פרשת תולדות – להיות מקושר או מנותק?

השיעור לרפואת נתנאל בן שרית. (תינוק בסכנת חיים)

פרשת שמות – לקרוא לדברים בשמם

לחיות חיים אמיתיים – פרשת ויחי

פרשת וישב – יוסף, האש של האמת

פרשת וישלח – להכניס את האמת לתוך החיים שלך

לצאת מנקודת השובע, לעבור דרך חרון אף – ולפגוע במקום!

בפרשת ויצא מתוארת היציאה של יעקב אבינו מבאר שבע, הליכתו לחרן ופגיעתו במקום (בקב"ה, בנקודה הפנימית).

אפשר לדרוש את הפסוק שבאר שבע הוא למעשה באר שובע, נקודת השובע אצל האדם, הנקודה שהוא מכיר. אזור הנוחות שלו. והיציאה מאזור הנוחות היא לא יציאה פשוטה, היא יציאה שהולכת אל חרון האף, אל המקום של הכעסים, אל המקום של הקונפליקטים. למה לצאת מבאר שובע – למה לצאת מהמקום השבע, מהמקום שאני כבר מכיר, מהמקום שנח לי? הסיבה היא – כדי לפגוע במקום, כדי להגיע לנקודה הפנימית שלי ושל כל דבר, אני צריך לעבור דרך הכאב, לעבור דרך הפחד ודרך הכעס אם יש צורך. ואז אני מגיע למקום. אז אני פוגע במקום ולא רק משקיף עליו מרחוק.

כותב רבי נתן שאברהם אבינו "וירא את המקום מרחוק" ואילו רק יעקוב כתוב עליו "ויפגע במקום". בעצם מה ההבדל ביניהם? למה יעקב דווקא פגע במקום ואברהם אבינו רק ראה אותו. את התשובה לזה אפשר למצוא במידות של כל אחד מהם. יעקב מיצג את מידת האמת, המקום שבו נפגשים חסד ודין ואילו אברהם הוא מידת החסד. אומנם חסד זה דבר אדיר, וכתוב עולם חסד יבנה אבל כשזה רק חסד – זה יכול להיות השפעה מלמעלה והשפעה מרחוק אבל לא ממש לפגוע בנקודה. אחד ההבדלים בין חסד (אברהם) לבין רחמים (שזה אותה מידה של תפארת, יעקב) הוא שחסד היא נתינה ללא קשר לצרכי המקבל, השפעה ללא גבולות, ללא צמצום ואילו רחמים היא השפעה מצומצמת לפי כלי קיבולו של זה שאמור לקבל את אותו השפע (שיתוף מידת החסד והדין/צמצום). חסד זה כמו אבא שכל הזמן נותן לבן שלו, לא משנה מה קורה. למעשה הוא לא נוגע במקום של הילד. למעשה הוא לא באמת שם איתו – הוא פשוט מכסה ונותן מראש כל מה שצריך. אומנם הוא נותן לו, אבל הוא לא באמת נוגע בו. יעקב הוא מידת האמת, בירור הדברים עד הסוף – והוא זה שזוכה לפגוע במקום.

שנזכה לצאת מהנקודות הנוחות, לעבור דרך המקומות הפחות נוחים – ולהגיע לנקודת האמת!

סולם יעקב – תן לעצמך לעלות ולרדת אבל בתוך הגבולות של הקדושה

בסולם יעקב אנחנו פוגשים מלאכים יורדים ועולים. יש המסבירים שהמלאכים העולים ויורדים הם בעצם אנחנו או כוחות רוחניים שבנו, כוחות של עלייה רוחנית והתקדמות וכוחות של ירידה ותקיעות. בחלומו של יעקב אבינו המלאכים יורדים ועולים – כמו שרבי נחמן מדבר על בחינות עייל ונפיק, בחינות רצוא ושוב – שהאדם עולה ויורד, וצריך לקבל את זה. אם תקבל את זה – יהיה לך הרבה יותר קל לחוות את התנודתיות הזאת. זהו מהלכה של הנפש בעולם הזה, עליה וירידה. אם תבין ותקבל את זה – פחות תבהל בירידה הבאה ופחות תהיה בהיי או אופוריה מוגזמת מהעליה הבאה. ככה אפשר להתחזק בירידה ולא להשבר וגם לא להתקע בגאווה בעליה.

נקודה נוספת בסולם יעקב היא עצם הסולם. הסולם ככלי לעליה וירידה מסמל את הגבולות, אומנם אפשר לעלות בו למעלה ולמטה אבל יש לו גם גבולות ברורים ימינה ושמאלה. עצם זה שיש לו גבולות מכניס את העבודה שלנו לכלי, לגבול, לתיחום – כזה שמגן עלינו מנפילות. כשאדם מודע לסולם ושם לב היכן הוא מניח את הרגל או היד שלו – הוא לא יפול ויזכה להמשיך לעלות, גם אם הוא בירידה רגעית או רגשית.. אבל אם אדם מתעלם מהסולם ושם את ידיו ורגליו באויר – הנפילה מובטחת.

שנזכה לקבל את העליות והירידות, ולשים לב שאנחנו מניחים את רגלינו בזהירות על הסולם ולא מחוצה לו.

עשו – לזהות את עצמך עם הלבוש החיצוני

במעמד הברכות יעקב ועשו נראו דומים – שניהם היו עטורים בשכבת שערות סמיכה. אפשר לומר שלשניהם היה שיריון כדי "להתעסק עם העולם". לפעמים צריך עור עבה כמו שאומרים – עור של פיל כדי להתעסק עם העולם. אז מה הבעיה? מה בעצם ההבדל בין עשו לבין יעקב? במה יעקב שונה מעשו?

ההבדל ביניהם קשור להזדהות – האם אתה מאמין שאתה העור החיצוני, השיער העבות, השיריון של השקר או שאתה מאמין שאתה אדם תם ונקי ועלייך מולבשות המסכות? כמה אתה מזדהה עם המסכה החיצונית? זאת למעשה הבחינה שאנחנו צריכים לעשות. עשו היה מזוהה לגמרי עם השריון החיצוני – הרי זה היה מבחינתו השיער שלו, ואילו יעקב ידע שזאת הצגה, ידע שזה חיצוני לו.

האם אין כל ערך למסכה? יכול להיות לה ערך, אם אתה יודע שהיא מסכה. כשאתה מתחיל להאמין למסכה – אתה נופל למלכודת של עצמך ומעבד את האותנטיות. אם אבא צריך לכעוס על הילד בצורה סמלית וחיצונית כדי שלא יעשה משהו שמזיק לו – זה יכול להיות מאוד טוב אבל אם הוא מזדהה עם הכעס והתסכול והכעס הופך לפנימי אצלו – זה יכול להיות ממש ממש הרסני.

יעקב לא זיהה את עצמו עם החיצוניות ולכן יכל ללבוש ולפשוט לבושים חיצוניים.

כוחה של אהבת אם בלתי מותנית – רבקה ויעקב

מה קורה לילד שאבא שלו אוהב אותו רק בגלל מה שהוא עושה ולא בגלל מי שהוא? ומה קורה לילד שאמא שלו אוהבת אותו, פשוט ללא סיבה?

את התשובות לשאלות אפשר למצוא בפרשת תולדות. בפרשה כתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ולעומת זאת כתוב ורבקה אוהבת את יעקב. מה ההבדל? קריאה מדוקדקת תגלה שיצחק לא אהב אלא היה צריך לבצע פעולה כדי לאהוב ("ויאהב" כתוב ולא כתוב "אהב") ואילו אצל רבקה כתובת שהיא פשוט "אוהבת" את יעקב. וההבדל השני והמשמעותי הוא שכתובה סיבה לאהבת יצחק את עשו – כי ציד בפיו. זוהי אהבה התלויה בדבר. כפי שכתוב – אהבה התלויה בדבר, בטל הדבר בטלה האהבה. לעומת זאת אצל רבקה ויעקב – כתוב שהיא אהבה אותו, ולא מצויינים תנאים.

מכאן אפשר להבין שאם הילד (במקרה הזה עשו הרשע) מרגיש שהאהבה אליו היא מותנית, הוא כל הזמן "בלחץ" לקיים את אותו הדבר שבזכותו הוא אהוב. זה לא משנה אם אתה אמור להיות חכם, יפה, מוצלח, מנומס וכיוב' – אתה צריך לקיים את ה"חוזה" עם אותו האדם שאוהב אותך ואתה כל הזמן בלחץ שאם לרגע תרפה, אם לרגע תהיה אמיתי כמו שאתה – לא יאהבו אותך יותר. זאת התחושה שעשו מסתובב איתה וזה מביא אותו לניתוק קיצוני ואכזרי בין ההתנהגות שלו ליד יצחק, "ילד טוב ירושלים" שואל שאלות שמראות שהוא חכם וצדיק וכשהוא יוצא החוצה לעולם – עובר את כל העבירות בעולם ומתנהג בצורה מזעזעת. לעומת זאת יעקב מרגיש בטוח. יעקב מרגיש את המקום שלו. האהבה אליו לא מותנית ולכן הוא יכול לפעול בלי פחד.

באופן פרדוקסלי – דווקא אותו ילד שקיבל אהבה בלתי מותנית – יכול להתווכח בדרכי נועם ולשאול את אמו – כאשר רבקה אמרה לו לקבל את הברכה במקום עשו הוא לא הלך ישר ועשה את זה אלא שאל וחקר וגילה את פחדיו ואילו עשו תמיד מסתתר מפני יצחק ומסתיר את מעשיו. לכאורה זה כיבוד אב מושלם אבל מאחורי זה – בעצם זה מסכת של שקרים. הוא אומר בליבו שכאשר יתמו ימי אבל אביו – אז ירצח את יעקב. האם זה כיבוד אב?! תמות ואחרי זה כשלא תהיה באזור אז אהרוג את הבן שלך.