זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 1

הבנתי שזה קשור איכשהו לתורה הקדושה ולפנימיות של עם ישראל, אבל לא היה לי מושג איך אוכל ליישם את זה בחיי, כי תורה ומצוות ממש לא דברו אליי. אבל החוויה הפנימית שהשתקפה מהם משכה אותי. גם באותו מרכז לקבלה שלמדתי בו לא היתה הקפדה על קיום מצוות. לפחות לא עבור מי שהגיע מבחוץ. למדו שם, ביחד, יהודים וגויים – כך שגם המעצור הזה, של "העם הנבחר", לא היה שם. אחת המשוכות שכל מי שמתקרב ליהדות עובר בשלב כלשהו פשוט הונחה בצד.

 

בתקופה ההיא חזרתי לארץ לביקור של שבוע, שהלך והתארך. פשוט לא יכולתי לצאת מכאן. זה היה מאוד מוזר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא יכול לצאת מהארץ. משהו השאיר אותי פה. נדרש לי עוד זמן כדי להבין שדווקא המצוות, דווקא הצמצום, פותח פתח גדול לאור האמת. אותה משוכה היתה למעשה ברכה, משום שגם אם באותה עת הרגשתי שהמצוות מכבידות – הרי שלאמתו של דבר, דווקא הצמצום פתח לי עולמות שלא היתה לי גישה אליהם קודם לכן. ובאופן דומה, דווקא כשהתחתנתי וצמצמתי את הקשר שלי עם העולם הנשי לאישה אחת, פתאום היכולת להתחבר לאהבה גברה בצורה משמעותית.

 

מצוות אמיתיות

תהליך ההתקרבות ליהדות הלך והעמיק. היה לי חבר טוב שאמר לי שאני יכול לבחור לי מצוות בעצמי. למשל, אם אני מרגיש שאני נוטה יותר מדי לאיכות שמשקפת ספירת החסד הקבלית וזקוק לאיזון של איכות הגבורה בחיי, אני יכול להחליט שהמצווה שלי היא לרוץ בפארק כל יום. זה נשמע לי כמו מצווה מצוינת, אם כי אולי קצת מטורללת. אבל מתברר שזה מאוד עזר לי לקבל עליי מצוות מאוחר יותר.

 

ראיתי שהגבורה והצמצום מועילים לי. בהדרגה לקחתי על עצמי מצוות "אמיתיות", וראיתי שאני מרגיש טוב אתן. לקחתי את הזמן שלי. לא כפיתי על עצמי לרוץ מהר מדי. ואם מזכירים ריצה, אני זוכר שבאחת הפעמים בפארק הירקון רצה מולי מישהי עם כלב. הבחנתי שהכלב מסתכל כל הזמן לכל הצדדים תוך כדי הריצה. בהתבוננות פנימית על עצמי גיליתי שאני בדיוק כמו הכלב… גם אני רץ ומסתכל לכל הצדדים. הרגשתי שהאנרגיה שלי מתבזבזת, והחלטתי למקד אותה. המשכתי לרוץ והסתכלתי ישר. פתאום קלטתי שזה מה שמכונה ביהדות "שמירת עיניים".

 

אם כך, המסע שלי – של סניאס מגניב שטס ברחבי העולם ומנגן במסיבות טראנס, מגדל שיער ארוך ובינתיים עושה עסקים חובקי עולם – התחיל להאט ולנחות. והנחיתה הזאת עשתה לי הרבה טוב. פתאום התחלתי לראות שהפרטים הקטנים, הנקודות הקטנות, אוצרים בתוכם עולם ומלואו.

 

התחלתי לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. מישהו פעם הסביר שעול זה לא מה שאנחנו חושבים בדרך כלל. עול זה השם של החפץ המתכתי ששמים על גבה של בהמת משא, כדי לחלק את המשקל בצורה נכונה. כדי להקל עליה. זאת אומרת שעול תורה ומצוות לא מכביד על האדם, אלא להפך. ישנם קשיים בחיים והדברים לא פשוטים, אבל התשובה מאפשרת לאדם לקבל כלים וזוויות חדשות כדי להתמודד עם החיים.

 

כששאלו אותי אם אני חוזר בתשובה תמיד אמרתי שלא. אמרתי שאני מתקרב ליהדות ורוצה להתקרב לבורא עולם. בהתחלה בכלל לא הלכתי עם כיפה: סוף סוף נפטרתי מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך, סוף סוף אני מתחיל להראות כמו בנאדם נורמלי, בלי נפרדות מהחברה. אחד כמו כולם. אז עכשיו להיכנס לסרט חדש? עכשיו אני אתחיל ללכת עם כיפה ולהיות שונה מכולם?

 

לא דחקתי בעצמי. לא קפצתי מהר על תשובות חיצוניות ופשוטות. לאט לאט באמת השתניתי מבחינה חיצונית, אבל השתדלתי לשמור על קשר פנימי. מה קורה אתי? זה באמת מתאים לי, מה שקורה פה? אם בניו יורק התחלתי להבין את הקשר בין עולמות עליונים לתחתונים, בישראל התחלתי להבין את הקשר בין ימין לשמאל – בין חסד לבין גבורה.

למה דווקא עכשיו שאני מתקרב לקדושה, אני מרגיש התרחקות? איך זה יכול להיות שאני סוף סוף עושה הרבה יותר אבל מרגיש רחוק יותר?

הרבה שואלים את עצמם – איך זה יכול להיות? מילא כשלא ניסיתי להתקרב לקב"ה והייתי מרוחק הרגשתי ככה אבל עכשיו? עכשיו כשסוף סוף אני מתקרב, מתחיל לשמור שבת, מנסה ללמוד תורה – דווקא עכשיו אני מרגיש כל כך מרוחק?

זה במיוחד כואב אחרי שבתחילת ההתקרבות מרגישים הרבה רגשות חזקים – מה שנקרא בשפת העם "אורות של התחלה". ובאמת הקדוש ברוך הוא פותח למי שרוצה להתקרב בתחילה אור גדול – אור שיכול להוציא אותו מהרבה בילבולים ולעזור לו להכנס תחת כנפי השכינה.

אבל זה בהתחלה… אחרי זה קורים שני דברים – ראשית, האור הראשוני שחווית הוא לא שלך. הוא משהו שניתן לך כמתנה כדי שתדע כמה מתוק וטוב השם. עכשיו? זה הזמן של העבודה שלך, ברוך השם. אז מזה חס ושלום לא ליפול! רק להתחזק ולשמוח. התקדמתי – עכשיו אני מרגיש שאני הולך אחורה אבל בעצם.. אני בדרך הנכונה!

הדבר השני שקורה, כפי שמסביר רבינו הקדוש הוא שמראים לך התרחקות. זוהי התרחקות שמטרתה התקרבות – והאמת היא שזאת אפילו לא התרחקות אלא רק "נראה לך" שזאת התרחקות (בגלל זה "מראים לך"). ההתרחקות הזאת היא כדי להגביר את החשק שלך להתקרב. כדי שתרצה באמת להתקרב להשם יתברך, כדי שיהיה לך באמת כוח לעבוד אותו. מראים לך התרחקות כדי להגביר את הרצון.

פעם אמרתי לחבר שנראה לי שזה כמו מישהו שמתקרב לאט לקיר, ב10 מטר האחרונים הוא טופס ספרינט ומנסה לעבור את הקיר. הוא לא מצליח כי הוא לא מפתח מספיק מהירות. אבל אם יחזור 20 או 30 מטר אחורה וירוץ אל הקיר, תהיה לו מספיק תנופה לדלג ולעבור. אם אנחנו לא מבינים את זה – אנחנו כועסים וממורמרים ולא מבינים למה מנסים להרחיק אותנו 30 מטר מהקיר! כבר הייתי כל כך קרוב, ממש איזה עשר מטר ועכשיו מרחיקים אותי?! מה עשיתי??

לא עשית שום דבר רע. הכל מתוך אהבה אינסופית של השם יתברך אלינו. הכל כדי שבאמת נתחזק ונרצה אותו יותר ויותר, ונחליט שגם אם אנחנו מרגישים נפילה או הליכה אחורה – זה לא מעקב אותנו.

בסופו של דבר מכל התרחקות תבוא בעזרת השם התקרבות גדולה. צריך רק להחזיק חזק בדעת וברצון ולזכור את דברי צדיקי האמת שמחזקים אותנו ובונים אותנו ברוך השם.