הלכות סדר ליל פסח / הרב ישראל אסולין

רב בית הכנסת הספרדי שבת אחים במודיעין – הרב ישראל אסולין שליט"א:

מאז ומעולם היה חג הפסח מרכז תשומת לב רבה. בעיקר סביב "ליל הסדר" ערב משפחתי מיוחד, מרגש ורב רושם. המבוגרים והילדים נקראים בו לחוות יחד את חווית הבראשית, תחילתו של העם, יציאתו ממצב של עבדות חסר תקווה, מושפל, מעונה, בניו מומתים ומושלכים אל היאור, ולפתע התערבות אלוקית החושפת את יוצר הבריאה ובעל הבית האמיתי. ומאידך מלמדת על אפסיות האדם, מצרים האימפריה הכבירה באותם זמנים מוכה ומובסת צבאית, כלכלית ומדינית. ובני ישראל יוצאים ביד רמה לחרות עולם.

ג    ג    ג

הפרטים של ליל הסדר מרובים הם מאוד, ועל כן ראינו לנכון על פי בקשת הציבור ללקט את כל ההלכות הדינים והמנהגים של יום זה, נקווה שהדברים הנכתבים כאן יועילו ויהיו לעזר ולתועלת.

 

בברכת חג כשר ושמח

הרב ישראל אסולין

רב בית הכנסת

 

הלכות סדר ערב וליל פסח:

מפני שפרטי הלילה מרובים, ואולי ישכח משהו. חכמים קבעו סדר ללילה זה.

(הסדר המקובל אצלינו מיוחס לרש"י).

מצוות צדקה  לפני הפסח

א. בימים קדושים אלה אשר לפני החג יזרז אדם את עצמו בקיום מצוות צדקה ביתר שאת ולא יתעסק רק בעניני ביתו להרבות בכסות ובמאכלים נאים וישכח את העניים והמשפחות הנצרכות.

ב. וישים נגד עיניו מה שכתב בספר הזוהר הק' [פר' בראשית] בגודל עונשו של המונע עצמו ממצות צדקה בימים אלה וזה לשונו: פתח רבי שמעון ואמר: כל מי ששמח במועדים אלה ואינו נותן חלק גם לקב"ה ההוא רע עין שטן שונא בא ומקטרג עליו ומוציא אותו מן העולם וכמה צרות הוא מביא עליו. כי חלקו של הקב"ה הוא מה שמשמח את העני כפי יכולתו, כי בימים אלו בא הקב"ה לראות את הכלים השבורים שלו[=העניים], ורואה שאין להם במה לשמוח ובוכה עליהם וכו' ואותו מקטרג תובע רשות לרדוף אחרי אותו בן אדם [שלא נתן משלו לעני] וכו'

ג. סימן יפה מצאו חכמים למצוות צדקה בפסח, כי בתורה כתוב "מצת" חסר וא"ו ובראשי תיבות היא רומזת צדקה תציל ממות.

 

דיני הבדיקה

א. אור לארבעה עשר (השנה זה ביום ראשון) ליל י"ד בניסן, בודקים את החמץ לאור הנר בכל מקום שרגיל להיות שם חמץ.

ב. נוהגים להניח לפני הבדיקה עשרה פתיתי לחם בפינות הבית עטופים בנייר ושאין כזית בכל אחד מהם, ושאינם ניתנים לפירור. והבודק מחזר אחריהם, וכן אחר החמץ שבביתו.

ג. לפני הבדיקה יברך בא"ה אמ"ה  אקב"ו "על ביעור חמץ" וצריך לכוון בברכה זו גם על שריפת חמץ שיעשה מחר.

 

דיני ערב פסח

א. ערב פסח אסור בעשיית מלאכה אחר חצות היום ומצווה להתרחץ, להסתפר ולגזוז ציפורניו קודם חצות.

ב. אסור לאכול מצה (שנילושה במים) בערב פסח.

ג. הבכורים מתענים תענית בכורות בערב פסח, ומשום טורח התענית הקילו למי שמשתתף בסיום מסכת או סעודת מצווה שטועם ממנה ונפטר מתענית.

ד. אם שכח למכור לגוי חמצו או תערובת חמץ ישאל ללא דיחוי את הרב כיצד עליו לנהוג.

ה. צריך להזהר לבדוק הירקות מן התולעים, ובטרם לכתו לבית הכנסת יערוך שולחנו לכבוד ליל הסדר ויכין מקום ישיבתו.

קדש:

–          יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום כדי שכשיבוא לביתו יקדש מיד אחרי צאת הכוכבים

–          גם אנשים וגם הנשים חייבים בארבע כוסות.

–          מצווה לתת יין לפני התינוקות שהגיעו לחינוך (גיל 6) וכן לתת להם מיני מתיקה כדי שלא ישנו ויראו וישאלו.

–          ההסיבה צריכה להיות לצד שמאל. ואפילו איטר יד יסב על צד שמאל.

–          מצווה לקדש על יין אדום זכר לדם.

–          אפילו מי ששונא יין או שהיין מזיקו, ישתדל לשתות ארבע כוסות מיין צימוקים או מיץ ענבים טהור.

–          אם על ידי שתית יין מכל המינים שהוזכרו יבוא לידי חולי פנימי או יפול למשכב פטור.

–          שיעור הכוס, רביעית. שהוא: 86 גרם ( ולחזו"א 150 גרם).

–          ישתה לכתחילה את כל הכוס, ואם שתה רובו יצא. ואם היא כוס גדולה די שישתה רביעית כשהיא רוב הכוס.

–          צריך להזהר לשתות הרביעית בפעם אחת.

–          השומע קידוש צריך לכוון לצאת והמשמיע צריך לכוון להוציא.

–          סדר הקידוש: יין – קידוש – זמן(שהחיינו).

–          ישתה כוס הקידוש בהסיבה ואין צריך לברך ברכה אחרונה לאחר שתיתו.

ורחץ:

–          נוטל ידיו כדין נטילת ידים בשביל פת, בכלי. אבל בלי ברכה, שכל דבר שטיבולו במשקה טעון נטילה בלי ברכה.


כרפס:

–          יקח פחות מכזית כרפס, הבדוק מן התולעים. ועדיף שיקח מקלח הכרפס.

–          אם אינו מוצא כרפס יכול לקחת משאר ירקות.

–          יטבלנו בחומץ או במי מלח ויברך עליו בורא פרי האדמה.

–          בברכה זו יכוון לפטור את המרור (החסה).

–          אכילת כרפס אינה צריכה הסיבה, אבל אם רוצה לאכול בהסיבה יכול.

–          אין לאכול כזית כרפס כי על ידי זה הוא נכנס לספק ברכה אחרונה. ואם אכל כזית לא יברך ברכה אחרונה כי ספק ברכות להקל.

יחץ:

–          מן השלוש מצות המונחות לפניו יקח את המצה האמצעית ויבצענה לשתיים את החלק הקטן יניח בין שתי המצות השלימות והחלק הגדול ישמור לאפיקומן.

מגיד:

–          מגביע הקערה וכל מה שבתוכה, (ויש נוהגים להעביר אותה על ראש המסובין ואומרים בבהילו יצאנו ממצרים).

–          מתחיל לספר ביציאת מצרים (הגדה). וכל המרבה הרי זה משובח. [קורא מהא לחמא עד ב"א גאל ישראל].

–          אף הנשים חייבות בסיפור יציאת מצריים. ואם אינם יודעות לקרא יכולות לצאת ידי חובתן על ידי השמיעה, אבל אם אינן מבינות צריך לתרגם להם.

–          מוזגים כוס שניה לפני מה נשתנה, והבן שואל מה נשתנה. ואם אין בן, אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, וקוראים את ההגדה בשמחה ובטוב לבב.

–          אסור להפסיק בדבור באמצע ההגדה, אם לא לצורך גדול.

–          כשמזכירים המכות נוהגים לשפוך קצת יין כנגד כל מכה.

–          כשמגיע ל"מצה זו" מגביה את המצה להראותה למסובין.

–          כשמגיע ל"מרור זה" מגביה ג"כ את המרור כדי להראותו למסובין.

–          אבל כשמגיע לפסח זה לא יגביה כדי להראות את הזרוע.

–          כשגומר את ההגדה מברך אשר גאלנו וכו' עד גאל ישראל ושותה כוס שניה בהסיבה על צד שמאל, בלי ברכה תחילה וסוף.

רחצה:

–          יטול ידיו בכלי כדת, ויברך על נטילת ידים.

מוציא:

–          יקח המצות כסדר שהינחם הפרוסה בין השלימות ויברך המוציא לחם מן הארץ.

מצה:

–          לאחר שבירך המוציא, יוריד המצא השלישית מידיו, ונשאר בידו רק העליונה וחצי השניה ומברך: "אקב"ו על אכילת מצה" ובוצע את השלימה העליונה ומן הפרוסה – משתיהם, כזית מכל אחת, ויאכלנה בהסיבה ביחד. [ושיעור כזית הוא כ-30 גרם].

–          אם אינו יכול לאכול את שני הכזיתים ביחד אוכל את הכזית של המצה העליונה, ואחר כך של הפרוסה. ובדיעבד אם אכל רק כזית אחד יצא.

–          אוכל אותם כדרך שהוא רגיל לאכול, רק יזהר שלא ישהה באכילתו יותר מארבע דקות. [וי"א ב2 דקות].

–          צריך לכוון שהוא מקיים מצוות אכילת מצה.

–          צריך להסב כשאוכל את המוציא.

–          צריך ללעוס את המצה יפה ואח"כ לבלוע אותה, ויזהר שלא יבלע בלי לעיסה. אבל אם בכ"ז בלע יצא יד"ח.

–          אסור לאכול עוד מאכל אחר עם המצה של המוציא כדי להעבירה ביתר קלות.

–          זמן אכילת מצה ומרור לכתחילה עד חצות הלילה. [ושנה זו תשס"ג עד –

מרור:

–          יקח כזית מרור ויטבילנה בחרוסת ויברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור ויאכלנו בלי הסיבה.

–          יוצאים יד"ח בחזרת (חסה) שהיא עיקר המצווה ואם אין לו יכול לקחת ירקות מרים במקום חזרת.

–          אין יוצאים יד"ח במרור כבוש שלוק או מבושל.

כורך:

–          יקח כזית מצה מן המצה התחתונה וכורכה עם כזית מרור, טובלה בחרוסת, ואומר: "זכר למקדש כהלל הזקן וכו'", ואוכלם ביחד בהסיבה.

שולחן עורך:

–          יערוך שולחנו ויסעד ליבו כיד ה' הטובה עליו.

–          לא ימלא כרסו הרבה כדי שיוכל לאכול כזית מצה של אפיקומן לתיאבון.

–          יש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר צלי בליל ראשון של פסח.


צפון:

–          אחר שגמרו את כל הסעודה אוכלים כזית מהמצה השמורה לאפיקומן.

–          קודם שאוכל אפיקומן אומר: "זכר לקורבן פסח הנאכל על השבע". ואוכלו בהסיבה.

–          אם היה שבע כ"כ עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, ולכן צריך להזהר בזמן הסעודה שלא יאכל יותר מדי.

–          יזהר לאכול את האפיקומן לפני חצות, ובדיעבד אפילו אכלו אחר חצות יצא ידי חובה.

–          אסור לאכול שום דבר אחֵר אחרי האפיקומן כדי שישאר טעם המצה בפיו. אבל מותר לשתות מים. [מלבד שתי הכוסות שאחרי ברכת המזון].

ברך:

–          יטול ידיו למים אחרונים, ישטוף הכוס וידיח אותו אפילו הוא נקי, ויברך ברכת המזון.

–          בברכת המזון אומר יעלה ויבא.

–          אפילו נזכר בהלל שלא אמר יעלה ויבא בברכת המזון חוזר ומברך ברכת המזון על הכוס.

–          כשגומר ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן ושותה כוס שלישית בהסיבה.

–          אין לשתות יין בין כוס שלישית לכוס רביעית.

הלל:

–          אומר הלל בשמחה ובהתלהבות, להודות לה' על הניסים שעשה ועושה עמנו בכל זמן.

–          ממלא כוס רביעית ומתחיל לאמר "שפוך חמתך על הגויים".

–          גומר את ההלל ומתחיל "נשמת" עד הסוף, ושותה כוס רביעי בהסיבה, בלי ברכה תחילה. ואח"כ מברך ברכה אחרונה על היין (על הגפן).

נרצה:

–          אם עשה כך ה' ירצה אותו, ובזכות זה ה' יגאלנו גאולה שלימה.

–          מצווה שיספרו ביציאת מצרים כפי יכולתו. וכן יש נוהגים לומר כמה פיוטים אחרי שמסימים. כגון: חד גדיא(ויש בו סודות גדולים). וכן אחד מי יודע. ועוד.

 

שבת הגדול – שבת חברים במדבר – 14-15-16/4

לצערנו הרב – עקב גורמים שלא תלויים בנו, השבת בוטלה.

מי שרוצה להשתתף בשבתות הבאות נא לשלוח מייל לעידור: idor515@yahoo.com

 

פנסי ערפל – חלק ב' / הרב ארז משה דורון

לתחילת הכתבה : פנסי ערפל – חלק א' / הרב ארז משה דורון

החוויה הכי קשה שמקיפה את כל האנושות היום זו הבדידות, ובגלל הבדידות יש פחד, יש חוסר אונים, חוסר שליטה על המצב. היום אף אחד לא יודע כלום על כלום. אף אחד לא יודע מה יקרה בכל תחום בעוד שנייה. זו חוויה מאוד קשה, אין לנו שליטה ואנחנו לא יודעים כלום.

הקושי בחוסר הידיעה הוא שאנחנו עומדים מול חוסר הידיעה לבד. אם לא היינו לבד לא היה איכפת לנו שאנחנו לא יודעים. תראה למשל מה קורה בין ילדים והורים. כשההורים רגועים, כשההורים יודעים מה קורה בעולם זה מספיק לילד. ילדים לא שואלים את ההורים מה המצב בבנק, הם שואלים אם הכל בסדר אז זה בסדר. אם ההורים נמצאים לידם הם רגועים, הם לא צריכים לדעת את כל הפרטים. אבל אם הם יוצאים החוצה לעולם כל דבר מפחיד אותם , הם מרגישים לבד, הם לא יודעים איזה חתול יקפוץ מאיזה פח אשפה, מה יקרה, מה האנשים רוצים מהם, הם לא יודעים איך להתמודד, העולם מפחיד.

מה גורם לילד להרגיש מוגן עם ההורים שלו? הבטחון שההורים שלו רואים אותו, שההורים שלו יודעים בדיוק מה קורה איתו. לפני כמה ימים היה לנו בבית דיון בעניין מסוים ואמרתי לבת שלי משהו והיא הלכה לחדר, שאלתי אותה "למה את נעלבת?" היא ענתה "לא, אני לא נעלבת", חזרתי שוב ושאלתי: "למה את נעלבת?" והיא ענתה: "לא, אני לא נעלבת". קראתי לה לשבת והסברתי את הכל מחדש ואחרי השיחה שאלתי אותה – "עכשיו את לא נעלבת?" היא ענתה "לא" – "אז למה אמרת קודם שלא נעלבת את כן נעלבת?" "כן נעלבתי, אבל איך אתה יודע?" – "כי אבא ואמא יודעים איך הילדים שלהם מרגישים". הילד מרגיש שרואים אותו, שיודעים איך הוא מרגיש ומה הוא צריך ומה עובר עליו. ואז לא איכפת לו שהוא לא יודע מה קורה. יש מי שיודע.

החוויה שרואים אותי, שיודעים מה אני צריך ולא רק יודעים אלא שאכפת ממני, יש מישהו שרואה אותי, שדואג לי, שאוהב אותי ומסוגל לספק את כל הצרכים שלי בכל תחום כשתהיה לי בעיה, יש לי כתובת. אפילו אם אני לא יודע איפה אני, אני רק צריך להרים טלפון לאבא ואמא.

אבל לרוב הילדים היום אין את החוויה הזאת. הם מתבגרים מהר מידי. הם נהיים ציניים מהר מידי. כי מי רואה אותם בכלל, מי סופר אותם בכלל. ואז הם אומרים: אנחנו שורדים, אנחנו מסתדרים, אנחנו לא צריכים את ההורים שלנו, כי הם לא ראו אותי, הלוואי שהיו רואים אותי, אבל לא זאת המציאות.

איבדנו את החוויה שמישהו רואה אותנו, גם אם רואים אותי זה מוגבל, כי אם אני נמצא בסוף העולם הם לא מרגישים את מה שאני עובר, זה בלתי אפשרי, זה מוגזם לבקש אותם להרגיש אותי. אבל חז"ל אומרים שזה לא מוגזם, שזה לא רק בין הורים לילדים, זה אפילו בן חברים אמיתיים. חז"ל אומרים שהחברים של איוב היו גרים במקומות שונים וכשהם הגיעו לעודד את איוב או להוכיח אותו, כולם הגיעו באותו זמן. איך הם ידעו? לא היו טלפונים, לא היה אינטרנט ובכל זאת כולם הגיעו. חז"ל נותנים לנו תשובה מאוד מוזרה, הם אומרים שהם היו חברים בלב ובנפש עוד מהעבר הרחוק והם היו מאוחדים באהבה גדולה, ולכל אחד בבית היה ציור שבו היו מצוירים הוא וכל החברים, והם היו מסתכלים כל הזמן על הציור הזה ואם היתה בעיה לאחד החברים הם היו רואים את זה בציור ומיד היו באים לעזור לו. אתה מבין מה זה חבר. החבר שלי בסוף העולם יודע מה עובר עלי.

אפשר לדמיין אבא שנוסע בערפל והילד יושב מאחור. הילד שמח ולא איכפת לו אם עוצרים או נוסעים, הוא מקסימום שואל את אבא אם הכל בסדר. הוא לא דואג, לא איכפת לו אם יש ערפל. הוא בלאו הכי לא יודע הרבה, לו זה לא משנה. אבל כשהוא פותח את העיניים ואבא לא ליד ההגה, אז הוא מרגיש פחד.

זה בעצם המצב שלנו בדור הזה. אבא הלך, יש ערפל, אנחנו לא יודעים לנהוג וכעת אנחנו ליד ההגה, איזו חוויה מפחידה. ואיך אנחנו מגיבים? או שאנחנו נכנסים לשיתוק, לייאוש, ולא איכפת לנו מכלום, או שאנחנו לוחצים על הגז ונכנסים בקירות. מתחתנים, מתגרשים והכל לבד לבד, בלי שאף אחד יראה אותנו.

כשאדם נכנס לתוך החוויה הזו של חוסר האונים, של חולשה, פתאום החולשה הזאת הופכת אותו לבנאדם הכי רגוע. אני לא יודע איך יפתרו הבעיות, אני לא יודע מתי הן יפתרו, אבל אני יודע שיש מי שמזיז את העניינים. יש אבא ליד ההגה. אני רק הילד שנוסע מאחורה. תרגיע.

אם אני מודה שאני לבד, ואני לא בורח מזה, אין אפשרות שלא אקבל פתרון בזמן שאבא יחליט. אני רק אומר לו: "אבא, תזכיר לי שאני לא לבד, אני רוצה אותך כאן בתמונה ואני לא יודע מה לעשות, אני מחכה לעזרה שלך". זו הבחירה. עשיתי מה שאני יכול, לא שמתי גז ואני לא מפעיל כוח. ואז אדם מקבל סיוע משמיים. וכשאדם מקבל סיוע מהשמיים הפתרונות הם אחרים לגמרי.

פנסי ערפל / הרב ארז משה דורון

מתוך הפורום של לב הדברים, מאמר מאת הרב ארז משה דורון:

כל אדם מוצא את עצמו במצבים של בלבול וחוסר הבהירות. ואז הוא רוצה לזרום, לשים גז ולצאת מזה. זה לא נעים לחוות את הספק וסימני השאלה אז רוצים להחליף אותם בסימני קריאה. אפילו שכלום לא ברור, אפילו שאין באמת תשובות. רק כדי להיות רגועים. וככה אנשים בוחרים דירה או עבודה או בן זוג. שיהיה מה שיהיה. בלי לחשוב ולהתבונן יותר מידי. העיקר להיות בוודאות, בתבנית המוכרת. העיקר להרגיש מוגנים. אבל אפשר ליפול לתהום. אפשר לגלות שעשינו בחירה פזיזה ומבוהלת, שלא מתאימה לנו בכלל, רק בגלל שאיבדנו סבלנות ונמאס לנו לנסוע לאט בערפל.
רבי נחמן מלמד שכל מה שמפריע לנו ומעכב אותנו בדרך הרוחנית שלנו לא נוצר כדי למנוע באמת, אלא כדי להגביר את הרצון והחשק שלנו, כדי לתת לנו זמן להתבשל ולהתבגר ולהתכונן לרגע שהדרך תיפתח. כדי שנבוא אליה כנועים ומלאים ענווה ולא יהירים ומלאים עוצמה מדומה. לכן יש צורך בערפל ובהמתנה. הצדיקים יודעים את הסוד הזה, הצדיקים לא נבהלים מערפל המניעות וההפרעות. הם נכנסים לתוך הערפל ודווקא שם מחפשים את האלוקים.

ליקוטי מוהר"ן תורה קט"ו: "ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ') כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך, אזי מידת הדין מקטרג עליו, ואינו מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך. ומזמין לו מניעה ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת, הוא מסתכל בהמניעה, ומוצא שם הבורא ברוך הוא, כמו שאיתא בירושלמי (תענית פ"א): "אם יאמר לך אדם: היכן אלוקיך? תאמר לו: בכרך גדול שבארם", שנאמר: "אלי קורא משעיר". ומי שאינו בר דעת, כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו. ומניעה הוא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו חושך, חושך הוא לשון מניעה, כמו שכתוב: "ולא חשכת" (בראשית כ"ב) "ויעמוד העם מרחוק,, כי כשרואין הערפל, היינו המניעה, עומדין מרחוק. ומשה, שהוא בחינות דעת כל ישראל, ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" היינו אל המניעה, שבה בעצמה ניסתר השם יתברך".

ערפל זה חוסר וודאות, כל אחד חווה בחייו חוסר וודאות כמו מה עם הפרנסה, מה עם הזיווג, מה יהיה, לאן זה הולך, איפה אני אגור, מה אלמד. זו הרגשה לא טובה. הרגשה לא נעימה. בן אדם רוצה לדעת מה יקרה, הוא לא רוצה לחיות בחוסר וודאות.

בערפל האינסטינקט של האדם זה לנסוע מהר. הוא מקבל החלטות, הוא רוצה לצאת. הוא מחליט להתחתן, הוא רוצה לסגור את העסק, הוא רוצה ללכת למקום אחר. והוא רוצה לעשות את זה מיד. בעצמו. בזמן שלו. אין לו רצון להתבשל במיץ הזה ולחכות לזמן הנכון. הוא רוצה עכשיו.

לא נעים כשלא רואים את הדרך. לא יודעים מתי זה יגמר, לא יודעים אם יש מכונית מלפנים, אם יש סיבוב ימינה או שמאלה, לפעמים לא יודעים אפילו אם זה יום או לילה. וכשלא יודעים כלום זה מלחיץ ונותן הרגשה לא טובה של חוסר בטחון.

החוויה הכי משמעותית של האדם היא חווית הבטחון, הוא רוצה להרגיש בטוח, מוגן. ואחת הדרכים להרגיש מוגן זה לדעת מה קורה.

ההרגשה שאנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים נותנת לנו בטחון. יש לי חבר, לא עלינו, הרגיש לא טוב והלך להיבדק, הרופא אמר לו: "תראה כדאי שתעשה איזו בדיקה כדי לשלול את האפשרות, לא משהו. רק כדי לשלול". הוא הלך שבוע בצפייה לבדיקה רק כדי לשלול את האפשרות, הוא לא יודע אם הוא בנאדם רגיל שחי את החיים שלו או שהוא פתאום נכנס לקטגוריה של חולים, ואם הוא בכלל יחיה. עכשיו הוא באמצע. הוא אמנם סיים את החוויה הזאת באמירה של הרופא שאמר "הכל בסדר, אין לך שום דבר יש לך רק דלקת ריאות קלה". אבל השבוע שעבר עליו עם הרגשה של חוסר וודאות הוא כמעט השתגע.

הכל נמצא בראש. אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות בעוד דקה בשום תחום ובשום מקום, אבל אנחנו כל הזמן מנסים לאסוף מידע כדי להרגיע את עצמנו. כולנו נורא נורא רוצים להיות רגועים. כמה קורסים יש בנושא הרגעות, סדנאות איך להירגע, אבל אנחנו לא נרגעים. עולם שלם של תקשורת ניזון מהתשוקה שלנו להירגע. "בוא נסביר לך מה קורה, זה אמר ככה, ההוא אמר ככה", זה פרשן, זה מתראיין, הם מראיינים כבר אחד את השני. כשרוצים שאנחנו נצביע עבור מישהו אז מלחיצים ומעלים לכותרת "אתה לא יודע מה יהיה עם אירן, תצביע עבורי ואז תדע".

הכל סחר ברגש, כולם מספרים לנו מה לדעתם האמת, מה באמת קורה, וזה אמור להרגיע אותנו כי נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הולך לקרות. אבל האמת היא שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה, אנחנו לא יכולים באמת לדעת מה קורה.

אז מה עושים עם הערפל? אנחנו יכולים ללחוץ על הגז אבל אז אנחנו מסכנים את עצמנו. רוב האנשים מסתבכים כשהם נבהלים מחוסר הוודאות ואז הם מקבלים החלטות חפוזות כדי לצאת מזה. אם לא יודעים מה לעשות. אז למה עושים?

כששואלים בן אדם "מה שלומך?" מה הוא עונה? נדיר מאד שיענה: "לא יודע". אבל זאת היא בעצם התשובה האמיתית של רוב האנשים, אבל אם מישהו שעונה "לא יודע" זה מאוד מביך, זה מאוד מוזר, רוצים שהוא ידע, שיחליט כבר. זה לא לעניין להגיד "לא יודע". ואם זה מה שאתה אומר החוק הלא כתוב אומר שאתה לא בסדר.

אבל כשמודים שאנחנו לא יודעים כלום, שלא הכל על הראש שלנו וזה בסדר להיות בתוך החוסר וודאות, נכנסת לנו ללב אמונה, וודאות שיש מישהו שכן יודע. ואז הפחד נעלם.
ההסבר היחיד שיש לכל זה הוא שהשם יתברך מטפל בנו. חוסר האונים והבלבול הם מתנה גדולה אם לא נבהלים מהם. פשוט עומדים מול הריק ואומרים: אני חסר אונים.

לא לחפש פתרונות מהירים. יש שני פתרונות מהירים אבל מדומים: לשחק תפקיד של מאמין שמקבל הכל באהבה עצומה. לא משנה מה מרגישים העיקר לשחק את המאמין. ויש פתרון אחר שרוב באנשים מאמצים במהירות כי הוא הכי זמין: להיעלב מה', ליפול לכפירה בטובו, להסיק שאני לא רצוי בעיניו. גם זה פיתרון.
אבל יוסף אמר: לאלוקים פתרונים. תפקידנו אינו לייצר פתרונות אלא להיכנע. גם מול הריק והחוסר אונים. להיות שם, לא להסיק מסקנות, לא לברוח ולא להעמיד פנים שהכל בסדר. רק להיות שם, בהכנעה מלאה, בלי שום הגדרות. ולחכות! ובבוא העת, בזמן הכי מדויק ונכון בעיני מי שיצר אותנו ויודע אותנו עד תום – יסגר מה שצריך להיסגר. יפתח מה שצריך להיפתח.

המשך הכתבה: פנסי ערפל – חלק ב'

שקוף בספרי רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל?

בשבת עיינתי בספר דיבורי אמונה כרך ב', מצאתי שם כמה דברים מעניינים שהזכירו לי את ההתייחסות בסדנת שקוף.
ראשית – נקודת החבר. הרבה משקוף מבוסס על חבר ועל נקודה של אדם אחר שפשוט מקשיב לך, ללא שיפוטיות, ללא פתרונות וללא אשמים כפי שגידי וארז מציינים. זאת אומרת אדם שהוא פשוט שם בשבילך ולא נותן לך עצות אלא מקשיב לך בעומק ונותן לך לגלות את עצמך.

יש כאלו שכששומעים את זה מתרעמים – מה זה מקשיב לך בלי עצות? בכלל – מה ההכשרה שלו לעזור לך?!וכותבים בשם רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל – שיחה יח' : "..בדרך כלל, עצם הצגת השאלה ובקשת העזרה והנדון סביבה – אלו עצמם מביאים תועלת, ובעבור זה נוהגים להתייעץ עם אדם גדול. אך לומר לזולת "עשה כך" זה לא שייך כלל." נו? עדיין ישאל השואל, הרי הרב כותב לגבי התייעצות עם אדם גדול. הוא לא כותב ששואלים "סתם מישהו מהסדנא".

אלא אם ממשיכים מקבלים את התמונה השלמה, הוא ממשיך: "..אלא מאי? אם בכל זאת רוצים לעשות איזו השתדלות, מעלים את השאלה בפני חבר, ועצם הצגת השאלה – גם אם החבר אינו אומר מה לעשות, מעלה פתרונים, ולאחר מכן מבקשים מהשי"ת "ותקננו בעצה טובה", ועל ידי זה עוזר השי"ת ומכניס ברעיונו איזו עצת אמת."זאת אומרת שעצם זה שיושבים עם מישהו ומתייעצים איתו – בלי לצפות לקבל תשובה אלא רק מישהו שמקשיב לך, אתה מתחיל לקבל תשובות ואז כמובן לוקח את זה להתבודדות. וזה באמת המהלך בתמיכה בשקוף.התומך לא "יודע" מה הפתרון שלך הוא רק נותן לך אוזן ולב מקשיב ונותן לך מקום. ואז כמובן שאתה לוקח את הדברים להתבודדות שלך. איזה חידוש! בנאדם מקשיב לך ואתה מגלה תשובות. הכל כתוב – רק צריך לדעת לקרוא.
עוד דבר שעולה הרבה פעמים הוא למה מתעסקים עם הכאב. למה לא פשוט להמשיך הלאה ולהגיד שהכל לטובה וזהו זה? הרי חזרנו בתשובה והתקרבנו לרבינו ועכשיו אנחנו יודעים את האמת שהכל טוב, לא? לא. אנחנו יודעים את האמת – בגדול, אבל את הפרטים אנחנו לא באמת רוצים לשמוע. למה? כי זה נוח יותר ולא כואב. אבל אין מה לעשות. צריך לעבור דרך זה.אם אדם לא מוכן להרגיש את הכאב הפרטי והספציפי שלו – על מה יבקש?

יבוא מישהו ויגיד לא צריך! צריך רק להודות להשם, ולבקש ממנו וזהו. אז מסתבר שלרב יצחק בנדר זצ"ל היתה דעה שונה ועמוקה יותר  – דיבורי אמונה, שיחה כ' : "..תחילה צריך האדם להכיר מחלתו ולדעת מהי, ורק לאחר מכן הוא יכול להתרפאות ממנה."

זאת אומרת – שאם אדם לא מכיר את המחלות שלו, לא מכיר את הכאבים שלו, לא מכיר את הנקודות הספציפיות לעבודה שלו – איך יוכל להתפלל עליהן? יבוא אדם ויגיד, אני כבר מכיר את כל הבעיות שלי! ממשיך הרב בנדר זצ"ל: "..ולדוגמא רבינו כותב בספר המידות (גאוה,אות יט):'מבהילין את האדם בחלומות,כדי להסיר ממנו גאוה שקועה שהיא מכוסה ממנו, שאינו מכיר בה'. כלומר שיש תועלת בגילוי מחלות שקועות ומכוסות כדי שאדם יכיר בהן ויעסוק ברפואתן. כי האדם אינו "מבין" במחלות שאינן גלויות לפניו, כי הוא כל כך מורגל בכך עד שאינו יודע כלל שמחלה מקננת בו. ואינו מעלה בדעתו כלל שמשהו אצלו אינו כשורה."

זאת הבעיה הרווחת. אנחנו אפילו לא מכירים את המחלות שלנו! כלשון רבינו, גאוה שקועה – זאת אומרת אני אפילו לא יודע שזאת גאוה כי היא שקועה! זה בחינת הסתרה בתוך ההסתרה.אבל.. יגיד הקורא, הרי הרב בנדר מדבר על זה שבהתבודדות תגלה את כל החולאים שלך.

אז בעצם יש שתי אפשרויות – או שכבר דרך ההתבודדות גילית את כל החולאים שלך ואם גילית את כל החלאים והכאבים אז אולי לא יהיה לך שום חידוש בסדנת שקוף. לא תפגוש שום חולי שאתה לא מכיר. לא תפגוש שום כאב שלא העלית בהתבודדות! *או* שמשום מה, בהתבודדות שלך לא הצלחת לגלות רבדים עמוקים יותר ואז שקוף יכולה להביא לך תועלת. למי שלא חשף את כל הכאבים והבעיות שלו בהתבודדות – יוכל לפגוש אותם בסדנה או בעבודה עם תומך, או עם חבר בסדנא.

לצערנו הרב – בדור שלנו גם ההתבודדות היא כבר סתומה לרבים… רבים כבר גם בהתבודדות לא מצליחים לחשוף את הרבדים השקועים והנסתרים. את אותם חלקים מודחקים ומוכחשים.
בכל אופן – יוצא מכאן שכדי להתבודד כראוי, או כדי לקבל באמת את התועלת של ההתבודדות, אדם צריך להסתכל נאמנה בתוכו ולגלות את המחלות. שהשם יעזור לנו לגלות את הכאב שלנו, לא כדי להתבוסס בו אלא כדי שנדע באמת על מה להתפלל. שנדע איזה חלקים בתוכנו מוכחשים ושרויים בחושך ונזכה להביא גם אותם אל האור. שנזכה לחברים טובים ומקשיבים שיתנו לנו תמיכה והקשבה ולא יחפשו לתת לנו עצות שטחיות ותשובות חלקיות.
שנזכה לחיות לאור עצותיו הקדושות של רבינו ולחזק איש את רעהו, ולראות איש ברעהו את הנקודות הטובות בו.

פרשת תרומה – תן לי במבה

רועי פורר – פגישה עם האדריכל

זמן שמחתנו, חלק ב' – סוכות, הרב ארז משה דורון

לתחילת המאמר: זמן שמחתנו

ובכן, בפסח, זמן חרותנו, השתחררנו מן התלות המבישה בקנינים, בדעות נפסדות, בהרגלים, ובאנו אל המדבר הגדול והריק…

שם, באותו מדבר, בנו אבותינו סוכות, ושם, דווקא שם, ללא משען ומבטח גשמי, זכו לשבת ב"צל האמונה" (כפי שמכנה הזוהר את הסוכה) וחזו בהתגלויות מופלאות ובהנהגה ניסית שלא כדרך הטבע.

וכאז כן עתה, מצוה עלינו הבורא בחסדו, לצאת בכל שנה מ"מצרים" הפרטית שלנו, מן ה"מיצר" המשעבד של התלות בקנינים גשמיים ולשבת בסוכה. דווקא בתקופה שבה הזמן הטבעי גורם התכנסות אל הבית, מורה לנו התורה – צאו!

ומבלעדי יציאה כזו אי אפשר לקבל תורה. אי אפשר לזכות לאותה חרות שביכולתה של התורה להעניק. וזהו גם ענין התואר המיוחד "זמן שמחתנו" הניתן על ידי חז"ל לסוכות דווקא.

גם לעבד יש שמחות קטנות, אבל רק מצב שבו נמצאים הכרתו ומעשיו של האדם ב"סוכה", משוחררים מתלות באדונים עריצים, הוא המצב שמעורר שמחה אמיתית.

כשם שהסוכה ארעית כך ארעיים גם כל חיינו, ואין מקומנו הקבוע בעולם הזה. ידיעה זו לבדה היא היא המשחררת אותנו מן ה"שמחות" וה"מצוקות" הקטנות של חיינו הגשמיים, ומרימה אותנו אל על, לחדווה אחרת, ל"סוכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיהו ד' ו').

וכך כותב בענין זה רבי נתן (ליקוטי הלכות סוכה ו' סעיף ז'):

"ועל כן סוכה מרמז על חידוש העולם (לעתיד לבוא) כמובא בספרים, שסוכה מרמז על עלמא דאתי (העולם הבא). כי עולם הבא מכונה בשם סוכה, כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם". ועל כן אמרה התורה: צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, לרמוז על חידוש העולם. שאין קביעות לעולם הזה חס ושלום, רק השם יתברך חידש את עולמו (דהיינו בראו יש מאין המוחלט). ועתיד לחדש עולמו" (דהיינו להפכו לעולם שונה לחלוטין, זך, מרומם ונצחי). ועוד הוא מוסיף וכותב (ליקוטי הלכות, חזקת קרקעות ג' סעיף ט') "וזהו בחינת סוכה, שאז עיקר השמחה בחינת "זמן שמחתנו", כי סוכה היא בחינת עולם הבא כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם", שזה נאמר על עלמא דאתי… היינו שבאלו הימים, אחרי ראש השנה ויום הכפורים, אנו זוכין לישב בסוכה ולשמוח בתכלית השמחה, כי אנו זוכין עכשיו להמשיך בחינת עולם הבא, שהוא בחינת סוכה, בעולם הזה, שזהו עיקר השמחה, כשזוכין להמשיך (את) העולם הבא (ולטעום משהו מ"טעמו" גם) בעולם הזה… ועל כן אז הוא זמן שמחתנו, כי זה עיקר השמחה, כשמרגישין העולם הבא – עכשיו".

להמשך המאמר: זמן שמחתנו, חלק ג'