פנסי ערפל / הרב ארז משה דורון

מתוך הפורום של לב הדברים, מאמר מאת הרב ארז משה דורון:

כל אדם מוצא את עצמו במצבים של בלבול וחוסר הבהירות. ואז הוא רוצה לזרום, לשים גז ולצאת מזה. זה לא נעים לחוות את הספק וסימני השאלה אז רוצים להחליף אותם בסימני קריאה. אפילו שכלום לא ברור, אפילו שאין באמת תשובות. רק כדי להיות רגועים. וככה אנשים בוחרים דירה או עבודה או בן זוג. שיהיה מה שיהיה. בלי לחשוב ולהתבונן יותר מידי. העיקר להיות בוודאות, בתבנית המוכרת. העיקר להרגיש מוגנים. אבל אפשר ליפול לתהום. אפשר לגלות שעשינו בחירה פזיזה ומבוהלת, שלא מתאימה לנו בכלל, רק בגלל שאיבדנו סבלנות ונמאס לנו לנסוע לאט בערפל.
רבי נחמן מלמד שכל מה שמפריע לנו ומעכב אותנו בדרך הרוחנית שלנו לא נוצר כדי למנוע באמת, אלא כדי להגביר את הרצון והחשק שלנו, כדי לתת לנו זמן להתבשל ולהתבגר ולהתכונן לרגע שהדרך תיפתח. כדי שנבוא אליה כנועים ומלאים ענווה ולא יהירים ומלאים עוצמה מדומה. לכן יש צורך בערפל ובהמתנה. הצדיקים יודעים את הסוד הזה, הצדיקים לא נבהלים מערפל המניעות וההפרעות. הם נכנסים לתוך הערפל ודווקא שם מחפשים את האלוקים.

ליקוטי מוהר"ן תורה קט"ו: "ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ') כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך, אזי מידת הדין מקטרג עליו, ואינו מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך. ומזמין לו מניעה ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת, הוא מסתכל בהמניעה, ומוצא שם הבורא ברוך הוא, כמו שאיתא בירושלמי (תענית פ"א): "אם יאמר לך אדם: היכן אלוקיך? תאמר לו: בכרך גדול שבארם", שנאמר: "אלי קורא משעיר". ומי שאינו בר דעת, כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו. ומניעה הוא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו חושך, חושך הוא לשון מניעה, כמו שכתוב: "ולא חשכת" (בראשית כ"ב) "ויעמוד העם מרחוק,, כי כשרואין הערפל, היינו המניעה, עומדין מרחוק. ומשה, שהוא בחינות דעת כל ישראל, ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" היינו אל המניעה, שבה בעצמה ניסתר השם יתברך".

ערפל זה חוסר וודאות, כל אחד חווה בחייו חוסר וודאות כמו מה עם הפרנסה, מה עם הזיווג, מה יהיה, לאן זה הולך, איפה אני אגור, מה אלמד. זו הרגשה לא טובה. הרגשה לא נעימה. בן אדם רוצה לדעת מה יקרה, הוא לא רוצה לחיות בחוסר וודאות.

בערפל האינסטינקט של האדם זה לנסוע מהר. הוא מקבל החלטות, הוא רוצה לצאת. הוא מחליט להתחתן, הוא רוצה לסגור את העסק, הוא רוצה ללכת למקום אחר. והוא רוצה לעשות את זה מיד. בעצמו. בזמן שלו. אין לו רצון להתבשל במיץ הזה ולחכות לזמן הנכון. הוא רוצה עכשיו.

לא נעים כשלא רואים את הדרך. לא יודעים מתי זה יגמר, לא יודעים אם יש מכונית מלפנים, אם יש סיבוב ימינה או שמאלה, לפעמים לא יודעים אפילו אם זה יום או לילה. וכשלא יודעים כלום זה מלחיץ ונותן הרגשה לא טובה של חוסר בטחון.

החוויה הכי משמעותית של האדם היא חווית הבטחון, הוא רוצה להרגיש בטוח, מוגן. ואחת הדרכים להרגיש מוגן זה לדעת מה קורה.

ההרגשה שאנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים נותנת לנו בטחון. יש לי חבר, לא עלינו, הרגיש לא טוב והלך להיבדק, הרופא אמר לו: "תראה כדאי שתעשה איזו בדיקה כדי לשלול את האפשרות, לא משהו. רק כדי לשלול". הוא הלך שבוע בצפייה לבדיקה רק כדי לשלול את האפשרות, הוא לא יודע אם הוא בנאדם רגיל שחי את החיים שלו או שהוא פתאום נכנס לקטגוריה של חולים, ואם הוא בכלל יחיה. עכשיו הוא באמצע. הוא אמנם סיים את החוויה הזאת באמירה של הרופא שאמר "הכל בסדר, אין לך שום דבר יש לך רק דלקת ריאות קלה". אבל השבוע שעבר עליו עם הרגשה של חוסר וודאות הוא כמעט השתגע.

הכל נמצא בראש. אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות בעוד דקה בשום תחום ובשום מקום, אבל אנחנו כל הזמן מנסים לאסוף מידע כדי להרגיע את עצמנו. כולנו נורא נורא רוצים להיות רגועים. כמה קורסים יש בנושא הרגעות, סדנאות איך להירגע, אבל אנחנו לא נרגעים. עולם שלם של תקשורת ניזון מהתשוקה שלנו להירגע. "בוא נסביר לך מה קורה, זה אמר ככה, ההוא אמר ככה", זה פרשן, זה מתראיין, הם מראיינים כבר אחד את השני. כשרוצים שאנחנו נצביע עבור מישהו אז מלחיצים ומעלים לכותרת "אתה לא יודע מה יהיה עם אירן, תצביע עבורי ואז תדע".

הכל סחר ברגש, כולם מספרים לנו מה לדעתם האמת, מה באמת קורה, וזה אמור להרגיע אותנו כי נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הולך לקרות. אבל האמת היא שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה, אנחנו לא יכולים באמת לדעת מה קורה.

אז מה עושים עם הערפל? אנחנו יכולים ללחוץ על הגז אבל אז אנחנו מסכנים את עצמנו. רוב האנשים מסתבכים כשהם נבהלים מחוסר הוודאות ואז הם מקבלים החלטות חפוזות כדי לצאת מזה. אם לא יודעים מה לעשות. אז למה עושים?

כששואלים בן אדם "מה שלומך?" מה הוא עונה? נדיר מאד שיענה: "לא יודע". אבל זאת היא בעצם התשובה האמיתית של רוב האנשים, אבל אם מישהו שעונה "לא יודע" זה מאוד מביך, זה מאוד מוזר, רוצים שהוא ידע, שיחליט כבר. זה לא לעניין להגיד "לא יודע". ואם זה מה שאתה אומר החוק הלא כתוב אומר שאתה לא בסדר.

אבל כשמודים שאנחנו לא יודעים כלום, שלא הכל על הראש שלנו וזה בסדר להיות בתוך החוסר וודאות, נכנסת לנו ללב אמונה, וודאות שיש מישהו שכן יודע. ואז הפחד נעלם.
ההסבר היחיד שיש לכל זה הוא שהשם יתברך מטפל בנו. חוסר האונים והבלבול הם מתנה גדולה אם לא נבהלים מהם. פשוט עומדים מול הריק ואומרים: אני חסר אונים.

לא לחפש פתרונות מהירים. יש שני פתרונות מהירים אבל מדומים: לשחק תפקיד של מאמין שמקבל הכל באהבה עצומה. לא משנה מה מרגישים העיקר לשחק את המאמין. ויש פתרון אחר שרוב באנשים מאמצים במהירות כי הוא הכי זמין: להיעלב מה', ליפול לכפירה בטובו, להסיק שאני לא רצוי בעיניו. גם זה פיתרון.
אבל יוסף אמר: לאלוקים פתרונים. תפקידנו אינו לייצר פתרונות אלא להיכנע. גם מול הריק והחוסר אונים. להיות שם, לא להסיק מסקנות, לא לברוח ולא להעמיד פנים שהכל בסדר. רק להיות שם, בהכנעה מלאה, בלי שום הגדרות. ולחכות! ובבוא העת, בזמן הכי מדויק ונכון בעיני מי שיצר אותנו ויודע אותנו עד תום – יסגר מה שצריך להיסגר. יפתח מה שצריך להיפתח.

המשך הכתבה: פנסי ערפל – חלק ב'

סיפור חסידי לפסח – כוסו של אליהו

מאתר: בית חב"ד

החורף באותה שנה היה קר ביותר. במשך חודשים ארוכים השתוללו בחוצות סופות-שלגים עזות, שניתקו לחלוטין את כל הדרכים. בלית-ברירה ישב גם חיים, חוטב- העצים העני, בביתו, באפס-מעשה.

יום יום היה חיים משקיף בעד החלון ומפליט מלבו אנחה כבדה לנוכח מזג-האוויר הסוער. עונה זו היתה 'העונה הבוערת' שלו. בחורף לא התקשה מעולם למכור את סחורתו – את ענפי העצים שכרת ביער ושהיה מביאם לעיירה על-גבי מגררת השלג הקטנה שלו. הפרוטות הדלות שהיה מרוויח בחורף היוו את הבסיס לפרנסתו במשך כל השנה. אבל במזג-אוויר כזה הרי זו סכנת-נפשות לצאת מהבית.

עובר יום ועוד יום והשלגים אינם פוסקים לרדת. מה נותר לחיים לעשות? הוא ישב בבית ואמר תהילים בלב שבור. מפעם לפעם היתה אשתו, רבקה, נכנסת אליו ושואלת בכעין הרגל: "מה יהיה, חיים?". והוא היה פורש את ידיו לצדדים ומשיב באנחה: "מה לעשות? זה המזל שלנו. ה' יעזור".

כשהתקרב חג-הפסח ומזג-האוויר לא השתנה, החלה האשה לדאוג: "חיים, פסח מתקרב. אין לנו כסף אפילו לקניית מצות ויין, שלא לדבר על בשר ודגים ושאר צרכי החג. איך נחגוג את החג?". וחיים היה משיב בכאב: "הבה נבטח בה' שלא יעזוב אותנו".

שלושה ימים לפני החג ניגשה רבקה אל בעלה ובפיה הצעה: "מדוע לא תיפנה אל גבאי- הצדקה, כפי שעושים כל העניים לפני הפסח. הרי בכל שנה אתה תורם ל'מעות חיטים' עבור העניים. השנה, שנשארנו בלי פרוטה בבית, מגיע לך לקבל תמיכה מקרן זו".

חיים הניד בראשו בעצב: "אני יודע, אני יודע", מלמלו שפתיו.

אבל רבקה היתה הפעם תקיפה מתמיד: "אין לנו ברירה אחרת. הנה, החג כבר מגיע ואין לנו דבר בבית. קח הפעם, באופן יוצא-מהכלל, סיוע מקרן ה'מעות-חיטים'. כשה' יעזור לנו ונרוויח מעט תחזיר את הכסף".

דמעות התרגשות הופיעו בעיניו של חיים. "כל חיי עבדתי קשה מאוד כדי להתפרנס מיגיע- כפי ולא להזדקק לבריות", אמר בנחישות-דעת. "יעבור עלי מה, לא אקח מקופת- הצדקה. הקב"ה יוכל לעזור לנו בדרך אחרת".

"לדעתי, זו גאוות-עניים בלתי-מוצדקת", לא ויתרה האשה. "קרן הצדקה קיימת כדי לעזור במקרים כאלה. מוטב להתבייש קצת ולחגוג את החג כמו יהודים, מאשר לעשות פסח בלי מצה ובלי יין. חשוב נא על הילדים שלנו, למה לא מגיע להם חג-פסח כמו לכולם…", והיא פרצה בבכי-מר.

חיים החריש זמן-מה ולפתע שאל: "האם עוד נותר בבית חפץ כלשהו שניתן למכרו או למשכנו?"

רבקה פרצה בצחוק היסטרי: "את הדלות שלנו אנו יכולים למכור! וכי אינך יודע שמישכנו זה מכבר את פמוטי-הכסף שלי ושמכרנו כבר אפילו את הכרים והכסתות כדי להביא לחם לפיות עוללנו!"

במר-לבו פנה חיים שוב אל ספר-התהילים שלו, ודמעות חמות נשרו מעיניו ונבלעו בין דפי-הספר. ולפתע הרגיש כי אשתו מושכת בשרוולו. היא פסקה לבכות ודיברה בקול שלוו ורגוע: "אתה יודע, חיים, יש בבית משהו שנוכל למכור – את גביע- הכסף שמשמש ל'כוסו של אליהו'. בעצם, לא צריך למכרו; אפשר למשכנו ובכסף שנקבל נוכל לקנות מצות ויין".

"מה את שחה!", נזדעק חיים כנשוך-נחש. "לא יעלה על הדעת!".

בליל ערב-פסח ערך חיים 'בדיקת-חמץ'. הוא עבר בחדרי דירתו הקטנה וחיפש בחורים ובסדרים. אבל לא היה לו סיכוי למצוא משהו…

לאחר מכן הלך אל הרב כדי 'למכור' את החמץ. "מה יש לך בבית?", שאלו הרב. חיים בא במבוכה: "בעצם… בעצם… אין לי כלום". "יש לך אולי קמח?", ניסה הרב לשאול. חיים השיב בשלילה. "ואולי מצרכי-חמץ?", המשיך הרב. "לא", השיב חיים. "וכלי-חמץ יש לך?", שאל הרב.

"כן, רבי", ענה חיים בשמחה, "יש לנו כמה סירים וצלחות". הרב הוסיף את שמו לרשימת מוכרי-החמץ ואיחל לו חג-שמח.

אבל חיים נשאר עומד במקומו. "יש לי שאלה", אמר. "רציתי לשאול, רבי, אם אפשר לצאת ידי חובת ארבע-כוסות בחלב במקום יין".

הרב הביט בו מהורהר, כשהוא מלטף את זקנו השזור חוטי-כסף. "הנה, מסתבר", חשב בלבו, "שלחיים המסכן חסר לא רק יין לליל-הסדר, אלא בודאי אין לו גם בשר, שאם לא כן לא היה שואל אם מותר לשתות אברע-כוסות חלב. ומי יודע, אולי אין לו גם דגים ומצות? כנראה התבייש לבקש מ'מעות חיטים'".

"ראה נא, ר' חיים", אמר הרב. "שאלת אותי שאלה קשה, ועכשיו ערב-פסח ואין לי זמן לעיין בה כראוי. עשה לי טובה והמתן עד אחר פסח, ואז אבדוק את העניין. בינתיים קח ממני הלוואה וקנה בה יין וכל מה שדרוש לך לחג. ממילא הכסף מונח אצלי במגירה כאבן שאין לה הופכין, ואילו לך הוא יכול להביא תועלת. תחזיר לי את ההלוואה כשיהיה נוח לך. אני יודע שאתה אדם ישר. לך לשלום ושיהיה לך חג כשר ושמח".

חיים הודה לרב מקרב-לב ומיהר לקנות את כל צרכי החג. הוא קנה מצות ויין, בשר ודגים ואת כל יתר המצרכים הדרושים, ורץ בשמחה עצומה לביתו. "אמרתי לך שה' לא יעזוב אותנו", קרא בקול גדול לעבר אשתו שלא הבינה את המתרחש…

ואכן, לחיים ולמשפחתו היה זה ליל-סדר שלא היה כמותו. הם ערכו אותו בשמחה וברוממות- הרוח, תוך הודייה לה' על ה'נס' הפרטי שלהם.

לקראת סוף ה'סדר', כשהלכו הילדים לפתוח את הדלת לאליהו-הנביא, כנהוג, ראו יהודי זקן עומד בפתח ומבקש להיכנס. פניו שהפיקו זיו מיוחד שיכנעו אותם שאין מה לחשוש מפניו והוא הוזמן להסב אל השולחן.

האיש אמר שכבר הוזמן ל'סדר' אחר ושברצונו רק לשבת ולהתחמם מעט. הוא ישב והביט ללא הרף ב'כוסו של אליהו', שאותה ציחצחה רבקה בערב-החג ושנצצה עתה באור-נגוהות.

"איזה גביע יפה!", קרא בהתפעלות. "הלואי שיאיר מזלכם כשם שמאירה ונוצצת כוס זו". לאחר מכן התנצל האורח שעליו ללכת, קם ויצא מהבית.

למחרת חיפש חיים את האיש בבית-הכנסת – ולשוא. הוא שאל עליו את האנשים, אך הכול אמרו שלא היה בעיירה אורח כזה ושהוא סתם מדמיין זאת.

עבר החג והשלג נמס בדרכים. חיים נטל שוב את המריצה ויצא ליער כדי לחטוב עצים, כדרכו. בדרך חזרה היתה המריצה עמוסה מאוד ונתקעה באדמה הבוצית. חיים עמל שעה ארוכה כדי להוציאה מהבוץ, ולבסוף עלה הדבר בידו. אך כשעלתה המריצה הבחין לפתע במשהו נוצץ ליד הגלגל. חיים התכופף ונדהם לראות מולו מטבע-זהב. הוא התחיל לחפור באדמה במהירות והעלה …כד מלא מטבעות-זהב נוצצות. היה זה אוצר שערכו לא ישוער!

כך החל מזלו להאיר לו ממש כמו הגביע הנוצץ, כוסו של אליהו…

 

למה קוראים לפורים פורים? מהי משמעות השם פורים? מה הרבדים הפנימיים במשמעות חג הפורים?

למה קוראים לפורים פורים ולא פור – אם הוא הפיל פור אז היה צריך לקרוא לזה פור ולא פורים. אלא הוא הפיל כמה פורים כדי להגיע לז' אדר. יום הפטירה של משה.

למה פורים? הרי הפור הוא לא חלק מהנס. הרי אחשוורוש כל דבר זה בשניות. ושתי מעצבנת? לחסל אותה. להרוג המן? ישר להרוג אותו. החלטות מרגע לרגע. אם לא היה הגרלה – והמן היה אומר בוא ונהרוג אותם עכשיו. היו הורגים אותם עכשיו. דווקא ההגרלה היא מה שדחה את ההרג של היהודים והביא להם את ההצלה.

מקורות והעמקה:
"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר. כי קשה הול"ל פור למה פורים. אך שגם גורל ישראל הי'. ואף כי לא הפילו פור. אך זה הפור שכשהגורל שלהם להשמיד לאבד כל היהודים. וזה א"א. ממילא נהפך לטוב וגורל שלהם הוא גורל שלנו באמת. רק שצריך תפלה וצעקה לישועתו ית'. וכ"כ בנוסח אשר הניא פור נהפך לפורים ע"ש. וזהו באמת גודל הנס שמה שהגורל מורה עליו הוא שהטבע צריך להיות כן. ומזה מוכח שלא הי' הצלת ישראל עפ"י טבע כלל רק בנס. וז"ש במדרש כי אגרת שלהם סתום להיות עתידים כו'. כי הגורל הי' רק שבזה היום צריך להיות דבר זה. ובאמת הי' צריך להיות כן כדי להיות נהפך לטוב. ונמצא שהוא ב' גורלות:
ואיתא במד' כי הי' מפיל גורלות על ימי השבוע ולא עלו לו והפיל על החדשים. וקשה מאחר שלא עלה על הימים מה תועלת בגורל חדשים. שע"כ צריך ליפול ביום מימי השבוע. אמנם הם ב' מספרים מספר ימי השבת נתלים בשבת. ושבת ניתן לישראל וקביעא וקיימא. ובזה אין שייכות להמן כלל. אך החודש נמסר לבני ישראל דכתי' החודש כו' לכם. שהם מקדשין החודש. והפי' שע"י ישראל ממשיכין התחדשות להטבע ג"כ. זה ההפרש בין שבת שלמעלה מן הטבע. וחודש הוא המשכת התחדשות לתוך הטבע עצמו. וזה היה עיקר שנאת המן הרשע היפוך משם צדיק שהוא ג"כ המשכת החיות להנבראים. ועל שם זה נק' צדיק חי. ורשע כמת שנפסק מן שורש החיים ומפריד הטבע מן החיות שלמעלה כנ"ל. וז"ש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. שמביאין האחדות גם בתוך פיזור. שהיו אז בגלות והעבודה בגלות היא למצוא נקודה האחדות גם בתוך הטבע. וע"ז חרה לו. וז"ש והחודש אשר נהפך שגם בבחי' התחדשות בתוך הטבע נעשה הנס. כי שם יש אחיזה לעמלק והמן. ונתהפך לטוב:" (שפת אמת ספר שמות – לפורים – שנת [תרל"א])

"כמוהו הפיל פור הוא הגורל לאהיה צריך לכתוב אלא הפיל הגורל הואיל ובלשון הקדש נכתב' המגיל' אלא להודיענו על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ואלו לא נכתב מתחילה בלשון שהיו אומרים באותה המלכות לא היינו יודעים למה נקרא פורים" (רשב"ם על שמות פרק טז פסוק טו)

"..והנה כבר שאלו המפרשים במה ניכר הצלת ישראל בעת ההיא, דהלא דבר טבעית הוא כשנתודע לאחשורוש שאסתר מעם היהודים היא לכן השיב גזירתו. ונ"ל דאיתא במדרש מגילה [אסת"ר ח, ה] ויגד לו מרדכי את אשר קרהו, ברמז הגיד לו בן בנו של קרהו, דכתיב [דברים כה, יח] אשר קרך בדרך. וצריך להבין כוונתו. והנה לכאורה תמוה איך צוותה אסתר להתך לשאול פי מרדכי מה זה ועל מה זה, וכי לא ידעה ולא הגיע אל אזניה מפתשגן כתב הדת אשר כבר נודע בשערים, וכדכתיב [לעיל ד, ג] ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וכו'. ונ"ל כי בוודאי ידעה מכל אשר נגזר מאת המלך, אבל לא ידעה על מה ולמה עשה ככה, אם מרדו היהודים במלך עד שראוי להם ע"פ דין וחק המלך להשמידם ולכלותם, או הוא רק משנאתו אותם, וזהו ששאלה לדעת מה זה ועל מה זה, מה עשו עד שחמת המלך בערה בם, וע"ז השיב מרדכי ויגד לו את אשר קרהו, היינו שלא היה אלא מקרה, שלא מרדו בו יהודאי כאשר מאז ומקדם עם בני ישראל נוהגים כבוד במלך ובשריו ושומרים מצותיו, כן היה בעת ההיא ורק במקרה עלה בדעתו להשמידם משנאתו אותם שנאת חנם על לא דבר, וכן בא עמלק על ישראל במקרה בלי טעם שלא עשו לו מאומה, ורק משנאתו אותם בא עליהם, ולכן כתיב אשר קרך. והן הן דברי המדרש, ברמז הגיד לו בן בנו של קרהו בא עלינו:
והנה זה מופת חותך כי לא היה מעשה ההוא בטבע, כי אין בדרך הטבע שיגזור מלך שמד על אומה בלי שיאשמו לו, ואם שנאתו גדולה מאוד מ"מ אי אפשר לו לעשות ככה בפני שריו ועבדיו, כי אין זה אלא רע לב, ולחרפה וקלון יהיה לו להשמיד אומה שלימה מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד. וכ"כ רמב"ן בפ' שמות [ה, כא] דאמרו למשה אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם להרגינו, כי כל זמן שלא מצא פרעה עלילה לא היה באפשר לגזור שמד להרגם בחרב, ולכן עשה התחכמות בסתר אבל לא בגלוי, אבל אחר שבקשו לילך דרך ג' ימים והיה נראה לו כי רוצים לברוח, מעתה יש לו עלילה לצות להרגם בחרב, והיינו לתת חרב בידם עיי"ש. ולהיות כן אי אפשר שהיה גזירת המן בטבע, רק גזירה מן השמים על שחטאו היהודים נגד ה', וכדאמרו ז"ל [מגילה יב.] מפני מה נתחייבו וכו'. ולב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו, ונתן ה' בלב המלך להסכים עם המן לגזור שמד, וע"י זה יחזרו בתשובה. ואחז"ל [שם יד.] גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים שעמדו לישראל, שכולן לא החזירום למוטב והסרת טבעת החזירם למוטב. ואחר שעשו תשובה נתן ח' בלב המלך להסיר מחשבת המן, וגידל את היהודים והיו לחן ולחסד בעיני כל והאיש מרדכי הולך וגדול, ומעתה אין לך ראי' ברורה יותר מזה כי מאת ה' היתה זאת:
ויש להבין עפי"ז למה קראו הימים האלו פורים על שם הפור, ולא קראום ימי הצלה זכר לנס שהצליחו ונמלטו, יען שלא ניכר הנס ולא נראה כי מעשי ה' הוא, רק על ידי הצרה ניכר ונראה כי הכל היה מאת ה' ובהשגחתו היה הצרה, וכן נהפך מאבל ליום טוב על ידי רצון ה' ולכן קראו לימים אלו פורים כנ"ל:" (ספר כתב סופר על אסתר פרק ט פסוק כט)

"..ואומר מעתה דהיהודים ע"י אשר ישבו בשאר מדינות המלך לא רצו לקבל עליהם לעשות ימי פורים אלו לעולם, באשר לא הבינו כי יש בזה נס, ותלו בטבעי שהמלך אהב המלכה ושמע לקול בקשתה, וגם מהצרה לא הבינו כי מה' היה, כי חשבו אולי היושבים בשושן מרדו במלך ופגעו בכבודו, ולכן על הכלל כולו יצא להשמיד להרוג, בחשבו כי כולם מורדים במלך, והחלק יעיד על הכל, לכן אם כי שמחו שנצולו ונמלטו מ"מ לקבוע לדורות לא רצו, ולכן כתב מרדכי שנית את כל תוקף, היינו שכתב להם כל הענין כולו, והגיד האמת כי לא היה טעם למלך לגזור ככה, כי לא מרדו בו יהודאי, והראה להם בראיות ברורות כי מאת ה' היתה זאת, ולכן שוב קיימו וקבלו עליהם לעשות ימי פורים אלו בזמניהם, וימי הפורים אלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם להודות ולהלל לה', וקריאתה זו הלילא כדאחז"ל [שם] שהיה ראוי לומר הלל, רק שקריאת המגילה במקום הלל:" (ספר כתב סופר על אסתר פרק ט פסוק כט)

"..וזה כוונת המן שהפיל פור מיום ליום ומחדש לחודש, כפל הענין מיום ליום ומחודש לחודש צריך ביאור. וגם להבין מה שנאמר במגילה [ט, כו] כי על שם הפור נקרא שמו פורים, למה לשון רבים ולא פור לשון יחיד:
אבל הענין מבואר בגורלות שנהוג היה כך בין חכמי קדם, כי ודאי על גורלות פשוט אין לסמוך, כי פשיטא אם תשים בקלפי י"ב פתקאות, בכל אחד נרשם חודש אחד, פשיטא שיעלה על כרחך חודש אחד, וכמאמר עכן ליהושע (סנהדרין יג ע"ב) בגורלות אתה בא עלי, הפל גורל עליך ועל פנחס (אלעזר איתא לפנינו) ויעלה הוא או אתה, אבל יעשה הגורל כך, השנה שנ"ד ימים עושים שנ"ד פתקאות, ובכל פתק יום אחד, דרך משל, על הראשון א' ועל הב' ב' וכן כולם, עד שעל הפתק האחרון כותבים שנ"ד, ואלו שנ"ד פתקאות יהיו מונחים בקלפי, ואח"כ לוקחים י"ב פתקאות, וכותבים לכל אחד חודש מחדשי השנה, ע"ז ניסן וע"ז אייר וכן כולם, ומטילים אותם בקלפי שניה, ופושט ידו ולוקח מתוך קלפי שניה פתק אחד, ועולה דרך משל אדר, פושט שנית ידו ולוקח מתוך קלפי ראשון פתק של הימים, ואם עולה דרך משל פתק שעליו ק', הרי ששקר גורלו, כי יום ק' הוא בתמוז, כשתחשוב מניסן, ולפי גורל החדשים הוא אדר, והדברים סותרים ויש בה מהכזב. אך אם עולה בידו פתק שכתוב עליו ש"מ וכדומה, אם כן חשבון הימים ג"כ באדר, ונתכוונו הגורלות הימים והחדשים והן על אופנים מתחלפים, מזה נפשוט כי הוא גורל אמת ויש בו צדק. ולכך נאמר הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש, שהיו ב' גורלות, ולכך נקרא פורים לשון רבים, על שני גורלות, וזה נכון:
אך לא בזה לבד בטח המן, כי אם גם בחכמת כוכבים, ואמרינן בגמרא (מגילה יג,) כיון שגורל בא באדר שמח, ואמר הוא הוא הירח שמת בו משה, ולא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה ע"כ. ויש להבין מה זו שמחה והלא בכמה חדשים אמר, הואיל הגיעה בו צרה, חשש שלא יצליח, כי לא תקום בהם צרה פעמיים, גם למה ידע ממיתת משה ולא מלידתו, ועיקר קשה, מה בכך שנולד בז' אדר, כיון שמת בו איתרע מזלא, אם יזדמן שימות אביו ביום שנולד אביו לא יתענה, וזה אינו, כי הכל הולך אחר אחרון. אמנם נראה דגזר בניסן על אדר, והוא כי דעת רוב חכמי אצטגנינות כי מזל צומח כאשר ישלים הקפתו בעולם אזי תשקע צמיחתו, דרך משל, מי שמזלו צומח בתשרי, באלול הבא הוא סוף הקפתו, כי היקף בעולם לפי מהלך השמש שנה, אז ישקע, וחכמי תולדות אחרונים חולקים בזה, והמן היה מדעת הראשונים בתולדות, וישראל היה מזלם צומח בניסן כי אז נגאלו מיד צר, והלכו בנתיבה במים עזים, חשב ששקעה בירח אדר הבא, ולכך גזר על אדר, שהוא מזל שוקע מה שבניסן צומח, רק מי יאמר שהנכון עם דעת חכמים אלו, רק כי זה שהמן ידע שמשה מת בז' אדר, לא ידעו ממספר ישראל, רק היה מפורסם באמת יום מיתתו, כי זה איש משה היה שמו יוצא לסוף העולם, כי עשה פלאות וניסים אשר יבהלו כל הגוים מלפניו, מיתתו היתה ידועה לכל העמים, היה חרות על הלוחות יום ששקעה שמשו של ראש יהודים המשנה סדרי בראשית, ועוד היום, האומות שמכחישים בתורת משה ועובדי עכו"ם, מ"מ הפליגו בשבח משה, ואמרו שהיה חכם ומלומד בפלאות הטבע, לא קם איש לנגדו בגבורתו, מזה היה יודע המן ממיתתו:
אמנם יום לידתו היה טעות אצל גוים. כמבואר בקרא [שמות ב. ב] ותצפנהו ג' ירחים, ואחר כך שמתהו ביאור, ובאה בתי' בת פרעה ומצאתהו, ואמרה מילדי העברים זה ותחמול עליו, ואם כן בתיה וכל מצרים שמצאוהו לא חשבו שהיה הילד כבר עומד ג' ירחים, כי איך היה צפון זמן זה ולא ירגישו בו המצרים, וגם יהיה מת רק חשבו שזה יום או יומים נולד, ואם כן שפטו לידתו מיום מציאתו, וחשבו שסמוך למציאה נולד, וזה נתפרסם בין האומות, אבל אנחנו מתורת משה למדנו, שנולד ג' חדשים קודם מציאתו על שפת היאור, ואמרינן בגמרא דסוטה (דף יב ע"ב) כי מציאתו היה בכ"ח בניסן, כי בז' אדר נולד ואותו שנה מעוברת היתה, ולפ"ז הגוים שפטו כי משה נולד בניסן ומת באדר, וזה לראיה כחכמת התולדות הראשונים כנ"ל, שמזל הצומח בניסן שוקע באדר, כי בניסן נולד ובאדר מת, ולכך שמח שמחה גדולה, כי גם לישראל יקרה כזה, אבל באמת שקר הוא, כי בז' באדר נולד משה, כפי שכתוב בתורה, ולא מזל ניסן שוקע באדר, כדעת המן:
והנה עוד הטעם, כי בעל מנות הלוי הביא בשם רוקח ומדרש, כי משה אמר ליהושע בחר לנו אנשים [שמות יז, ט] שנולדו באדר שני, כי אז אין להם מזל ולא יחול עליהם כישוף, והנה ידוע כי גזירת המן היה על אדר שני, כמבואר בירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] אותה שנה מעוברת היתה, ולכך קוראים המגילה באדר, ואם נתעברה קורין באדר שני. והנה כשתעיין במדרש ותרגום שני למגילה, תראה כי המן ימ"ש – תוצק צואה רותחת לתוך פיו – אמר שכל מעשה משה היה ע"י כישוף, וכן יהושע וכל מנהיגי ישראל דור ודור כולם היו מכשפים, וע"י כישוף הצליחו ולחמו נגד העמים, ואם כן היה המן ירא לנפשו מאי אהני ליה, בבוא היום יעשו כשפים ע"י מזלות ולא יהיה יכול להם שום אדם, אמנם בנפול הפור באדר שני, הוא הירח שאין בו מזל ולא יחול בו כישוף, שמח שמחה גדולה ואמר לריק יקומו וינחשו, והביא ראיה ממיתת משה, שהיה – לדעתו ימ"ש – גדול שבמכשפים, איך מת ולא עשה בכשפים לחיות, כאשר יאמינו הטפשים שיש ביד המכשפים לפעול להאריך ימים קרוב כימי אדם, אלא ודאי שמת באדר שני כנודע, כי משה מת באדר שני ושם לא הועיל כישוף, והוא לא ידע דלכך מת ביום שנולד, דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים וכו':" (ספר יערות דבש – חלק ראשון – דרוש ג)

"..ועתה נבאר למה נקרא פורים על שם הפור הוא הגורל וכי עיקר הנס היה הגורל. והנה להוי ידוע שלמעלה מן הטבע הוא הכל אחדות ואין רואין שם רק מלכותו יתברך שמו רק למטה בעולם הטבע שם שליטת החיצונים ויש שם בחירה לעשות רצונו יתברך שמו או חס ושלום לעבור רצונו. והנה אם אין רק דבר אחד אינו שייך גורל, רק אם יש שני דברים דומים זה לזה מי שבורר לו דבר אחד שייך גורל. שגורל אינו רק הבורר אחד משני דברים הדומים זה לזה. לכן בעולם הזה אשר מלכותו והנהגותו מכוסה שייך גורל אחד לה' וכו'. ונמצא עולם הטבע נקרא עולם הגורל, רק אנחנו עמו ישראל ה' מנת חלקינו וגורלינו, אבל למעלה ששם אחדותו נראה ואין רואין רק מלכותו יתברך שמו כמו שאמרו בחגיגה (יב ע"ב) על רוח סערה שהוריד דוד לארץ ולא בשמים משום לא יגורך רע כו' (תהלים ה,ה) לכן הנס דפורים שהיה בתוך הטבעים ששם שליטת החיצונים והבחירה נתנה שייך שם גורל כמ"ש, ולכן עולם הטבע הוא עולם הגורל נקרא פורים על שם הפור הוא הגורל שהיה בתוך הטבעיים ששם גורל הוא הבחירה, לכן הנס דמרדכי ואסתר נקרא פורים והוא יעשה עמנו נסים ונפלאות נסים נסתרים ונסים נגלים ויקוים בנו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. למה קבלו התורה אז, כי הנה צריכין להבין למה חיוב לקרות מגילה יותר מכל התורה כולה. והתורה שנתנה למשה בסיני אינו כל כך חיוב כמו מגילת אסתר אשר נאמרה ברוח הקודש על ידי מרדכי ואסתר, וגם כי יציאת מצרים הוא חיוב לקרות מן התורה יכול לאומרו בכל לשון, ולא כן קריאת המגילה דכמה דברים מעכבין בה כגון למפרע וקראה על פה ותרגום ובכל לשון ובכל התורה שנתנה בקולות וברקים וכתיבות מצות הבורא ברוך הוא וכתיבות כמה שמות הקדושים ברוך הוא איננו כל כך חיוב כמו מקרא מגילה, וגם כי חייב אדם ללמוד תורה כמאמר (יהושע א,ח) והגית בו יומם ולילה. אמנם יכול לשנותו בכל לשון שירצה ובהרהור דברי תורה אדם יוצא לא כן חיוב קריאת המגילה שכמה דברים מעכבין בה. והנראה למה קבלו את התורה אז, כי הנה ידוע שכל העולמות שלמעלה שהוא עולם המלאכים ועולם השרפים וחיות ואופני הקודש צורתן הרוחניות כדמות התורה הרוחניות וכדמות מצות הרוחניות. ועיקר חיותן הוא מתורה ומצות כמו שאיתא במדרש אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה (איוב כט,כז) ועיין במדרש, שראה הבורא ברוך הוא בתורה וברא העולמות. והנה גם בעולם התחתון הוא עולם הזה עולם הטבע עיקר החיות גם כן מהתורה ומצות ואהבה ויראה את הבורא ברוך הוא יתברך שמו. אפס, כי בעולם העליון הוא עולם השרפים וחיות ואופני הקודש החיות הוא השכליות של עבודת הבורא ברוך הוא הוא מגולה ובעולם הזה הוא עולם הטבע החיות שבו שהוא התורה והמצות. ועבדות הבורא ברוך הוא מכוסה, כי הוא מדור להחיצונים. וצפון אור בתוך החושך:
והנה על ידי עסקנו בתורה אנחנו מחברים עצמינו באורות הרוחנים, ולכן העוסק בתורה לשמה בדחילא ורחימא אזי מאיר על נפש העוסק בתורה אורות הרוחניות שבתורה אשר הוא עוסק בה ונתמלא הנפש באהבה ויראה את שמו הבורא ברוך הוא יתברך שמו ובשמחת האל יתברך שמו. לכן העוסק בתורה ובמצות נתמלא הנפש מאהבה ויראה את שמו יתברך ומלא שמחה, כי כן הרוחניות של תורה הוא צרופי שמות המלאכים והיכלות העליונים אשר המה מלאים אהבה ויראה את הבורא ברוך הוא יתברך שמו ושם שורש השמחה כמאמר הכתוב (דהי"א טז,כז) עוז וחדוה במקומו. וכן צרופי שמות של המגילה הוא החיות והשכליות של עולם התחתון שהוא עולם הטבע, כי היה הנס בתוך הטבע מוכח שנתקן עולם הטבע לכן בעת קריאת המגילה מתנוצץ ומאיר באיש הישראל הקורא המגילה החיות והשכליות ואהבה ויראה לשמו יתברך ברוך הוא מה שיש בעולם הזה הוא עולם הטבע. לכן צריך לקרות המגילה. והוא יותר חיוב מדברי תורה כמו שאיתא במסכת מגילה (ג ע"ב) מכאן סמכו של בית רבי מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, וגם לא מצינו חיוב מן התורה לקרות מן הספר תורה אשר כתובה כתיקונה כמו שמ
(35) ספר קדושת לוי – קדושה ראשונה פורים
חויבין לקרות המגילה אשר היא כתובה על הספר אשורית ובדיו, שעל ידי קריאת המגילה נזדככו כל הטבעיות, כי ההוגה בו תוך הספר הכתובה כתיקונה על הספר ובדיו מתנוצץ כל האורות והשמות שבתוכה והצרופי השמות שבתוכה והאורות והשמות והצירופים שבתוך המגילה המה החיות והשכליות של עולם הזה עולם הטבע כהחיות והשכליות של כל העולמות כדאיתא במדרש, שכמו שבאדם יש רמ"ח אברים, כן יש בארץ. לב הארץ, עין הארץ, ערות הארץ, עיין שם. והרמ"ח איברים הרוחנים של אדם הוא רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים הרוחנים הוא שס"ה לא תעשה כן בעולם הרוחניות שבה הוא רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, שמקיימים בני אדם. ולכן כיון שהצירופי שמות והאורות של מגילה הוא החיות והשכליות של עולם הטבע המה בודאי השס"ה לא תעשה ורמ"ח מצות עשה, כי המצות עשה ולא תעשה המה החיות של כל העולמות והצרופים והשמות והאור של מגילה המה הרמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה של הטבע, כי כן הנס דמגילה היה בתוך הטבע כמ"ש, לכן האורות והצירופים ושמות של מגילה הוא החיות של עולם הטבע. דהיינו הרמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה של עולם הזה היא של עולם הטבע כמו שהנס דפורים היה בתוך הטבע כמו שביארנו:
ולכן בעת שישראל קורין המגילה אזי מזדככין הגשמיות של הקורא והצרופי שמות שבה מאירין בהקורא את המגילה ומזככין את הגשמיות ומאירין שכל הגשמיות החיות שבה הוא קיום התורה והמצות, ומי שקראה בכוונה אחר קריאתה נתמלא הנפש שמחה ורצונה לקיים מצות התורה שלא לעבור על שס"ה לא תעשה, וגם כל הטבעים של עולם נתקנו ומלבד שנתקן הגשמיות של הקורא המגילה נתקן עוד הטבעים של כל העולם כלו כמאמר חכמינו ז"ל לא נברא כל העולמות אלא בשביל ישראל, זכה מכריע את כל העולם כלו לכף זכות. ולכן אחר קריאת המגילה שנזדככו עולם הטבע ומאיר בעולם האיך שעיקר קיומה הוא מדברי תורה, וכיון שישראל קורין את המגילה מאיר בהן הצרופי אותיות והשמות של המגילה שהוא החיות של עולם התחתון עולם הטבע האיך שתלוין בתורת האל ברוך הוא ובמצותיו. לכן אחר קריאת המגילה מקבלין ישראל עליהם עול תורה ומצות מאהבה, ולא כן בקריאת שאר התורה, כי התורה שנתנה מהר סיני הוא מורה על עולמות העליונים לכן בעת שחזרו להגשמיות מודעא רבה לאוריתא, אבל במגילה כיון שנזדככו גם עולם הטבע, כי הנס היה בתוך הטבע לכן הדור קבלוה בימי אחשורוש, ואחר שקראו המגילה ונזדככו עולם הטבע כמ"ש לעיל:
ועתה יתורץ למה חיוב של קריאת המגילה יותר מדברי תורה, כי לא מצינו חיוב בדברי תורה, רק פרשת זכור, וגם אמרו במגילה מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה. ולפי עניות דעתי יתכן שכתבנו שקריאת המגילה גורמת שעל ידי קריאתה מקבלין עול תורה. וכמו שבימי אחשורוש מאיר על האדם בחינת נשמת מרדכי ואסתר לכן חיובה גדול עד מאד. ושפיר אמרו מבטלין תלמוד תורה לשמוע דברי מגילה. הגם שגם בדברי תורה בה יראה ומקבלין עול תורה. אמנם כבר כתבתי שהתורה בעולמות העליונים כשבא בגשמיות מודעא רבה לאורייתא. לכן כפה עליהם ההר כגיגית. אבל סגולת צרופי המגילה שמזדכך עולם הטבע וסגולתה להקורא שיקבל עול תורה אפילו כשאדם הוא בגשמיות שכשם שהנס של המגילה בתוך הטבע כך צרופי שמות שלה. והקוראה הוא הזדככות הטבעיות והגשמיות לכן הקורא אפילו הגשמיות שבה מקבל עליו עול תורה ולכן הוא חיוב יותר מדברי תורה וסמכו של בית רבי לבטלה עבור מקרא מגילה ולכן
הקורא למפרע ובכל לשון לא יצא, וגם צריך לקרותה בספר ובדיו:
כי הנה דע כי יש הפרש גדול בין אורות המצות הכתובים בספר תורה ובין אורות המצות הכתובים במגילה. כי בספר תורה באתגליא כל הדברים האיך לעבוד את הבורא ברוך הוא ולקיים מצותיו ובמגילה אף על פי שבאורות והצרופים והשמות של מגילה נרמזו הרמ"ח מצות עשה והשס"ה לא תעשה, אבל באתגלייא איננו מוזכר בתוכה שום מצוה. אפס באורות ובאותיות ובצרופים מרומז החיים של עולם הטבע כמו הנס שהיה בתוך הטבעים המה מצות התורה. וטעם הדבר שהתורה שהוא בעולמות העליונים ועל השמים כבודו ושם אלהותו באתגליא לכן גם מצות הבורא ברוך הוא ועבדות שלו שם באתגליא, אבל במגילה שהוא מרומז על עולם הזה עולם הטבע ובעולם הזה עולם הטבע אלהותו ומלכותו בהסתר לכן גם מצות הבורא ברוך הוא בתוכו בהסתר, רק על ידי צרופים ואורות קבעו מרדכי ואסתר האורות של התורה שבעולם הטבע. והקורא את המגילה בלשון שקבעו מרדכי ואסתר נפשו תאבה וחמדה לקיים מצות התורה הקדושה, כי נתקשרה נפשו בשכל של מרדכי ואסתר אשר קבעו במגילה. ומצינו בדברי חכמינו ז"ל חייב אדם לומר בלשון רבו, כמו שאיתא במסכת עדיות ומובא במסכת שבת דף ט"ו ע"א, כי האומר בלשון עצמו אינו מתנוצץ בו, רק שכל עצמו. והאומר בלשון רבו אזי האדם האומרו מתנוצץ בו שכל של רבו, לכן בכאן צריכין שיתנוצץ השכל של מרדכי ואסתר אשר כתבו וקבעו והם כתבו וקבעו בו שצרופי אותיות יש בהם האיך שהחיות של עולם הטבע הוא התורה והמצות, וכיון שקורא את המגילה מתנוצץ בו זה השכל של מרדכי ואסתר שקבעו במגילה שהוא קיום התורה והמצות, לכן אחר קריאת המגילה מקבלין עול של התורה ומצות כמאמר חכמינו ז"ל הדור קבלוה בימי אחשורוש, לכן צריך לקרותה בלשון הקודש בלשון שקבעוה מרדכי ואסתר לכן צריך לקרות המגילה בלשון הקודש ולא למפרע רק בלשון שקבעוה מרדכי ואסתר כדי שיתנוצץ בישראל הקוראים אותו השכל של מרדכי ואסתר שקבעוה, דהיינו קיום התורה והמצות כמו שכתבנו שמשום הכי חייב אדם לומר בלשון רבו. לא כן בתורה הקדושה אשר מצותיה ועבודתיה מגולים כיון שהוא בעולמות העליונים כאשר ביארנו לעיל לכן הלומד בכל לשון קיים מצות והגית בו יומם ולילה. אמנם מצוה מן המובחר ללמוד בלשון של משה רבינו ע"ה או של התנאים כדי שישאיר בו שכל יותר גבוה, דהיינו השכל של משה רבינו ע"ה או של התנאים:
והנה יש עוד דבר גדול להתחבר את עצמו והוא יותר גבוה משכל של רבו והוא הלומד מתוך הספר. כי אותיות מחכימות, כי הרואה באיזה דבר הוא מתחבר את עצמו בדבר הרואה אותו והמביט באותיות הוא מחבר את עצמו באותיות התורה הקדושה ואותיות התורה ממקום גבוה קא נחתי. ודע אותיות הכתובים בתורה העשויה ונכתב כתיקונה על הספר ואשורית ובדיו ותפירה בגידין הוא בדוגמא של מעלה והוא חלק אלהי ממעל, כי אותיות התורה המה כלים למדות של מטה וכמו שכתב בעץ חיים, שאותיות המה כלי ספירות ואותיות המה נשמות ישראל אשר נשמות ישראל חלק אלהי ממעל. לכן הלומד מתוך הספר תורה הכתובה כתיקונה אזי מדבק את עצמו בחלק אלהים והוא בא בסוד אלהים, כי מאיר עלינו אותיות התורה המביט בה ונתחבר במדת העליונים ונתחבר נפשו בסוד שבה ובצירופי השמות שבהן לכן במגילה הסוד שבה והצרופים שיש בתוכה הוא האיך שעולם הטבע החיות שבה הוא יסוד התורה והמצות, כי הנס של מרדכי ואסתר היה בתוך הטבע כמ"ש. לכן צריך לקרות במגילה הכתובה כתיקונה על ספר ובדיו ותפירה בגידין מאיר צרופים ההמה ומקבלין אחר קריאתה עול התורה והמצות. ולכן במגילה כיון שקיום המצות הוא מכוסה, רק שבצרופים ואורותיהם קבעו בה מרדכי ואסתר קיום התורה כמ"ש והוא הפנימית של מגילה, לכן צריך לקרותה מתוך המגילה הכתובה כתיקונה על הספר ובדיו כדי לדבק את עצמו בפנימיותה וכמ"ש לכן הוא יותר חיוב לקרות מהתורה, כי הקורא בתורה מתחבר את עצמו באורות העליונים שבתורה ומצות ואחר שבא אל הגשמיות מודעא רבה לאורייתא ובמגילה הוא האורות שבעולם הזה שבתוך הטבע ועל זה אין מודעא רבה וקבלוה מאהבה וכמ"ש ועוד נבאר לקמן אם ירצה השם:
ומעתה מתורץ קושית התוספות מה שהקשו על הא דאמר רבא מכאן מודעה רבה הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר. והקשו התוספות, הלא רבא סבירא ליה כשמואל דקימו וקבלו, דאסתר ברוח הקודש נאמר. ולפי מה שכתבתי יתבאר דחדא מכלל חבירתה אתמר, דהא דאמר שמואל דאסתר ברוח הקודש נאמרה, היינו דנאמרה לקרות. והנה כתבנו למה באמת מחויבין לקרות המגילה יותר מספר תורה. וביארנו, דעל ידי קריאת המגילה מאיר עלינו ההארה לקבל עול תורה ומצות לכן חיוב קריאת המגילה גדולה עד מאוד שמקבלים על ידי קריאתה עול תורה ומצות, אם כן מוכח דעל ידי קריאת המגילה הסוד שבה הוא קבלת עול תורה ומצות ומוכח ממילא דהדור קבלוה בימי אחשורוש, ואם כן מוכח מקימו וקיבלו תרתי דמטעם דהדור קבלוה בימי אחשורוש, גלל כן מחויבים לקרות המגילה והוא נכון:
ועתה נבאר בעזר אדון כל למה במגילה איננו מוזכר שום שם הויה ושום שם משמות הקדושים בפירוש רק בראשי תיבות ובסופי תיבות כמוזכר בדברי האר"י ז"ל, וכגון יבא המלך והמן היום, ראשי תיבות הויה. וכל זה איננו שוה לי, סופי תיבות הויה, וכן כולם. כי הנס היה בתוך הטבעים הנהגתו מכוסה ולכן אין שום שם במגילה, כי בטבע הנהגותיו מכוסה, רק על ידי הנס דמרדכי ואסתר רואין שיש עילת כל העילות המנהיג עולמו ומרים תפארת ישראל ומשפיל ומכרית קרני רשעים, אבל אין רואין מלכותו כמו למעלה כמאמר המשורר (תהלים קג,יט) ה' בשמים הכין כסאו. ולכן כיון שעל ידי הנס ניכר שיש עילת כל העילות המנהג עולמו בחסד וברחמים ובמשפט לכן בראשי תיבות וסופי תיבות יש כמה שמות כמוזכר בדברי האר"י ז"ל. אפס כיון שאין רואין מלכותו לכן אין בו באתגליא. וגם כיון שרואין על ידי נסים נסתרים והנס צריך להיות מכמה דברים ומכמה סיבות. וכל שם היוצא מראשי תיבות וסופי תיבות הוא מכמה תיבות, כלומר שרואין מלכותו מהסיבות שהיה בימי מרדכי ואסתר והסיבה שהיה בימי מרדכי הוא מאיזה ספור מעשה וספור מעשה בא מכמה תיבות לכן בא השם בראשי תיבות וסופי תיבות מכמה תיבות. אבל שם בפני עצמו הוא תיבה מיוחדת איננו מוזכר, כי בפני עצמו אין רואין אותו בטבע והוא דק ועמוק. וגם נראה, כי השם יתברך הוא ראשון והוא אחרון והוא בגו עלמין. וזהו שאמר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, אני ראשון ואני אחרון, להורות שהוא ראשון ואחרון. ומבלעדי אין אלהים, להורות שהוא בגו עלמין. ושהוא ראשון ואחרון נתגלה על ידי נסים ונפלאות שעושה בעולמו כרצונו וכרצון בית ישראל שמשנה אותה וכופה את עולמות לעשות רצונו אז ניכר שהוא ראשון ואחרון ומבלעדיו אין אלהים שהוא בגו עלמין זה הוא כשהעולם כמו שהוקבע בה לא על ידי נסים. ולכן אמר בגו עלמין שכב"י בהירותו ואורו מתלבש בעולמות וזהו סוד בגו עלמין:
והנה בעולמות שלמעלה רואין אותו שהוא ראשון ואחרון ומבלעדו אין אלהים ושגם כשהוא מתלבש בתוך העולמות ומתנהגין כמו שהוקבע בהן בתחלת בריאותן רואין מלכותו. וזה שאמר בגו עלמין. אבל בעולם הטבע כשהוא עושה נסים ונפלאות רואין שהוא ראשון ואחרון. אבל כשהוא מתלבש בעולם והוא בגו עלמין בתוך עולם הזה כב"י מלכותו נסתר וראשי תיבות וסופי תיבות של התיבות הוא סוד אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, שהוא בגו עלמין הוא סוד התיבה עצמה. ולכן במגילה שהוא להורות שנתקן עולם הטבע כאשר כתבנו ושם מלכותו נסתרה לכן אין בו שמות שאינם נמחקים. אבל על ידי נסים ונפלאות ניכר שהוא ראשון ואחרון לכן יש בו שמות בראשי תיבות וסופי תיבות, כי ראשי תיבות וסופי תיבות שהוא אני ראשון ואני אחרון, שהוא סוד נסים ונפלאות ועל ידי נסים ונפלאות ניכר אלהותו לכן יש שמות בראשי תיבות וסופי תיבות. אבל התיבה עצמה שהוא סוד ומבלעדי אין אלהים, שהוא בגו עלמין בעולם הטבע אין ניכר מלכותו ואלהותו, לכן אין במגילה שום תיבה מיוחדת לשמו יתברך שמגילה מרומז על עולם הטבע:
ומעתה יתלהב לב האדם בקראו המגילה ויכוין בקראו ובשמוע המגילה שמעתה מקבל עול תורתו ומצותיו כמאמר חכמינו ז"ל קיימו מה שקבלו כבר. וכפי אשר ביארנו לכן יכין את עצמו מה שחלף ועבר אין. ומעתה הוא מקבל עליו עול תורתו ומצותיו יתברך שמו לכן אמרו בזוהר הקדוש יום כפורים שהוא כמו פורים, כלומר שהארת יום כפור הוא מטוהר וחושבנא מכאן ולהלאה כמו שאמרו במדרש (תנחומא אמור כב) ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג,מ) ראשון לחשבון עונות, כי העיקר האורות יום הכפורים לקנות לב חדש לעבוד אותו כמו שתיקנו למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות חקי רצונך כן בפורים מה שחלף ועבר אין. ומעתה מקבלין עלינו עול תורה ומצות יתברך שמו כמ"ש. וגם כי בפורים ביארנו שהטבעים נזדככו על ידי קריאת המגילה שמאיר בעולם הזה כמ"ש (שמות ל,כג) בשמים ראש מארי דכיא. וביארנו על ידי קריאת המגילה נזדככו העולם הזה. ולכן נעשה בתוך הטבעים וקיימו מה שקבלו כבר:
והנה ידוע שמושב חצונים הוא בעולם הזה ובעולם הזה הוא רובו חיצונים, רק שנזדככו על ידי מעשה בני אדם ונמצא בפורים שנזדככו העולם הזה הוא עולם הטבע על ידי קריאת המגילה ומקבלים עול תורה ומצות נזדככו כל החיצונים, כן הוא ביום הכפורים שנזדככו כל החיצונים ומטילין גורל הוא פורים השעיר לעזאזל לכן מתלהב האדם בקריאת המגילה ובשמעו יכין את עצמו לקבל עליו מאותו יום עול תורה ומצות ויתחדש כנשר נעוריו וישמח בעול קבלת תורה ויכוין בקריאת המגילה שיזדככו כל העולמות ואפילו העולם הזה הוא עולם הטבע יזדככו על ידי קריאת המגילה וישמח מאוד שיזדככו כל העולמות ויקוים מקרא שכתוב (תהלים קד,לא) ישמח ה' במעשיו. ויכוין שבכל דיבור שיוצא מקריאת מגילה נברא הארה וכל דיבור שיוצא נברא מלאך אחד. מה מאד יתלהב האדם כשיעלה במחשבתו שמכל דבור ודבור שמח הבורא בו ונברא מלאך מה מאוד יתלהב האדם, כי כן הוא בדברי קדושה. והשם יתברך שמח בקריאת מגילה של בני ישראל ונזדככו כל העולמות וכל הנשמות ובכל דבור ודבור עושין נחת רוח לבורא ויוצר ועושה הכל ומקוים משום הכי ישמח ה' במעשיו, בן חכם ישמח אב (משלי י,א) זה הקדוש ברוך הוא. והאל יתן בלבנו לעבדו בלב שלם ולשמור מצותיו וישמח ויעלוז האל בנו כמו שאמר הכתוב ישמח ה' במעשיו, ויקוים בנו (ישעיה סא,יא) שוש אשיש בה'. וישמח האל אותנו בשמחתו כמו שנאמר (אסתר ח,טז) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר א"ס:" (ספר קדושת לוי – קדושה ראשונה פורים)

"[ו] על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ולכאורה יש להבין למה קראו שם הימים על הענין שהיה הצרה כמו שנאמר והפיל פור גו', להומם ולאבדם. ולמה לא קראו הימים על שם הנס כמו פסח על שום שפסח כו', ובתורה חג המצות על שום שלא הספיק בצקת כו', חג הסוכות, כי בסוכות הושבתי וגו', בהוציאי וגו', הכל על שעת היציאה והגאולה והכא הפור הוא בשעת הגזירה. אכן הענין הוא, כי באמת זה הפור שחשב המן לרעה היה בעצמו לטובת ישראל, כי פור המן נהפך לפורינו. דאיתא (מגילה י ע"ב) ריב"ל פתח כו', והיה כאשר שש וגו', כן ישיש להרע אתכם. ופריך ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים והא כתיב בצאת וגו', לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ואר"י כו', מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה. אמר ר"א הוא אינו שש אבל אחרים משיש כו', ופירש"י וכשנתחייבו כליה בימי המן היו אויביהן שמחים עיין שם. והדבר צריך בירור מה ענין פתיחה זו למגילת אסתר שהפתיחה הוא לבאר ענין המגילה וזה לא שייך כלל להאי פרשתא ומאי נפקא מינה מזה שמשיש האויבים לפירש"י. גם למה נצרך לכתוב בתורה שמשיש את האויבים הלא זה אינו מענין העונש דמאי נפקא מינה לענין העונש אם ישמחו האויבים וגם מה שייך על זה הדמיון כאשר שש להיטיב כן ישיש וגו', ומה דמות יערוך זה לזה ושם הוא שמחה באמת לפני הקב"ה ואיך שייך לדמותו ולומר כן וגו'. גם מה שהקשו בגמרא ומי חדי הקב"ה כו', כפי הפשט דקאי על ישראל ולמה הוצרך להביא ראיה ממה שלא נאמר, כי טוב בהודאה דקרא במלחמת יהושפט על עמון ומואב. ומדרשא דלא קרב זה אל זה דהוא דרשא בעלמא ושם מדבר ממצרים. והלא כמה פסוקים מפורשים דהקב"ה לא די שאינו שמח אלא עוד מצטער בצרת ישראל כמו שנאמר עמו אנכי בצרה וכתיב בכל צרתם לו צר וכתיב צדיק ונושע הוא ואז"ל (מדרש תנחומא סוף פרשת אחרי) ומושיע אין כתיב אלא צדיק ונושע הוא כביכול הוא נושע ומייתי מכמה קראי עיין שם. ואיתא (מגילה כט.) שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהן שנאמר למענכם שלחתי בבלה וכשנגאלין שכינה עמהן כמו שכתוב שם והשיב לא נאמר אלא ושב. והרי דהקב"ה כביכול מצטער בצרתם ואיך סלקא דעתך שישמח חס וחלילה ולמה הוצרך ראיה. אבל הנה בתורה כתיב כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וזה תימא איך שייך בישראל לומר להאביד הלא כל העולם נברא בשביל ישראל שנקרא ראשית וגם בשביל התורה שקבלו ישראל וכמו שאמרו (שבת פח.) שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין כו', ואם חס וחלילה להאביד יחרב העולם. וכתיב ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ונאמר כן יעמד זרעכם ושמכם ונאמר אם ימדו שמים וגו', גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו', ואיך יצויר חס וחלילה להאביד ולהשמיד. אך מצינו בדברי יצחק לעשו והיה כאשר תריד ופרקת וגו', ופירש"י תריד לשון צער שתצטער על הברכות כשיעברו ישראל על התורה אז ופרקת. ויש להבין למה כתיב והיה שאז"ל (בראשית רבה פ' מב) והיה לשון שמחה ומה זו שמחה וטפי היה שייך לשון והיה במה שנאמר ואת אחיך תעבוד. אכן שמעתי מרה"ק זצוקללה"ה שאמר על זה שבעת שמגיע ירידת עשו אז מענה ומיצר לישראל ביותר ותיכף יש לו ירידה וזה שנאמר כאשר תריד בזמן ירידתו ופרקת עולו וגו', ואדרבה יהיה מיצר לישראל ותיכף יהיה ירידתו בלא תקומה ועל כן אמר לשון והיה שאז הוא שמחה לישראל. ותכלית ירידתו בעת התרבות קדושת ישראל וקודם קבלת התורה היתה מלחמת עמלק מצד שהרגיש שעתידין ישראל לקבל התורה והתחזקה קליפת עמלק להרחיק את ישראל חס וחלילה מקבלת התורה ותיכף היה לו ירידה ויחלוש יהושע את עמלק וגו'. והשם יתברך עוררו לזה כדי להחליש כמו שהוא הראשית גוים וכח היצר הרע כמו שאמרו בזוהר הקדוש (שלח קס א) וצריך להחלישו ולהורידו קודם קבלת התורה ועל ידי זה יהיו ישראל מוכנים לה. וכמו כן לעתיד קודם ביאת המשיח ירגישו כל הקליפות התרבות קדושת ישראל שאז יהיה תכלית שלימות קדושת ישראל ועל כן אז תתעורר מלחמת גוג ומגוג דאז"ל (מדרש תנחומא סוף פרשת קרח) גוג ומגוג בגימטריא שבעים שהם שבעים אומות. שיאסוף כל הע' אומות והשורש יהיה על ידי עשו וכמו שאמרו (יומא י.) דאין בן דוד בא עד שתפשוט בכל העולם כולו תשע חדשים מקרא דעד עת יולדה ילדה והחבלי משיח כמו חבלי לידה ואז יהיה בית עשו לקש שילהט אותם היום הבא ויהיה מחיית עמלק לגמרי ולא יהיה שריד וגו', וכל הע' קליפות יבוער לגמרי שיבוער כל הרע וכדכתיב ה' בדד ינחנו וגו'. וכן היה בענין פורים שהרגישה הקליפה דעמלק קדושת ישראל שבא הזמן שיקבלו תורה שבעל פה מאהבה כמו שאמרו (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורוש, והיינו לתורה שבעל פה שעל זה היה כפיית הר כגיגית (כמו שאמרו תנחומא נח ג) ועל זה אמר ליהודים היתה אורה בה' זו תורה שבעל פה כמו שאמרנו כמה פעמים. שאז היה התחלת תורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה ועל זה היה התגברות המן שרצה להומם ולאבדם והפיל פור הוא הגורל והגורל הוא מן השמים כמו שנאמר בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו ונפל הגורל על אדר, כי באמת היה רצונו יתברך למחות זכר עמלק דעיקר מחיית עמלק על ידי התורה שבעל פה. והזמן לזה בחודש אדר על פי מה שאמרו (ב"ב קכג ע"ב) שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף וחודש אדר כנגד יוסף הצדיק כמו שכתב בספר קדושת לוי לפי שאדר הוא לפעמים ב' חדשים וכן יוסף נמנה פעמים לב' שבטים ולזה היה הסיבה שיפיל גורל ומן השמים נפל על אדר כדי למחות זכרו באדר ובלעדי הגורל מי יודע אם היה בדעת המן מוסכם על חודש אדר דייקא. והפור שנפל על אדר זה מעיד שגם התחלת הגזירה הכונה היה על מחיית עמלק ולא חס וחלילה על היהודים. והפור היה על הישועה דנהפוך הוא דישלטו היהודים המה בשונאיהם וזה היה מצד הפור שרצה להרוג ולאבד וגו', ועל ידי זה היה פתחון פה לאסתר לבקש על עמה ולעשות מחיית עמלק שבא גזירת המן מקודם להרוג את ישראל לא היה שייכות שתבקש להרוג אותם בלא טענה רק על ידי שגזר המן להרוג ולאבד את ישראל חס וחלילה היה השייכות לבקש שישלטו המה בשונאיהם ושיהפכו הכתבים הראשונים. וזה ענין הפתיחה בפסוק והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם וגו', כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם, כי הגזירה להאביד הוא דבר שאי אפשר כלל שהרי נשבע הקב"ה שלא להאביד את ישראל (וכ"כ בזוה"ח תבא עיין שם) אבל הכונה בזה הגזירה דיהיה נהפוך הוא ועל ידי זה יהיה להאביד את עשו ועמלק והוא שמחה כמו השמחה דלהטיב אתכם דגם זה הוא להטיב עוד יותר וכנזכר לעיל על מה שנאמר והיה כאשר תריד וגו'. ועל כן כתוב בשניהם והיה שהוא לשון שמחה. כי באמת לא יגע בהם רע בישראל רק מצד שמצירים לישראל יהיה להם הירידה בשלימות וישראל יתקרבו על ידי זה יותר לקדושתו יתברך וכמו שאמרו (מגילה יד.) גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וכו' שנתנבאו להן לישראל כו', ועל ידי כן יראו ישראל במפלתן וזה שאמרו בגמרא בלשון כן ישיש להרע אתכם תחת מה שנאמר בפסוק להאביד וגו'. ורמזו בזה על פי מה שמצינו במצרים שקודם הגאולה התגברה קליפת מצרים וביטל פרעה מהם את השבת וכמו שאמרו (שמות רבה פ' ה) ומצד זה התנצל משה רבינו ע"ה ואמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. היינו שעשה אותם רעים שביטל מהם קדושת השבת (ונת' שמות מא' ג וארא מא' ז) וכן רמזו בגמרא בלשון להרע אתכם היינו התגברות העכו"ם שרוצים להרחיק את ישראל מקדושת השם יתברך ואמנם הקב"ה שמח בזה, כי אדרבא תוקף הגזירה יגרום לקרב ישראל לאביהם שבשמים ביתר שאת. ומה שירצו להאביד ולהשמיד אתכם יהיה נהפוך הוא וכמו שהיה בימי המן. ועל זה פריך בגמרא ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים היינו העכו"ם אף שמפלתם במשפט כמו במצריי
ם שנטבעו מדה במדה כאשר גזרו היאורה תשליכוהו ומכל מקום אין הקב"ה שמח ועל זה מייתי הדרשה דלא קרב זה אל זה שלא הניח למלאכי השרת לומר שירה מעשי ידי טובעין בים כו', וכן מהא דלא נאמר, כי טוב בהודאה דמלחמת יהושפט בעמון ומואב שרדפוהו ועל זה מתרץ הוא אינו שש אבל אחרים משיש דכתיב כן ישיש, והיינו שישמח וישיש את ישראל שישמחו במפלתן כמו בהמן כנזכר לעיל. וזה שאמרו אחר כך בגמרא הפתיחה זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו אימתי ראו וגו', בימי מרדכי ואסתר שאין המכוון כל אפסי ארץ על האומות שהם לא הכירו הנס שהיה קרוב לטבע וכמו שאמרנו (מא' ד) רק המכוון כל אפסי ארץ היינו נפשות ישראל הפחותים והשפלים גם כן הכירו אז חסדו ואמונתו שהכירו האמת שהכל היה מצד ישועת אלהינו שלא היה דרך הטבע שמלך גדול יהרוג אשתו מחמת שלא שמעה לו לעשות תועבה ואחר כך יקח אשה אשר לא ידע עמה ומולדתה והכירו אפילו הנפשות הפחותות שהכל מיד ה' היתה שיהיה מחיית עמלק ולהרבות קדושת ישראל באור תורה שבעל פה כנזכר לעיל. ובודאי אם היה רצונו יתברך למחות זכר עמלק לגמרי היה יכול לאבדו כרגע אמנם רצונו יתברך שיהיה המלחמה מדור דור שבכל דור יתגברו ישראל לעקור הקליפה דעמלק וינצחו אותו וכמו שאמרו (מד"ת תצא ד) אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו למעלה היינו שרצונו יתברך שבכל דור ילחמו ישראל נגד קליפה זו וינצחוהו על ידי עזר ה' ועל ידי זה יזכו אחר כך להגאולה שלימה והמחיית עמלק בשלימות ולא יהיה שריד וגו'. וזה שאמרו (מגילה ז ע"ב) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו', שכתב בפרי עץ חיים (שער יט פ"ו) שיש ניצוץ של קדושה בכל קליפה המחיי
ה אותה ואם יסתלקו ממנו לא יושאר לו חיות ויתבטל לגמרי מיד ואנו רוצים שגם לאותו הניצוץ יגיע לו חיות לעצמו מזה ההארה דיום זה אבל לא שיגיע כל כך להאיר הקליפה ועל כן מיחייב אינש לבסומי עד דלא ידע ואולי מתוך השכרות יתברך גם אותו ניצוץ שבקליפה אבל לא תהיה ברכה שלימה בכוונה שאז חס וחלילה יאיר גם אל הקליפה עיין שם. ומצד שנתברך בטעות ישכח בנפשות ישראל לנצחו ולהתגבר נגדו ולמחות זכרו, כי הברכה היתה בטעות רק מצד השכרות. ובאמת אפילו בשעת שכרות נפשות ישראל מדובקים בקדושתו יתברך שמו וכמו שאמרו בגמרא (שם יב ע"ב) שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות ורק בשגיאה יצאה הברכה מבלי דעת ועל כן יש לנו כח להלחם כנגדו ולנצח אותו בכל דור ודור ולמחות זכר עמלק:" (ספר פרי צדיק פורים – אות ו)

"..וז"ש שם בחדש הראשון וכו' הפיל פור כו' לפני המן ולא נאמר מי היה המפיל הפור, על כרחך הוא ההוא דסתים (כמו"ש בהקדמת הזהר) רצ"ל הש"י העלה בלבו לעשות זה על ידי פור, כדי שיהיה למזכרת לבני ישראל להצילם מן הדין מפני שהם בלי דעת, כענין הגורל שהוא מעשה מבלי דעת ושכל וטעם, וזהו שנאמר בכאן על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור וכו' (והנה יקשה לך למה קראו את המועד על שם הצרה, הנה אמר בטעם) כי המן וכו' חשב על היהודים וכו' (במחשבה ודעת, ואעפ"כ) והפיל פור הוא הגורל וכו' (שאין הפועל הזה בטעם ודעת), ובבואה לפני המלך (מלכו של עולם) המעשה הזה למזכרת מעשה שאינו בדעת, הנה נזכר זכות לישראל כי מה שעוו ופשעו כי יש להם קטנות הדעת בגלות, (תתבונן לפי"ז מה שנאמר) אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו וכו', דהנה הוא עשה בדעת ומחשבה חשב על היהודים, רק הש"י סיבב סבה שגמר מעשהו בגורל שהוא מבלי דעת, בכדי שיהיה למזכרת לבני ישראל, אבל על כל פנים הוא ישקול למטרפסיה [פי' יקבל ענשו] כי הוא עשה בדעת, והדעת הוא בראש, על כן, אמר, המלך מלכו של עולם אמר, עם הספר, רצ"ל הספר הוא הפור, הוא גורם, אשר מחשבתו ישוב על ראשו, כי הפור הוא לטובה לישראל, אבל הוא הרשע בדעת עשה על כן תלו אותו בראשו, על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור כי הפור היה יסוד הנס, הבן:
ח) סיפרו לנו חז"ל על פי קבלתם [ילקו"ש משלי תתקמ"ד] אם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נבטלים. הנה בודאי מהראוי להבין איך יצוייר שכל המועדים יהיו בטלים, והלא קיי"ל אשר הש"י לא יחליף ולא ימיר דתו, וגם אם יצוייר אשר המועדים יהיו בטלים מהראוי להתבונן מפני מה תגדל מעלת ימי הפורים אשר לא יהיו נבטלים, והנראה לענ"ד, דהנה אמרו רז"ל בפסוק לא יאמר עוד חי י"י אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם וכו' [ירמיה טז יד], ודרשו בו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל [ברכות יב ע"ב], והנה הפסוק צווח לא יאמר עוד וכו', וצ"ל שלא תהיה ניכר סיפור יציאת מצרים לפני סיפור הנסים דשעבוד מלכיות, והוא כדמיון דבר המתבטל בששים או במאה אשר הוא כלא היה ואפילו האיסור מתבטל ושב להיתר, על כן נקרא לא יאמר היינו שיהיה כאילו לא יאמר, כענין ביטול בס' או במאה ואלף וכיוצא, והנה כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים, והנה יהיו בטלים לימות המשיח, היינו שתגדל כל כך הנסים דלעתיד עד שניסי המועדים שהם זכר ליציאת מצרים יתבטלו בסיפור העתיד בס' או במאה ואלף וכיוצא, אבל ניסי ימי הפורים הנה הם מענין מחית עמלק, הנה בזה תלוי הגאולה העתידה, והנה הן המה כעניני גאולה העתידה שיהיה השם והכסא שלם ב"ב, הנה אלו ימי הפורים לא יהיה להם ביטול בששים וכיוצא, כי זכר הימים האלה הן הם כימי הגאולה האחרונה שימחה זרעו של עמלק במהרה בימינו אמן:" (ספר בני יששכר – מאמרי חדש אדר – מאמר ד)

"ט) פורים מתורגם פוריא, וכתב הרב הגדול מו' חיד"א זלה"ה [דבש לפי מערכת פ' ט"ל] שהוא לשון מטה שעיקר הנס היה והמן נופל על המטה [אסתר ז ח], (עיין במאמר ז' סימן ז' ותבין שורש הנס היתה נפילתו על המטה, ובין והתבונן בדבר, ועוד יתבאר אי"ה במקום אחר), ותבין עוד לפי מ"ש לקמן (במאמר ז' [שם]) דאסתר היתה גלגול יעל והמן גלגול סיסרא, והנה כתבו עוד תלמידי האריז"ל יעל היתה מן שורש התאומה יתירה של הבל, וסיסרא הוא קין שהוא חטא עמה ביתד שנמשל לאבר, ולכן הרגה יעל אותו ביתד, וקין גם כן בא עליה ז' פעמים קודם שהרג להבל, עכ"ד, ואם כן גם סיסרא בעל את יעל ז' פעמים [יבמות קג.], כי הנה היה כשב על קיאו, והנה המן שהיה סיסרא שהיה קין, ואסתר שהיתה יעל שהיא התאומה יתירה, הנה כשעמד לבקש על נפשו מאסתר הנה היה נופל על המטה אשר אסתר עליה, כי כבר הורגל זה פעמיים, ומעתה תתבונן פורים פוריא, ועוד יתבאר אי"ה:
י) שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום [פסחים ו.]. וכתבו הרבה מהפוסקים שלשים יום דייקא ומתחילין מן יום הפורים, (הגם שיש דיעות בזה, עם כל זה סוגיין דעלמא כהנך פוסקים), ולא דבר ריק הוא, והנה גם על זה יש לחקור טעם למה שלשים יום דייקא (הגם דדרשינן לה מקראי בגמרא [שם] עם כל זה מצוה לבקש טעם, והנה נראה דבכל המועדים ובכל המצות כן הוא כדמוכח בגמרא [שקלים ב.] באחד באדר משמיעין על השקלים, וגם מן פלוגתא דרב ושמואל על יומי שולחנות [מגילה ל.], אבל כפי הנראה העיקר הוא שלשים יום קודם לפסח, ואיידי דחג הפסח, תקנו כן בכל המועדים ובכל המצות זמניות, ועיין בשו"ע של הגאון החסיד מהרש"ז ז"ל [או"ח סי' תכ"ט]):
ונ"ל הטעם עפ"י מה שכתב הרב הקדוש בעל חסד לאברהם [מעין שני נהר נ"ז] דבכל שנה ושנה שלשים יום קודם לפסח הש"י ברוב רחמיו וחסדיו ממציא פדיון לבניו, הגם שעל ידי העונות נפשותם שקועות ח"ו בשערי טומאה, באותן השלשים יום קודם לפסח הש"י מוציא אותם בכל יום ויום חלק אחד ופודה אותם, עד כי בליל י"ד בניסן הם עומדים חוץ לטומאה ובליל ט"ו הם בני חורין לגמרי, עכ"ד, והנה לדעתי תתבונן למה שלשים יום דייקא, כי הנה נצטוינו על מחיית עמלק ג' מצות ממנין תרי"ג, במחשבה (לא תשכח), בדבור (זכור בפה), במעשה (והיה בהניח תמחה וכו'), הוא מחיית שיעור קומת הקליפה חב"ד (מחשבה) חג"ת (דיבור), נהי"ם (מעשה), עיין במאמר מלחמה לי"י [מאמר ג'] סימן י"ג, והנה בשלשים יום הם תש"ך שעות, בגימטריא ג' פעמים עמל"ק, ביטול שיעור קומתו בכל סטרין, קומת המחשבה קומת הדבור קומת המעשה, (כענין שיש באדם נפש רוח נשמה וכל אחד שיעור קומה שלימה), והנה באותן השלשים יום קודם לפסח הוא החג אשר מתעורר החסד, הש"י מעורר חסדיו תש"ך שעות קודם החג, (תש"ך הוא שיעור קומת החסד, י' פעמים חס"ד בגימטריא תש"ך, תש"ך צירופי בראשית, עולם חסד יבנה, ישתב"ח שמך לעד מלכנו), ובזה תתבונן אשר מתחילין לדרוש בהלכות פסח ביום הפורים דייקא יום מחיית עמלק, והנה מקובל בידינו קבלת הקדמונים עיין בתיקוני זהר וברעיא מהימנא אשר לעתיד ב"ב מלחמת עמלק ומחייתו יהיה בערב חג הפסח, הרי שלך לפניך, ההתחלה ביום הפורים והסיום והגמר בערב פסח, הן המה תש"ך שעות מנין ג' פעמים עמל"ק, לבטל שיעור קומת הקליפה מכל וכל במחשבה דבור ומעשה, ובזה תבין טעם בדיקת חמץ אור לארבעה עשר [פסחים ב.], ולמה התנא נקט אור, כי יוצאים אז מחשך לאור, ותבין גם כן מה שנתקשו הפוסקים [טור או"ח סי' תל"ב] למה לא מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ, ולדרכינו מובן, כי מברכין שהחיינו בהתחלת זמן ביעור כתרין דמסאבותא היינו ביום הפורים, והבן, ואי"ה יתבאר במאמרי חג הפסח:
ובאלה הדברים תתבונן מה שאמרה אסתר ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום [אסתר ד יא], ובאלה הדברים יצדק נמי למה קבעו פורים באדר שני [מגילה ו ע"ב] דמיסמך גאולה לגאולה עדיף, דהיינו התחלת הגאולה מתחלת בפורים עד חג הפסח שיוצאין לגמרי לחירות, וניחא נמי מה שאמרז"ל [שם ל.] דקורין פרשון זכור בשבת שקודם פורים להקדים זכירה לעשיה, וקשה איזה עשיה אנחנו עושים כעת בעמלק, אבל העשיה הוא שמתחילין אנחנו ביום הפורים להניע רגל מתוך המרכבה טמאה ולהתקרב אל הקודש, והוא הטעם שאמר בתיקו"ז וברעיא מהימנא אשר מחיית עמלק ב"ב יהיה בערב פסח, הבן הדבר:
יא) אבאר לך עוד מה שכתוב במגילה [אסתר ט כו] על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, הלא הפור היה בימי הזעם לא בעת הישועה וכמו"ש לעיל, ונאמר על פי מה שכתבו מפרשים הקדמונים, שגזירת המן היה על אדר שני, על כן קבעו מצות החדש ובפרט קריאת המגילה באדר שני דייקא, ונ"ל דמאת הש"י היתה נסיבה שיפול לו הפור על חדש אדר שני, דהנה המן היה מכשף גדול ועשה הכל על פי כשפיו, והנה כתב רבינו אפרים אין כישופים שולטים במי שנולד באדר שני, ונ"ל הטעם, להיות הכישופים נעשים הכל על פי עתותי המזלות ביום פלוני ובשעה פלונית, ואדר שני אין לו מזל, והוא הנעשה על ידי ישראל המעברים השנים, אין מזל לישראל [שבת קנו.], על כן נעשה העיבור כעין תכסיסי מלכות בשבעה וחמשה ושלשה, (עיין ברש"י סנהדרין [י ע"ב]), והענין הוא להורות עם בני ישראל המה כעין יוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו [דה"א ד כג], הלא הם כמו בוראין הזמן, חודש שאין לו מזל ברקיע, והנה ידוע מה שאמרו רז"ל שבאמת נתחייבו שונאיהם של ישראל באותו הדור [מגילה יב.], וח"ו אין מקום להמלט מגזירת המן, מה עשה המגיד מראשית אחרית הפועל ישועות בקרב הארץ, הכניס בלב המן להפיל פור, ובהשגחה עליונה נפל הפור על חדש אדר שני אשר הוא מבלי מזל, ובני ישראל המה הבוראים אותו, וכיון שנפל הפור על החדש הזה אשר ישראל המה היוצרים יושבי נטעים, היאך סלקא דעתך לשום נברא בעולם לנגוע בהם ואדרבא נתעלו ונפל אז פחדם על כל העמים כביכול כעין פחד אלקי, ונתבטל כיש ופי המן המנחש (שהיה מבחינת נחש הקדמוני כמו שכתב מרן האריז"ל) כי הכישופים נעשים על פי הוראת שעות המזלות, ואין מזל לישראל, חודש הנעשה על ידי ישראל אין בו מזל, ויצדק לפי זה גם כן בחדש הראשון וכו' הפיל פור הוא הגורל לפני המן [אסתר ג ז], מי היה המפיל כיון שאינו מבואר במקרא, על כרחך הכוונה ההוא דסתים [עי' לעיל אות א' ד"ה ובזה תבין], היינו הפועל ישועות סיבב זה שנפל הפור לחדש שנים עשר הוא חדש אדר (ר"ל הוא הנקרא בעצם אדר), כי בשנת עיבור עיקר אדר הוא בשני, כענין הנך רבוותא בגמרא שעשו סימנים אם דין הוא אדר ואם לית דין אדר עיי"ש בסנהדרין, והנה היוצר כל הוא אלקינו הוא אשר סיבב הישועה קודם הגזירה, היינו אשר בהשגחתו נפל הפור על חדש הזה אשר ישראל המה היוצרים אותו ואין מזל לו, ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים [אסתר ט ב], כביכול כעין פחד אלקי, וזהו ג"כ הנרצה על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, כי הפור היה עיקר הישועה וכנ"ל:" (ספר בני יששכר – מאמרי חדש אדר – מאמר ד)

פרשת ויקרא – מספר מאור עינים. מי קורא אל משה?

מביא בספר מאור עינים על פרשת ויקרא :
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד וגו' ויש להבין שמתחלה סתם ויקרא ולא פירש מי קרא ואחר כך פירש וידבר ה' אליו, הנה הענין הוא שהשם יתברך הוציאנו ממצרים ונתן לנו תיכף מצות פסח ומילה ואחר כך קרע לנו את הים ואחר כך הוליכנו במדבר בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה ואחר כך נתן לנו את התורה ואחר כך צוה לעשות משכן כאמור (שמות כ"ה, ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר כו' כמשל מי שהיה מעולם במקום חושך ולא ראה אור מימיו אם היו מוציאין אותו פתאום לאויר העולם לא היה יכול לסבול האור ולכן צריך להראות לו בהדרגה שמתחלה עושין לו סדק קטן שיכול לראות משם מעט אור ואחר כך מרחיבין לו הסדק עד שנעשה חלון ואחר כך מוציאין אותו לאויר העולם ומראין לו האור כך ישראל במצרים היו משוקעים בנ' שערי טומאה ואלו היה מראה להם תיכף זיו שכינתו לא היו יכולין לסבול לכן הוצרכו לכל הדרגות הנ"ל ועיקר התכלית היה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו':"

זאת אומרת שהשם יתברך בגדול חסדיו ורחמיו פותח לנו צוהר קמעה קמעה, מוסיף אורה לעם ישראל מיציאתם ממצרים ולא בבת אחת. על ידי כך האדם לא מגיע למצב של ריבוי אור אלא לומד ומתחבר עוד ועוד. במשל אפשר להגיד שזה דומה לצוללנים שלא יורדים לעומק או עולים חזרה לפני השטח בבת אחת אלא משווים לחצים ועולים או יורדים בהדרגה.

ממשיך המאור עינים:"הנה אמרו רז"ל המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך וקא מפרש בגמרא אפילו בשעה שהם פורשין לעבירה יהיו צרכיהם גלוים לפניך הענין הוא שהבורא ברוך הוא מצומצם אצל כל אחד מישראל ואפילו אצל רשע גדול יש אצלו עדיין הבורא יתברך והראיה שלכל רשע באים לו הרהורים תשובה דהיינו שהקודשא בריך הוא קורא אותו בעצמו ואומר שוב אלי רק שאינו מבין שהשם יתברך קורא אותו:"

מכן אפשר להבין שלא משנה באיזה מצב אתה, לא משנה באיזה הסתרה או ריחוק – תמיד השם קורא אלייך, בחינת "ויקרא" תמיד יש קריאה, גם אם אתה לא מזהה אותה גם אם אתה לא יודע מה מקורה, למעשה המקור הוא תמיד השם יתברך שמרחם עלייך ורוצה להחזיר אותך אליו.

"וזהו ויקרא אל משה כתיב אל"ף זעירא דהיינו שהשם יתברך שהוא אלופו של עולם הוא מצומצם אצל כל אחד מישראל וקורא אותו לשוב דהיינו הרהורי תשובה שבאים לו רק מפני שאינו מבין שזה קורא אותו השם יתברך ב"ה לכן כתיב ויקרא סתם. אבל כשמבין שזה קורא אותו השם יתברך לשוב מדרכו הרעה והוא משיב עצמו אל הבורא יתברך אז אחר כך וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר דהיינו כשבא לעשות איזה עבירה והקודשא בריך הוא מונע אותו על ידי איזה סיבה שלא יוכל לעשות העבירה הרי הוא כמו שמדבר אליו שובה אלי עד מתי תלך אחר הבליך וזהו שאמרו רז"ל מתפלל תפלה קצרה לקצר הקליפות הושע השם את עמך את וכו' אפילו בשעה שהם פורשים לעבירה כו' וזהו שאמרו רז"ל תפשו הקודשא בריך הוא לירבעם חזור בך היינו בשעה שהיה בוגד שהיה עומד ומקריב לעבודה זרה והוכיח אותו הנביא ורצה לשלוח יד בו ותיבש ידו ולא יהיה יכול לעבוד עבודה זרה והיינו כמו שאמר הקודשא בריך הוא חזור בך דהיינו במה שמנע ממנו כו':"

פרשת תרומה – תן לי במבה

פרשת בשלח – דבר אל בני ישראל ויסעו

חנוכה – מעט זה גם טוב!

בסיפור של נס החנוכה אנחנו מתודעים לנקודה בסיסית ביותר בקיומנו – נקודת המעט. כל  החג סובב סביב הנקודה של מעט טוב שהופך להרבה טוב. פך שמן קטן שאמור להספיק בקושי ליום אחד – שמאיר את כל ימי החג. איך זה יכול להיות? איך מעט טוב הופך להרבה טוב?

ראשית – צריך לשים לב שאותו המעט היה חתום בחותמו של כהן גדול. זאת אומרת זאת היתה נקודה טהורה. נקודה שהמזויף, נקודה שהרע לא נגע בה. אלפי פכים של שמן מטומאים לא עזרו אבל פך קטן אחד של שמן באמת טהור חתום ושמור – עשה את כל ההבדל.

גם בתוכנו יש נקודה טהורה. נקודה קדושה שלא משנה מה שאנחנו עוברים, לא משנה מה קורה לנו ולא משנה מה אנחנו חושבים על עצמנו – הנקודה הזאת היא קדושה, היא טהורה, היא עצם הטוב. ואם אנחנו מתחברים דווקא לנקודה הזאת ולא מקשיבים לכל הקולות שצווחים בתוכנו – אני לא טוב, אני טמא, אני לא טהור. אם אנחנו לא מקשיבים להם וממשיכים לחפש את הנקודה הטובה. את הנקודה הטהורה – אזי כשנתחבר אליה, אפילו במעט יאיר אור גדול.

האור הזה הוא אור אמיתי כי הוא מחובר לאמת. האמת היא אור גדול. אומר הבעל שם טוב הקדוש שהאוחז במקצת האחדות, אוחז בכל האחדות. זאת אומרת שאם אתה מחובר אפילו מעט לטוב הגדול הזה, אתה כבר מחובר לכולו! ברגע שאתה נוגע בנהר של האור, זורם כל הנהר דרכך.

אבל כדי למצוא את הפך הטהור החשמונאים היו צריכים לזרוק ולא להשתמש בכל אותם אלפי פכים טמאים! זאת אומרת – אם אתה רוצה להגיע לטוב האמיתי שלך, אתה צריך גם לזהות את הזיופים. לזהות את הדברים הלא טהורים. לא להבהל מהם. לא להתייאש אם אתה מוצא אלפי כדים של חושך גולמי – להמשיך לחפש להמשיך להעמיק. לא לוותר על הטוב שלך! לא לוותר על העומק שלך! לא לוותר על הנקודה הטהורה.

וגם אם הנקודה נראית קטנה ומרוחקת. גם אם אתה מוצא ממש מעט טוב. וכמו שאומר רבינו הקדוש בתורה רפ'ב אזמרה לאלוקי – שגם באותה נקודה טובה, גם באותה נקודה טהורה נראה לך שיש הרבה רע ולא מזוכך, תתבונן עוד יותר עמוק תתבונן עוד יותר דק ותמצא שם את הנקודה הטהורה. תמצא שם אור גדול.

דורנו – סיפור חסידי

שאלו לו לרבי שמלקי מניקלשבורג: "יש אנשים שקשה עליהם להאמין כי משיח יבוא פתאום בדורנו הנמוך. היאך יהיו מעשינו פועלים מה שלא פעלו מעשיהם של התנאים והאמוראים, דור דעה, והדורות שבאו אחריהם?"

השיב הצדיק:"חילותיו של מלך אחד צרו על עיר בצורה. גייסות מזוינים בכל מיני נשק הסתערו במלוא כוחם על המבצר עד שכבשוהו. ועתה היה צורך להביא מחנה פועלים שיפנו את גלי המפולת עד שיוכלו לבנות בעיר הכבושה ארמון חדש למלך. זה הוא דורנו."

סופר לפני מעל 200 שנה… אז מה מצב דורנו אנו?

בזכות נר חנוכה – סיפור חסידי

מאתר תפוז

בכפר סמוך בעיר רימאנוב, מקום מושבו של הצדיק רבי מנחם מנדל, היה גר מוזג יהודי מכניס אורחים וחסיד. מנהג היה בידי החסיד הכפרי, מסורת מאבותיו, לזרוע כל שנה פשתה בשדהו, ואת גרעיניה היה כותש, להוציא מהם שמן לנרות חנוכה. את ביכורי השמן היה מביא לרבו, הצדיק מרימאנוב, ובשמן הזה היה מדליק את הנר הראשון, בנוכחות החסיד.

שנה אחת היה חורף קשה: האדמה הייתה מכוסה שלג והבריות ישבו סגורים בבתיהם, אין יוצא ואין בא. הגיע ערב חנוכה, ובני ביתו של החסיד הפצירו בו שלא יסתכן ולא ילך אל הרבי, אך הוא אטם אוזניו ולא רצה לשמוע בקולם ולבטל ממנהגו.

לעת הצהרים לבש החסיד את בגדי החורף, לקח כד ומילאו בשמן מעשה ידיו, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. בלב שמח נכנס ליער המפריד בין כפרו לבין רימאנוב וצעד מלא ביטחון אל רבו הצדיק. אך נכנס החסיד ליער והנה התחיל השלג לרדת ביתר שאת (בעוצמה רבה יותר) ומחק את כל סימני הדרך. החסיד הוסיף ללכת עד שנוכח לדעת כי תעה בדרך וחדר עמוק לתוך היער, ללא מוצא. בינתיים העריב היום (ירד היום, בא הערב) והחסיד נשאר עומד על מקומו והתבונן על סביבותיו, אולי בכל זאת ימצא איזה סימן לשביל. אבל לצערו ראה כי כל העולם משטח שלג אחד ומוצא ממנו אין.

שקע החסיד בהרהורים והתחרט על שלא שמע בקול בני ביתו. אך יותר מכל הטרידה אותו המחשבה שהרבי מחכה ל"ביכורים" שלו והוא עשוי להחמיץ הדלקת נר ראשון בבית הצדיק. עומד החסיד ביער המלבין משלג, מרגיש את הקור החודר לעצמותיו ומהרהר במותו הקרב ובכך אפילו לא יזכה שיביאו אותו לקבר ישראל. בתוך כך נזכר החסיד בכד השמן שבידו וביקש לקיים את מצוות נר חנוכה לפני שיעצום עיניו לנצח. פתח את מעיל החורף שלו, הוציא ממנו פקעת של מוך (נוצות דקות ורכות המשמשות מילוי), עשה ממנה פתיל עבה, תקע אותו בתוך השלג, נטל את הכד ויצק ממנו שמן על הפתיל. עמד ובירך בכוונה עצומה "להדליק נר של חנוכה". הדליק את הנר, והשלהבת האירה את היער כולו.

ראו הזאבים שיצאו מן היער לטרוף טרף את האור הגדול וחזרו למאורתם, ובשעת מרוצם נשמע קול נשיפתם. נבהל החסיד והתעלף.

שכב החסיד אין אונים על השלג וחלם חלום: הנה הוא רואה כי לא הרחק ממנו מתנשא הר, ובהר כוך (שקע בקיר או בקרקע)  שעל פתחו עץ תמר.

התקרב אל הכוך, וכשנכנס נגלתה לעיניו מערה רחבת ידיים שבאחת מפינותיה דולק נר קטן. בקצה המערה יושב איש שיבה בעל זקן ארוך המכסה את כל גופו, חגור חרב על ירכו וידיו עסוקות בעשיית פתילות, וכבר יש לידו ערמה גדולה של פתילות.

ברגע שנכנס החסיד הרים הזקן שבמערה את עיניו וקיבל את פני האורח ב"ברוך הבא בשם ה' ". על שאלת החסיד מהן הפתילות המרובות שבמערה

השיב הזקן: "לפני שנים רבות הדלקתי לפיד גדול בעיר מודיעין. האמנתי כי כל בני ישראל ינהרו אחרי ויעשו כמוני- ידליקו לפידים על כל ההרים הרמים, לבשר לעם בגולה כי הגיעה שעת הגאולה. אבל רק מעטים הלכו בדרכי ונענו לקריאתי. לאחר מותי שכחו את הלפידים, ורק נר קטן השאירו לזיכרון, שמדליקים בבתי ישראל בכל שנה ושנה, וארץ ישראל נשארה שבויה בידי הגויים עד היום. מן השמיים גזרו עליי לשבת ולצפות שהנרות הקטנים בבתי ישראל יתלכדו ויתלקחו לשלהבת אחת גדולה, אשר תפרוץ ותבשר את הגאולה לעם. אני מכין את הפתילות לאותו היום הגדול, שבו כל אחד, מקטן ועד גדול, יצרף את נרו לשלהבת זו, המבשרת את קץ הגלות.

"ואתה," פנה הזקן אל החסיד, "בבואך אל הרבי תגיד לו: 'הפתילות מוכנות, האש מהבהבת.' יעשה הוא כדי להצית את האור הגדול ואז תהיה שעת רצון."

שאל החסיד את הזקן לשמו.

אמר לו הזקן: "שמי מתתיהו, וכך תאמר לרבך: 'זמן רב מחכה מתתיהו, וכבר הגיע הזמן!' ". כששמע החסיד את השם "מתתיהו" אחזו רעב גדול – והתעורר. כשפקח את עיניו ראה והנה הוא עומד על פתח ביתו של הרבי, וכאשר רק פתח את הדלת יצא הרבי לקראתו בפנים מאירות ואמר לו: "גדולה זכותו של נר החנוכה, ומי שמוסר נפשו על המצווה הזאת מקרב את הגאולה. יהי רצון שתזכה להביא שמן למנורה שבבית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן."

כוחה של אהבת אם בלתי מותנית – רבקה ויעקב

מה קורה לילד שאבא שלו אוהב אותו רק בגלל מה שהוא עושה ולא בגלל מי שהוא? ומה קורה לילד שאמא שלו אוהבת אותו, פשוט ללא סיבה?

את התשובות לשאלות אפשר למצוא בפרשת תולדות. בפרשה כתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ולעומת זאת כתוב ורבקה אוהבת את יעקב. מה ההבדל? קריאה מדוקדקת תגלה שיצחק לא אהב אלא היה צריך לבצע פעולה כדי לאהוב ("ויאהב" כתוב ולא כתוב "אהב") ואילו אצל רבקה כתובת שהיא פשוט "אוהבת" את יעקב. וההבדל השני והמשמעותי הוא שכתובה סיבה לאהבת יצחק את עשו – כי ציד בפיו. זוהי אהבה התלויה בדבר. כפי שכתוב – אהבה התלויה בדבר, בטל הדבר בטלה האהבה. לעומת זאת אצל רבקה ויעקב – כתוב שהיא אהבה אותו, ולא מצויינים תנאים.

מכאן אפשר להבין שאם הילד (במקרה הזה עשו הרשע) מרגיש שהאהבה אליו היא מותנית, הוא כל הזמן "בלחץ" לקיים את אותו הדבר שבזכותו הוא אהוב. זה לא משנה אם אתה אמור להיות חכם, יפה, מוצלח, מנומס וכיוב' – אתה צריך לקיים את ה"חוזה" עם אותו האדם שאוהב אותך ואתה כל הזמן בלחץ שאם לרגע תרפה, אם לרגע תהיה אמיתי כמו שאתה – לא יאהבו אותך יותר. זאת התחושה שעשו מסתובב איתה וזה מביא אותו לניתוק קיצוני ואכזרי בין ההתנהגות שלו ליד יצחק, "ילד טוב ירושלים" שואל שאלות שמראות שהוא חכם וצדיק וכשהוא יוצא החוצה לעולם – עובר את כל העבירות בעולם ומתנהג בצורה מזעזעת. לעומת זאת יעקב מרגיש בטוח. יעקב מרגיש את המקום שלו. האהבה אליו לא מותנית ולכן הוא יכול לפעול בלי פחד.

באופן פרדוקסלי – דווקא אותו ילד שקיבל אהבה בלתי מותנית – יכול להתווכח בדרכי נועם ולשאול את אמו – כאשר רבקה אמרה לו לקבל את הברכה במקום עשו הוא לא הלך ישר ועשה את זה אלא שאל וחקר וגילה את פחדיו ואילו עשו תמיד מסתתר מפני יצחק ומסתיר את מעשיו. לכאורה זה כיבוד אב מושלם אבל מאחורי זה – בעצם זה מסכת של שקרים. הוא אומר בליבו שכאשר יתמו ימי אבל אביו – אז ירצח את יעקב. האם זה כיבוד אב?! תמות ואחרי זה כשלא תהיה באזור אז אהרוג את הבן שלך.

פרשת וירא – להמתין ושוב להמתין ואז..

רבי נתן מסביר בליקוטי הלכות שכשכתוב שאברהם  ישב פתח האוהל הכוונה שהאדם מחכה זמן. הרבה זמן. המון זמן עובר בעבודה רוחנית ושום דבר לא קורה. כלום לא מתקדם! הוא יושב פתח האוהל, מבקש, מחפש, רוצה להכנס לתוך הקדושה. רוצה להתקדם רוחנית – וכלום.

לא רק זה אלא שכתוב כחום היום. מסביבו החום, התאוות משתוללים, היצר הרע מנסה להסיט אותו ולהפיל אותו – והוא? רק יושב מול פתח האוהל ממתין ומבקש – מתי אזכה להכנס לקדושה? מתי באמת אוכל להתחיל להשתנות?

זה אחד הדברים שמייאשים הרבה אנשים. סוף סוף כבר אני רוצה. אני רוצה קדושה. אני רוצה טוב בחיים שלי. אני רוצה להשתנות. אני רוצה קרבת השם – ואין. כלום. הלב סגור, המח אטום ואני מרגיש רחוק. כל כך רחוק שאני מרגיש שלא התחלתי.

מה עושים? פשוט ממתינים מסביר רבי נתן. אבל ממתינים בצורה פעילה, עם המון המון רצונות טובים. רצונות לקירבת השם. רצונות של התעלות. רצונות של חיבור אל הטוב. רצונות של להביא את הטוב לתוך החיים שלי ולתוך החיים של הסובבים אותי – ואם אפשר, לתוך החיים של כולם.

אבל זה חייב להיות בכניעה. זה חייב להיות בהרפייה, זה חייב להיות בהרכנת ראש. אני לא יכול להכנס לקדושה בכוחנות. זה לא יעזור לי. זה לא איזה פאב או מסעדה שאני יכול להסתער לתוכם בסערה ולכבוש אותם ולהגיד – נכנסתי. זאת הקדושה. ופה החוקים קצת שונים. פה החיים האמיתיים. רוצה להכנס? יופי. תמשיך לרצות.

אבל תמשיך לרצות לא כדי לייאש אותך חס ושלום, לא כדי להרחיק אותך חס ושלום. אלא כדי לחזק את הכיסופים שלך. לחזק את הרצונות הקדושים שלך. לחזק את הטוב שבך. לעורר אותך ולדרבן אותך לרצות יותר להתקרב והרצון האמיתי שלך להתקרב, הרצון האמיתי שלך לטוב יוכל לעזור לך לצאת מכל האשליות ומכל הדמיונות שאתה נאחז בהם. הרצון האמיתי שלך – אם הוא ילובה מספיק, אם הוא יחושל מספיק – יפרוץ דרך כל טעות וכל בלבול אל האמת.

וזה יושב מול פתח האוהל. יושב ומחכה. אבל ההמתנה הזאת, היא המתנה פעילה שבתוכה רצון אדיר. ולא משנה כמה זמן יעבור, לא משנה כמה פעמים תרגיש ותחשוב – הי, אני לא רק שלא מתקדם אלא מתדרדר אחורה, בסופו של דבר – הכל יפתח. בסופו של דבר תזכה. ואז תתקדם. ואחרי זה.. כדי לקנות את המדרגה החדשה שוב תרגיש שלא עשית כלום, שלא התקדמת בכלל. ואז גם את זה – תצטרך להכיל.

אבל לא משנה כמה זמן תצטרך לחכות – הטוב שלך שם. הטוב שלך מחכה לך. הטוב הניצחי שלך אל מול כל הגלים הארעיים של החיים. בסופו של דבר כמאמר רבינו הקדוש – ניצחתי ואנצח. הטוב שלך ינצח.

הדמעות

רבי זושא בא פעם אחת בימי נדודיו אל העיר שבה דר אביו של הנער יעקב יצחק. בבית המדרש עמד כדרכו מאחורי התנור להתפלל, כשראשו עטוף כולו בטלית.

פתאום הסב את ראשו והרים את הטלית ולא נסתכל בשום דבר אלא הציץ לתוך עיניו של הנער יעקב יצחק. מיד החזיר את ראשו אל התנור והיה מוסיף ומתפלל.

בכי עצום תקף את הנער ותהום הדמעות בקעה בלבו ובכה שעה שלמה. ואך כשחרב מעיין דמעותיו ניגש אליו רבי זושא ואמר: "נשמתך נתעוררה בקרבך. עכשיו לך אל אחי אלימלך ולמד תורה מפיו, כדי שגם רוחך תקיץ משנתה!"