למה יש מחלוקת על צדיקים? למה יש קנאה ומחלוקות על גילוי אמת בעולם?

מובא בספר ערבות נחל (שיעורים מאת הרב אברהם יוורוביטש זצ״ל):

".. וסיבת הדבר שמתעורר קנאה כשמתגלה נקודת אמת בעולם, דבכל אדם יש טוב ורע, ומחמת היותו בעל נשמה ושכל רוחני חפץ הוא בתורה ובעבודה, אך מצד גופו הגשמי וישותו הוא חפץ בבצור מעמדו וספוק תאוותיו  וכדומה, כלומר שמצד שיש לו נשמה הריהו חפץ לשמוע תורה מצדיקים, אך אותו חפץ הוא מצד הטוב שבו, מצד הנשמה וכנ"ל. אך אם באותה תורה יהיו דברים שיוכיחו אותו ויראו לו עד כמה הוא מגושם ורע, אזי יחפוץ לברוח מהצדיק שמגלה תורה זו ומדרכו,  מכיוון שמראה לו עד כמה הוא רחוק מטוב ועד כמה הוא מגושם. וזוהי הקנאה שיורדת לעולם כשמתגלה תורה כזו, הוי אומר שהקנאה מחמת גלוי חסרונותיו הוא יכול להשתמש בה בדעת ועי"ז יתעלה ויתקדש בבחינת קנאת סופרים תרבה חכמה שמחמת הקנאה ישתדל להגיע לאותם מדרגות ולהשלים חסרונותיו, אך יכול להשתמש בקנאה לחרף ולגדף את אותו אדם שמקנא בו ולעורר עליו מחלוקת ולדבר עליו לשון הרע ורכילות וכו וכ'. והגורם לזה שעד היום חשב שהוא בעל מדרגה ועובד השם והנה בא אדם ואומר לו תראה עדיין לא התחלת לעבוד ולא הגעת לשום מדרגה בעבודת השם וכיוון שטבע האדם חפץ להשאר בגשמיות, ע"כ בקנאותו הוא מחרף ומגדף את אותו אדם ובורח מדבריו…

ומחמת זה חלקו על רבינו ז"ל שכל דרכו של רבינו ז"ל שהיה מגלה תורות שהיו מראים לכל אדם עד כמה יש לו להתקדם ועדין לא התחיל לעבוד. וזה גרם שחלקו עליו ורדפו אותו ועד היום חולקים עליו, כיוון שנח לברוח מדרכו החדשה שבה רואה האדם עד כמה הוא מגושם ומדומיין.

ג. וזה הסימן לתורת אמת, שחולקים על האומרה ויש לו שפיכות דמים מזה, שאותה תורה באה להפוך את הרע שבאדם לטוב, שעל ידי שמתגלה לו פחיתותו וחסרונותיו אזי הוא עובד לשנות את טבעו. והטבע זה בחינת הדם. כמו שכתוב הדם הוא הנפש. ועל כן כשרוצה האדם לשנות את טבעו צריך הוא לשפוך את דמו. ועל ידי זה יזכה שתכנס בו אותה תורה ותהפוך את טבעו ויושלמו חסרונותיו. ועל כן תיכף שמתגלה תורה כזו אזי נעשה שפיכות דמים לאומרה ולשומעי לקחו, כיוון שרק ע"י שפכות דמים זוכים שיתהפך טבעו. כמבואר בתורה ו' וזה המסופר שכשנתקרב ר' יידל לרבינו ז"ל שאל ר' יידל את רבז"ל שיראהו דרך בעבודת ה'. וענהו רבז"ל בלשון תמיהה לדעת בארץ דרכך, היינו מי שהוא עדיין משוקע בארציות גמור הוא רוצה לדעת דרך להתקרב להשי"ת, ולכאורה מדוע השפילו רבינו?! וכי לא יכל לומר לו תורה שיהא בה דרך בעבודת ה' כשאר כל הצדיקיםאלא שרבינו ז"ל כל דרכו היתה להשמיע תורות שמגלות לאדם את הנקודה הפנימית (הרעה) המסתתרת מאחורי העובד ה'. אך היא עדיין רעה. כדי שתמיד האדם יתחדש עד שימגר את הרע. וזהו שאומר רבינו ז"ל גם אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן, זקן אין טוב כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש, שהאדם חושב בדעתו הרי אני עובד ה' כבר ארבעים שנה ואף אבותי היו צדיקים וכו' וכו' זוהי מחשבה פסולה, דבכל אדם אף שיהא עובד ה' גדול במעלה ,עדין יתכן שאחר כל זה חפץ הוא בכבוד ויש לו תאוות נעלמות, וכדו' וע"כ אף כשהזקין צריך הוא להתחדש ולא להיות זקן… ו' יידל זכה לקבל את הקנאה בדעת והתקרב לרבינו ז"ל." (מתוך ערבות נחל להרב אברהם יארוויטש זצ"ל)

לקראת הסוף הוא כותב גם: "..ועל כן אין מה להתווכח בנושא ברסלב, כיוון שבכל הויכוחים הם מחמת קינאה, ולא יצא מזה כלום, כיוון שכל השאלות שבוכוח הם לא בכדי לקבל תשובות אלא בכדי לברוח מהאמת הכואבת..."

הרחבת גבול הקדושה בעולם וההתנגדות לכך ע"פ המאור עיניים

כשאדם מרחיב את גבול הקדושה, מנסה להוסיף טוב בעולם, מתעוררים כנגדו כוחות הרע, הכוחות שמנסים לעכב את תוספת הטוב בעולם – הוא חודר למשכנם וכביכול "מגרש אותם" ובונה בית של קדושה וזה מעורר את התנגדותם. כמובן שבעומקם של דברים – ההתנגדות מטרתה התגברות, על ידי זה שהוא מתגבר ומתחזק הוא מוסיף עוד יותר קדושה וכך הרע נהיה כיסא לטוב (כמו יעקב שניצח את שרו של עשיו ולא רק ניצח אלא הכריח אותו לברך אותו. הרע לא רק נוצח אלא העלה ושיבח אותו). בכל אופן בפשטם של דברים הכוחות האלה לא רוצים לאפשר לו להתרחב עם הקדושה ולכן מתנגדים. מה עושים? כפי שרבינו אמר, ישמע בזיונו ידום וישתוק או כמאמר חז"ל "דום לה' והתחולל לו והוא יפיל אותן חללים.." אין מה להלחם בהתנגדות אלא לידום ולעלות לעולמו של השם יתברך, לגג של העולם.

המאור עיניים מסביר את זה בדרך מרתקת על הפסוק בפרשת כי תצא: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך וגו'" – הבית החדש הוא הרחבת הקדושה, המעקה אלו אותם המתנגדים שמעיקים עלייך וההתנגדות יכולה אפילו מתלבשת באנשים קרובים אלייך! (כפי שכתוב בהשמטה, ובתורה ע' ועוד מקומות) מה הפתרון? לעלות לגגיך.

ואלו דברי קודשו: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך גו' הנה איתא בגמרא דגיטין שלח ליה למר עוקבא בני אדם הקמים וכו' שרטט וכתב ליה דום לה' והתחולל לו והוא יפיל אותן חללים כו'.

הענין הוא כי מה שלפעמים מצערים בני אדם לאחד שהוא מחמת הדינים שיש עליו למעלה ומתלבשים בבני אדם למטה לצער אותו כאמור על פסוק (תהלים קי"ח, ז') ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי פי' כי הוא לעזר מה שמתלבשים הדינים למטה בבני אדם כי מזה יוכל לאות מה שלמעלה גם כן כך רצה לומר ואני אראה למעלה בשונאי פי' על ידי שונאים שלמטה והתקנה לזה להעלות את עצמו לבחי' עולם המחשבה ששם אין דינים כמ"ש (שם ה', ה') לא יגורך רע והיינו על ידי ששותק ומקבל את הבא עליו יחיל ודומם ומעלה את מחשבתו כמ"ש דום (שם ל"ז, ז') דום לה' וגו' פי' שיעלה את הדומיה דהיינו המחשבה לה' ואז יפלו חללים פי' הדינים טפלים על ידי דביקות מחשבתו לה' וכמו שהגג הוא עיקר הבית כך המחשבה העיקר באדם וסוככת עליו כי על ידי המחשבה נשמר האדם ויודע להתיישב את עצמו כנודע לכך נקרא המחשבה בשם גג. והנה כשאדם בונה בית מתעוררים הדינים ובפרט בחוץ לארץ כי הן מלאים כל חללי דעלמא כנודע והוא מצמצם את גבולן לכן אמרה התורה:
כי הבנה בית חדש ועשית הוא מלשון תיקון מעקה מלשון מעיקים המעיקים לך תתקנם על ידי שתדבק את עצמך למעלה למקום המחשבה דהיינו לגגיך כאמור ואז אם תדבק את מחשבתך בבורא ב"ה אז כי יפול הנופל ודרשו רז"ל שראוי ליפול כי הדינים ראוים ליפול מז' ימי בראשית כנודע רוצה לומר שיפלו הדינים ממך והבן: " (מאור עיניים, כי תצא)

דברי תורה לפרשת קרח – למה האדמה נפערה?

ידוע כי שורש המחלוקת בין קורח למשה הוא שקורח לא הסכים להתבטל לצדיק – למשה רבינו ולא הסכים שהתורה עוברת דווקא דרכו. קורח היה אדם גדול אבל, או אולי בגלל זה, לא הסכים להתבטל למי שהשם יתברך בחר להנהיג את עם ישראל. אז ראשית אפשר ללמוד מכאן שלא משנה כמה אתה גדול, לא משנה כמה אתה מרגיש שיש לך קירבת השם – בלי ביטול לצדיק, למעשה לא עשית כלום, אלא אפילו להפך.

אבל עדיין נשאלת השאלה – למה דווקא האדמה נפערה ובלעה את קורח? למה זה דווקא היה העונש שלו? והאם זה בכלל עונש או פשוט חוקיות רוחנית פשוטה?

רמז לתשובה אפשר למצוא בתורה ע' בליקוטי מוהר"ן. שם רבינו הקדוש מביא שצדיק יסוד עולם הוא כפשוטו – הצדיק הוא היסוד של העולם, הקרקע של העולם: " וְהַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת עָפָר הַנַּ"ל כִּי הַצַּדִּיק הוּא יְסוֹד עוֹלָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" וְכָל הַדְּבָרִים עוֹמְדִים עָלָיו וְיֵשׁ לוֹ כּחַ הַמּוֹשֵׁך". כל הדברים עומדים על הצדיק. מביאים בשם רבי נחמן שהוא יכול לעזור לכל אחד, הוא רק לא יכול לעזור למי שמתנגד אליו במפורש. אפילו אם אתה לא כל כך מחובר אליו – אבל אתה לא מתנגד אליו, הוא יוכל לעזור לך בעזרת השם.

ועוד ממשיך רבינו הקדוש בתורה ע' : ".. כִּי זֶה הַצַּדִּיק הַיָּחִיד בָּעוֹלָם, הוּא עָנָו וְשָׁפָל וּמֵשִׂים עַצְמוֹ כְּעָפָר." הצדיק משים את עצמו כעפר, משפיל את עצמו עוד יותר כדי לתת מקום לאחר, כדי לשאת על כפותיו את השני. רואים בפרשת קרח שמשה רבינו כששמע את דברי קורח ועדתו נפל על פניו. בחינת ביטול. ונחנו מה. אבל זה לא הספיק לקורח והוא המשיך להתנגד. במצב הזה הצדיק כבר לא יכול לשאת את האדם המתנגד לו. לא משום שהוא שונא אותו חס ושלום אלא משום שיש בחירה חופשית בעולם.

כאשר קורח התנתק ממשה רבינו – נפערה האדמה. פשוט! הצדיק, יסוד עולם, העפר, מה שמחזיק את כל העולם – ברגע שהוא התנתק ממנו, נפערה האדמה משום שלא היה יותר מה שיחזיק את קורח.

מצה – מריבה לשם שמיים

פורסם באתר נו-מיינד

במשך שנים המילה מצה הפריעה לי. מצה מלשון מריבה? למה מריבה בליל הסדר? למה הלחם הקדוש הזה, לחם האמונה שצריך לתת לנו הגנה רוחנית לכל השנה קשור למריבה. זה לא הסתדר לי. בכלל מריבות זה דבר שאף פעם לא הסתדר לי. כל החיים העדפתי להמנע מקונפליקטים מאשר "להכנס בהם". עד כמובן שלא יכולתי לסבול יותר ואז הייתי "נכנס בהם" – וגם אם התוצאות לא תמיד היו הרסניות המצב כבר היה בעייתי.

דווקא לאחרונה, אחרי שהתחלתי לעשות עבודה יותר לפתוח דברים, להכנס לתוך מריבות כדי לברר דברים ולהתקרב מצאתי את דבריו המתוקים של רבי נתן על הלכות פסח והלכות ראש חודש, רבי נתן מסביר שמצה היא בחינת משה, ומשה הוא ראשי תיבות מחלוקת שמאי הלל – מחלוקת לשם שמים. זאת אומרת שהמצה, המריבה שמדובר עליה בליל הסדר אינה רק מחלוקת, אלא היא מחלוקת לשם שמיים – מחלוקת לבירור האמת. וזאת להבדיל ממחלוקת קורח ועדתו שהיא מחלוקת לשם קנטרנות, לשם הגדלת האגו של החולק ולא לבירור אמיתי.

עם ישראל במצרים היה במצב של גלות, במצב של הסתרה. וגם אנחנו היום (חייב כל אדם לראות את עצמו…) כל פעם כשאנחנו במצב של הסתרה, של אי גילוי, אנחנו בגלות פנימית, אנחנו במצרים. וגלות מצרים היא כידוע גלות הדעת. פרעה, אותיות העׂרף, רצה להפריד בין השכל ובין הלב, לנתק את החיבור את הדעת. רבינו כותב במקום אחר שעיקר הייחוד של היהודי הוא דווקא אותו חיבור בין השכל לבין הלב. גם לאומות העולם יש והיו חכמים גדולים אבל היהודי מתייחד בלב, ברחמים, בחיבור של השכל עם הלב. זה בדיוק החיבור שפרעה מנסה לנתק. וההסתרה הרגשית שאדם חווה היא אותה הגלות.

 להמשך הכתבה: מצב – מריבה לשם שמיים, חלק 2