בין המצרים – להרגיש את הכאב, ולהיות איתו.

אנחנו עכשיו בתקופת בין המיצרים – שלושה שבועות בין י"ז תמוז לבין תשעה באב. כידוע, לפי היהדות, כל תאריך בשנה שבו חל חג או מועד הוא לא אקראי אלא מוכן מששת ימי בראשית מבחינה רוחנית לאותו מאורע. זאת אומרת – לדוגמא, האור הרוחני שהיה בעולם ביציאת מצרים יורד מחדש לעולם כל שנה בזמן פסח, האור הרוחני של פורים – חל כל שנה דווקא בפורים וכו'.

המחזור השנתי הוא מחזור של "חילופי עונות אנרגטיים", ובכל זמן, מעבר לעבודה התמידית הפנימית של האדם – יש התנוצצות של אור, של בחינה מסויימת בעבודה הפנימית שאיתה אפשר להעמיק, שאיתה אפשר להגיע לעלייה רוחנית מסוימת.

בין המיצרים זאת תקופה של חושך. תקופה של חורבן ואבל. מה אני אמור לעשות בזמן שכזה? למה שוב ושוב מתאבלים על חורבן בית המקדש? ועוד שלושה שבועות תמימים? לא מגיע לנו איזה קיצור על התנהגות טובה?

בחיים באופן כללי, הנטייה היא תמיד לחפש את הטוב ואת השמח ולהתרחק מהקודר והעצוב.
יש בנטייה הזאת נקודה בריאה – אכן האדם צריך תמיד לתור ולחפש את הטוב. להוסיף עוד ועוד טוב בחייו, להוסיף שמחה, להתקרב לטוב האמיתי והאינסופי שגנוז בו. מהבחינה הזאת – טוב שהאדם מחפש את המענג, המשמח, המעורר רוחנית.

אולם, כדי להוסיף טוב, צריך לפעמים להכיר בחסרון. דווקא החסרון הוא מנוף ותנופה לעלייה האמיתית. אם אדם מרגיש שהכל בסדר – מה ידחוף אותו לעלייה? אולי להיפך, הוא עלול להכנס לשאננות. הכל בסדר, הוא יכול להגיד לעצמו ולשקוע במהלך של התאבנות והתקבעות.

הצדיקים במהלך הדורות מלמדים אותנו שצריך לעלות מחיל אל חיל ולשאוף להוסיף תמיד עוד ועוד טוב. גם אם אתה חושב שאתה כבר במקום מעולה – האם כל מי שמסביבך הגיע לתיקונו? ואם מסתכלים על הדברים באופן הרבה יותר פנימי ומחובר – אם אני עדיין רואה מסביבי סבל, אם אני עדיין רואה מסביבי חסרונות וכאב – כל החסרונות וכל הכאב הוא בעצם בתוכי! כי מה שאני רואה הוא השתקפות של התודעה שלי. לא סתם מראים לי את זה. ולכן מתוך כך אנו לומדים שאפילו אם אדם מרגיש שהוא כבר "בסדר" וכבר "הגיע", מהסתכלות פשוטה בעולם מסביבו (או קרוב יותר– נניח אשתו, ילדיו וחבריו), אפשר להבין שהעבודה עוד לא הסתיימה. אולי רק התחילה.

בין המצרים זה זמן בו נראים לנו החסרונות שלנו במלוא עוצמתם. הבית חרב, אנחנו בגלות נוראית. הסתכלות מהירה בעולם סביבנו או בכותרות העיתונים מראה לאדם עד כמה אנחנו בחורבן. זה לא כדי לייאש אותנו! אלא כדי להצביע על המקום שאנחנו נמצאים בו.

כשאדם, לדוגמא, רוצה לקבל עזרה – רוצה חילוץ של מסוק. היאכטה שלו נטרפה בלב ים והוא תקוע על אי קטן, או סלע של מטר על מטר והוא מצליח להתקשר למסוק – שואלים אותו: "איפה אתה? עד כמה קשה המצב?" אם הוא לא עונה תשובה אמיתית, אף פעם לא יוכלו לחלץ אותו! אם במקום להגיד – אני תקוע על סלע של מטר על מטר, שני קילומטר צפונית מהאי הגדול, היאכטה שלי נהרסה לגמרי, אין לי כלום אפילו הבגדים שלי חצי קרועים – הוא אומר את ההפך, אני יושב באי המרכזי על הבר, שותה פינה קולדה. אז הם במקום לחלץ אותו יגידו – יופי, תהנה. מה הוא הרוויח פה? כלום. הוא נשאר עדיין תקוע על הסלע. המצב אפילו החמיר! עכשיו גם לא יחפשו אותו. עוד קודם אולי כשלא היה חוזר, לפחות היו יוצאים עם המסוק לחפש אותו. עכשיו הוא אמר שהכל בסדר אז כולם רגועים.

הנמשל הוא המצב הרוחני שלנו. אם אדם כבר טופח לעצמו על השכם – יהיה לו קשה מאוד לצאת מהאשליה. יהיה לו קשה מאוד להתקדם ולצאת מהבוץ שלו – וכל אחד והבוץ הספציפי שלו, כל אחד והחסרון המיוחד והייחודי שלו, כל אחד והכאב האישי שלו.

בין המצרים זה הזמן של לראות את הכאב שלי. לראות את המקום שלי. לפגוש את הקטנות שלי ולא לנסות להעלים את זה. לא לנסות להפטר מזה – אלא להתאבל על זה. לבקש על זה. להתחנן על זה – אם יש לי מספיק כוחות. ואם לא – פשוט להרגיש את הצער הזה, את הצער של הגלות. פשוט להיות עם זה.

אחרי תשעה באב, מתחילה תקופה אחרת שמובילה לאלול – חודש התשובה והקירבה. חודש אב – יש אומרים ראשי תיבות : "אלול בא", וחודש אלול: "אני לדודי ודודי לי". כמו שנאמר בחסידות – המלך בשדה. דווקא בחודש אלול, אחרי הכאב והחורבן של בין המצרים, של שלושת השבועות מתגלה הקשר הבלתי תלוי בין עם ישראל לבין אלוקיו. וזאת ההכנה לראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שהם שיא הקרבה והאיחוד.

אז בין המצרים מציגים לי תמונה של חסרון. ואני מבין שהעבודה שלי בזמן הזה היא לא להתעלם מהחסרון אלא להפך, לכאוב אותו. וזה חורבן הבית הפרטי שלי, ומי שיכול – כמובן להתחבר לחורבן הבית הכללי של עם ישראל. השכינה בגלות. הכל הפוך בעולם הזה! כל כך הרבה שקר מסביבנו, כל כך הרבה השפעות חומריות שלא קשורות לנשמה שלנו. כל כך קשה להתחבר לנקודה הפנימית, כל העולם הזה – הסחת הדעת אחת גדולה. זה המון כאב וכל אחד מתחבר לנקודה שקרובה לליבו.

עיקר העניין הוא לא לבעט בייסורים. לא להתעלם ממה שעובר עלי. ואם אני לא מרגיש כלום – זה החסרון שלי בעצמו! זה הכאב שלי. האריז"ל, גדול המקובלים של צפת, אמר לפני כארבע מאות שנה פחות או יותר – מי שלא בוכה על חורבן בית המקדש, שיבכה על עצמו. שיבכה על החורבן שלו! (על זה שהוא לא מרגיש). וזה היה לפני כ400 שנה, מאז הלב שלנו הלך ונאטם, הלך ונסגר.

אחד מהצדיקים של דורנו אמר לי פעם שירידת הדורות היא לא בשכל, אלא בלב. זה לא שאנחנו פחות מבינים בשכל (אולי גם) אבל עיקר העניין הוא שהלב שלנו סגור. עיקר הבעיה בדור שלנו זה האטימות והחיצוניות.

אבל השלב הראשון זה לראות איפה אני. אם אני מוכן להכיר במקום שלי, אני יכול לבקש עזרה אמיתית. ואז אני עושה מקום לישועה שתגיע.

לאתר של רן ובר – התחלות חדשות http://newb.co.il

לספרו החדש התגלות http://hitgalut.co.il

 



למי אכפת? או למה נחרב בית המקדש. שיעור וידאו לבין המיצרים.

למה נחרב בית המקדש השני? בגלל שנאת חינם. ידוע הסיפור המפורסם בגמרא על קמצא ובר קמצא – בשיעור הפעם נגע באחד הרבדים הקשורים לסיפור – העובדה שהחכמים לא מחו. העובדה שהיה "ניחא ליה". היה נוח יותר לא למחות ולא "להסתבך". כשאנחנו מפנים עורף, מנתקים את עצמנו מהאחר, מהסבל שלו ומהכאב שלו – וכך מנסים לפתור באופן מדומה את הכאב שלנו, אנחנו מחריבים את עצמנו ואת כל העולם. על כך ועוד בשיעור הפעם…

להסכים להיות אנושי. להסכים להרגיש פגיע.

ראיתי היום איזה פרסומת של חברת קאוצ'ינג או השגת תוצאות או משהו מעורבב כזה. הכל נראה זוהר, הכל נראה טוב. הכל מכוון הצלחה. אנשים שמחים שמצליחים בחיים. נשמע ממש טוב. משהו היה חסר לי שם. שאלתי את עצמי – מה חסר? זה נראה טוב. זה בטח יכול להועיל לאנשים. זה יכול לקדם אותם ולהוציא אותם מתקיעויות.

זה נכון. אולי זה יכול לעזור אבל הרבה פעמים זה יכול לעשות ההפך! בנאדם מסתכל ואומר – וואלה, כולם מצליחים כאלה. אולי גם אני אתאמץ יותר ואהיה מוצלח? ואז הוא מתאמץ ומגיע לתוצאות – אבל לא מרגיש מוצלח אלא ממשיך לרוץ במרוץ למעלה. וזה לא משנה אם זה בחומריות או ברוחניות. כשאדם לא מקבל את המקום הקטן בתוכו – לא משנה מה הוא יעשה מבחוץ. אם אדם מסכים להיות אנושי. הכל יכול להשתנות.

להסכים להיות אנושי זה להבין שיש בתוכי נשמה קדושה ואינסופית. יש בתוכי נקודה טובה שאין באף אחד אחר ואני יכול להאיר בעזרתה מקצה העולם ועד סופו. להסכים להיות אנושי זה גם להבין שיש בתוכי נפש שעברה הרבה כאב בחיים והרבה אכזבות, או השפלות, או צער. והנפש הזאת היא חלק ממני והיא נמצאת בתוכי. אני יכול לקרוא לזה באינספור שמות אבל להיות אנושי זה להכיל הפכים. להבין שאני גם מדהים ואינסופי וגם קטן וחלש ופגיע.

להסכים להיות אנושי זה להסכים להרגיש את הפער העצום והמזעזע הזה בין חלקים שונים בתוכי – ולא לדחות אותו. להסכים להיות אנושי ופגיע – זה לתת מקום גם לאנשים אחרים להיות חלשים ופגיעים – בלי לשפוט אותם ולזלזל בהם אלא לראות גם את הנקודה האלוקית בהם וגם את הנקודה הנמוכה בהם ולהבין שגם הם – בדיוק כמוני – רוצים את הטוב בחיים.

שנזכה להסכים – להיות אנושיים.

להכיר את הכאב ולהתפלל עליו.

בעבודה פנימית בנאדם פוגש כאבים. הרבה פעמים – כאבים שהוא כבר היה בטוח שנעלמו מזמן. דברים שהם כבר לגמרי לא רלוונטיים לחיים שלו. מה פתאום זה מגיע? מאיפה זה צץ לי?

יש ששואלים – מה בכלל צריך לחזור לכאב הזה? למה להתעסק או לנבור בדברים לא רלוונטיים?

העניין הוא שאנחנו מאמינים שעל ידי תפילה אפשר לצאת מעל הטבע. הטבע הוא מה שניתן לנו בצורה אוטומטית, בצורה מוטבעת – ועל ידי תפילה אפשר לצאת מעל לטבע. גם אם אתה מאמין שככה זה, וככה אתה ואין מה לעשות – דע לך שאפשר. אפשר להתפלל על זה והקב"ה יכול לפתוח שערים והאדם יכול להשתנות לגמרי.

אבל צריך לדעת על מה להתפלל. אם יש לי בעיה מסויימת – אני צריך להתפלל עליה. אני צריך להתכוונן עליה. יכול להיות שכשהיא תחלוף או תשתנה אני אחשוף עוד רובד שלא הייתי מודע אליו – יופי, גם על זה אפשר להתפלל. אבל כל עוד שאני לא מוכן לפגוש את הכאב שלי – את הכאב הספציפי שלי, אני לא יודע על מה להתפלל. אני רק מרגיש תקוע.

מי שרוצה לצאת מהתקיעות – צריך להסכים להרגיש. ולהרגיש זה לא רק הרגשות נעימות, למרות שזה דבר נפלא בפני עצמו, להרגיש זה גם לפגוש את הכאב שלנו ולא לפחד ממנו. הפחד מהפחד זה אחד הדברים שעוצרים אותנו במסע המופלא פנימה.

אם אני זוכה להכיר את הנקודות החלשות שלי, את הנקודות הכואבות שלי – אני זוכה לא לפחוד מהן ובאותו הזמן יש לי את האפשרות באמת להתפלל עליהן.

מתנת יום הולדת -חלק 2

לתחילת המאמר: מתנת יום הולדת חלק 1

בשלב מסויים הייאוש הפך את הכאב לאדישות. פשוט התעלמתי מכך שציפיתי כל כך שלמישהו, לפחות אחד יהיה אכפת. התחלתי לקבל את רוע הגזרה. מה כבר יכולתי לעשות? זה המצב. קבל את זה.

ויתרתי על כל התוכניות והלכתי לסטסנג. כשהסטסנג הסתיים התחלתי ללכת חזרה לכיוון הבית. אם אין אני לי מי לי. בלית ברירה אחגוג עם עצמי 28 שנות בדידות מזהרת. שוב אני לבד ונפרד. כולם מסביבי התפזרו די מהר וטיוהר נעלם באחד השבילים. בדרך חזרה הביתה ראיתי מישהו הולך לכיוון שלי. אולי הוא בא אלי? התקווה הרימה ראש. מיטרה, קראתי לו, אתה בדרך אלי? הוא הסמיק והתבלבל – לא לא! הוא קרא. אני לא יכול. מצטער. יומולדת שמח. אני ממש מצטער, מלמל והחיש את צעדיו. מה קורה פה?

התקרבתי לבית שלי עם הפנס שמאיר את הדרך שנהיית חשוכה ככל שמתרחקים מהמרכז. לפתע נעצרתי מוכה תדהמה. מתחת לבית, בין הכלונסאות שכבו זה לצד זה כמאה זוגות נעליים! טיפסתי נרגש לעבר הדלת ואז האור נדלק. עשרות זוגות עיניים הביטו בי מחייכות באהבה וקראו – יום הולדת שמח! כולם היו שם. טיוהר ישב בצד וחייך – וכל החברים "המתחמקים" נדו בראשיהם כאומרים – הבנת?

אני לא זוכר מה עשינו, נדמה לי ששרנו שירים, אכלנו ביחד, דיברנו. אבל זה כבר לא שינה כלום. שוב ראיתי שכמה שאנשים אוהבים אותי – עדיין יש בתוכי ילד קטן ומפוחד שחושב שאף אחד לא אוהב אותו. שלאף אחד לא אכפת ממנו.

מסתבר שבסופו של דבר זאת עבודה שלנו עם עצמנו. להאמין בטוב. להאמין שכן אוהבים אותי. שכן רוצים אותי. זה דורש עבודה פנימית – עבודה שמתחילה מההסכמה בכלל להרגיש רגשות מהילדות שאנחנו בדרך כלל כבר לא מסכימים להרגיש כמו דחיה, עלבון, השפלה.

כשאני נותן לעצמי את המקום לבטא שזה באמת מה שאני מרגיש, עד כמה שלא הייתי רוצה להרגיש את זה, אבל אני מסכים להרגיש את זה – משהו נפתח בתוכי. נוצר מרחב פנימי, נוצרת תנועה פנימית של הנפש. פתאום הילד הפנימי מקבל לגיטימציה שהיתה כל כך חסרה. זה בסדר שאתה מרגיש שלא אוהבים אותך, שאתה נעלב. אבל תדע, לא משנה מה שיקרה – אני, אתה אומר לילד הפנימי, תמיד אוהב אותך. אני תמיד אהיה פה בשבילך. ואני רוצה לשמוע אותך – גם אם יש לך דברים קשים להגיד שיהיה לי קשה לשמוע. וההבנה הזאת, יכולה בעצמה להיות – אחלה מתנת יומולדת.

לחיות חיים אמיתיים – פרשת ויחי

לך לך – סוד ההתחדשות התמידית! איך להתחדש כל הזמן? איך לא להיות מקובע? איך לצאת מההרגלים?

בפרשת לך לך מגלים לנו את אחד הסודות הגדולים – אתה רוצה להתקדם? אתה רוצה להעמיק? אתה רוצה להתחדש? אתה רוצה לצאת מהקבעונות? מהשעמום והדכאון? אז.. לך לך! פשוט תתחיל להזיז את עצמך, פשוט תתחיל להתנועע.

אבל אני לא יודע לאן! אתה מוחה. לא משנה. תתחיל לזוז. תגלה את המטרות שלך בזמן תנועה ואז תתמקד בהן. "אבל אבל" אתה מגמגם "לאן?!" זה לא באמת משנה. מי שהאנרגיה שלו קפואה, מי שלא זז, מי שמפחד להתחיל התחלות חדשות – צריך לעשות משהו. אפילו משהו קטן. אפילו משהו שנראה לו שולי ולא אדיר מימדים.

השינוי מתחיל תמיד מטפטוף קטן, שהולך ומתחזק. זהו מהלך שהאדם מאמן את עצמו לפרוץ דרך. לצאת מהתפיסה הישנה שלו אל האופק הרחב. לפעמים דווקא מי שמחפש את הפריצה הגדולה ישאר תמיד במקום.

אם זה לא "זה" אז אני לא זז. אבל אברהם אבינו זז. הוא פשוט הלך. לאן? הקדוש ברוך הוא לא אמר לו! "אל הארץ אשר אראך". חכה. עוד תתבהר התמונה. אני עוד אסביר לך לאן הולכים. אבל קודם כל תתחיל לזוז.

זה נוגד את השכל! אם זזים אז לפחות תן כיוון! לא. התזוזה היא קודם כל מוציאה אותך מהקבעון, מהסטטיות שלך. אומרים למי שיושב בבית בדיכאון – צא, יש בחוץ שמש חמימה, יש עצים מלבלבים, יש פרפרים. צא החוצה ותחזה בנפלאות הבריאה. הקדוש ברוך הוא ברא עולם שלם בשבילך. בבית אתה קופא ומכונס. רוצה לצאת מהדכאון? אז צא ונשום אויר.

כמובן שכשאדם יוצא מהבית להתאוורר הוא לא חוכך בדעתו שעות לאן הוא בדיוק הולך. הוא קודם כל יוצא. מתחיל לזוז. רבי נחמן מסביר שעצם התנועה עצמה, עצם התזוזה עצמה יכולה לתת חום ללב, יכולה להוציא מהאדם כוחות רדומים שהוא לא היה מודע אליהם קודם.

אז צא. תתחיל לזוז – ואז תגלה את החדווה הממלאת אותך ומכוונת אותך – אל הארץ אשר אראך.

האם אפשר לחזק את הרצון? האם מידת הרצון שלי זה דבר קבוע או משתנה?

לגבי הגברת או החלשת הרצון. זה נושא עמוק בפני עצמו. למעשה – אפשר להגיד שבכל יהודי יש רצון בוער עד אינסוף לטוב המוחלט. רבי נחמן כותב שהלב של היהודי בוער כל כך שצריך לאזן אותו ולמתן את הבעירה. מי בכלל מרגיש ככה היום?

אנחנו בדרך כלל לא מרגישים את הרצון בוער בעוצמה כזאת. אבל אם אנו מקבלים בדעת שככה זה – מה מפריע לנו מלחוות את זה? למה זה לא בא לידי ביטוי? כי יש חסימות וקליפות שחופות על הרצון הזה. זה נשמע מאוד פילוסופי או גבוה אבל זה בעצם מאוד פשוט.

בתור ילדים היו לנו רצונות – ולמדנו שהרצון שלנו הוא לא טוב. על זה התלבש עוד המון במהלך החיים, כמו הפחד מתיסכול כשהרצון לא מגיע לידי ביטוי וכיוב'

עכשיו אנחנו מסתובבים בעולם משותקים רגשית. עם רצון מוגבל ומכווץ – בגלל הפחד. בגלל הפחד מהתסכול והפער בין הרצון הפנימי הבוער לבין המציאות הסובבת אותנו.

אם אדם מסכים לפגוש את הכאב. אם אדם עובד על עצמו ומוכן לפגוש את המקומות המפחידים ולהודות בהם. אז משהו יכול להתחיל לקרות.

אז בעצם לא צריך לחזק את הרצון. רק צריך לפגוש ולהסיר את הקליפות החופות עליו. בעצם יש לנו רצון חזק אבל גם עוד המון רצונות קטנטנים שמנסים להתנגד לאותו הרצון.רוב העבודה שלנו היא להסכים לראות את הדברים שמונעים את הרצון שלנו ולעבוד איתם ועליהם. מודעות למה חוסם את הרצון שלי – זה הצעד הראשון.

יש מושג בפיזיקה שנקרא וקטור של כוחות – זאת אומרת, אם יש לדוגמא חפץ שקשור בכמה חבלים וקבוצה של אנשים מושכים אותו לכיוונים שונים. החפץ יזוז לכיוון שרוב הכוח מושך אליו ושאר הכוחות יתקזזו.

דמיינו מה היה קורה אם כל אותם האנשים היו מושכים את החפץ לאותו הכיוון! לפתע החפץ היה נע במהירות אדירה.

ככה בדיוק אנחנו. יש לנו כוח אדיר בתוכנו – השאלה לאן הוא מתועל ומהם המפריעים לו.