חנוכה – נר איש וביתו או: איך מאירים את האור בעולם?

כשמסתכלים מסביב ורואים כל כך הרבה חושך, כל כך הרבה צער, כל כך הרבה אטימות וניכור – הלב זועק, מה אני יכול לעשות? מה בנאדם קטן כמוני יכול לעשות כדי לשנות את העולם הזה? זה נראה בלתי אפשרי!

ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? מה הכלים שלי? איך אפשר לגבור על כל הרוע הזה? איך אפשר בכלל להתחיל? מדינות נלחמות במדינות, שריפות, רעב, כאב, התעללות, תסכול וכל כך הרבה התעלמות. ניתוק וייאוש והכל פשוט חושך גדול. בתוך זה זיקים של אור, בתוך זה כמובן שיש הרבה טוב אבל על פניו – על הפנים…

אתה רוצה לעשות. אתה כבר רוצה לעזור. אבל איך? ומה וכמה? כמובן – ישנם המון ארגונים שישמחו לקבל ממך תרומה כדי להשפיע ולהפיץ אור עבורך, וזה מאוד טוב ומועיל אבל בינך לבין עצמך השאלה עדיין מהדהדת – איך אני יכול לעשות טוב בעולם? איך אני יכול להפיץ את האור של הקדושה בעולם? איך אני יכול לשפר את העולם אפילו בגרם אחד של טוב?

מי שמסתובב ברחובות עובר ליד בתים ושומע צעקות. או שקט קפוא ומחריד. בתים מתפרקים. בעיות בזוגיות, זוגות שמתגרשים או שמוצאים פתרונות יצירתיים ואכזריים. ילדים נרמסים בין הורים עסוקים שאין להם זמן. אין להם אפילו זמן לעצמם – אז איך יהיה להם זמן לילדים?

ואם תנסה לדבר עם מישהו – תחטוף מבטים של בוז מעורב באימה. בעיות? למי יש בעיות? הכל בסדר מהדהדים הקירות. קטן עלינו, מחייכים בבוז וממשיכים הלאה למריבה הבאה, להתפרצות הבלתי נמנעת או לדיכאון המתמשך.

אתה לא יכול לעזור למי שלא רוצה עזרה. אתה לא יכול לנסות להאיר בכח במקום שרוצה להשאר חשוך, במקום שרוצה להמשיך להיות מצומק. זה לא אפשרי. זה מתקבל ויכול להביא לתוצאות הפוכות.

והלב ממשיך לזעוק. הלב ממשיך לדמם – מה לעשות? איך אפשר לתקן את כל העולם? אני רק בנאדם אחד. מה רוצים ממני?

הגמרא עונה במסכת שבת (מסכת שבת כא.) על השאלה הזאת. התשובה קשורה לחנוכה. "מצוות חנוכה נר איש וביתו". תתחיל מהבית. תתחיל מהבית שלך. תתחיל מהילדים שלך. תתחיל מהקשר עם אשתך. תביא את האור לבית שלך. תביא את הכוונה הטובה שלך קודם כל פנימה. קודם כל הביתה. תשקיע בפנים.

אתה רוצה לשנות? יופי. אז תתחיל להשתנות בעצמך. תתחיל לעבוד על עצמך, תתחיל להפגש עם הכאבים שלך. תתחיל להודות בנפילות שלך. תעמוד פנים מול פנים מול הפחדים שלך, מול ההסתרות שלך. ותתחיל להשקיע בעצמך ובסובבים אותך. מעט טוב יכול לעשות הרבה. אתה נוגע בלב של כל כך הרבה אנשים שמקיפים אותך – כל מי שמסביב לך קשור אלייך. כל שינוי קטן אצלך יכול להביא הרבה אור אצל הקרובים. גם אם הם לא מבינים, גם אם הם לא מקבלים. פשוט תהיה ותקבל את זה שהשינוי קטן קטן. כמעט ולא מורגש. אור קטן מאוד בתוך חושך חובק עולם.

אז תוכל להניח את החנוכיה בפתח הבית. אז החנוכייה שלך תאיר. אם החנוכייה הפנימית תאיר, ובני הבית ישמחו באור של החנוכייה – אז תוכל להניח אותה בפתח הבית. לא בהתרסה. לא תדחוף את הדברים לאנשים בפנים אלא פשוט תעשה מה שאתה צריך לעשות. זה יאיר ממילא. זה ימלא את כל העולם באור. באור פשוט וטוב. אור שלא נדחף ולא נדחק. אור שיש לו את המקום שלו ומאפשר מקום לאחרים.

מוסיפה הגמרא שם -"והמהדרין : נר לכל אחד ואחד", אחרי שהכנסת את האור הביתה, אחרי שיש לך אור – אז אתה יכול להמשיך נר לכל אחד ואחד, כל אחד שיפגוש אותך יכול לשמוח ולהתחבר לנר הזה.

ומסיימת הגמרא במחלוקת בית הלל ובית שמאי – שנפסקה לפי שיטת בית הלל :" ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"

רק תהיה מוסיף והולך. אל תוותר. אל תכנע. תמשיך להלחם בלחימה עדינה ועמוקה. תמשיך להוסיף טוב, רק אל תתייאש ותהיה מוסיף והולך. תמשיך להוסיף טוב בעולם, תהיה מהמהדרין מן המהדרין – אלו שהולכים ומוסיפים טוב בחיים שלהם ובחיים של כל מי שסובב אותם.

חנוכה – להיות קיצוני?

להיות קיצוני זה ממש אאוט בימים האלה. צריך להיות נינוח, צריך להיות מיינסטרים, צריך לדעת להסתדר עם כולם. אסור להיות כל כך חריג, לא? הרי – אם אתה בנאדם מאוזן ובעל אופק מחשבה רחב אתה אמור להיות מסוגל להכיל את הכל. אמור להבליג ולקבל. להכיל ולהיות פתוח. אז מה זה הצרות מוחין הזאת? מה זאת הקנאות הזאת? מה זאת הקיצוניות הזאת ואיך זה קשור לחנוכה?

זה מאוד קשור. צריך לדעת מה הגבולות שלך. כמו שחשוב וצריך להיות גמיש. כמו שצריך לדעת להיות פתוח ולקבל דברים – כל אחד צריך לדעת איפה הגבול. מה מוגזם. אם אין לנו גבולות, אנחנו לא יכולים לשים לב להדרדרות שקוראית מסביבנו וא/ו בתוכנו.

ולפעמים צריך לשים גבול ולהגיד – לא. את זה אני לא מסכים. לזה אני לא מוכנה. אם אנחנו לא שמים גבולות –  אנחנו במצב של הפקרות רוחנית. ולפעמים פיזית. כשאדם בדיאטה למשל – אם הוא לא יודע להגיד לא לעוגת קצפת עם 7 קומות, הוא בבעיה חמורה. אם מישהי החליטה להפרד ממישהו ולהתחיל חיים חדשים, להתחיל מערכת יחסים חדשה ולא פוגענית והיא לא יודעת להגיד לא – היא בבעיה.

החשמונאים לא יכלו לסבול יותר. הם לא היו מסוגלים פשוט לעמוד מן הצד ולראות חזיר מוקרב בבית המקדש. זה היה חילול כל הערכים שלהם, כל התפיסה הפנימית שלהם זעקה. זה לא היה משהו תאורטי. זה בער בעצמותיהם. והם עשו מעשה – מעשה לא הגיוני. מעשה שאף אחד לא דרש מהם לעשות, חוץ מבעירה פנימית שלא נתנה להם מנוח. שלא נתנה להם את האפשרות פשוט לתת לדברים "לזרום".

אנחנו יכולים לזהות את זה בחיי היום יום שלנו – האם אנחנו נותנים לדברים חמורים לקרות מסביבנו פשוט כי אנחנו לא מעוניינים להתערב? כי אנחנו לא מעוניינים לצאת מהשקט הפנימי שלנו? האם יש דברים שבהם אנחנו מוכנים להיות קנאיים וללחום את המלחמה הפנימית והחיצונית ולשים גבול חזק וחד או שאנחנו נותנים לעצמנו תמיד להיות בסדר ובשלום עם כל דבר שקורה?

כשקוראים את המילה קיצוני – חושבים קיצוני לגבי מישהו אחר, אבל מה עם להיות קיצוני לגבי דברים פנימיים אצלנו? כמה זמן אדם מקציב לעצמו להיות קיצוני ולא להסכים עם המצב הקיים בתוכו? לא להסכים להכנע לעצבות. לא להסכים להכנע לדכאון. לא להסכים להכנע לייאוש. להיות קיצוני בקשר לזה. לא להסכים לשקול 160 ק"ג. לא להסכים להיות תקוע בחיים.

כמה אדם מוכן להכנס לקיצוניות הזאת? זה לא נח. זה יכול לכאוב. אבל האם אנחנו רוצים להתבוסס בחיים של רדידות ונוחות יחסית כשאנחנו מדלגים על כל משוכות הכאב, על כל האזורים שאנחנו כל כך מפחדים להכנס לתוכם?

בעצם מבואר שהסיבה שנחתו עלינו כל גזרות היוונים היתה מתוך עצלות שלנו. מתוך זה שאנחנו התחלנו לזלזל בעבודת בית המקדש. ומוזר הדבר, שהרי אם העבודה בבית המקדש מתדרדרת, למה לקחת את בית המקדש לגמרי? זה נשמע עונש מוזר – עכשיו בכלל לא נוכל לקיים שם מצוות. אלא העניין הוא שאם אתה מזלזל במשהו ונותן לו להתדרדר – לפעמים צריך לקחת לך אותו לגמרי כדי שתהיה לך השתוקקות חדשה ועמוקה לאותו הדבר ותפעל מתוך בערה פנימית להחזיר אותו לעצמך.

באותה הנשימה – צריך גם פרופורציות. זה אחדות ההפכים. זאת היכולת לשאת הפכים. מבואר שפנחס (שהיה גם הוא כהן) היה קנאי והציל את עם ישראל במעשה זמרי. אולם הוא לא הפך להיות המנהיג אלא רק עשה את שלו לפי שעה. זאת אומרת שהמנהיג נשאר משה. הקיצוני, יכול לתת את הפתרון הזמני אבל לא את הפתרון האולטימטיבי. הרמב"ם מסביר שכשרוצים לשנות מידה בנפש – אפשר לעשות את הקיצוניות ההפוכה למשך זמן מסויים כדי לאזן את הנפש. אבל תמיד לזמן מסויים! אחרת זאת סתם תשאר קיצוניות.

לקיצוניות יש מקום בתוך האיזון. קיצוניות היא מצד אחד מפתח לשינוי אבל יכולה גם להביא אותך למקום לא מאוזן אם היא מתפרצת ללא כל שליטה וללא כל בקרה. מי שלא מוכן להגיע אף פעם לקיצוניות – מי שאין לו שום דבר שהוא מוכן להאבק עליו – נמצא בבעיה חמורה. ומי שכל דבר אצלו מקפיץ את הקיצוניות והוא חי בלחימה מתמדת – נמצא גם הוא בבעיה.

הסוד הוא להכיל את הגוונים השונים. את האורות השונים.

שידור רדיו – 5 דקות על פרשת מקץ וחנוכה

[audio:http://newb.co.il/audio/ranradio3.mp3]

שיעור וידאו – הכנה לחנוכה ופרשת מקץ : לתפור את העולמות.

חנוכה – לגלות את הנר הפנימי שלך

משהו מדליק שקיבלתי בדואר (האמיתי, יש עדיין דבר כזה, לא באמייל, לא בפייסבוק, לא בטוויטר, דואר. תיבת דואר פיזית) :


"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו, דולק נר.
ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר.
וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את
אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם כולו" (הראי"ה קוק)

שנזכה כולנו להתחבר פנימה, למצוא את הנר הדולק בתוכנו – ולא לפחד, ולהפיץ את האור שלו, את הניחוח היחודי שהשם יתברך נתן לכל אחד מאיתנו. לתת את הטוב שלנו לאחר. בלי לדחוק, בלי לדחוף, רק להיות – כמו ניחוח עדין של פרח יחודי. כזה שמעולם לא היה, כזה שמעולם לא יהיה עוד אחד כזה – אתה.


חנוכה – להאיר את האור הרוחני בתוך החיים

חנוכיות מאירות ממלאות עוד ועוד בתים. עוד מעט טוב. עוד מעט אור ממלא את החשכה. ילדים קטנים מסתכלים בעיניים בורקות בחנוכיות ובלהבות המרצדות בקצות הנרות ובכוסיות השמן. יש משהו בחג הזה שכולם אוהבים אותו. חג של טוב. חג של אור. חג של הרבה תקווה. האור הגשמי והאור הרוחני משמשים בערבוביה – כל אחד מקבל את הנקודה שלו. כל אחד מתחבר לאספקט הקרוב לליבו.

חנוכה ופורים שניהם חגים שתיקנו חז"ל, חגים שלא מופיעים בתורה אלא תוקנו בתקופה מאוחרת יותר. שניהם נחגגים דווקא בתקופת החורף ובשניהם למעשה החג הוא יום חול רגיל. שלושת הרגלים הם דווקא בתקופת הקיץ – פסח, שבועות וסוכות ואילו חנוכה ופורים נופלים בתקופת החורף. תקופת החושך. באותו הזמן הם באים להאיר ולשמח את נפשנו.

אחד ההבדלים בין חנוכה לבין פורים הוא שבעוד שפורים הוא חג של יציאה מהעולם – עד דלא ידע, מצב של יציאה מהמיצרים הגשמיים המוכרים כל כך – חנוכה הוא חג של הכנסת האור הרוחני דווקא לעולם הגשמי. בעוד שבפורים האדם יוצא מהגבולות אל הבלתי בעל גבול, בחנוכה יש כניסה של האור הרוחני וירידה שלו עד הרבדים הנמוכים והעמוקים ביותר.

מהבחינה הזאת – חנוכה הוא אפילו עוד יותר יום חול מפורים. כי בפורים, הכל מפסיק. בגלל השתיה והסעודה. בעיקר בגלל השתיה.. רוב מי ש"באמת חוגג" את פורים – לא עובד באותו היום, חוגג את היום מהבוקר ועד הערב. ואילו חנוכה? חנוכה הוא יום רגיל לכאורה. ימים רגילים. ימי החנוכה. אנשים עובדים, חלקם חוזרים מוקדם יותר מהעבודה הביתה לחוג עם המשפחה ולהדליק נרות. וזהו. לכאורה כאילו שלא הרבה קורה. הכל מסביב ממשיך בקצב שלו.

רוב החגים ביהדות הם חגים של עצירה מוחלטת. יום טוב הוא יום שכמו שבת, יש עצירה. נותנים את המקום לחג. נותנים את המסגרת החיצונית לקדושה של אותו יום טוב. אפילו חול המועד שזה זמן שהרבה אנשים עובדים בו – הוא עדיין סוג של הכלאה בין קודש לחול אבל חנוכה הם ימים של חול מוחלט. מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? מה אנחנו יכולים לקחת מזה לחיים שלנו?

האור של חנוכה הוא אור כל כך גדול שהוא יכול לרדת למקומות הנמוכים ביותר. זה נותן המון תקווה כי חנוכה זאת נקודה רוחנית כל כך גבוהה שאין לה בעיה עם זה שזה יום חול. לא צריך לעצור מכל דבר כדי להתחבר. להפך – תמשיך לעשות כרגיל, אין בעיה. רק תדליק את החנוכיה. אין בעיה להציב את החנוכיה מתחת לעשר טפחים  – מקום שכתוב ששכינה מעולם לא יורדת אליו. חוץ מחנוכה כמובן.

בחנוכה אין בעיה להוריד את האור למקומות שאף פעם במהלך השנה הוא לא יורד אליו. אפשר להדליק בפתילות שאסור להדליק בהן בשבת. אפשר להדליק בשמן לא איכותי, אפשר להדליק בפתילות מהבהבות המאיימות להכבות. אין בעיה. האור יגיע.

בחנוכה אנחנו רואים אנשים שבמשך כל השנה לא מתקרבים למנהגים היהודיים – פתאום מדליקים חנוכיה. יש משהו לא מאיים בחנוכה. יש משהו מחבק ומקרב. יש משהו משמח בנרות הללו. אנשים שכל השנה הם אנטי – פתאום דווקא בעד. מה קורה? איך הם מתחברים דווקא לאור של חנוכה? כל אחד וההסבר שלו. כל אחד והחיבור שלו.

העניין הוא רק לזכור. קורה פה משהו. אם אתה מביא את הזכרון, את החיבור. אתה יכול להרוויח את האור הגנוז של חנוכה. אם אתה יכול לזכור שהאור בעצם תמיד נמצא פה. שהחיבור תמיד נמצא קרוב קרוב אליך – בתוך עומק הלב שלך – תבין את העניין של חנוכה. העניין של חנוכה הוא שבעצם אין מציאות של טבע שמונע ממך.

הכל פתוח. גם אם נראה שאתה במיצר. גם אם נראה שזה לא אפשרי למצוא פה כבר טוב, האור של חנוכה מזכיר – גם בזמן החשוך ביותר של השנה. גם בתקופות החשוכות ביותר, האור פה. אם תעשה פעולה קטנה של זכירה, של ברכה, של המשכה, של הדלקה של האור – הכל פה. השמחה נמצאת בתוכך, ההבנה נמצאת בתוכך. רק צריך חיבור קטן. גפרור קטן והכל יכול להדלק ולהאיר לך את המציאות הפנימית שלך.

בעבר היה מקובל להדליק את החנוכיות בפתח הבית. היום הרבה מדליקים חנוכיות בתוך הבית. המיקום המיוחד של החנוכיה בפתח הבית והעובדה שהיא אמורה בעיקר לאנשים שמחוץ לבית, לאנשים שברחוב גם מייחדת מאוד את החג הזה.

אכפת לי ממך – אני רוצה לתת לך מהאור שלי. אני רוצה להביא מהאור שלי לעולם. אני רוצה לפרסם את הנס. אני רוצה לפרסם שיש טוב. אני רוצה לפרסם שיש אור רוחני בעולם ואני עושה את זה דרך הכלים שיש לי. ואתה? אתה עושה את מה שאתה יכול לעשות כדי לפרסם את הנס. לפרסם את זה שיש משהו רוחני מעל הטבע הנגלה לנגד עיננו. מעל אבל לא נגד.

אור החנוכה לא מתנגד לחול. הוא נכנס ושורה בתוכו. זה סוג של קדושה שהיא כל כך רחוקה שיכולה להיות גם קרובה. כל כך נבדלת בכל אופן שיכולה להיות מחוברת לכל דבר. זה הסוד של הצדיקים הגדולים – הצדיקים שרואים כל אחד בנקודה שלו, בלי שיפוט, בלי השוואה.

שנזכה כולנו להאיר בלי לשפוט את האחר. להיות בלי לקחת מקום לשני. וגם לקבל את השני בלי להשתנות מבפנים. להיות כמו החנוכיות שהיו מוצבות בפתח הבית – מחוברים גם להזנה הפנימית ומביאים אור פנימי מתוך הבית, מתוך הפנימיות שלנו ומחוברים גם לחוץ, לרשות הרבים, ופועלים גם שם בטוב שלנו.

שנזכה לאור הפנימי של חנוכה, ולאור החיצוני של החנוכיות. שנזכה לשמוח באור הזה ולשמח את הסביבה שלנו, את המשפחות שלנו ואת החברים שלנו. שנזכה להתבונן בדברים ולראות את האור הפנימי השורה בכל דבר.

לאתר של רן ובר – התחלות חדשות http://newb.co.il

י"ט כסלו – המגיד להאדמו"ר הזקן: "יום ההלולא שלנו"

המגיד הגדול ממיזריטש אמר פעם להרב הקדוש הרב זושא מאניפולי:
– תכתוב לגאון שלנו, ר' זלמניו ליטווק, שיבוא הנה.
ומאז קראו אותו החבריא הקדושה בשם "הרב".
וה"מלאך" הקדוש, בנו של הרב המגיד, סיפר לאביו המגיד, שהחבריא קראה לר' זלמניו ליטווק בשם "הרב". אמר לו אביו:
– החבריא קדישא כיוונה אל האמת. שמא מילתא היא, והילכתא כרב. ה"שלחן ערוך" של הרב יתקבל בכל תפוצות ישראל.
וכשבא הרב לרובנה ( מקום משכנו של המגיד הגדול בשנותיו האחרונות), ור' זושא מאניפולי סיפר לו, שהרבי ציוהו לכתוב ל"הגאון שלנו" שיבוא, התאנח הרב מעומק הלב, ונפל תיכף בהתעלפות. כשהקיצוהו מהתעלפותו נחלש מאד, ונפל למשכב.
הדבר היה בקיץ תקל"ב. בני החבריא קדישא התיראו מלספר להרב המגיד על המקרה שהיה עם "הרב", והרב הקדוש ר' מנחם מנדיל מוויטבסק ז"ל (מגדולי תלמידי הרב המגיד, מראשוני החסידים העולים לארץ ישראל. נפטר בטבריה) אמר שאסור לצער את הרבי (המגיד) ועל החבריא בעצמה למצוא איזו עצה ולעשות "פדיון" עבור ר' זלמן. אבל הרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיטשב ז"ל עמד על דעתו והכריע לספר להרב המגיד. והלכו שלושה אלה: ר' מנחם מוויטבסק, ר' זושא מאניפולי ור' לוי יצחק מברדיטשב, להרב המגיד, לספר לו את אשר קרה עם ר' זלמן.
כשסיפרו לו את הדבר, אמר הרב המגיד בזה הלשון:
– וה' העלים ממני. הוא יש לו הרגשה כבן. אני נחשבתי כבן אצל הרבי שלי (הוא הבעל שם טוב ז"ל) והוא נחשב כבן אצלי.
ולא הבינו התלמידים למה הוא מתכוין ואל מה ירמזון מליו, עד שהגיע חודש כסלו בשנת תקל"ג, ואז, ימים אחדים קודם הסתלקותו של הרב המגיד, אמר המגיד לתלמידיו:
– את אשר אתם מרגישים עכשיו, הרגיש ר' זלמניו עוד בקיץ העבר…
וקודם הסתלקותו לקח המגיד את ידו של "הרב" ואמר לו:
– י"ט כסלו הוא יום ההלולא שלנו.
ביום ג' פרשת וישב, י"ט כסלו תקל"ג נפטק המגיד הגדול. ובעשרים ושש שנה אחרי זה, בדיוק באותו יום: יום ג' פרשת וישב, י"ט כסלו תקנ"ט הוא יום הגאולה של "הרב". באותו יום נשתחרר ממאסרו בפטרבורג, ונקבע היום לחג קבוע בין כל חסידי חבד.

משמעות השם "חנוכה". למה קוראים לחנוכה כך?

משמעויות, סיבות וסימנים לשם חנוכה:

חנוכה  – מלשון חנייה, שחנו מהמלחמה

וקראום חנוכה ב' תיבות חנו בכ"ה, ולשון חנו משמע שחנו מנסיעתם למלחמה [שעד אז היו טרודים ועסוקים במלחמה] מלשון ויסעו ויחנו (במדבר לג,ה) ולא מלשון שביתה ממלאכה ולכך מותרים הם במלאכה (לבוש סימן תרע, סעיף א)

והן הנקראין ימי חנוכה כלומר חנו כ"ה כסלו, כלומר בכ"ה בחודש יתחילו (כל בו סימן מ"ד)

חנוכה מלשון חן, שמצאו חן בעיני ה'

דבר אחר, חנוכה מלשון חן כ"ה, בכ"ה בכסלו מצאו חנוכה [דהיינו] מצאו חנינה [בעיני השם] (מחזור וויטרי, רלט)

חנוכה – ע"ש חנוכת בית המקדש וכליו והמזבח

חנוכה נקראת על שם שנתחנך הבית והוכשר לעבודה, שהרי היוונים טמאו את ההיכל והעזרות והמקדש וכל כליו, וכשגברו חשמונים טהרו את הכל ועשו חנוכה כמו שעשה משה בתחילת חינוכן לעבודה (שיבולי הלקט, קעד)

חנוכה – מעט זה גם טוב!

בסיפור של נס החנוכה אנחנו מתודעים לנקודה בסיסית ביותר בקיומנו – נקודת המעט. כל  החג סובב סביב הנקודה של מעט טוב שהופך להרבה טוב. פך שמן קטן שאמור להספיק בקושי ליום אחד – שמאיר את כל ימי החג. איך זה יכול להיות? איך מעט טוב הופך להרבה טוב?

ראשית – צריך לשים לב שאותו המעט היה חתום בחותמו של כהן גדול. זאת אומרת זאת היתה נקודה טהורה. נקודה שהמזויף, נקודה שהרע לא נגע בה. אלפי פכים של שמן מטומאים לא עזרו אבל פך קטן אחד של שמן באמת טהור חתום ושמור – עשה את כל ההבדל.

גם בתוכנו יש נקודה טהורה. נקודה קדושה שלא משנה מה שאנחנו עוברים, לא משנה מה קורה לנו ולא משנה מה אנחנו חושבים על עצמנו – הנקודה הזאת היא קדושה, היא טהורה, היא עצם הטוב. ואם אנחנו מתחברים דווקא לנקודה הזאת ולא מקשיבים לכל הקולות שצווחים בתוכנו – אני לא טוב, אני טמא, אני לא טהור. אם אנחנו לא מקשיבים להם וממשיכים לחפש את הנקודה הטובה. את הנקודה הטהורה – אזי כשנתחבר אליה, אפילו במעט יאיר אור גדול.

האור הזה הוא אור אמיתי כי הוא מחובר לאמת. האמת היא אור גדול. אומר הבעל שם טוב הקדוש שהאוחז במקצת האחדות, אוחז בכל האחדות. זאת אומרת שאם אתה מחובר אפילו מעט לטוב הגדול הזה, אתה כבר מחובר לכולו! ברגע שאתה נוגע בנהר של האור, זורם כל הנהר דרכך.

אבל כדי למצוא את הפך הטהור החשמונאים היו צריכים לזרוק ולא להשתמש בכל אותם אלפי פכים טמאים! זאת אומרת – אם אתה רוצה להגיע לטוב האמיתי שלך, אתה צריך גם לזהות את הזיופים. לזהות את הדברים הלא טהורים. לא להבהל מהם. לא להתייאש אם אתה מוצא אלפי כדים של חושך גולמי – להמשיך לחפש להמשיך להעמיק. לא לוותר על הטוב שלך! לא לוותר על העומק שלך! לא לוותר על הנקודה הטהורה.

וגם אם הנקודה נראית קטנה ומרוחקת. גם אם אתה מוצא ממש מעט טוב. וכמו שאומר רבינו הקדוש בתורה רפ'ב אזמרה לאלוקי – שגם באותה נקודה טובה, גם באותה נקודה טהורה נראה לך שיש הרבה רע ולא מזוכך, תתבונן עוד יותר עמוק תתבונן עוד יותר דק ותמצא שם את הנקודה הטהורה. תמצא שם אור גדול.

חנוכה – הולך ומוסיף או פוחת והולך?

למה בית שמאי אמרו שצריך להתחיל עם כל הנרות וכל יום להוריד נר? ולמה בית הילל אמרו שלהפך – כמו שאנחנו נוהגים, מתחילים עם נר אחר ומוסיפים כל יום?

יש הרבה תשובות והסברים ודרושים בנושא – אחד הדברים שקראתי פעם בשפת אמת שיש שתי דרכים להלחם ברע – הדרך של לתת לו מכת אור, מכת אש – הדרך של בית שמאי ולשרוף את כל הרע כבר ביום הראשון ואז ללכת ולפחות ולהשתלב בתוך החיים.

ויש את הדרך של בית הלל – הדרך שלהם היא להוסיף טוב, להוסיף אור. להלחם ברע לא על ידי תקיפה ישירה שלו אלא על ידי הוספת הטוב בעולם. תוספת אור. תוספת הארה.

שנזכה לקחת את האורות הרוחניים של חנוכה ולהפיץ אותם בחיינו ובחיי כל הסובבים אותנו!

פרשת וישלח – להכניס את האמת לתוך החיים שלך

בזכות נר חנוכה – סיפור חסידי

מאתר תפוז

בכפר סמוך בעיר רימאנוב, מקום מושבו של הצדיק רבי מנחם מנדל, היה גר מוזג יהודי מכניס אורחים וחסיד. מנהג היה בידי החסיד הכפרי, מסורת מאבותיו, לזרוע כל שנה פשתה בשדהו, ואת גרעיניה היה כותש, להוציא מהם שמן לנרות חנוכה. את ביכורי השמן היה מביא לרבו, הצדיק מרימאנוב, ובשמן הזה היה מדליק את הנר הראשון, בנוכחות החסיד.

שנה אחת היה חורף קשה: האדמה הייתה מכוסה שלג והבריות ישבו סגורים בבתיהם, אין יוצא ואין בא. הגיע ערב חנוכה, ובני ביתו של החסיד הפצירו בו שלא יסתכן ולא ילך אל הרבי, אך הוא אטם אוזניו ולא רצה לשמוע בקולם ולבטל ממנהגו.

לעת הצהרים לבש החסיד את בגדי החורף, לקח כד ומילאו בשמן מעשה ידיו, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. בלב שמח נכנס ליער המפריד בין כפרו לבין רימאנוב וצעד מלא ביטחון אל רבו הצדיק. אך נכנס החסיד ליער והנה התחיל השלג לרדת ביתר שאת (בעוצמה רבה יותר) ומחק את כל סימני הדרך. החסיד הוסיף ללכת עד שנוכח לדעת כי תעה בדרך וחדר עמוק לתוך היער, ללא מוצא. בינתיים העריב היום (ירד היום, בא הערב) והחסיד נשאר עומד על מקומו והתבונן על סביבותיו, אולי בכל זאת ימצא איזה סימן לשביל. אבל לצערו ראה כי כל העולם משטח שלג אחד ומוצא ממנו אין.

שקע החסיד בהרהורים והתחרט על שלא שמע בקול בני ביתו. אך יותר מכל הטרידה אותו המחשבה שהרבי מחכה ל"ביכורים" שלו והוא עשוי להחמיץ הדלקת נר ראשון בבית הצדיק. עומד החסיד ביער המלבין משלג, מרגיש את הקור החודר לעצמותיו ומהרהר במותו הקרב ובכך אפילו לא יזכה שיביאו אותו לקבר ישראל. בתוך כך נזכר החסיד בכד השמן שבידו וביקש לקיים את מצוות נר חנוכה לפני שיעצום עיניו לנצח. פתח את מעיל החורף שלו, הוציא ממנו פקעת של מוך (נוצות דקות ורכות המשמשות מילוי), עשה ממנה פתיל עבה, תקע אותו בתוך השלג, נטל את הכד ויצק ממנו שמן על הפתיל. עמד ובירך בכוונה עצומה "להדליק נר של חנוכה". הדליק את הנר, והשלהבת האירה את היער כולו.

ראו הזאבים שיצאו מן היער לטרוף טרף את האור הגדול וחזרו למאורתם, ובשעת מרוצם נשמע קול נשיפתם. נבהל החסיד והתעלף.

שכב החסיד אין אונים על השלג וחלם חלום: הנה הוא רואה כי לא הרחק ממנו מתנשא הר, ובהר כוך (שקע בקיר או בקרקע)  שעל פתחו עץ תמר.

התקרב אל הכוך, וכשנכנס נגלתה לעיניו מערה רחבת ידיים שבאחת מפינותיה דולק נר קטן. בקצה המערה יושב איש שיבה בעל זקן ארוך המכסה את כל גופו, חגור חרב על ירכו וידיו עסוקות בעשיית פתילות, וכבר יש לידו ערמה גדולה של פתילות.

ברגע שנכנס החסיד הרים הזקן שבמערה את עיניו וקיבל את פני האורח ב"ברוך הבא בשם ה' ". על שאלת החסיד מהן הפתילות המרובות שבמערה

השיב הזקן: "לפני שנים רבות הדלקתי לפיד גדול בעיר מודיעין. האמנתי כי כל בני ישראל ינהרו אחרי ויעשו כמוני- ידליקו לפידים על כל ההרים הרמים, לבשר לעם בגולה כי הגיעה שעת הגאולה. אבל רק מעטים הלכו בדרכי ונענו לקריאתי. לאחר מותי שכחו את הלפידים, ורק נר קטן השאירו לזיכרון, שמדליקים בבתי ישראל בכל שנה ושנה, וארץ ישראל נשארה שבויה בידי הגויים עד היום. מן השמיים גזרו עליי לשבת ולצפות שהנרות הקטנים בבתי ישראל יתלכדו ויתלקחו לשלהבת אחת גדולה, אשר תפרוץ ותבשר את הגאולה לעם. אני מכין את הפתילות לאותו היום הגדול, שבו כל אחד, מקטן ועד גדול, יצרף את נרו לשלהבת זו, המבשרת את קץ הגלות.

"ואתה," פנה הזקן אל החסיד, "בבואך אל הרבי תגיד לו: 'הפתילות מוכנות, האש מהבהבת.' יעשה הוא כדי להצית את האור הגדול ואז תהיה שעת רצון."

שאל החסיד את הזקן לשמו.

אמר לו הזקן: "שמי מתתיהו, וכך תאמר לרבך: 'זמן רב מחכה מתתיהו, וכבר הגיע הזמן!' ". כששמע החסיד את השם "מתתיהו" אחזו רעב גדול – והתעורר. כשפקח את עיניו ראה והנה הוא עומד על פתח ביתו של הרבי, וכאשר רק פתח את הדלת יצא הרבי לקראתו בפנים מאירות ואמר לו: "גדולה זכותו של נר החנוכה, ומי שמוסר נפשו על המצווה הזאת מקרב את הגאולה. יהי רצון שתזכה להביא שמן למנורה שבבית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן."