למי אכפת? או למה נחרב בית המקדש. שיעור וידאו לבין המיצרים.

למה נחרב בית המקדש השני? בגלל שנאת חינם. ידוע הסיפור המפורסם בגמרא על קמצא ובר קמצא – בשיעור הפעם נגע באחד הרבדים הקשורים לסיפור – העובדה שהחכמים לא מחו. העובדה שהיה "ניחא ליה". היה נוח יותר לא למחות ולא "להסתבך". כשאנחנו מפנים עורף, מנתקים את עצמנו מהאחר, מהסבל שלו ומהכאב שלו – וכך מנסים לפתור באופן מדומה את הכאב שלנו, אנחנו מחריבים את עצמנו ואת כל העולם. על כך ועוד בשיעור הפעם…

תשעה באב : מציאות בלי קביים

מסופר שפעם רבי נחמן דיבר עם רבי נתן על שמחה בעבודת השם, ואמר לו שרוב היום אנחנו צריכים להיות בשמחה, חוץ משעה אחת של התבודדות שבה האדם יכול לעשות חשבון נפש, לברר עם עצמו ועם בורא עולם איפה הוא באמת אוחז ואז להיות בשברון לב. גם באותה השעה מדובר על שברון לב ולא על עצבות.

אם האדם לא יהיה בשמחה רוב היום – הוא יכול להגיע לעצבות. העצבות בניגוד לשברון לב היא לא מצב שאפשר להבנות ממנו, זה לא מצב של השתוקקות, של בקשת חיבור וקשר עם השם יתברך אלא מצב של שבירה, שבו האדם נופל ומתייאש ויכול להביע כעס אל הבורא במקום בקשה של רחמים והתקשרות. כמובן שמצב זה הוא לא מצב מועיל לעבודת השם ובגלל החשש ששברון לב ממושך יכול בטעות להוביל לעצבות – האדם צריך להשתדל להתחבר לשמחה ברוב רובו של היום ולתת לעצמו את אותה השעה של ההתבודדות לבחון מה קורה בתוכו.

אם אנחנו זוכים להיות רוב היום בשמחה, קל לנו יותר לרדת לתוך העומקים הלא מבוררים של הנפש בשעת ההתבודדות. אם אנחנו לא זוכים לשמחה – לפעמים גם את זה אנחנו לא יכולים לעשות. פעמים רבות מפחד לפגוש את השלילי. פחד לפגוש משהו שאנחנו חוששים שיאיים עלינו שיהיה "גדול עלינו". אבל אם רוב הזמן אנחנו מרגישים שמחים ובטוחים, אנחנו יכולים לטפס ולרדת בזהירות לתוך בורות הנפש ומתוך החסרונות שאנחנו מוצאים בתוכם – לטפס במעלות הקירבה וההשתוקקות להשם יתברך.

באופן דומה לאותה שעה יומית של חשבון נפש והתבודדות, בשנה יש שלושה שבועות של בין המצרים. בשבועות אלו אנחנו מתחברים לחורבן ולשבירה של כלל עם ישראל. במהלך שלושת השבועות אנחנו נכנסים לחודש אב, חודש עליו כתוב – ממעטים בשמחה. לא כתוב רק מתמעטת השמחה אלא כתוב ממעטים בשמחה, זאת אומרת שאדם אמור למעט את השמחה – או לפחות את תוספת השמחה שהוא מוסיף והולך רוב השנה ולחוות את "מה שיש מתחת למכסה המנוע".

שיא שלושת השבועות של בין המצרים הוא תשעה באב. בתשעה באב אנחנו בתענית. לא רק בתענית אלא אפילו אסור ללמוד תורה – מפני שזה יכול לשמח את האדם ולהסיח את דעתו מהתענית והחורבן. אסור להגיד שלום לחברו, וצריך להתרחק מאשתו. אנחנו צריכים להתחבר לנקודת החורבן של כלל ישראל וכמו כן יכולים להתחבר לנקודת החורבן שבנפש. אם אדם מאוד רוצה ללמוד תורה, הוא יכול, בתנאי שהוא לומד דברים הקשורים לחורבן.

תשעה באב זוהי מציאות בלי קביים. אם כל השנה אנחנו יכולים להתמודד עם המציאות על ידי ראיית הצד החיובי וחיזוקו – בתשעה באב אנחנו מסירים את הקביים ומרגישים את הנפילה. בעקרון אדם היה יכול להגיד – נו? אז אם תחושת החורבן היא כל כך אמיתית, והחסרון הוא כל כך משמעותי (ואכן הוא כך) – למה לא להיות בתשעה באב כל השנה? אותו אדם יכול להסתכל מהצד ולטעון שלא להיות בתחושה של תשעה באב רוב השנה זה איזושהיא בריחה מהמציאות או התנהגות מדומיינת.

רבי נחמן מבדיל בין אמת לבין אמת לאמיתה – אחד ההבדלים הפשוטים הם שאמת לאמיתה היא "אמת מקרבת". אמת עמוקה יותר שמערבת את החסד בדין ומאפשרת לי להתקרב להשם יתברך. אותו אדם שטוען מ"מעיקר הדין" למה אתם לא עצובים כל השנה? צודק. למעשה הוא אומר אמת אבל זאת לא אמת לאמיתה. האמת לאמיתה היא שרוב השנה – כמו רוב היום – אנחנו צריכים להיות בשמחה. אנחנו צריכים לחזק את עצמנו ואת סביבתינו ולהתקרב להשם יתברך דרך תורה ומצוות, דרך התפילות, דרך גמילות חסדים ודרך רצונות טובים והתבודדויות.

אם אנחנו עושים את זה אנחנו מקבלים את תשעה באב "בפרופורציה" זאת אומרת אנחנו לא מנסים להשתיק את הכאב, לא מנסים לשים עליו תחבושות או פלסטרים אלא להפך. אנחנו מסירים את כל ההשתקות, את כל הקביים, את כל המיתלים והתחבושות. ונשארים עם הכאב של החורבן – כאב שיכול להביא אותנו לתשובה עמוקה וכנה ממעמקי הלב. כאב שיכול לחבר אותנו לחודש אלול הממשמש ובא.

ואם אני לא מרגיש את החורבן? זה גם שלב. עצם זה שאני רואה את זה. עצם זה שאני כואב את זה שאני לא מחובר, שאני לא בוכה על חורבן הבית זאת גם מדריגה. ואני יכול לעבוד מתוכה. האריז"ל אומר שאדם יכול לבכות על זה בעצמו, על החורבן שלו. ואם אפילו אני לא יכול לבכות על החורבן שלי? זה גם בסדר! אני יכול להשאר עם התחושה הקשה שאני אפילו לא מצליח לבכות על החורבן שלי.

להשאר עם הכאב – לא לברוח ממנו. לא להסיח את הדעת. ואם אני רואה שאני מסיח את הדעת – לחזור לכאב. זה יעבור בסופו של דבר ויעמיק אותי.

שנזכה לתת לכאב את המקום. שנזכה לעבור דרך הכאב ושנזכה שהקדוש ברוך הוא יבנה את ביתו מחדש וישלח לנו את משיח צדקינו ונזכה כולנו לגאולה פרטית ולגאולה כללית במהרה.

תשעה באב : האור השחור

יש אור שהוא מעל האור. יש עומק שהוא עמוק מכל העמקים. יש תקווה שהיא מעבר לכל הגיון. תקווה שלא קשורה למה שקורה מסביבינו. תקווה שנמשכת מהאינסוף.

בתשעה באב נחרב המקדש. בתשעה באב בכינו בכיית חינם. בתשעה באב נגזר בעקבות חטא המרגלים שלא יכנסו לארץ ישראל. בתשעה באב נלכדה ביתר. בתשעה באב הציתו הנכרים את בית המקדש ובתשעה באב חרשו הרומאים את ירושלים. אולם כתוב גם שבתשעה באב נולד המשיח ותשעה באב יהיה לעתיד לבוא יום טוב.

כתוב בספרים הקדושים שהחושך שהיה במצרים, במכת חושך, לא היה חושך רגיל. הוא לא היה העדר אור כפשוטו אלא היה אור רוחני כל כך גבוה שיחסית לאור הרגיל הוא היה חושך. זאת אומרת שהוא היה חושך בעצם ולא רק כהעדר. זה היה אור כל כך גבוה וכל כך חזק שהוא נראה כחושך. אפשר לדמות את זה למצלמה (למי שזוכר מצלמות לא דיגיטליות). הצמצם של המצלמה מצמצם את כמות האור ומווסת אותה כך שיגיע מספיק אור לפילם כדי שתתפתח תמונה לאחר מכן אך מגביל ומצמצם את כמות האור הנכנסת למצלמה כדי שהפילם לא יישרף. אם מגיע כמות גדולה מידי של אור הפילם נשרף וזהו למעשה חושך. חושך שהגיע מעודף אור.

האור של תשעה באב הוא אור שאנחנו לא יכולים לתפוס בכלים שלנו. הוא אור של חסרון גדול. הכל חרוב. הכל הרוס, איפה האור? איפה בורא עולם? אין גילוי, אין התגלות. יש רק גלות. פתאום כל המדרגות הרוחניות מתגמדות והתהום כאילו נפערת מתחתינו. הכלים שבורים. אנחנו מרגישים רצוצים. זאת הנקודה להארה הגדולה. אין לב שלם מלב שבור.

כשאני נוכח שאין לי כלום. כשאני מוכן להודות שאני לא יכול כלום בעצמי. שאני חווה חסרון אדיר. אני מוכן באמת לקרוא לעזרה. אני מוכן באמת לבקש מעומק הלב.

אחד משמות השם הוא א-ה-י-ה. רבי נתן מסביר שזהו השם הגבוה המייצג את ספירת הכתר. ספירה רוחנית שהיא מעל ספירות החכמה והבינה. הפירוש של שם זה הוא "אנא זמין להווי" אני זמין להתהוות. זאת אומרת כרגע אני "לא" (או אין) ואני "מוכן" או זמין להיות. הוא מסביר שהשם הזה קשור לתשובה. כשאדם רוצה לחזור בתשובה, להכנס לתוך הקדושה, אין לו כרגע כלים. יש לו רק רצון.

הרצון הזה הוא אור רוחני שיכול להאיר לו את דרכו ולהעלות אותו. אין לו כלים אבל יש לו רצון. אין לו מדרגות אבל הוא בוער בהשתוקקות. זה כמו אדם שמנסה לעבור מצד אחד של הנהר לצד השני. הוא נוטש את הצד המוגן והמוכר ונכנס ברפסודה קטנה בדרכו לצד השני. באמצע הדרך אין לו את הבטחון של הגדה הראשונה ואין לו את הבטחון של הגדה השניה. הוא מוטל ביניהם ומשם הוא קורא.

כשאני מגיע לתשעה באב אני רואה שאין לי מדרגות. אין לי כלום. הכל חרב. הכל חורבן אחד גדול. גם בכלל ישראל. אין התגלות. אין בית מקדש. יש גלות. אנחנו בגלות. השכינה הקדושה בגלות. הלב אטום וסגור. ואז מגיע הכח של האמונה.

מוסבר שהאמונה קשורה בידים. "ויהי ידיו אמונה". במלחמת עמלק כשמשה הרים את ידיו עם ישראל ניצח וכשהוריד את ידיו – הפסיד. מסבירים המפרשים שכשהרים את ידיו לשמים, עם ישראל הסתכל לכיוון השמים והאמין שהשם יגאל אותו וכך ניצח במלחמה וכשהוריד את הידים עם ישראל לא הסתכל לכיוון השמים ונחלש באמונה ולפיכך מסתבר שהאמין בכוחו ועוצם ידו – ואז הפסיד.

בסדר השתלשלות הספירות לפי מבנה גוף האדם נראה שהידים נמוכות מהראש. הראש מיצד את החכמה והבינה – המוחין של האדם. ואילו האמונה מיוצגת על ידי הידים (והכתר). לכאורה כתר יכול להיות מונח ליד האדם ולהיות נמוך מראשו – אבל כשהמלך לובש את הכתר וכשהאדם מרים את ידיו לשמים ומבקש – אז הידים הן מעל לראש, הכתר יושב מעל לראש והאמונה נמצאת מעל למציאות ה"ריאלית הקשה". אז אפשר להתחבר למציאות שהיא מעבר למה שאני רואה לנגד עיני. מציאות עמוקה ורוחנית יותר. מציאות שמקשרת אותנו לדברי הנביאים.

אז מצד אחד – מצד הכלים – הכל נחרב ועל כך אנו בוכים ומבקשים, ומהצד השני – מצד האור – זהו אור גדול מאוד. לפי האריז"ל איפה שיש אור מאוד גדול הכלים חרבים. אנחנו בוכים ומבקשים מהקדוש ברוך הוא לתת לנו את הכלים להכיל את האור הזה. להיות עם זה. להתגלות.

שנזכה לגאולה פרטית ולגאולה כללית לכל עם ישראל.