רוצה להתחיל מחדש. כן, אני רוצה להתחיל מחדש מהיום. אני רוצה להתחיל מחדש כל יום.

ואני לא יכול לבד. אני צריך אותך. אני רוצה אבל אני צריך אותך. אני צריך שתעזור לי. כי אני לא יכול בעצמי. זה בנוי ככה לא? הרצון שלי – זה התערותה דלתתא, התעוררות שלי מלמטה ואתה – משלים את התמונה, מושך אותי ומעלה אותי. אני רוצה חיבור. אני לא רוצה נפרדות. האמת? אני בכלל לא מחפש להצליח לבד. מה זה יעזור? אני רוצה איתך ביחד. אני רוצה קשר.

אבא? תעזור לי טוב?

תודה :)