בהדלקת הנרות יורד אור הגנוז / ע״פ הרב פנחס מקוריץ

״בשם הרב ז״ל, בחנוכה בשעת הדלקת נרות יורד אור הגנוז, ולכך יש לכל אדם לישב אצל הנרות שלו אחר הדלקה כל החצי שעה. ולכך יש ל״ו נרות נגד ל״ו שעות ששימש אור הגנוז לאדם הראשון, והוא האור של ל״ו מסכתות, ולכך יש להשתדל להדליק בשבת ל״ו נרות. ומפני שהאור הגנוז הוא גדול מאוד ואין עוה״ז יכול לסבול אותו, לכך אינו שוהה בחנוכה רק חצי שעה בשעת הדלקת הנרות, אבל בשבת מדליקין הנרות מוקדם כי שבת היא בעצמו אור הגנוז ויכול להשהות הרבה, כמו שאמרו (שבת י,ב) מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו׳ והוא אורו של משח כדאיתא בזוהר (ח״ב ז,ב) שמשיח ייגנז כמה פעמים וכו׳ כי הוא האור הגנוז. (אמרי פנחס שער שבת, יז)

חנוכה – אורות האמת, שיעור וידאו

שבת חנוכה – על האור של חנוכה ועל האור של שבת ועל איש וביתו…

לחזור ולדבק את עצמו לְשָׁם

מתוך תורה יב' בליקוטי מוהר"ן תנינא – תורת איה:

…וְעַל – כֵּן כְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל, חַס וְשָׁלוֹם, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת אֵלּוּ, דְּהַיְנוּ לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְנוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים,[ובשלב הזה אינו יודע כי הוא באמת במקומות גרועים כי הוא מנותק. זאת הנפילה שהוא לא מרגיש איפה הוא בעצם. כי אם היה מרגיש היה כואב לו והיה בוכה להשם יתברך לעזרה] וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ,[אולי הוא מבין פתאום שהוא לא במקום טוב. או שמשהו פנימי או חיצוני מפנה את תשומת הלב שלו פנימה, חזרה אל עצמו. הוא מתחיל להסתכל על עצמו, איפה אני בכלל?] וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאֹד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ[כשאדם רואה שהוא רחוק מאוד מאיפה שהוא רוצה להיות זה כואב לו. זה קשה לו. הוא רוצה לצאת משם. הוא רוצה לחזור להשם יתברך, רוצה לחזור לטוב.], וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ,[במקום לשאול איפה אני, הוא שואל איפה אתה. ריבונו של עולם, איפה אתה? לכאורה זה תמוה – הרי היה צריך לשאול את עצמו איפה הוא נמצא ואיך נפל לשם והוא שואל איפה השם יתברך] מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ,[ולכן מה יעזור לו לשאול על עצמו. אין לו כח לכלום, אין לו יכולת. הוא מרגיש סתום ותקוע אז הוא מחפש את השם יתברך. אם היה לו תחושה שיש לו טיפה של משהו, טיפה של תורה או מצוות הוא היה יכול להסתכל על הטוב של עצמו ולעשות אזמרה אבל עכשיו הוא מרגיש בחושך המוחלט] מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ,[דווקא העובדה שכביכול מצד עצמו אין לו סיכוי – פותחת לו את הקריאה העמוקה להשם יתברך להבין שלי בעצמי אין תיקון מצד עצמי אבל אתה יתברך נמצא גם פה במקום האפל הזה ותמיד יכול להושיע אותי] בִּבְחִינַת 'יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה', הַמּוּבָא בִּסְפָרִים. כִּי אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ זֶה בְּחִינַת הַכָּבוֹד עֶלְיוֹן שֶׁל הַמַּאֲמָר הָעֶלְיוֹן, דְּהַיְנוּ הַמַּאֲמָר סָתוּם בְּרֵאשִׁית כַּנַּ"ל, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ חִיּוּת לַמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ.[זאת אומרת שכפי שרבינו מסביר יש אור של השם יתברך שלא קשור במדרגות או במקום יחסי אלא הוא מוחלט וניצחי ונמצא בכל מקום ומאיר בכל מדרגה. רק שהוא נסתר מעינינו] נִמְצָא כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, בָּזֶה בְּעַצְמוֹ הוּא חוֹזֵר וְעוֹלֶה אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן,[החיפוש הזה, הבקשה הזאת, כביכול מכניסה את השם יתברך לתמונה. הוא היה תמיד שם אבל עכשיו אנחנו מחפשים אותו ומגלים שגם שם, במקום הקשה כל כך – נמצא השם] שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה, שֶׁמִּגֹּדֶל הַסְתָּרָתוֹ וְהֶעְלֵמוֹ הוּא מְחַיֶּה מְקוֹמוֹת הַלָּלוּ, וְעַכְשָׁו, עַל – יְדֵי שֶׁהוּא נָפַל לְשָׁם,[לשם – למקומות המטונפים, המוסתרים, המרוחקים] וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. וּבָזֶה חוֹזֵר וּמְדַבֵּק עַצְמוֹ לְשָׁם,[נשאלת השאלה– מה זה שם? אפשר להסביר ששם זה המקום הגבוה, אבל אולי אפשר ללמוד גם ששם זה דווקא המקום הנמוך! דווקא מקום הנפילה. הוא פשוט מסכים לחזור ולדבק את עצמו לשם, כפי שכתוב לפני זה "נפל לשם" ועכשיו הוא "מדבק עצמו לשם". הוא מסכים להרגיש את הנפילה. הוא מסכים להרגיש את הריחוק. הוא מסכים להרגיש כמה שהוא "שם", אפילו שהוא היה מאוד מאוד רוצה להיות "פה". וכשהוא מבין שגם שם השם נמצא, שאין גבול ואין מקום שבו השם לא נמצא הוא מתחיל לקבל חיות דקדושה גם במקום הנמוך, גם בנפילה] וּמְחַיֶּה אֶת נְפִילָתוֹ,[עוד אפשר לראות פה שהוא מחיה את הנפילה ולא כתוב מחיה את עצמו. זאת אומרת שהוא לא מתנגד לנפילה, אלא מקבל את המקום שהוא נמצא בו ורק מוכן להרגיש מה שקורה לו שם ולהבין שגם שם, במקום הנמוך השם נמצא] וְעוֹלֶה בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה:

בעזרת השם…

דרך אגב, בהמשך התורה אפשר לראות שבאמת זה רק חצי מהעניין, כמו בנר חנוכה ונר שבת (אם ירצה השם עוד אכתוב על זה באריכות יותר) שמסביר הנתיבות שלום שנר חנוכה מדליקים לפני נר שבת כי נר חנוכה מעלה אותך עמוק מהמקומות הנמוכים למקום "רגיל" ונר שבת מעלה אותך ממקום הרגיל למקומות הגבוהים ביותר. עבודת איה, לראות את אור השם שזורח גם במקומות המטונפים זאת עבודה שלכאורה לא קשורה לתורה ולמצוות כי אין בה את נקודת העבודה של ההתקדמות, הקו הישר, אלא היא בחינה של אינסוף ובאמת בסוף התורה רבינו כותב:"..וְאַחַר – כָּךְ זוֹכֶה לַעֲלוֹת מִשָּׁם לְגַמְרֵי אֶל הַקְּדֻשָּׁה בְּעַצְמָהּ, דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹם הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי עִקָּר הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:" זאת אומרת שגם באיה במקומות המטונפים האדם מוצא את אור השם בחינת המאמר הסתום שבו כבוד השם לא מתגלה, אבל אחרי זה הוא צריך גם את נר שבת, בחינת תלמיד חכם, בחינת חוכמת התורה שבה הוא עולה לגמרי אל הקדושה בעצמה שזה מקום התגלות כבודו יתברך וזה כבר הארה לא מהמאמר הסתום בלבד אלא גם משאר המאמרים. זאת כבר הארה מדורגת ששייכת לחכמה וכיוב'… והיהודי צריך כל הזמן לנקוט בשתי העבודות, כמו שרבינו אומר שצריך גם התבודדות (שזה למצוא את הקשר עם השם יתברך לא משנה באיזה נקודה שאתה נמצא בה, ואפילו אדרבה, דווקא בנקודה שאתה נמצא בה, דווקא בנקודה ששיכת ללבך אתה יכול להתחבר עכשיו להשם יתברך. שזוהי נקודה מעבר לגבול) וגם לימוד שולחן ערוך (שזה דווקא ההגבלות והחוקים והצמצומים, והארת השם דווקא בגילויים ובגדרים).

וידאו – זאת חנוכה, איך להביא את האור של חנוכה ליומיום?

וידאו – חנוכה ופרשת ויגש : להפוך את העולם שלך

ראש חודש טבת – לקחת את הרוגז ולהעלות אותו לקדושה

מביא הפרי צדיק את ספר יצירה ובו כתוב שהאות ע' מסמלת את הרוגז, וכן הגדי בעולם, וכן הכבד בגוף האדם וכן החודש טבת במערכת החודשים. מהו העניין של הרוגז של חודש טבת? מצד אחד כתוב שהכבד והרוגז הם תכונות שקשורות לעשו הרשע. בכבד מתנקזים הדמים. ואילו במקומות אחרים כתוב על רוגז כדבר טוב. מסביר הפרי צדיק כי יש למעשה שני סוגים של רוגז. יש רוגז שהוא נפול, רוגז של עשו, רוגז או כעס שלילי. ולעומתו בקדושה יש רוגז חיובי – מקורו ביצחק, פחד יצחק, מדת הגבורה. האדם צריך לתעל את הרוגז לכיוון הקדושה.

ראש חודש טבת מתקיים באמצע ימי החנוכה. בזמן החנוכה, החשמונאים השתמשו ברוגז הקדושה שלהם כדי להלחם ביוונים. הכעס והרוגז טבוע בכהנים עוד מימי לוי, שביחד עם שמעון השמידו את תושבי שכם כנקמה קדושה על חילול דינה. הרוגז של החשמונאים היה מכוון כנגד העוולות של היוונים שניסו להשמיד את הנקודה הרוחנית של עם ישראל. הם לא היו מסוגלים לעמוד בצד ולראות את זה קורה. הם התקוממו. הם העלו את הרוגז למקום הקדושה והשתמשו בו כדי להלחם ביוונים. הם עשו את זה כי הם היו מבוטלים להשם יתברך. זאת לא היתה נקודה אישית שלהם. זה לא היה רוגז להוכיח שאני צודק. זה היה רוגז שהגיע מתוך אמת פנימית. את המלחמה שלהם לא עשו נגד היוונים. המלחמה האמיתית היתה נגד הנקודה השאננה בעם. הנקודה שהשלימה עם כל ההתייוונות וההדרדרות הרוחנית.

מידת הרוגז, בצורתה המקודשת – יוצאת כנגד השאננות. כנגד חוסר האכפתיות. צריך ללמוד מכל דבר שהקב"ה ברא בנו. צריך לדעת איך לנצל את כל הכוחות, לרתום את כל היצרים כדי לעשות את מה שנשלחנו לעולם הזה לעשות. כל אחד מהזווית שלו, כל אחד בנקודה האישית שלו. לא להתעלם מהכוחות הפנימיים או לפחד מהם – אלא לרתום אותם לקדושה. זאת העבודה האמיתית שלנו, לאחד את הכוחות הפנימיים מסביב לנקודת הרצון הטובה והכנה שבתוכנו.

שנזכה לקחת את הכח של מסירות הנפש של ימי החנוכה ואת הרוגז דקדושה של חודש טבת ולהכניס אותם לתוך חיינו – ככוחות פוריים ומחזקים ולא חס ושלום ככוחות מפוררים או מחלישים.

חודש טוב!

חנוכה – נר איש וביתו או: איך מאירים את האור בעולם?

כשמסתכלים מסביב ורואים כל כך הרבה חושך, כל כך הרבה צער, כל כך הרבה אטימות וניכור – הלב זועק, מה אני יכול לעשות? מה בנאדם קטן כמוני יכול לעשות כדי לשנות את העולם הזה? זה נראה בלתי אפשרי!

ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? מה הכלים שלי? איך אפשר לגבור על כל הרוע הזה? איך אפשר בכלל להתחיל? מדינות נלחמות במדינות, שריפות, רעב, כאב, התעללות, תסכול וכל כך הרבה התעלמות. ניתוק וייאוש והכל פשוט חושך גדול. בתוך זה זיקים של אור, בתוך זה כמובן שיש הרבה טוב אבל על פניו – על הפנים…

אתה רוצה לעשות. אתה כבר רוצה לעזור. אבל איך? ומה וכמה? כמובן – ישנם המון ארגונים שישמחו לקבל ממך תרומה כדי להשפיע ולהפיץ אור עבורך, וזה מאוד טוב ומועיל אבל בינך לבין עצמך השאלה עדיין מהדהדת – איך אני יכול לעשות טוב בעולם? איך אני יכול להפיץ את האור של הקדושה בעולם? איך אני יכול לשפר את העולם אפילו בגרם אחד של טוב?

מי שמסתובב ברחובות עובר ליד בתים ושומע צעקות. או שקט קפוא ומחריד. בתים מתפרקים. בעיות בזוגיות, זוגות שמתגרשים או שמוצאים פתרונות יצירתיים ואכזריים. ילדים נרמסים בין הורים עסוקים שאין להם זמן. אין להם אפילו זמן לעצמם – אז איך יהיה להם זמן לילדים?

ואם תנסה לדבר עם מישהו – תחטוף מבטים של בוז מעורב באימה. בעיות? למי יש בעיות? הכל בסדר מהדהדים הקירות. קטן עלינו, מחייכים בבוז וממשיכים הלאה למריבה הבאה, להתפרצות הבלתי נמנעת או לדיכאון המתמשך.

אתה לא יכול לעזור למי שלא רוצה עזרה. אתה לא יכול לנסות להאיר בכח במקום שרוצה להשאר חשוך, במקום שרוצה להמשיך להיות מצומק. זה לא אפשרי. זה מתקבל ויכול להביא לתוצאות הפוכות.

והלב ממשיך לזעוק. הלב ממשיך לדמם – מה לעשות? איך אפשר לתקן את כל העולם? אני רק בנאדם אחד. מה רוצים ממני?

הגמרא עונה במסכת שבת (מסכת שבת כא.) על השאלה הזאת. התשובה קשורה לחנוכה. "מצוות חנוכה נר איש וביתו". תתחיל מהבית. תתחיל מהבית שלך. תתחיל מהילדים שלך. תתחיל מהקשר עם אשתך. תביא את האור לבית שלך. תביא את הכוונה הטובה שלך קודם כל פנימה. קודם כל הביתה. תשקיע בפנים.

אתה רוצה לשנות? יופי. אז תתחיל להשתנות בעצמך. תתחיל לעבוד על עצמך, תתחיל להפגש עם הכאבים שלך. תתחיל להודות בנפילות שלך. תעמוד פנים מול פנים מול הפחדים שלך, מול ההסתרות שלך. ותתחיל להשקיע בעצמך ובסובבים אותך. מעט טוב יכול לעשות הרבה. אתה נוגע בלב של כל כך הרבה אנשים שמקיפים אותך – כל מי שמסביב לך קשור אלייך. כל שינוי קטן אצלך יכול להביא הרבה אור אצל הקרובים. גם אם הם לא מבינים, גם אם הם לא מקבלים. פשוט תהיה ותקבל את זה שהשינוי קטן קטן. כמעט ולא מורגש. אור קטן מאוד בתוך חושך חובק עולם.

אז תוכל להניח את החנוכיה בפתח הבית. אז החנוכייה שלך תאיר. אם החנוכייה הפנימית תאיר, ובני הבית ישמחו באור של החנוכייה – אז תוכל להניח אותה בפתח הבית. לא בהתרסה. לא תדחוף את הדברים לאנשים בפנים אלא פשוט תעשה מה שאתה צריך לעשות. זה יאיר ממילא. זה ימלא את כל העולם באור. באור פשוט וטוב. אור שלא נדחף ולא נדחק. אור שיש לו את המקום שלו ומאפשר מקום לאחרים.

מוסיפה הגמרא שם -"והמהדרין : נר לכל אחד ואחד", אחרי שהכנסת את האור הביתה, אחרי שיש לך אור – אז אתה יכול להמשיך נר לכל אחד ואחד, כל אחד שיפגוש אותך יכול לשמוח ולהתחבר לנר הזה.

ומסיימת הגמרא במחלוקת בית הלל ובית שמאי – שנפסקה לפי שיטת בית הלל :" ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"

רק תהיה מוסיף והולך. אל תוותר. אל תכנע. תמשיך להלחם בלחימה עדינה ועמוקה. תמשיך להוסיף טוב, רק אל תתייאש ותהיה מוסיף והולך. תמשיך להוסיף טוב בעולם, תהיה מהמהדרין מן המהדרין – אלו שהולכים ומוסיפים טוב בחיים שלהם ובחיים של כל מי שסובב אותם.

חנוכה – להיות קיצוני?

להיות קיצוני זה ממש אאוט בימים האלה. צריך להיות נינוח, צריך להיות מיינסטרים, צריך לדעת להסתדר עם כולם. אסור להיות כל כך חריג, לא? הרי – אם אתה בנאדם מאוזן ובעל אופק מחשבה רחב אתה אמור להיות מסוגל להכיל את הכל. אמור להבליג ולקבל. להכיל ולהיות פתוח. אז מה זה הצרות מוחין הזאת? מה זאת הקנאות הזאת? מה זאת הקיצוניות הזאת ואיך זה קשור לחנוכה?

זה מאוד קשור. צריך לדעת מה הגבולות שלך. כמו שחשוב וצריך להיות גמיש. כמו שצריך לדעת להיות פתוח ולקבל דברים – כל אחד צריך לדעת איפה הגבול. מה מוגזם. אם אין לנו גבולות, אנחנו לא יכולים לשים לב להדרדרות שקוראית מסביבנו וא/ו בתוכנו.

ולפעמים צריך לשים גבול ולהגיד – לא. את זה אני לא מסכים. לזה אני לא מוכנה. אם אנחנו לא שמים גבולות –  אנחנו במצב של הפקרות רוחנית. ולפעמים פיזית. כשאדם בדיאטה למשל – אם הוא לא יודע להגיד לא לעוגת קצפת עם 7 קומות, הוא בבעיה חמורה. אם מישהי החליטה להפרד ממישהו ולהתחיל חיים חדשים, להתחיל מערכת יחסים חדשה ולא פוגענית והיא לא יודעת להגיד לא – היא בבעיה.

החשמונאים לא יכלו לסבול יותר. הם לא היו מסוגלים פשוט לעמוד מן הצד ולראות חזיר מוקרב בבית המקדש. זה היה חילול כל הערכים שלהם, כל התפיסה הפנימית שלהם זעקה. זה לא היה משהו תאורטי. זה בער בעצמותיהם. והם עשו מעשה – מעשה לא הגיוני. מעשה שאף אחד לא דרש מהם לעשות, חוץ מבעירה פנימית שלא נתנה להם מנוח. שלא נתנה להם את האפשרות פשוט לתת לדברים "לזרום".

אנחנו יכולים לזהות את זה בחיי היום יום שלנו – האם אנחנו נותנים לדברים חמורים לקרות מסביבנו פשוט כי אנחנו לא מעוניינים להתערב? כי אנחנו לא מעוניינים לצאת מהשקט הפנימי שלנו? האם יש דברים שבהם אנחנו מוכנים להיות קנאיים וללחום את המלחמה הפנימית והחיצונית ולשים גבול חזק וחד או שאנחנו נותנים לעצמנו תמיד להיות בסדר ובשלום עם כל דבר שקורה?

כשקוראים את המילה קיצוני – חושבים קיצוני לגבי מישהו אחר, אבל מה עם להיות קיצוני לגבי דברים פנימיים אצלנו? כמה זמן אדם מקציב לעצמו להיות קיצוני ולא להסכים עם המצב הקיים בתוכו? לא להסכים להכנע לעצבות. לא להסכים להכנע לדכאון. לא להסכים להכנע לייאוש. להיות קיצוני בקשר לזה. לא להסכים לשקול 160 ק"ג. לא להסכים להיות תקוע בחיים.

כמה אדם מוכן להכנס לקיצוניות הזאת? זה לא נח. זה יכול לכאוב. אבל האם אנחנו רוצים להתבוסס בחיים של רדידות ונוחות יחסית כשאנחנו מדלגים על כל משוכות הכאב, על כל האזורים שאנחנו כל כך מפחדים להכנס לתוכם?

בעצם מבואר שהסיבה שנחתו עלינו כל גזרות היוונים היתה מתוך עצלות שלנו. מתוך זה שאנחנו התחלנו לזלזל בעבודת בית המקדש. ומוזר הדבר, שהרי אם העבודה בבית המקדש מתדרדרת, למה לקחת את בית המקדש לגמרי? זה נשמע עונש מוזר – עכשיו בכלל לא נוכל לקיים שם מצוות. אלא העניין הוא שאם אתה מזלזל במשהו ונותן לו להתדרדר – לפעמים צריך לקחת לך אותו לגמרי כדי שתהיה לך השתוקקות חדשה ועמוקה לאותו הדבר ותפעל מתוך בערה פנימית להחזיר אותו לעצמך.

באותה הנשימה – צריך גם פרופורציות. זה אחדות ההפכים. זאת היכולת לשאת הפכים. מבואר שפנחס (שהיה גם הוא כהן) היה קנאי והציל את עם ישראל במעשה זמרי. אולם הוא לא הפך להיות המנהיג אלא רק עשה את שלו לפי שעה. זאת אומרת שהמנהיג נשאר משה. הקיצוני, יכול לתת את הפתרון הזמני אבל לא את הפתרון האולטימטיבי. הרמב"ם מסביר שכשרוצים לשנות מידה בנפש – אפשר לעשות את הקיצוניות ההפוכה למשך זמן מסויים כדי לאזן את הנפש. אבל תמיד לזמן מסויים! אחרת זאת סתם תשאר קיצוניות.

לקיצוניות יש מקום בתוך האיזון. קיצוניות היא מצד אחד מפתח לשינוי אבל יכולה גם להביא אותך למקום לא מאוזן אם היא מתפרצת ללא כל שליטה וללא כל בקרה. מי שלא מוכן להגיע אף פעם לקיצוניות – מי שאין לו שום דבר שהוא מוכן להאבק עליו – נמצא בבעיה חמורה. ומי שכל דבר אצלו מקפיץ את הקיצוניות והוא חי בלחימה מתמדת – נמצא גם הוא בבעיה.

הסוד הוא להכיל את הגוונים השונים. את האורות השונים.

שידור רדיו – 5 דקות על פרשת מקץ וחנוכה

[audio:http://newb.co.il/audio/ranradio3.mp3]