פרשת אמור – לא להשבר, ולהמשיך לספור!

בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? האם אלו מילים נרדפות או שמרמזות על קשר עמוק יותר?

מובא בהגדה של פסח:

..ויוצאנו השם ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח. אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שנאמר, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני השם..

מכאן לומדים שהקב"ה כביכול בעצמו עשה את השפטים במצרים, כתוב בהגדה – בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? אם לא מדקדקים במילים – נראה בעיברית מודרנית שזהו "ביטוי", כבודו ועצמו – זאת אומרת הוא ולא אחר. כמו שכתוב לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח.

מהו כבודו של אדם ומהו עצמו? אם אדם טורח ומגיע בכבודו ובעצמו, מדוע כתובות שתי מילים? מדוע לא מספיק שיהיה כתוב שהוא מגיע בעצמו?

פירוש מעניין נמצא בהגדה של פסח של האריז"ל – כותב רבי נתן שפירא הירושלמי בהגדה של פסח של האריז"ל :"..וז"ש "אני הוא", מלכות של הז"א שהוא הא"ס הוא העיקר ולא אחר. והוא הוא שהוצאנו ממצרים בכבודו. שהם הספירות שהם נקראים כבוד שלו. כמ"ש ז"ל (שבת קיג,א) "פלוני קארי למאני מכבדותי", שהמלבושים מכבדים את האדם והוא מכבד אותם. ז"ש "אלא הקב"ה בכבודו" שהן המלבושים שלו שהם הספירות, "ובעצמו" שהוא עצמותו שהוא הארתו שהוא נשמה להם, ונתן כח הנשמה להגוף שהם הספירות כדי להוציא את ישראל ממצרים. כך יזכו אותנו לראות אותה ההארה במהרה בימינו, שיוציאנו מהגלות הזה וישלח לנו משיחנו אמן סלה. "

זאת אומרת שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים על ידי "כבודו", שזה דבר אחד ועל ידי "עצמו" שהוא דבר אחר. מבואר כאן שכבודו – אלו המלבושים שלו. הכבוד הוא מלבוש של האדם. במקרה שלנו – כבודו, הן הספירות. הנהגות השם בעולם – חסד,גבורה,תפארת וכיוב'. הספירות הן ההנהגות, הביטוי של התגלות השם יתברך בעולם. ועצמו – זאת עצמותו יתברך, בה אין לנו תפיסה ונגיעה. זה כביכול הפנימיות, או המקור העמוק. אם כן – מדוע מופיעים שניהם? אפשר להבין מכך שאם היה כתוב רק כבודו, היינו יכולים להסיק שאומנם זה לא מלאך אבל חס ושלום אולי הספירות הן כוחות נפרדים? ואז שוב לא היה הקב"ה ישירות מציל אותנו אלא היה משתמש בכח חיצוני נוסף ונפרד. ואם היה מופיע רק "עצמו" – אפשר היה להגיע לטעות ולסבור שאותם הכוחות למעשה שהוציאו את עם ישראל ממצרים הם עצמותו יתברך. אפשר היה להסיק שהגילוי זה העצם.

לכן מבואר לנו – בכבודו ובעצמו. למעשה ביציאת מצרים הקב"ה ב"עצמו", בעצמותו הוציא אותנו ממצרים ונתן את הכוח ל"כבודו", ללבושיו, לספירות – לבצע את היציאה עצמה. אפשר להגיד שהוא האציל מהארתו לתת כח לספירות לפעול. בכך אנו רואים את האחדות ולא חס ושלום את הנפרדות.

איך זה קשור אלינו? צריך להבין שגם לנו יש "בכבודו ובעצמו". גם אצלנו יש את הרבדים החיצוניים שלנו ואת הנקודה העמוקה הפנימית שלנו, העצמית שלנו, ה"עצם" שלנו. כשאנחנו רוצים לצאת מהגלות הפרטית שלנו, ורבינו הקדוש כותב כי עיקר הגלות היא בנפש – אנחנו צריכים להגיע בכבודנו ובעצמנו. לא לחכות למלאך או לשרף שבתפיסתנו חיצוני לנו אלא לאגור ולרכז את כל הכוחות שלנו – הן את הכוחות החיצוניים שלנו, החסד שלנו, הגבורה שלנו, התפארת שלנו וכיוב' אבל לא לשכוח גם את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. להביא את הכל לעבודה הפנימית.

לזכור שהכוחות הנפשיים שלנו בסך הכל משרתים את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. לא לחשוב חס ושלום שאני "חסד" או שאני "גבורה". אלא להבין שהם משרתים את הנקודה הפנימית שאין לה צורה, שם או מחשבה. נקודת העצם שהיא מעבר לכל הגדרה, שהיא מעבר לכל גדר אבל היא צריכה גדרים – הגדרות, וכלים ומלבושים כדי להתבטא בעולם.

שנזכה לגאולה פרטית וכללית, גאולת הנפש וגאולת כלל עם ישראל במהרה בימינו אמן.

 

 

הלכות סדר ליל פסח / הרב ישראל אסולין

רב בית הכנסת הספרדי שבת אחים במודיעין – הרב ישראל אסולין שליט"א:

מאז ומעולם היה חג הפסח מרכז תשומת לב רבה. בעיקר סביב "ליל הסדר" ערב משפחתי מיוחד, מרגש ורב רושם. המבוגרים והילדים נקראים בו לחוות יחד את חווית הבראשית, תחילתו של העם, יציאתו ממצב של עבדות חסר תקווה, מושפל, מעונה, בניו מומתים ומושלכים אל היאור, ולפתע התערבות אלוקית החושפת את יוצר הבריאה ובעל הבית האמיתי. ומאידך מלמדת על אפסיות האדם, מצרים האימפריה הכבירה באותם זמנים מוכה ומובסת צבאית, כלכלית ומדינית. ובני ישראל יוצאים ביד רמה לחרות עולם.

ג    ג    ג

הפרטים של ליל הסדר מרובים הם מאוד, ועל כן ראינו לנכון על פי בקשת הציבור ללקט את כל ההלכות הדינים והמנהגים של יום זה, נקווה שהדברים הנכתבים כאן יועילו ויהיו לעזר ולתועלת.

 

בברכת חג כשר ושמח

הרב ישראל אסולין

רב בית הכנסת

 

הלכות סדר ערב וליל פסח:

מפני שפרטי הלילה מרובים, ואולי ישכח משהו. חכמים קבעו סדר ללילה זה.

(הסדר המקובל אצלינו מיוחס לרש"י).

מצוות צדקה  לפני הפסח

א. בימים קדושים אלה אשר לפני החג יזרז אדם את עצמו בקיום מצוות צדקה ביתר שאת ולא יתעסק רק בעניני ביתו להרבות בכסות ובמאכלים נאים וישכח את העניים והמשפחות הנצרכות.

ב. וישים נגד עיניו מה שכתב בספר הזוהר הק' [פר' בראשית] בגודל עונשו של המונע עצמו ממצות צדקה בימים אלה וזה לשונו: פתח רבי שמעון ואמר: כל מי ששמח במועדים אלה ואינו נותן חלק גם לקב"ה ההוא רע עין שטן שונא בא ומקטרג עליו ומוציא אותו מן העולם וכמה צרות הוא מביא עליו. כי חלקו של הקב"ה הוא מה שמשמח את העני כפי יכולתו, כי בימים אלו בא הקב"ה לראות את הכלים השבורים שלו[=העניים], ורואה שאין להם במה לשמוח ובוכה עליהם וכו' ואותו מקטרג תובע רשות לרדוף אחרי אותו בן אדם [שלא נתן משלו לעני] וכו'

ג. סימן יפה מצאו חכמים למצוות צדקה בפסח, כי בתורה כתוב "מצת" חסר וא"ו ובראשי תיבות היא רומזת צדקה תציל ממות.

 

דיני הבדיקה

א. אור לארבעה עשר (השנה זה ביום ראשון) ליל י"ד בניסן, בודקים את החמץ לאור הנר בכל מקום שרגיל להיות שם חמץ.

ב. נוהגים להניח לפני הבדיקה עשרה פתיתי לחם בפינות הבית עטופים בנייר ושאין כזית בכל אחד מהם, ושאינם ניתנים לפירור. והבודק מחזר אחריהם, וכן אחר החמץ שבביתו.

ג. לפני הבדיקה יברך בא"ה אמ"ה  אקב"ו "על ביעור חמץ" וצריך לכוון בברכה זו גם על שריפת חמץ שיעשה מחר.

 

דיני ערב פסח

א. ערב פסח אסור בעשיית מלאכה אחר חצות היום ומצווה להתרחץ, להסתפר ולגזוז ציפורניו קודם חצות.

ב. אסור לאכול מצה (שנילושה במים) בערב פסח.

ג. הבכורים מתענים תענית בכורות בערב פסח, ומשום טורח התענית הקילו למי שמשתתף בסיום מסכת או סעודת מצווה שטועם ממנה ונפטר מתענית.

ד. אם שכח למכור לגוי חמצו או תערובת חמץ ישאל ללא דיחוי את הרב כיצד עליו לנהוג.

ה. צריך להזהר לבדוק הירקות מן התולעים, ובטרם לכתו לבית הכנסת יערוך שולחנו לכבוד ליל הסדר ויכין מקום ישיבתו.

קדש:

–          יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום כדי שכשיבוא לביתו יקדש מיד אחרי צאת הכוכבים

–          גם אנשים וגם הנשים חייבים בארבע כוסות.

–          מצווה לתת יין לפני התינוקות שהגיעו לחינוך (גיל 6) וכן לתת להם מיני מתיקה כדי שלא ישנו ויראו וישאלו.

–          ההסיבה צריכה להיות לצד שמאל. ואפילו איטר יד יסב על צד שמאל.

–          מצווה לקדש על יין אדום זכר לדם.

–          אפילו מי ששונא יין או שהיין מזיקו, ישתדל לשתות ארבע כוסות מיין צימוקים או מיץ ענבים טהור.

–          אם על ידי שתית יין מכל המינים שהוזכרו יבוא לידי חולי פנימי או יפול למשכב פטור.

–          שיעור הכוס, רביעית. שהוא: 86 גרם ( ולחזו"א 150 גרם).

–          ישתה לכתחילה את כל הכוס, ואם שתה רובו יצא. ואם היא כוס גדולה די שישתה רביעית כשהיא רוב הכוס.

–          צריך להזהר לשתות הרביעית בפעם אחת.

–          השומע קידוש צריך לכוון לצאת והמשמיע צריך לכוון להוציא.

–          סדר הקידוש: יין – קידוש – זמן(שהחיינו).

–          ישתה כוס הקידוש בהסיבה ואין צריך לברך ברכה אחרונה לאחר שתיתו.

ורחץ:

–          נוטל ידיו כדין נטילת ידים בשביל פת, בכלי. אבל בלי ברכה, שכל דבר שטיבולו במשקה טעון נטילה בלי ברכה.


כרפס:

–          יקח פחות מכזית כרפס, הבדוק מן התולעים. ועדיף שיקח מקלח הכרפס.

–          אם אינו מוצא כרפס יכול לקחת משאר ירקות.

–          יטבלנו בחומץ או במי מלח ויברך עליו בורא פרי האדמה.

–          בברכה זו יכוון לפטור את המרור (החסה).

–          אכילת כרפס אינה צריכה הסיבה, אבל אם רוצה לאכול בהסיבה יכול.

–          אין לאכול כזית כרפס כי על ידי זה הוא נכנס לספק ברכה אחרונה. ואם אכל כזית לא יברך ברכה אחרונה כי ספק ברכות להקל.

יחץ:

–          מן השלוש מצות המונחות לפניו יקח את המצה האמצעית ויבצענה לשתיים את החלק הקטן יניח בין שתי המצות השלימות והחלק הגדול ישמור לאפיקומן.

מגיד:

–          מגביע הקערה וכל מה שבתוכה, (ויש נוהגים להעביר אותה על ראש המסובין ואומרים בבהילו יצאנו ממצרים).

–          מתחיל לספר ביציאת מצרים (הגדה). וכל המרבה הרי זה משובח. [קורא מהא לחמא עד ב"א גאל ישראל].

–          אף הנשים חייבות בסיפור יציאת מצריים. ואם אינם יודעות לקרא יכולות לצאת ידי חובתן על ידי השמיעה, אבל אם אינן מבינות צריך לתרגם להם.

–          מוזגים כוס שניה לפני מה נשתנה, והבן שואל מה נשתנה. ואם אין בן, אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, וקוראים את ההגדה בשמחה ובטוב לבב.

–          אסור להפסיק בדבור באמצע ההגדה, אם לא לצורך גדול.

–          כשמזכירים המכות נוהגים לשפוך קצת יין כנגד כל מכה.

–          כשמגיע ל"מצה זו" מגביה את המצה להראותה למסובין.

–          כשמגיע ל"מרור זה" מגביה ג"כ את המרור כדי להראותו למסובין.

–          אבל כשמגיע לפסח זה לא יגביה כדי להראות את הזרוע.

–          כשגומר את ההגדה מברך אשר גאלנו וכו' עד גאל ישראל ושותה כוס שניה בהסיבה על צד שמאל, בלי ברכה תחילה וסוף.

רחצה:

–          יטול ידיו בכלי כדת, ויברך על נטילת ידים.

מוציא:

–          יקח המצות כסדר שהינחם הפרוסה בין השלימות ויברך המוציא לחם מן הארץ.

מצה:

–          לאחר שבירך המוציא, יוריד המצא השלישית מידיו, ונשאר בידו רק העליונה וחצי השניה ומברך: "אקב"ו על אכילת מצה" ובוצע את השלימה העליונה ומן הפרוסה – משתיהם, כזית מכל אחת, ויאכלנה בהסיבה ביחד. [ושיעור כזית הוא כ-30 גרם].

–          אם אינו יכול לאכול את שני הכזיתים ביחד אוכל את הכזית של המצה העליונה, ואחר כך של הפרוסה. ובדיעבד אם אכל רק כזית אחד יצא.

–          אוכל אותם כדרך שהוא רגיל לאכול, רק יזהר שלא ישהה באכילתו יותר מארבע דקות. [וי"א ב2 דקות].

–          צריך לכוון שהוא מקיים מצוות אכילת מצה.

–          צריך להסב כשאוכל את המוציא.

–          צריך ללעוס את המצה יפה ואח"כ לבלוע אותה, ויזהר שלא יבלע בלי לעיסה. אבל אם בכ"ז בלע יצא יד"ח.

–          אסור לאכול עוד מאכל אחר עם המצה של המוציא כדי להעבירה ביתר קלות.

–          זמן אכילת מצה ומרור לכתחילה עד חצות הלילה. [ושנה זו תשס"ג עד –

מרור:

–          יקח כזית מרור ויטבילנה בחרוסת ויברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור ויאכלנו בלי הסיבה.

–          יוצאים יד"ח בחזרת (חסה) שהיא עיקר המצווה ואם אין לו יכול לקחת ירקות מרים במקום חזרת.

–          אין יוצאים יד"ח במרור כבוש שלוק או מבושל.

כורך:

–          יקח כזית מצה מן המצה התחתונה וכורכה עם כזית מרור, טובלה בחרוסת, ואומר: "זכר למקדש כהלל הזקן וכו'", ואוכלם ביחד בהסיבה.

שולחן עורך:

–          יערוך שולחנו ויסעד ליבו כיד ה' הטובה עליו.

–          לא ימלא כרסו הרבה כדי שיוכל לאכול כזית מצה של אפיקומן לתיאבון.

–          יש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר צלי בליל ראשון של פסח.


צפון:

–          אחר שגמרו את כל הסעודה אוכלים כזית מהמצה השמורה לאפיקומן.

–          קודם שאוכל אפיקומן אומר: "זכר לקורבן פסח הנאכל על השבע". ואוכלו בהסיבה.

–          אם היה שבע כ"כ עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, ולכן צריך להזהר בזמן הסעודה שלא יאכל יותר מדי.

–          יזהר לאכול את האפיקומן לפני חצות, ובדיעבד אפילו אכלו אחר חצות יצא ידי חובה.

–          אסור לאכול שום דבר אחֵר אחרי האפיקומן כדי שישאר טעם המצה בפיו. אבל מותר לשתות מים. [מלבד שתי הכוסות שאחרי ברכת המזון].

ברך:

–          יטול ידיו למים אחרונים, ישטוף הכוס וידיח אותו אפילו הוא נקי, ויברך ברכת המזון.

–          בברכת המזון אומר יעלה ויבא.

–          אפילו נזכר בהלל שלא אמר יעלה ויבא בברכת המזון חוזר ומברך ברכת המזון על הכוס.

–          כשגומר ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן ושותה כוס שלישית בהסיבה.

–          אין לשתות יין בין כוס שלישית לכוס רביעית.

הלל:

–          אומר הלל בשמחה ובהתלהבות, להודות לה' על הניסים שעשה ועושה עמנו בכל זמן.

–          ממלא כוס רביעית ומתחיל לאמר "שפוך חמתך על הגויים".

–          גומר את ההלל ומתחיל "נשמת" עד הסוף, ושותה כוס רביעי בהסיבה, בלי ברכה תחילה. ואח"כ מברך ברכה אחרונה על היין (על הגפן).

נרצה:

–          אם עשה כך ה' ירצה אותו, ובזכות זה ה' יגאלנו גאולה שלימה.

–          מצווה שיספרו ביציאת מצרים כפי יכולתו. וכן יש נוהגים לומר כמה פיוטים אחרי שמסימים. כגון: חד גדיא(ויש בו סודות גדולים). וכן אחד מי יודע. ועוד.

 

למה קוראים לפסח פסח? מה העניין של פסח? איך זה קשור לדיבור – להגדה? מה הקשר בין אמונה לבין דיבור?

לפי הפשט – על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו.

בפנימיות מוסבר שהשם פסח הוא "פה סח". פה שמדבר. בגלות מצריים כתוב שהיינו בגלות הדעת. רק משה רבינו בחינת דעת הוא שהוציא אותנו ממצרים.

בפסח המצווה היא הגדה של פסח, סיפור יציאת מצרים. יש מצווה גדולה לספר ולהרבות בסיפור יציאת מצרים. צריך כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ואם אין לו בנים ובנות לספר להם יספר לאשתו, או לחברו או אפילו לעצמו. העיקר להוציא בפה.

בפסח צריך להוציא בפה את האמונה. האמנתי כי אדבר. העניין בפסח הוא לספר את ההגדה ולערוך את הסדר. כמובן שעניין מרכזי בפסח זה המצות והשמרות מחמץ (שגם קשור לפה – בעניין האכילה) אבל הפסח סובב סביב ליל הסדר. לעשות סדר פנימי וסדר חיצוני.

בפסח אנחנו אומרים בפה. מעבירים הלאה לבנינו את סיפור יציאת מצרים ומלמדים את ליבנו את סודות האמונה. הלב הוא כמו הבן שלנו, "ושננתם לבניכם". גם ללב שלנו צריך לשנן כל הזמן את הטוב האינסופי. לספר לו על מלכות השם בעולם. על כך שהעולם יש בו סדר פנימי אינסופי שמונהג בחסד ורחמים על ידי מי שאמר והיה העולם.

בליל הסדר אנחנו זוכים להשריש בתוכנו את האמונה הקדושה.