זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 1

הבנתי שזה קשור איכשהו לתורה הקדושה ולפנימיות של עם ישראל, אבל לא היה לי מושג איך אוכל ליישם את זה בחיי, כי תורה ומצוות ממש לא דברו אליי. אבל החוויה הפנימית שהשתקפה מהם משכה אותי. גם באותו מרכז לקבלה שלמדתי בו לא היתה הקפדה על קיום מצוות. לפחות לא עבור מי שהגיע מבחוץ. למדו שם, ביחד, יהודים וגויים – כך שגם המעצור הזה, של "העם הנבחר", לא היה שם. אחת המשוכות שכל מי שמתקרב ליהדות עובר בשלב כלשהו פשוט הונחה בצד.

 

בתקופה ההיא חזרתי לארץ לביקור של שבוע, שהלך והתארך. פשוט לא יכולתי לצאת מכאן. זה היה מאוד מוזר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא יכול לצאת מהארץ. משהו השאיר אותי פה. נדרש לי עוד זמן כדי להבין שדווקא המצוות, דווקא הצמצום, פותח פתח גדול לאור האמת. אותה משוכה היתה למעשה ברכה, משום שגם אם באותה עת הרגשתי שהמצוות מכבידות – הרי שלאמתו של דבר, דווקא הצמצום פתח לי עולמות שלא היתה לי גישה אליהם קודם לכן. ובאופן דומה, דווקא כשהתחתנתי וצמצמתי את הקשר שלי עם העולם הנשי לאישה אחת, פתאום היכולת להתחבר לאהבה גברה בצורה משמעותית.

 

מצוות אמיתיות

תהליך ההתקרבות ליהדות הלך והעמיק. היה לי חבר טוב שאמר לי שאני יכול לבחור לי מצוות בעצמי. למשל, אם אני מרגיש שאני נוטה יותר מדי לאיכות שמשקפת ספירת החסד הקבלית וזקוק לאיזון של איכות הגבורה בחיי, אני יכול להחליט שהמצווה שלי היא לרוץ בפארק כל יום. זה נשמע לי כמו מצווה מצוינת, אם כי אולי קצת מטורללת. אבל מתברר שזה מאוד עזר לי לקבל עליי מצוות מאוחר יותר.

 

ראיתי שהגבורה והצמצום מועילים לי. בהדרגה לקחתי על עצמי מצוות "אמיתיות", וראיתי שאני מרגיש טוב אתן. לקחתי את הזמן שלי. לא כפיתי על עצמי לרוץ מהר מדי. ואם מזכירים ריצה, אני זוכר שבאחת הפעמים בפארק הירקון רצה מולי מישהי עם כלב. הבחנתי שהכלב מסתכל כל הזמן לכל הצדדים תוך כדי הריצה. בהתבוננות פנימית על עצמי גיליתי שאני בדיוק כמו הכלב… גם אני רץ ומסתכל לכל הצדדים. הרגשתי שהאנרגיה שלי מתבזבזת, והחלטתי למקד אותה. המשכתי לרוץ והסתכלתי ישר. פתאום קלטתי שזה מה שמכונה ביהדות "שמירת עיניים".

 

אם כך, המסע שלי – של סניאס מגניב שטס ברחבי העולם ומנגן במסיבות טראנס, מגדל שיער ארוך ובינתיים עושה עסקים חובקי עולם – התחיל להאט ולנחות. והנחיתה הזאת עשתה לי הרבה טוב. פתאום התחלתי לראות שהפרטים הקטנים, הנקודות הקטנות, אוצרים בתוכם עולם ומלואו.

 

התחלתי לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. מישהו פעם הסביר שעול זה לא מה שאנחנו חושבים בדרך כלל. עול זה השם של החפץ המתכתי ששמים על גבה של בהמת משא, כדי לחלק את המשקל בצורה נכונה. כדי להקל עליה. זאת אומרת שעול תורה ומצוות לא מכביד על האדם, אלא להפך. ישנם קשיים בחיים והדברים לא פשוטים, אבל התשובה מאפשרת לאדם לקבל כלים וזוויות חדשות כדי להתמודד עם החיים.

 

כששאלו אותי אם אני חוזר בתשובה תמיד אמרתי שלא. אמרתי שאני מתקרב ליהדות ורוצה להתקרב לבורא עולם. בהתחלה בכלל לא הלכתי עם כיפה: סוף סוף נפטרתי מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך, סוף סוף אני מתחיל להראות כמו בנאדם נורמלי, בלי נפרדות מהחברה. אחד כמו כולם. אז עכשיו להיכנס לסרט חדש? עכשיו אני אתחיל ללכת עם כיפה ולהיות שונה מכולם?

 

לא דחקתי בעצמי. לא קפצתי מהר על תשובות חיצוניות ופשוטות. לאט לאט באמת השתניתי מבחינה חיצונית, אבל השתדלתי לשמור על קשר פנימי. מה קורה אתי? זה באמת מתאים לי, מה שקורה פה? אם בניו יורק התחלתי להבין את הקשר בין עולמות עליונים לתחתונים, בישראל התחלתי להבין את הקשר בין ימין לשמאל – בין חסד לבין גבורה.

זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 1

המסע שלי, של סניאס מגניב שטס ברחבי העולם ומנגן במסיבות טראנס, מגדל שיער ארוך ובינתיים עושה עסקים חובקי עולם – התחיל להאט ולנחות. רן ובר מתחזק

 

זה התחיל בניו יורק. זאת אומרת, היו לזה שורשים מוקדמים, רמזים מקדימים, אבל את ההתקרבות ליהדות עשיתי דווקא בניו יורק. שם אף אחד לא הציק לי, איש לא שם על זה תוויות. והיה עוד משהו: גרסת היהדות שהוצגה בפני שם – יהדות רוחנית ניו-אייג'ית, ארוזה באמריקאיות – היתה לי מאוד קלה לעיכול.

 

התחלתי ללכת לשיעורים באחד המרכזים התוססים ללימוד קבלה בניו יורק. היו המון דברים מסביב. ספרים, אירועים, אותיות, מוצרים נלווים. הכול משווק כל כך טוב, הכול מוגש על צלחת של כסף ועולה המון, ואיכשהו גם נראה הגיוני.

 

השיעורים היו מאוד פשוטים. הם בטאו גרסה מדוללת של קבלה, אבל זה מה שחיפשתי באותה תקופה. עזבו אותי ממורכבות, מתורה ומצוות; תנו לי רוחניות, אבל אל תכבידו עליי. מובן שלא הודיתי בזה ולא הייתי מודע לזה, אבל אולי זה מה שיכולתי לעכל באותה תקופה, וזה הגיע ישר אליי. אבל זה לא כל כך משנה איך בדיוק התחלתי ללמוד קבלה בניו יורק, כמו שגם לא באמת חשוב למה הפסקתי ללמוד שם. בסופו של דבר, יש משמעות לדבר אחד: משהו קרה שם. משהו נפתח אצלי, משהו התחבר.

אחר כך הבנתי שזאת בדיוק היתה הבעיה: חוסר גבולות.

כן רוח'ני, לא רוח'ני

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את עץ החיים – עץ הספירות הקבליות. זה עשה לי משהו. זה השאיר בי רושם עמוק. הרגשתי מחובר לזה מבלי שהיה לי מושג איך. בכלל, כל החיבור לקבלה היה עבורי מאוד עמוק. בשכל לא הצלחתי להסביר למה ואיך, אבל משהו בפנים הרגיש שמחה שלא ידעה גבולות. אחר כך הבנתי שזאת בדיוק היתה הבעיה: חוסר גבולות.

 

אני זוכר שהדברים ששמעתי שם התחילו להדהד בתוכי, והתחלתי להסתכל על החיים שלי במהלך העשור שחלף, כמחפש רוחני. מצד אחד הרגשתי שאני מחפש שמחובר לדברים מאוד עמוקים, ומצד שני חשתי נפרדות מאוד גדולה מהעולם המקיף אותי. מהחברים של העבר ומההורים; מכל מי שהוא לא "רוחני".

 

זאת אומרת, מבחינת המדיטציות והשקט העמוק והבהירות הפנימית הייתי מאוד מחובר, אבל ברגע שזה היה צריך להיפגש עם העולם התחילו הבעיות. שם התחילה הנפרדות, ה"אני" ו"הם". הפלגנות. אה, הוא לא רוח'ני, אז אין הרבה על מה לדבר איתו.

 

אני זוכר קורס מדיטציה בשתיקה שעברנו פעם בפאצ'ה מאמה של טיוהר. בסיומו אנשים יצאו מהשקט לאטם, ואחד מהם היה מחייך כל הזמן ונראה שקט ומאושר. עד שהגיע הטלפון מאמא שלו. הוא התחיל לצעוק עליה בטלפון: מה את רוצה ממני? תעזבי אותי בשקט. זה היה סוג של ניתוק שאיש לא דיבר עליו.

 

כששמעתי על סולם יעקב, זה התחיל להתחבר לי. סולם שבסיסו בארץ וראשו מגיע לשמים. הוא סימל עבורי את האיחוד הבלתי נתפס בין שמים וארץ, את ההבנה שאפשר לחבר בין הדברים, את ההיווכחות שהם אינם מנותקים זה מזה כפי שחייתי לפני כן. אפשר לחבר את העולמות הרוחניים הגבוהים ביותר עם המציאות הגשמית הנמוכה ביותר. זה היה ממש נוקאאוט בשבילי.

 להמשך המאמר: זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 2

המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 2

לתחילת המאמר: המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 1

ווילבר הסביר שמבחינה פילוסופית הטענה של הליברלים מגוחכת, משום שכשאתה אומר שכל הדעות שוות ואין דעה טובה או אמיתית יותר מהשנייה, אתה למעשה מנציח את הדעה שלך (לפיה כל הדעות שוות) – וקובע שהיא טובה יותר מדעות אחרות. למשל, הדעה לפיה רק אני צודק בעוד יתר הדעות, כולל זו של הליברלים – מוטעות.

 

הספר שלו התחיל להזיז בתוכי תהליכים. רציתי כבר לצאת מהיער. רציתי להגיע למקום שבו קורים דברים, שבו אוכל לעבוד עם אנשים. באותה תקופה ארגנתי קבוצות לימוד של רייקי בפאצ'ה מאמא, ורציתי להרחיב את המעגל למקום גדול יותר. ניו-יורק, למשל.

 

קן ווילבר. מורים רוחניים גדולים עם פרופיל פסיכולוגי של בני 3 צילום: מתוך אתר הבית

פלורסנטי במקום שחור לבן

רעיון המעבר מהג'ונגל הקוסטריקאי לג'ונגל העירוני של התפוח הגדול היה מפחיד למדי. כל החברים מסביבי טענו שמדובר ברעיון מטורף. קודם כל, איך תסתדר שם? מה תעשה? – הם תהו. איך מתחילים מחדש בעיר הגדולה? היה לי חבר שגר שם ועסק ברפואה אלטרנטיבית, והחלטנו לנסות לארגן שם סדנאות רייקי בתור התחלה.

 

היתה לי התלבטות גדולה אם לצאת מהיער או לא. אם לעזוב את פאצ'ה מאמה, ביתי הרוחני והגשמי משך שלוש שנים לסירוגין – או להישאר במוכר ובנוח. נזכרתי שפעם שמעתי על שני סוגים של חופש: "חופש מ..", שמשמעותו  שאתה חופשי מדברים חיצוניים או פנימיים שמגבילים אותך; ו"חופש ל..", שבו אתה למעשה מחפש את החופש כדי לעשות מה שאתה מאמין שאתה צריך לעשות. הרגשתי אז שאני יותר מדי ב"חופש מ..", שקצת נכלאתי בתוכו. התהליך לא היה רציונלי ולא נבע משיקול קר: זאת היתה מעין נביעה פנימית. תנועה שקטה של התודעה, שביקשה לצאת ולעשות טוב בעולם.

 

היה בי צד שלא רצה לצאת מהיער. מה יש לך ללכת לג'ונגל הבטון הזה? יאכלו אותך חי. אתה הולך להחליף את הרוגע והשקט בלחץ וברעש. פה זה הכי טוב שאפשר, לחש הקול. תישאר, אל תזוז. תירגע. הכול בסדר. אלא שזאת נשמעה לי כלחישתו של שר המוות. רק אל תזוז, אל תעשה דבר בחיים, רק אל תפעל. חוץ מזה, איזו שירה יש לציפורי הלילה כאן. והצרצרים… באמת היה קשה לעזוב הכול, אבל הרגשתי דחף פנימי לפעול. לצאת.

 

ניו-יורק קיבלה אותי בזרועות פתוחות ומחבקות, בניגוד לכל התחזיות הקודרות. בלוחות המודעות הקהילתיים, העמוסים לעייפה שבאזור הווילג', מדביקים מטפלים ומורים שונים כל מיני הודעות. כולן דומות, מודפסות על גבי נייר צילום שחור לבן. היה לי רעיון: נייר צילום כתום פלורסנטי, שאמנם עלה טיפה יותר אך הבליט את המודעה שלי מול היתר. גם הוספתי תמונה שלי. ואמנם, לאט לאט העניינים החלו לתפוס תאוצה, ובתום תקופה לא ארוכה כבר התמקמתי בסצנה המקומית.

 

זאת היתה תחילת היציאה מהמקום המוכר והנוח. ניו-יורק היתה הרבה יותר אינטנסיבית מפאצ'ה מאמא, אבל בתוך כל הטירוף והבלגן שם חוויתי גם הרבה שקט. הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה: חיפוש החיבור בין הרוחני לבין הגשמי קיבל צורה ופשט צורה, אבל הבהיר לי בהדרגה שאני פה, במסע ארוך ועמוק, ושאם אקשיב ללב שלי ולקולי הפנימי למרות שאר הקולות שמנסים לעכב ולהשתיק את הרצון, אגלה את המקום שלי. את העניין שלי בעולם.

 

ואז, לא אצטרך עוד לנסות לחקות מישהו או משהו אחר, או להתנצל על הבחירה שלי.

סטסנג בבית זקנים – חלק 2

לתחילת המאמר: סטסנג בבית זקנים- חלק 1

הסתכלתי עליה. לא היה לי הרבה מה להשיב. התחושה שלי אמרה לי שאני צריך לנסוע, אבל הרגשתי שיש הרבה עומק בדבריה. אנחנו כל כך קשורים ומותנים בחיצוניות שקשה לנו להאמין שהדברים יכולים להיות פשוטים. פה. בדיוק איפה שאנחנו נמצאים, בלי לנסוע לאיזה מקום אקזוטי, בלי לעשות משהו מאוד מיוחד.

היא סיפרה לי פעם שהיא היתה עושה מדיטציות עמוקות במיטה לפני שהיתה נרדמת ושהיא היתה צריכה להתאמץ לא להרדם. הסביבה בה היא חיה לא היתה סובלנית למדיטציות ושאר תרגולים רוחניים ולכן לא יכלה למדוט לאור יום על כיסא או כרית אלא היתה צריכה לחכות שכולם ירדמו ורק אז יכלה מתחת לשמיכה לעשות את תירגוליה הרוחניים.

אני זוכר שאנשים היו כועסים על כך שבעלה לא אפשר לה לעשות את כל מה שרצתה והיא תמיד חייכה ואמרה שיש לו זכויות חצי חצי בהארה שלה. היתה בה המון הכנעה וקבלה של כל מה שקרה. היתה בה שלווה וחיבור לפשטות של החיים.

הרבה רוחניים לא נמשכו אליה. אולי כי היה בה משהו מאוד פשוט ולא אקזוטי. מעין דודה חביבה שמספרת על האחד והשקט הניצחי כמו מתכון לשטרודל תפוחי עץ נפלא. היה בה באמת משהו מאוד שקט ושליו. משהו אחד היה מוציא אותה מההתנהלות הנעימה שלה –  כשהיא היתה מדברת על האגו היה לה פרצוף של לוחמת קרבות ותיקה והיתה אומרת – אל תוותרו לו! תחנקו אותו, תהרגו אותו! אל תוותרו לו לרגע. העיניים שלה היו בוערות בשנאה לאויבה עתיק יומין – האגו האנושי.

אחד הדברים שהיא אהבה לדבר עליהם היה תחושת המיקי מאוס לעומת תחושת הסופר מן. היא הסבירה תמיד שלאגו האנושי יש שני מצבים – או שהוא חושב שהוא סופר מן, כל יכול או שהוא חושב שהוא עכבר קטן ומסכן.

היום אני תוהה – האם זה באמת האגו האכזרי והנורא? או אולי זה הילד הפנימי, הפגוע והמעוך? זה שמתוך זה שהוא מרגיש כל כך נורא (מעכבר קטן ומסכן) מנסה להתנפח ולהפוך לסופר מן? אולי במקום לחסל אותו צריך לחבק אותו? אולי במקום לנסות להשמיד כל זכר לאגו הנורא הזה צריך לתת לו את המקום שלו בתוך פאזל התודעה האינסופי?

מודט ב-300 קמ"ש: הפאסון הרוחני של פרננדו-חלק 2

לתחלית הכתבה: מודט ב-300 קמ"ש הפאסון הרוחני של פרננדו-חלק 1

המקום: מקסיקו סיטי, מקסיקו. השנה: 2000 אני בן: 27

הם הזמינו לי סלט. אחרי התקרית עם המלצר חשבתי שעדיף שלא  אשאל יותר מדי שאלות. סלט זה סלט, מה כבר יכול להיות? כעבור מספר דקות הונחה לפני קערה לבנה עם עיטורים ובתוכה גופתו של קישקשתא מבותרת ומעוטרת בעגבניות שרי וכמה גבעולי כוסברה.
פרננדו הצביע על המנה ואמר בגאווה לאומית 'סלט קקטוס'. אה. מממ… קקטוס במקסיקו? זה לא קצת מסוכן?

פרננדו המשיך בסיפורי תעלוליו. הסתכלתי עליו בענין. כשהוא התחיל לספר על המירוצי מכוניות שלו העיניים שלו בערו. היה נראה שכל המציאות שמסביבו נעצרת. כל תשומת הלב שלי היתה מרוכזת רק בו. או האם קישקשתא התחיל להשפיע? הוא סיפר שהוא נהג מירוצים מקצועי של מירוצי מכוניות בארנה סגורה ומעגלית ממתכת בה מהירות הנסיעה מגיעה לכ-300 קמ"ש.

וואו. זה היה נשמע מפחיד. כן בנאדם, אישר פרננדו – וצפוף עד אימה. כל טעות של אלפית השנייה יכולה להיות הסוף שלך. מחשבה אחת לא מדוייקת ואתה עף מהמשחק. זאת אומרת מתנגש וגומר את הקריירה. או החיים. זה התחיל לעניין. מה זאת אומרת מחשבה לא מדוייקת? ניסיתי לחקור.

הוא אמר – תראה. אם לדוגמא אני נוסע במהירות של 300 קמ"ש בסיבובים האלה וצריך להיות דרוך לגמרי לראות שאני לא נכנס באף אחד – ופתאום אני חושב לרגע על אשתי שמחכה לי, אני יוצא מהרגע. אני יכול להתבלבל ולעשות טעות שתעלה לי בחיי – אז אסור לי לחשוב על העתיד או על העבר. או בעצם על כל דבר.

ומה אתה מרגיש באותו הזמן? חקרתי. הוא הסביר לי שהוא נכנס למצב של שקט. מצב שהוא גם דרוך וגם רפוי לגמרי. אסור לי להיות נוקשה, הוא המשיך. אני צריך לאחוז את ההגה ברכות ולהיות מצד אחד מרוכז לגמרי ומצד שני רפוי לגמרי. אני צריך להיות ברגע העכשיו, אתה מבין? הוא שאל.

חוליו התחיל לזוע באי נוחות בכיסא שלו. הוא ניסה לשתות מכוס הקולה שלו ואז גילה שהיא ריקה לגמרי. הוא הסתכל מסביב בחרדה. המסעדה היתה די הומה. כנראה שאף אחד לא שמע אותנו ובטח לאף אחד לא היה אכפת על מה אנחנו מדברים. אבל לחוליו היה אכפת. הוא לא רצה שהאח הצעיר שלו ימשיך להשמע כמו ילדון מקסיקני מתלהב.

הוא קרא למלצר ונבח עליו משהו בספרדית. המלצר חזר כעבור דקה עם שוט של טקילה. פרננדו, תן לאורח טקילה, חוליו אמר בקלילות מעושה וניסה להחזיר את השיחה לפסים הרצויים. בטקילה צפה תולעת שלא נראתה לי ידידותית בכלל ושמחתי שפרננדו לא ניסה לשכנע אותי לשתות. הוא שוב התעלם מההפרעות המכוונות של חוליו, והמשיך להסביר. אתה מבין אמיגו, בזמן המירוץ אין לי מחשבות, אני נמצא ברגע העכשיו וחווה שקט עמוק מאוד. זאת חוויה מאוד מיוחדת.

אמרתי לו שזה ממש מזכיר לי מדיטציות. אבל הוא לא התרשם מהענין. זה היה מצב רגיל בשבילו. מצב מוכר "מהעבודה". להיות בנוכחות כל כך חזקה שאתה "פשוט שם". בלי לעשות רושם על אף אחד, בלי לחפש כותרות רוחניות מפוצצות.

זאת היתה נקודה שהיתה לפרננדו. פשטות. היתה בו תמימות מסויימת כשהוא דיבר על המכוניות הוא נשמע כמו ילד שמדבר על המשחק האהוב עליו וזה נגע בליבי. הוא לא ניסה להיות מתוחכם כמו חוליו. וזה עבר הרבה יותר טוב. זה הרגיש יותר אמיתי. אולי הוא אף פעם לא יהיה איש עסקים מוצלח – ואולי הוא יצליח להתחפש כמו חוליו אחיו ולעשות עסקים. אבל הלב שלו נטה למירוצים. הוא אהב את הטירוף של המירוץ ואת השקט שבמרכז הסערה.

לכל אחד מאיתנו יש את הנקודה המיוחדת שלו. נקודה שיש רק לו ולא לאף אחד אחר. אבל אנחנו כל כך מפחדים פשוט להיות מי שאנחנו – מי שאנחנו באמת אמורים להיות, שאנחנו כל הזמן מסתכלים לצדדים כמו חוליו, מפחדים להיות חריגים או מוזרים ומנסים להתאים את עצמנו לזרם הכללי.

פרננדו הראה לי –  תהיה מי שאתה. אל תנסה להציג מה שאתה לא. תהיה בפשטות שלך, בתמימות שלך. אל תדאג – אין לך מושג מי יושב ממולך. אין לך מושג את מי השם שלח אליך ולאיזה צורך. תהיה באמת שלך. זה מספיק. באמת. 

מודט ב-300 קמ"ש: הפאסון הרוחני של פרננדו-חלק 1

אמרתי לו שזה מזכיר לי מדיטציות, אבל בשבילו זאת היתה עבודה. אתה מבין, אמיגו, הוא אומר לי. בזמן המרוץ אין לי מחשבות, אני נמצא ברגע וחווה שקט עמוק מאוד

רן ובר | 19/7/2010 9:49 פורסם במעריב nrg

הדבר האחרון לו ציפיתי מהפגישה עם פרננדו היו תובנות רוחניות. במסעדה היוקרתית שהייתה שייכת למשפחתו העשירה הוא ישב מולי – נער שעשועים מקסיקני כבן 30, עם מכנסים שחורים וצמודים ומתניים צרים במיוחד. הוא לבש חולצת משי ורודה בהירה שהדגישה את עורו השזוף וענד שעון טאג מוזהב ומנצנץ. היה בו משהו מאוד קליל ולא מחייב. הוא לא היה נראה מסוג האנשים שאפשר להכנס איתם לשיחה עמוקה. מעברו השני ישב חוליו. אחיו המבוגר. חוליו כנראה לא זכה במיטב הגנים המשפחתיים ובניגוד לפרננדו היה שמן ובצקי, מקריח ועצבני. הוא לבש חליפת עסקים אפורה וחסרת טעם וכל הזמן ניסה להטות את השיחה לכיוונים עסקיים מהוגנים. פרננדו התעלם מהנסיונות של חוליו להראות כמו איש עסקים רציני ודווקא שמח לספר לי הכל אודות מעלליו מחוץ למגרש העסקי – אוכל טוב, מועדונים ומרוצי מכוניות.

התבוננתי בו –  צעיר נלהב עם תסרוקת א-ל-אלי אוחנה בגירסת שנות השמונים. היה בו משהו מאוד רענן. משהו מאוד לא מיובש. שינוי מבורך מכל הפגישות שהייתי צריך ללכת אליהן לאחרונה.

מסביבנו תחת תאורה צהובה עמומה נעו מלצרים לבושים בקפידה. מוזיקה לטינית חרישית ברקע ובליל של צחקוקי סועדים ורעש של מזלגות נוקשים ברכות בחרסינות אירופאיות. פנים המקום היה בניגוד חזק מאוד לחוץ – מקסיקו סיטי. אחת הערים העניות בעולם. צפיפות אוכלוסיה שלא תאמן וזיהום אויר שקשה להתחרות בו. מעל 25 מיליון תושבים! המון פיות להאכיל, חשבתי לעצמי. מסתבר שרובם לא יוכלו להרשות לעצמם לאכול כאן אף פעם.

כשהודעתי למלצר שאני צמחוני הם כמעט נחנקו. צמחוני? הם גילגלו את המילה בסקרנות על שפתיהם. אה, צמחוני זה מישהו שאוכל רק עוף ולא בקר. כן?
הבהרתי את המשמעות של  המילה ושעוף בהחלט לא כלול בתפריט שלי. המלצר הביט בי בחמלה ואמר שהוא משתתף בצערי ומקוה שזה יעבור במהרה. מה יעבור? שאלתי בבלבול. המחלה, הוא אמר בפנים חתומות והלך לדרכו. אה. לא משנה.

להמשך הכתבה:מודט ב-300 קמ"ש: הפאסון הרוחני של פרננדו-חלק 2

צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 2

לתחילת המאמר:  צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 1

הימים מזדחלים בקצב סיני, דממה עמוקה מקיפה את החוף והחושות הפזורות בו. אנשים יפים ושזופים הולכים לאט ביניהן, לבושים לבן, יחפים. באחד הערבים הגיע אורח לא צפוי מבחוץ. קראו לו ארז והיתה בו איכות אחרת מהחבורה שלנו, כמו ירושלמי או משהו כזה. אחרי הסטסנג נשארנו לשבת והוא ניגן ושר לנו על הגיטרה שירים ששייכים לזמן ומקום אחר. שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. המילים הרעידו מיתרים חבויים בלב, נשאו אותנו למימד טהור, מקודש. אחרי ההופעה אמר לי נירג'ה שהוא מכיר אותו מהקיבוץ של בן דוד שלו  וגם הוא מואר. בבת אחת המתיקות הפכה למרירות. אם הוא גם מואר וגם – טיוהר, אנמיקה, שי והרסיטה. את מי זה משאיר חוץ ממני ועוד איזה ילדה בת עשרים מראשון לציון? עוד מעט יגידו לי שגם אבו מוחמד במוארים ואני אוכל להכנס לחושה ולסגור סופית את האור. באמת יש לו מבט חזק כזה לאבו מוחמד.

הכל מתנקז לנקודה אחת – אתה מואר או לא? מסתבר שלא. אז מה אתה שווה? אתה סתם סיקר. סתם מחפש רוחני. אתה בתחתית שרשרת המזון הניו אייג'ית. מה אתה חושב לעצמך? מי בכלל נתן לך רשות לדבר? אתה לא יודע שרק מורים מוארים יכולים לדבר? יותר טוב שתשתוק, אולי ככה תגיע.

אוף. שנים של ציפיה הופכות לגל גדול של יאוש שמציף אותי. אף פעם לא הגדרתי את זה ככה. חשבתי שאני חי את החיים. ריטריטים של שתיקה, מסיבות, סטסנגים, פגישות אקראיות עם היקום. בליס, שמיס.

ואז בא רבי  נחמן ואמר – אתה רק צריך לרצות. אף אחד לא מצפה ממך להגיע. הכל בסדר כמו שהוא אבל תמשיך לרצות. אל תוותר על הרצון שלך – לא משנה מה שיקרה. וואו. זה היה כמו טיפות גשם על אדמה חרבה.

בעצם הרצון להגיע להארה הוא הרצון של האני הנפרד. אבל הוא גם הפוך מהאני הנפרד. הוא רצון שמגיע ממקום עמוק יותר, אבל אם אני לחוץ "להגשים אותו" (זאת אומרת במילים אחרות, לגשם אותו, להפוך אותו למשהו גשמי, למשהו מוחשי) אני שוב תקוע באותו המירוץ. אז הפסדתי.

אם אני נותן לו להיות ופשוט נושם לתוכו אז אני חי. אני רוצה לגלות את המציאות האמיתית מאחורי האפרוריות השוחקת של החיים בטח שאני לא מתפשר על השטחיות התפלה שמגישים לי. אני לא מוותר על הרצון לבקוע רקיעים. אבל גם אני חייב להרפות כי אין לי מה לעשות. רק להתפלל על זה. ואם אני אמות לפני ש"אגיע" – זה גם ממש בסדר כי לא עמדתי בתחנה כל החיים. המשכתי ללכת או לעצור לפעמים, להסתכל מסביב, לראות אולי יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעשות את העולם הזה יותר טוב ממה שמצאתי אותו.

העפתי שוב מבט שואל אל עבר המטבח. סעיד אמר שיביא לי את הדג כבר לפני שעה. אחלה דג הוא אמר. בינתיים לא נראה שמשהו קורה שם. מדי פעם יוצא מישהו עם שתי כוסות תה חם או צלחת צ'יפס. סעיד לא נצפה באיזור. אני חושב על הדג הזה. מתי הוא יגיע? הוא בכלל יגיע? אולי סעיד נסע לנואיבה ושכח ממני? ניערתי את עצמי וקמתי. אני לא יכול יותר עם הציפייה הזאת. שיחנק סעיד וההארה שלו.

הסתכלתי אל האופק האדמדם מעבר לים ושאלתי שנורקל ומסכה מחבר. נכנסתי לתוך המים הקרירים וצפתי בין הדגים. הארה, נירוונה, קוקה קולה, לא אכפת לי – הדגים האדומים והכחולים היו פשוט משהו מדהים.

צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 1

היום גם דני החליט שהוא מואר. הוא בן 22 בקושי והגיע לריטריט אחרי טיול של חצי שנה בהודו. לדעתי הכימיקלים עוד לא התאדו ופינו מקום לחמצן במוחו הקודח. עונה עמוסה לעייפה בגואה נתנה בו את אותותיה. אבל הוא נחוש. הגעתי.

כמה זמן זה ישאר? כמה זמן הוא יחזיק מעמד בפוזה המוארת? אין לי מושג. מה אכפת לי? אז הוא גם מואר. מה אכפת לי גם בן כמה הוא – שיהיה מואר בגיל חמש מצידי. כל הנושא הזה של השוואות כבר ממש מייאש.

והקטע עם החושה – אבו מוחמד הציע לי אותה כשהגעתי אבל היא היתה מעט רחוקה מהים וקצת מרוטה אז העדפתי את החושה הקרובה יותר. בסוף דני לקח אותה. אולי זאת היתה טעות שלא לקחתי אותה. זאת אומרת – אם הייתי לוקח אותה, אולי?

המקום: ריטריט בסיני, הזמן: 2001 אני בן: 28

מרחבים אינסופיים של ים כחול ושמיים בהירים. חושות של קש ודקלים ואוירה של שחרור מתוק. החיבור של אין לאן ללכת עם שקט עמוק מביא להרפיה. אה. איזה כיף. עד שהמחשבות חוזרות. איפה אני? למה אני לא מתקדם? איך הוא כבר שם? האם אני אי פעם אגיע?

יש לי חבר שהיה חזק בקטע של מתמטיקה. הוא היה בצבא בפרוייקט תלפיות ועשה שני תארים על חשבון הצבא. בקיצור כמה שנים אחרי השיחרור נסע לארה"ב ורצה להתקבל לתוכנית מיוחדת באוניברסיטה למתמטיקה. הם אמרו לו שהם לא מקבלים אנשים מעל לגיל 30 בדרך כלל. הם הסבירו שאו שאתה מראה כישרונות מדהימים ועושה פריצות דרך במתמטיקה עד גיל 30 – או שפשוט אין לך את זה. הם עשו לו מבדקים והראו לו שאיחר את הרכבת, המח כבר לא מה שהיה.

אז ככה זה מרגיש. איחרת את הרכבת. פיספסת את המסיבה הגדולה. כולם מוארים ורק אתה לא. גם כל יום שעובר אתה מבין כמה אתה רחוק מזה. בהתחלה חשבת – נו, עוד איזה ריטריט שתיקה או שניים ואני כבר שם. אז זהו – שלא.

ואם אתה לא מואר – אתה לא שווה כלום, נכון? זאת אומרת, אם אתה לא מואר אתה שבוי בדמיונות של סמסרה. עבד של כבלי האני המזויף שלך. כולך שקר – לא?

צריך להיות מואר. צריך להגיע לשלווה אין סופית. צריך להפרד מכבלי עולם האשליה. צריך להיות. אבל מה לעשות? מה אפשר לעשות כשאתה לא שם? לך למאתים אלף סטסנגים ואז תבין. סע לחמש מאות ריטריטים ואז זה בטח יקרה. או אולי תשאר בבית ותכין חביתה? ואז זה יקרה! אף אחד לא יכול להבטיח לך כלום וכל אחד מושך אותך לכיוון אחר.

איזה באסה ההארה הזאת.

להמשך הכתבה:  צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 2

רפי ואני: רחמנות, חברים

"משגעים אותי כולם; תחזור בתשובה, סע להודו, תתמיד ביוגה שלך. תעשה תואר, תעשה סדנא כזאת, תעשה סדנא כזאת. תתחתן, אל תתחתן. אלף קופים צורחים לי בתוך המוח. רן ובר בפול גז עם רופוש" (מעריב NRG ניו אייג' 9/1/11)

דפיקות קלות בדלת שלי. מעניין אם זה הוא – אם כן, מפתיע שהקדים. בתור ילדים תמיד היה לוקח לו הכי הרבה זמן להסתדר. כל פעם שהיינו קובעים משהו – הוא תמיד היה מאחר. זה היה כרוני וצפוי מראש. כבר לא ציפיתי לכלום. קבענו ב-8:30 והכנתי את עצמי שעד 10:00 מקסימום הוא מגיע. או מבטל. פתחתי את הדלת וראיתי חיוך גדול.

"רופש? הקדמת אחי!" אמרתי וחיבקתי אותו חיבוק גדול.
הוא השפיל את עיניו לצד ואמר "רפי. רפי. עזוב".
"מה?", שאלתי בתדהמה. "מה קרה עם.. אתה כבר לא..?".
"לא. זאת אומרת, אני כן. אני גם וגם. בכלל סתם חשבתי שתכנס בי על הקטע של השם החדש, אז מתוך התגוננות אמרתי לך לא לקרוא לי רפי. תכלס, זה לא כזה קריטי, תקרא לי מה שבא לך. מבחינתי רפי זה ממש סבבה עכשיו".
"יופי, אני שמח לשמוע".
"כן. אתה לא כמו ציון. אתה זוכר אותו? ציון שהיה גר ליד המכולת של דוד?".
"שטרית?! אתה עוד בקשר איתו? מה איתו – עדיין בלאגניסט?". נזכרתי בציון שיטרית. אם היה מישהו שלא רצית להתקל בו בבית הספר זה היה הוא.
"הוא גם חזר בתשובה", אמר רפי בנימת תוכחה. "וכשהוא פגש אותי פעם אחרונה הוא שיגע אותי. טחן לי בשכל. אתה פשוט לא מאמין. גיהינום. יסורים. דינים! אסור ככה, אסור פה, אסור שם. תזהר מזה. הפחדות, איומים. אל תשאל".
התחלתי לצחוק, "אני ממש ממש לא בקטע הזה של דינים קשים. נצא ליער?".
"בשמחה", הוא אמר. "באתי בג'יפ של אבא שלי".
מי שואל אותי בכלללקחתי שתי כוסות נייר מלאות בקפה הפוך מהביל ושקית קטנה עם עוגיות גרנולה שאשתי אפתה ויצאנו אל היער. הנסיעה בג'יפ היתה מהנה. הוא גם היה גבוה וגם חדש ונוח מאוד. בהתחלה חששתי שהקפה ישפך, אבל הנסיעה היתה חלקה.
בדרך רפי הגניב אלי מבט ואמר "קודם כל, רציתי להודות לך על פעם שעברה. ממש עזרת לי..".
"עזרתי? כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאשתי היא אמרה שזה ממש לא בסדר שלא נתת לך איזו עצה או שתיים. שהשארתי אותך ככה תלוי באויר".
"כן, עזרת. פשוט נתת לי את המרחב שלי בלי בלבולים. בלי לדחוף לי איזה אג'נדה. זה היה לי ממש טוב. כולם משגעים אותי כל היום עם פתרונות וכיוונים. אין לי כח..".
"כולם? זאת אומרת, ציון?", שאלתי בחיוך.
"גם", הוא החזיר חיוך. "גם הוא וגם ההורים שלי, וגם האחים שלי וגם חברים שלי. משגעים אותי כולם. תחזור בתשובה, סע להודו, תתחיל להתמיד ביוגה שלך. תעשה תואר באוניברסיטה, תעשה סדנא כזאת, תעשה סדנא כזאת. תתחתן. אל תתחתן. אלף קופים צורחים לי בתוך המוח. יאללה, צאו מהממברנה!".
הנהנתי בהבנה. הגענו ליער וחנינו ליד שולחן של קק"ל מתחת לאורן ענק. יצאנו ושתינו את הקפה בשקט.
"ומה אתה רוצה?", שאלתי.
"אני?", הוא שאל בהפתעה. "מי בכלל שואל אותי?!". הנהנתי שוב. כן, מי בכלל.
"בכל אופן", הוא אמר. "הסתדרתי בסוף. המנהל בנק ירד לי מהגב. נותן לי קצת שקט". "אה. יופי", אמרתי. "איך זה הסתדר בסוף?".
הוא הסמיק מעט ואמר "התקשרתי לאמא שלי ועם כל הקושי והפאדיחה – אמרתי לה שאני צריך עזרה. היא התקשרה לבנק והעבירה לי כסף לחשבון". הוא שתק.
"באמת נזכרתי באמא שלך כשהייתי אצלך. מה קורה איתם?".
"מה קורה איתם? עובדים כמו חמורים. כרגיל".
"ו.."

"ו.. כלום. הפסקתי לריב איתם. קלטתי ממך משהו בפעם האחרונה – באמת כל אחד והבחירות שלו. מה אני יודע. הייתי משגע אותם כל פעם כשהייתי חוזר מהודו. הייתי צועק עליהם – אתם לא מבינים כלום, אתם לא קולטים שום דבר, אתם מבזבזים את החיים שלכם לריק! אין לכם טיפת רוחניות בחיים שלכם.. אתם במרוץ עכברים. והפעם – פשוט לא אמרתי להם כלום. זאת הבחירה שלהם".
"נכון. זאת הבחירה שלהם".
"אני פשוט כל פעם מתבאס מהם מחדש. אני לא יכול להבין את זה. זה משהו אוטומטי. בכל אופן – הפעם הבנתי שאין מה לעשות. אני לא יכול לשנות אותם. וזה גם כנראה לא התפקיד שלי. אי אפשר להאכיל מי שלא רוצה. אפשר להביא את הסוס אבל…".
לתת, אבל במידהנזכרתי במשהו שפעם אמא שלי אמרה לי. היא סיפרה לי שאמא של רפי היתה מאביסה אותו בתור ילד. הוא לא היה אכלן גדול, והיא? היתה דוחפת לו כל מה שהיא יכלה. לא היתה לה שום מידה. מסכן הילד, אמא שלי היתה אומרת.
"מה הבעיה בלהאכיל את הסוס יותר ממה שהוא רוצה?".
"אי אפשר. זה סתם בזבוז. אם תצליח להאכיל אותו איכשהו, הוא בטח יקיא את זה", אמר רפי "בדיוק!", אמרתי. "זה בדיוק ההבדל בין חסד לבין רחמים".
"מה?", שאל רפי. "יש הבדל?".
"כן, לפי פנימיות התורה יש הבדל גדול בין חסד לבין רחמים", התחלתי להסביר. "תראה, חסד – זה קשור אלי. אני מרגיש שאני רוצה לתת. אני מרגיש שאני רוצה להעניק. חסד זה ללא גבול. חסד זה בלי לראות כמה ומה בדיוק השני צריך. אם אפשר היה להעיף שטרות של דולרים באויר ומי שצריך היה תופס אותם – זה היה אחלה חסד. פשוט קח מאות אלפי דולרים וזרוק אותם ממטוס מעל תל אביב. אחלה חסד. גם ללמד מישהו משהו חדש זה יכול להיות חסד. גם להעניק כל דבר – זה חסד".
"נו? מה הבעיה? נשמע טוב. לא יכולת להביא את כל הדולרים האלה בפעם שעברה? במקום לזרוק ממטוס מעל תל אביב היית שם בדלי של מלכה השכנה הזקנה שלי מלמעלה, שאף פעם אין לה כח לרדת לרחוב לקנות מוצרים ושמים לה אותם בסל. והיא היתה מעלה את הסל אלי – או שהייתי מתחלק איתה חצי חצי וסוגר עניין!".
"כן, אבל זה חסד. זה לא רחמים".
"אז מה זה רחמים? מטוס יותר גדול?!".
"לא. יותר קטן. רחמים זה חסד מוגבל בדין או דין ממותק בחסדים. רחמים זה קו האמצע. רחמים זה הלב ששוקל ומתבונן. הבינה היא בלב. להבין. לראות. להתבונן. מה באמת השני צריך? לא מתוך שיפוט שלילי או התנשאות אלא מתוך רגישות. רגישות לצרכים שלו. רגישות למקום שלו".
"אה", אמר וחכך בראשו.
"רחמים זה לתת במידה, ולא לתת איפה שאי אפשר לקבל. אלא להמתין. לשקול את הדברים. לא לתת בהפרזה ולא לתת בחוסר. לראות את השני במקום שלו ולתת לו מה שהוא צריך, ולא רק מה שאתה רוצה לתת. רחמים יכול להיות לא לתת. למשל – ילד שהשיניים שלו מלאות בחורים והוא רוצה ללכת לישון עם מיץ פטל בבקבוק, לתת לו בקבוק זה רחמים?".
"לא. ממש לא. זה יחמיר את המצב".
"יפה".
"מי שנפל לסמים וצריך ממך רק הלוואה קטנה של 100 ש"ח, זה עזרה גדולה לתת לו אותם או להפך?". "להפך".
"רבי נחמן מסביר שרק מי שיש לו רחמים אמיתיים יכול להיות מנהיג. הוא נותן דוגמא של אוכל – לא כל אחד צריך לאכול אותו הדבר. סטייק, שנחשב דבר טוב – לפחות לחלק מהאנשים…".
רפי עיוות את פרצופו – שכחתי שהוא צמחוני. "טוב, אז מרק מיסו עם טופו ושורשים?". עכשיו הוא  נראה יותר מרוצה. "בכל אופן – אוכל שעבור בנאדם מבוגר יכול להיות מדהים ממש ממש לא יתאים לתינוק בגיל שבועיים. ולהפך. תן למישהו שחזר מיום עבודה קשה והוא מאוד רעב לאכול דייסה של ילד קטן – גם לא יתאים".
"מי בכלל רוצה להיות מנהיג?", שאל רפי ."רק תן לחיות. עזוב אותך מססמאות גדולות".
"מנהיג זה כל אחד. מנהיג זה לא בכנסת. מנהיג זה להנהיג את עצמך, את הבית שלך, את הסובבים אותך. בעזרת השם בקרוב את הילדים שלך. מנהיג – עוד מילה שהפכה למגונה בגלל שימוש לרעה בכוח. מנהיג זה מישהו שרק רוצה את הטוב שלך. שרוצה להגדיל אותך. שרוצה לעזור לך".
רפי הסתכל עלי ולא אמר שום דבר. הוא הרים אבן קטנה וזרק אותה על עץ קרוב. "אני באמת רוצה להאמין בזה".
"במה?".
"שיש מי שבאמת אוהב אותי. שיש מי שרוצה באמת את הטוב שלי".
"יש". הסתכלתי בעיניו והוספתי, "אבל זה חייב להתחיל בעצמך. בהבנה שאתה צריך להיות המנהיג של עצמך. אתה צריך לטפח את עצמך. אתה צריך לאהוב אותך".

רן ובר בודק את גבולות האושר – חלק ב'

לתחילת הכתבה: במסגרת הגבולות הידועים: רן ובר בודק את גבולות האושר – חלק א'

"אם אני מסתכל עליך", הוא אומר בחיוך, "נראה שזה לגמרי לא מסתדר."
"לגמרי?" שאלתי
"טוב נו.. לא לגמרי. אבל גם לך יש קשיים, אז מה אתה משחק אותה שהכול ורוד?"
"אני לא. האמת שיש קשיים, אבל זה טוב. זה מעמיק. זה נותן לי לראות אזורים בעצמי שלבד אף פעם לא היה לי אומץ באמת להישיר מבט ולהסתכל עליהם."
יוסי הניד בכתפיו, ואמר חרישית: "אני בכלל לא מתעניין באזורים נסתרים בנפש. מה אכפת לי? אני רוצה חופש, אחי, לעוף לאינסוף. אני רוצה את החופש המוחלט, בלי כבלים, בלי עניינים, בלי נעלי בית."

"זה בדיוק העניין", אמרתי לו. "אתה רגיל שאינסוף או חופש זה משהו בלי גבולות, ואני אומר לך: את האינסוף אפשר לחוות בתוך הגבול. זה בדיוק הקטע. דווקא הצמצום הוא סוד האושר, ולא ההתפשטות חסרת הגבולות. נשמה בלי גוף כבר היית, אחי, לפני שהתגלגלת למטר שמונים וחמישה שלך. עכשיו אתה בתוך העולם, בתוך הצמצומים, ופה! דווקא פה אתה יכול להגיע למחוזות שלא דמיינת." יוסי בהה בנקודה דמיונית בקיר, ואמר: "תיכף תגיד לי שגם זה שאתה קושר לעצמך רצועות של בקר בבוקר זה חלק מהחיבור לאינסוף. שזה שאתה לא נוסע בשבת עם החבר'ה לדרבי זה חופש אינסופי. יאללה," הוא אמר בכעס והסתכל לכיוון שלי, "אל תבלבל לי את השכל."

לפחות הודיתי לו ביני לבין עצמי שמאז שחזרתי בתשובה הוא משתדל לרסן את עצמו ולא לקלל אצלי בבית. איך אני אסביר לו? האמת שהוא צודק. זה בדיוק העניין. למצוא את חוסר הגבולות בתוך הגבול. להיות בתוך העולם, ומחוץ לעולם. להיות מקושר ומחובר לגמרי לכל מה שקורה בתוך הגבולות המצומצמים, ולהיות מחוץ ומעל לכל.

לא עניתי לו. פשוט לא הרגשתי שיש עם מי לדבר, ולא התחשק לי להיכנס איתו לוויכוח. "עזוב, אחי", הוא אמר לפתע. "אני מצטער, אני פשוט בלחץ. אני לא יודע מה להגיד לה. אני מרגיש שהיא סתם מנסה להלחיץ אותי. אנחנו ביחד איזה שנתיים כמעט, אז מה פתאום הלחץ עכשיו? אני צריך זמן להירגע, לקחת קצת פרופורציות. להבין מה קורה איתי."

"תגיד", שאלתי אותו, "אתה בכלל יודע מה אתה רוצה? זאת אומרת, זה די ברור מה היא רוצה. אבל מה אתה רוצה? שים בצד את הפחדים והבלבולים ונסה להבין מה יוסי רוצה. היא בכלל מעניינת אותך או שזה סתם נוח לך להיות איתה? אתה יכול להיות אמיתי עם עצמך. היא לא ארגנה פה הקלטות או האזנה נסתרת." "לא?", הוא שאל בצחוק מעט היסטרי. "טוב… אז… וואלה, אני לא יודע. היא כל כך רוצה וכל כך דוחפת לכיוון הזה עד כדי שאין לי ממש זמן לחשוב על זה. אני רוב הזמן במגננה, ואין לי באמת זמן לחשוב מה אני רוצה."

יוסי קם ממקומו ומבט חדש בעיניו. "זהו! עזרת לי. אני מתקשר לדנה ואומר לה שאני נוסע ליומיים למדבר. לוקח שק שינה, את הגיטרה שלי ואוהל קטן, והולך לברר עם עצמי. אני חייב לברר מה הקטע שלי עם כל הסיפור הזה. אני אסביר לה שאני חייב לראות מה קורה איתי לפני שאני עונה לה." "וואו, מדהים", אמרתי לו. "סוף סוף יש בך איזה טיפת חיות. נראית כמו סמרטוט לפני שנייה". "תגיד," הוא שאל בחשש. "אתה חושב שהיא תכעס עליי?" "אני בטוח שהיא תשמח", אמרתי לו. "היא באמת אוהבת אותך."

רוחניקים הם אנשים דתיים? – חלק ב'

סוד התשובה הוא להיות תמיד בדיאלוג פנימי עם עצמך. מצד אחד יופי, הגעת לדברים טובים. מצד שני, צריך לבדוק כל הזמן איפה אתה מול המקום שאתה באמת רוצה להיות בו. מצד אחד יש לקבל את הדברים כפי שהם, ומהצד השני לשאוף לאינסוף. לא על ידי דינים קשים ושבירת העצמי, אלא על ידי שאיפה טובה ובריאה. חיפוש והעמקה תמיד אפשריים. הסוד הוא הקשר הפנימי, השיחה המבררת שיכולה להעמיק אותנו אם אנחנו תמיד מעזים להיות בנקודת האפס. אם אנחנו תמיד מעזים לשמוע את השני או רבדים פנימיים בתוכנו שלא העזנו לתת להם תשומת לב או מקום.
לפני שבועיים ביקרתי בחנות ספרים קטנה באזור גוש דן (אחת האחרונות שאני מכיר שאינן נמצאות בבעלות של רשתות גדולות) ושוחחתי עם המוכר על ספרים ועל הוצאות ספרים. בעוד אנחנו מגלגלים שיחה הוא אמר לי משהו על אחד הפלגים של היהדות. אמרתי לו שאני אישית לא מבין מה הם עושים ולמה, אבל גם שזה שאני לא מבין את זה – לא אומר כלום. הוא השיב שאותם דווקא הוא מבין. הם משוגעים, הוא הסביר לי, אבל מי שאני לא מבין אותו זה אתה, הוא הכריז. איך אדם אינטליגנטי כמוך חזר בתשובה?
הדיאלוג שהמשיך משם לא היה של התגוננות. הוא גם לא היה תוכחה וניסיון להחזירו בתשובה. זו היתה שיחה נינוחה בין שני אנשים. שיתפתי אותו במקום שלי, בחלק מהלבטים. בעולם הרבגוני שמסתתר מאחורי החזות השחורה-לבנה. הוא סיפר לי על פחדים, חששות ואי הבנות. ביחד הגענו למסקנה שיש הרבה חוסר אמון וחוסר תקשורת. בסוף השיחה הוא אמר שאם כל הדתיים היו כמוני, אולי הוא היה חוזר בתשובה. מבחינתי, העניין בשיחה לא היה ההצהרה הזאת אלא עצם קיום השיחה. עצם קיום הדיאלוג. מתיחת הגבולות הפנימיים של מה שאני יודע. אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בהבדלים בינינו, עד כדי שאנחנו לפעמים שוכחים שאנחנו מחפשים אחדות.

סוד התשובה הוא להיות תמיד בדיאלוג פנימי עם עצמך. מצד אחד יופי, הגעת לדברים טובים. מצד שני, צריך לבדוק כל הזמן איפה אתה מול המקום שאתה באמת רוצה להיות בו. מצד אחד יש לקבל את הדברים כפי שהם, ומהצד השני לשאוף לאינסוף. לא על ידי דינים קשים ושבירת העצמי, אלא על ידי שאיפה טובה ובריאה. חיפוש והעמקה תמיד אפשריים. הסוד הוא הקשר הפנימי, השיחה המבררת שיכולה להעמיק אותנו אם אנחנו תמיד מעזים להיות בנקודת האפס. אם אנחנו תמיד מעזים לשמוע את השני או רבדים פנימיים בתוכנו שלא העזנו לתת להם תשומת לב או מקום.
לפני שבועיים ביקרתי בחנות ספרים קטנה באזור גוש דן (אחת האחרונות שאני מכיר שאינן נמצאות בבעלות של רשתות גדולות) ושוחחתי עם המוכר על ספרים ועל הוצאות ספרים. בעוד אנחנו מגלגלים שיחה הוא אמר לי משהו על אחד הפלגים של היהדות. אמרתי לו שאני אישית לא מבין מה הם עושים ולמה, אבל גם שזה שאני לא מבין את זה – לא אומר כלום. הוא השיב שאותם דווקא הוא מבין. הם משוגעים, הוא הסביר לי, אבל מי שאני לא מבין אותו זה אתה, הוא הכריז. איך אדם אינטליגנטי כמוך חזר בתשובה?
הדיאלוג שהמשיך משם לא היה של התגוננות. הוא גם לא היה תוכחה וניסיון להחזירו בתשובה. זו היתה שיחה נינוחה בין שני אנשים. שיתפתי אותו במקום שלי, בחלק מהלבטים. בעולם הרבגוני שמסתתר מאחורי החזות השחורה-לבנה. הוא סיפר לי על פחדים, חששות ואי הבנות. ביחד הגענו למסקנה שיש הרבה חוסר אמון וחוסר תקשורת. בסוף השיחה הוא אמר שאם כל הדתיים היו כמוני, אולי הוא היה חוזר בתשובה. מבחינתי, העניין בשיחה לא היה ההצהרה הזאת אלא עצם קיום השיחה. עצם קיום הדיאלוג. מתיחת הגבולות הפנימיים של מה שאני יודע. אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בהבדלים בינינו, עד כדי שאנחנו לפעמים שוכחים שאנחנו מחפשים אחדות.

רוחניקים הם אנשים דתיים??

פורסם במעריב ניו-אייג' 9/12/2010
נסעתי בכביש המתפתל אל היישוב בו אני גר, עוזב מאחוריי את מודיעין ואת שאר הערים העמוסות לעייפה, ונזכרתי בשיחה שהיתה לי פעם עם אחד החברים ה"רוחניקים" שלי. הוא שאל אותי איך אני מסתדר ביישוב בו אני גר. הסיבה ששאל היתה כי היישוב נראה לו "רגיל ומשעמם" יחסית לקהילות שבהן גרתי בגלגול הקודם שלי, דוגמת הקהילה האקולוגית של פאצ'ה מאמא ביערות הגשם, או הרי ההימאליה המתנשאים של עמק קולו וקהילת המודטים הסניאסים ששכנה בהם.

אמרתי לו שמה שנפלא הוא שאני מרגיש שבגלל שכולם דתיים, אני יכול לדבר עם כל אחד ולא להסתיר את הפן הרוחני של הדברים. ברור שכל אחד ודרגת החיבור שלו, כל אחד והעניין שלו, אבל עצם זה שהרוחניות היא חלק מובן מאליו מחיי היומיום מאפשר לי לתקשר באופן חופשי יותר.

חשבתי על זה שלמעשה גם ה"רוחניקים" הם אנשים דתיים. נכון שהם לא משייכים את עצמם לדת ממוסדת, אבל העניין שלהם הוא חיפוש האמת. העניין שלהם הוא חיבור, אחדות, אינסוף – ואצל רבים מהם גם איך להיות בנאדם טוב יותר, איך להתחבר לפנימיות, לרוחניות. אבל בדרך כלל הם חיים בסביבה חילונית. שוב, לא חילונית מבחינה זו שהיא לא חרדית, אלא חילונית משום שרוב האנשים מסביבם מתעניינים ומתעסקים בדברים לכאורה אחרים.

לחבר את הכיס אל הלב
אמנם תרבות הניו-אייג' הביאה לפריחה של רוחניות או פסאודו-רוחניות ברחבי העולם, במסגרתה נוהרים כיום המון אנשים שבעבר היו רחוקים מכל נקודה רוחנית לסדנאות כאלו ואחרות. כך נראה את הדודה צילה מפזזת בסדנאות העצמה נשית, ואת רונית מנהלת משאבי האנוש שומרת על הגזרה עם אשטנגה יוגה, לא פחות. אפשר גם לראות את ההשפעה של תרבות הניו-אייג' על תחומים כמו קואצ'ינג, סדנאות ניהול אלטרנטיביות וכיוב'. אבל עדיין, מי שבאמת נמצא בחיפוש רוחני, מסתכל סביבו ורואה שממה רוחנית וחומריות חסרת גבולות. אני זוכר שזה תמיד הפריע לי.

איך מסתדרים בתור אדם רוחני עם סביבה שכל מה שמעניין אותה זה חומריות? אני לא אומר שזה רע להתעסק בעולם החומרי, להיפך, אלא שאם זה מנותק מרוחניות זה כל כך ריקני. אני זוכר שאצלי זה הוליד תחושות ניכור וחוסר קשר.

בזמן שחשבתי את הדברים נהגתי לאיטי לתחנת הדלק הסמוכה למוסך של היישוב. התחלתי למלא דלק, בעודי הוגה במחשבות כאלה ואחרות. לפתע שמעתי מאחוריי צעקה: "חודש טוב!". חזי היה לבוש סרבל עבודה כחול עטור בכתמי שמן, היה לו זקן שחור ארוך וכיפה גדולה עיטרה את ראשו. הוא אחד ממקימי היישוב והמוסכניק הרשמי שלנו: תמיד אפשר לסמוך עליו שיעזוב את כל העבודה באמצע, וייגש להחליף נורה שנשרפה או להבריג מספר שהתרופף. אדם מקסים ומיוחד,
עובד קשה ותמיד עם חיוך או מילה טובה.

"חודש טוב ומבורך", צעקתי לו בחזרה. "אל תשכח, כסלו!" הוא צעק שוב. חייכתי והוא קרא שוב: "כסלו! לחבּר.." ועשה תנועות עם הידיים כאילו הוא מחבר משהו. הסתכלתי עליו בתמיהה. הוא חייך וצעק: "כסלו זה כיס ולב, תחבר את הכיס אל הלב. חודש טוב." זה היה כל כך פשוט, רגע קטן וקצר. לחבר את הכיס אל הלב. לחבר את עולם העשייה ללב. לא להיות מנותק אלא להתחבר, בכל מקום ובכל זמן. להבין שהעולמות הרוחניים והגשמיים מתקיימים ביחד ושהתפקיד שלנו הוא לא להפריד אלא לחבר.

אני לא מנסה לצייר את הדברים כמושלמים. רחוק מזה. בכל מקום יש בעיות, והרבה. אני לא מנסה להגיד שציבור אחד מושלם ושהשני גרוע. אבל אני חושב על זה שבעצם, עד כמה שעל פני נדמה שרוחניקים רחוקים מחוזרים בתשובה – בעצם קיים ביניהם מכנה משותף מאוד גדול, בחיבור לפנימיות וברצון הכנה להתפתחות רוחנית ולפתיחה והארה של הטוב בעולם.

לשיעור שאני מעביר עכשיו באים חברים שלי מהעבר, מהודו או מפאצ'ה מאמה. לעתים קרובות אני רואה שיש לי איתם שפה משותפת רבה יותר מזו שאני חש כלפי "דתיים מבית". התכנים של החסידות מדברים אליהם. העניין הוא בחיפוש. לפעמים, אדם יכול להיראות דתי או רוחני מבחוץ, אבל אש החיפוש כבתה אצלו מזמן. ולפעמים זה בדיוק להפך.
איך אדם אינטליגנטי כמוך חזר בתשובה?
פעם אמר לי מישהו, "אני יותר דתי מהדתיים". שאלתי אותו למה הוא מתכוון, והוא הסביר שהוא מחובר בפנימיות, בעוד שהוא פגש דתיים שנראו לו חיצוניים לגמרי. כאלו שעבורם התורה והמצוות זה משהו טכני לגמרי. "מצוות אנשים מלומדה", קוראים לזה בז'רגון שלנו. אמרתי לו שיכול להיות שהוא צודק, ובאמת יכול להיות שבפנימיות הוא מחובר יותר. אבל מי אמר שהוא הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו? אולי יש לו עוד לאן להגיע? אולי יש לו עוד לאן להעמיק? אולי יש עוד שכבות או ממדים של מציאות שהוא יכול להוסיף?

להמשך הכתבה: רוחניקים הם אנשים דתיים? – חלק ב'