שבטבע ורן ובר על קו המים בקיסריה – שבת של ריפוי, מרחב פנימי ושקט. 16-17/11/12

להכיר את הכאב ולהתפלל עליו.

בעבודה פנימית בנאדם פוגש כאבים. הרבה פעמים – כאבים שהוא כבר היה בטוח שנעלמו מזמן. דברים שהם כבר לגמרי לא רלוונטיים לחיים שלו. מה פתאום זה מגיע? מאיפה זה צץ לי?

יש ששואלים – מה בכלל צריך לחזור לכאב הזה? למה להתעסק או לנבור בדברים לא רלוונטיים?

העניין הוא שאנחנו מאמינים שעל ידי תפילה אפשר לצאת מעל הטבע. הטבע הוא מה שניתן לנו בצורה אוטומטית, בצורה מוטבעת – ועל ידי תפילה אפשר לצאת מעל לטבע. גם אם אתה מאמין שככה זה, וככה אתה ואין מה לעשות – דע לך שאפשר. אפשר להתפלל על זה והקב"ה יכול לפתוח שערים והאדם יכול להשתנות לגמרי.

אבל צריך לדעת על מה להתפלל. אם יש לי בעיה מסויימת – אני צריך להתפלל עליה. אני צריך להתכוונן עליה. יכול להיות שכשהיא תחלוף או תשתנה אני אחשוף עוד רובד שלא הייתי מודע אליו – יופי, גם על זה אפשר להתפלל. אבל כל עוד שאני לא מוכן לפגוש את הכאב שלי – את הכאב הספציפי שלי, אני לא יודע על מה להתפלל. אני רק מרגיש תקוע.

מי שרוצה לצאת מהתקיעות – צריך להסכים להרגיש. ולהרגיש זה לא רק הרגשות נעימות, למרות שזה דבר נפלא בפני עצמו, להרגיש זה גם לפגוש את הכאב שלנו ולא לפחד ממנו. הפחד מהפחד זה אחד הדברים שעוצרים אותנו במסע המופלא פנימה.

אם אני זוכה להכיר את הנקודות החלשות שלי, את הנקודות הכואבות שלי – אני זוכה לא לפחוד מהן ובאותו הזמן יש לי את האפשרות באמת להתפלל עליהן.

פורים הדרך לפסח – פרשת פרה

פרשת פרה – הרביעית בקריאה בין ארבעת הפרשיות. מגיעה אחרי פורים – מכינה אותנו בטהרה לקראת פסח. הפרה האדומה, כפרה על חטא העגל – אומרים המפרשים "תבוא האם ותכפר על צואת בנה".

כותב רבינו בליקוטי מוהר"ן :"אַחַר פּוּרִים קוֹרִין פָּרָשַׁת פָּרָה, שֶׁהִיא הֲכָנָה לְפֶסַח. כִּי פָּרָשַׁת פָּרָה קוֹרִין, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִזְהָרִין לִטָּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח. וּבִתְחִלָּה הוּא בְּחִינַת פּוּר, כִּי פּוּרִים עַל – שֵׁם הַפֻּר (אֶסְתֵּר ט וְעַיֵּן בְּכַוָּנוֹת הָאַרִיזַ"ל בְּסוֹד הִפִּיל פּוּר וּבְסוֹד פָּרָה אַדֻמָּה), וְאַחַר – כָּךְ נַעֲשֶׂה פָּרָ"ה, כִּי גַּם פּוּרִים הוּא בְּוַדַּאי הִלּוּךְ וְדֶרֶךְ לְפֶסַח. וְזֶהוּ בְּחִינַת (שִׁיר – הַשִּׁירִים ה): "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר". שִׂפְתוֹתָיו זֶה בְּחִינַת פֶּסַח פֶּה סָח (כַּמּוּבָא). שׁוֹשַׁנָּה הִיא אֶסְתֵּר, (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל, וְשׁוֹשַׁנָּה גִּימַטְרִיָּא אֶסְתֵּר). נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי מָר דְּרוֹר (חֻלִּין קלט:), לְשׁוֹן חֵרוּת, בְּחִינַת חֵרוּת שֶׁל פֶּסַח. וְעַל – כֵּן צֵרוּף שֶׁל פּוּרִים מְרֻמָּז בְּפֶסַח, בַּפָּסוּק (שְׁמוֹת כ"ג): "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם רָאשֵׁי – תֵבוֹת פּוּרִים, כִּי פּוּרִים הוּא דֶּרֶךְ לְפֶסַח, שֶׁיִּהְיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִזְהָרִין מֵחָמֵץ: (וּפָסַק בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן וְלֹא גִּלָּה יוֹתֵר):

כִּי בַּתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל – כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְעַכְשָׁו, (וְלֹא סִיֵּם):" (ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן ע"ד)

כותב רבינו שפורים – מלשון הפור הופך לפרה. מהי פרה אדומה? פרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמא את הטהורים. זאת בחינה של התפכות, מפורים נמשכת בחינת "ונהפוך הוא" ופרה אדומה היא בחינת ונהפוך הוא – היא הופכת את הטמא לטהור.

פסח הוא בחינת דעת ופורים הוא בחינת אמונה, מעבר לדעת, עד דלא ידע. רבינו מחדש שאם המהלך היה כל הדורות מפסח אל פורים, מסביר רבי נתן שעכשיו המהלך הוא מפורים. מתחילים מהאמונה. מתחילים ממחיית הספק, מחיית עמלק. ואז יש את כח הטהרה של פרה אדומה, ואז נעים אל עבר פסח – וזוכים בעזרת השם שלא יהיה חמץ בפסח. חמץ בפנימיות הגאווה שלנו, חטא היישות. ההתנפחות מעבר לפרופורציה האמיתית שמביאה לכל כך הרבה זיוף בעולם שלנו. אבל מה הכח להמלט מהחמץ? הכח הוא מפורים. הכח הוא מהאמונה הפשוטה. וזאת התרופה לדור אחרון.

רוצה לצאת ממצרים? תצעק על זה.

מבואר שתחילת הגאולה היתה כאשר עם ישראל זעקו אל השם יתברך במצרים. למה? מה הקשר בין הדברים? מדוע אי אפשר לגאול אדם אם הוא לא צועק? מה הקשר בין הצעקה שלנו לבין הגאולה שלנו?

כשאנחנו לא צועקים הכוונה שזה לא ממש כואב לנו. האם זה חס ושלום סדיזם? אני מכאיב לכם עד שתצעקו ורק אז אגאל אתכם חס ושלום?! כמובן שלא. כשלא ממש כואב לנו בעצם אנחנו מנותקים מהכאב שלנו, אנחנו מנותקים ממה שקורה. למעשה כל הזמן יש כאב ברקע, השאלה אם אתה מוכן לטפל בו. השאלה אם אתה מוכן לפגוש אותו. אם אתה לא פוגש אותו – הוא פשוט מתגבר בצורה כזאת או אחרת.

כשאנחנו צועקים ומבקשים עזרה זה אומר שאנחנו מוכנים כבר להתחיל לצאת מהנפרדות שלנו. מוכנים לצאת מהתפיסה המצומצמת של כוחי ועוצם ידי. מוכנים לצאת מהדמיון שאני בשליטה. מוכנים לקבל את המשמעות של להיות חלק ממשהו גדול יותר.

כשאתה צועק על משהו באמת אכפת לך. זה בעצם מה שהקדוש ברוך הוא רוצה – לא חס ושלום שנסבול אלא שיהיה אכפת לנו. שלא נשקע בתוך הנוחות של מצריים – כי מצרים זה יכול להיות מקום מאוד נח. מקום לשכוח את עצמך, מקום לשכוח את כל הרצונות העמוקים שלך. כמובן שעל פני השטח יש שיעבוד אבל יש גם הרבה נוחות. כל אחד מוזמן להסתכל פנימה ולראות איפה מצרים הפנימית שלו. מוזמן להסתכל מסביבו ולראות – עד כמה אני מוכן להתמודד עם להסתכל לעומק בכל מה שקורה מסביבי ובכל מה שקורה בתוכי.

כל מה שצריך זה שעה של ישוב הדעת. שעה של התבודדות שאפשר באמת לבקש – אבא, אני רוצה לצאת ממצרים. תוציא אותי? בבקשה…

לך לך – סוד ההתחדשות התמידית! איך להתחדש כל הזמן? איך לא להיות מקובע? איך לצאת מההרגלים?

בפרשת לך לך מגלים לנו את אחד הסודות הגדולים – אתה רוצה להתקדם? אתה רוצה להעמיק? אתה רוצה להתחדש? אתה רוצה לצאת מהקבעונות? מהשעמום והדכאון? אז.. לך לך! פשוט תתחיל להזיז את עצמך, פשוט תתחיל להתנועע.

אבל אני לא יודע לאן! אתה מוחה. לא משנה. תתחיל לזוז. תגלה את המטרות שלך בזמן תנועה ואז תתמקד בהן. "אבל אבל" אתה מגמגם "לאן?!" זה לא באמת משנה. מי שהאנרגיה שלו קפואה, מי שלא זז, מי שמפחד להתחיל התחלות חדשות – צריך לעשות משהו. אפילו משהו קטן. אפילו משהו שנראה לו שולי ולא אדיר מימדים.

השינוי מתחיל תמיד מטפטוף קטן, שהולך ומתחזק. זהו מהלך שהאדם מאמן את עצמו לפרוץ דרך. לצאת מהתפיסה הישנה שלו אל האופק הרחב. לפעמים דווקא מי שמחפש את הפריצה הגדולה ישאר תמיד במקום.

אם זה לא "זה" אז אני לא זז. אבל אברהם אבינו זז. הוא פשוט הלך. לאן? הקדוש ברוך הוא לא אמר לו! "אל הארץ אשר אראך". חכה. עוד תתבהר התמונה. אני עוד אסביר לך לאן הולכים. אבל קודם כל תתחיל לזוז.

זה נוגד את השכל! אם זזים אז לפחות תן כיוון! לא. התזוזה היא קודם כל מוציאה אותך מהקבעון, מהסטטיות שלך. אומרים למי שיושב בבית בדיכאון – צא, יש בחוץ שמש חמימה, יש עצים מלבלבים, יש פרפרים. צא החוצה ותחזה בנפלאות הבריאה. הקדוש ברוך הוא ברא עולם שלם בשבילך. בבית אתה קופא ומכונס. רוצה לצאת מהדכאון? אז צא ונשום אויר.

כמובן שכשאדם יוצא מהבית להתאוורר הוא לא חוכך בדעתו שעות לאן הוא בדיוק הולך. הוא קודם כל יוצא. מתחיל לזוז. רבי נחמן מסביר שעצם התנועה עצמה, עצם התזוזה עצמה יכולה לתת חום ללב, יכולה להוציא מהאדם כוחות רדומים שהוא לא היה מודע אליהם קודם.

אז צא. תתחיל לזוז – ואז תגלה את החדווה הממלאת אותך ומכוונת אותך – אל הארץ אשר אראך.

וידאו – להיות ערבה חבוטה?? ולקבל אורות עליונים?!

אחים לנשק – חלק ב'

לתחילת הכתבה :  אחים לנשק – חלק א'

ניסיתי לחשוב אחר כך מה ההבדל. למה בחנות הרגשתי זלזול ודחייה ובשטח הרגשתי אחווה וקירבה. המסקנה שלי היתה שבחנות או ברחוב אנחנו מזדהים יותר עם הפוזה של הקבוצה שלנו. אנחנו כך ו"הם" שונים. ולכן ההפרדה גדולה אבל בשטח, כמו בשדה הקרב להבדיל, כל ההבדלים האלה מתגמדים. אנחנו אחים לנשק. אנחנו ביחד. אנחנו עושים אותו דבר. הדומה הרבה יותר ניכר מהשונה וכל הסטיגמות שקשורות בהבדלים החיצוניים מתגמדים. שמחתי מאוד שפגשתי את הרוכבים האלה, אפילו רציתי להזמין אותם לאספרסו אצלי בבית אבל הם נעלמו באופק. אולי עוד אפגוש אותם פעם.

המשכתי לדווש ולחשוב על הדברים. האמת שכולם ככה. כולנו מסתכלים על אדם אחר, מכניסים אותו לתוך קובייה פיצפונת של תיוג חברתי וסוגרים עליו את הגולל. זה לא קשור אם זה חילונים, חרדים, סניאסים או כל דבר אחר. בסופו של דבר, יש לנו נטייה להגן על הקבוצה שלנו ולהתבדל מ"האחר".

ממש מצא חן בעיני פרץ המחשבות הזה על צורת העולם עד שנכנסתי לאחרונה לבית קפה קרוב. שכחתי איך החילונים שופטים את החרדים והחרדים את החילונים, הסניאסים את הלא-רוחניים ואלו שלא מתעניינים ברוחניות שופטים את בעלי המאלות והשיער הארוך מהודו. זחוח וטוב לב פניתי אל המוכר וביקשתי קפה. להלן המוכר – בחור צעיר מגודל שיער מתוח אחור בסרט גואה-סטייל עם שרשרת אבנים תואמת את המראה המסיבתי, נראה שהמקום האחרון שהוא רוצה להיות בו זה פה. הוא הסתכל עלי במבט משועמם. נראה היה לי שהדבר האחרון שבא לו זה להגיש לי קפה. הוא בטח לא בקבוצה שלי. אוי. נפלתי לאותה המלכודת! לא היה לי מושג. מסתבר שלא רק שאנחנו טועים בשיפוט של הקבוצה של האחר אלא גם טועים בשיוך האחר לקבוצות לא רלוונטיות. הוא הגיש לי את הקפה והחזיר את העודף. לפני שיצאתי מהמקום אמרתי לו שיהיה לך יום טוב. חודש טוב, הוא ענה בהדגשה. חודש טוב? אמרתי  ונזכרתי שהיום בבוקר באמת התפללתי תפילת ראש חודש, משמע היום ראש חודש. טוב שמישהו מאיתנו זוכר את זה! שכחתי כבר,  עניתי בהפתעה. הגואני הצעיר חייך חזרה אלי וסובב את אצבעותיו סביב לזרוע – תנועה של הנחת תפילין, "על הבוקר כבר" אמר "על הבוקר".

ישוב הדעת

בלי ישוב הדעת אנחנו לא יכולים להחליט כלום. זאת אומרת – כל החלטה ללא ישוב דעת היא החלטה פזיזה שמונעת מרוחות הנושבות בעולם – החיצוני והפנימי.

ישוב הדעת זה לא נגד ספונטניות. זה בעד לתת משקל חיובי למקום הפנימי שלי, לרצונות שלי שהם מעבר לסיפוק המידי או לכיבוי השריפה הבוערת לנגד עיני.

כשאנחנו חיים בחיים של כיבוי שריפות אנחנו לא יכולים לבנות שום דבר. אין בניה פנימית והרבה פעמים אין בניה חיצונית.

כשכל המשאבים שלנו הולכים לפתור את המצב המידי שאנחנו נתקלים בו אנחנו לא יכולים באמת לגדול ולהיות מה שאנחנו באמת.

ישוב הדעת הוא התרופה לטירוף החיצוני והפנימי. לרוח הסערה הנושבת בעולם ומאיימת לשטוף אותנו ולשתק אותנו.

כשיש לי ישוב הדעת – אני יכול לבחור ולהחליט מה אני באמת רוצה ולא להיות מונע רק ממה שצריך או ראוי לבחור כרגע.

ישוב הדעת הוא אויר לנשמה :)

תשעה באב : מציאות בלי קביים

מסופר שפעם רבי נחמן דיבר עם רבי נתן על שמחה בעבודת השם, ואמר לו שרוב היום אנחנו צריכים להיות בשמחה, חוץ משעה אחת של התבודדות שבה האדם יכול לעשות חשבון נפש, לברר עם עצמו ועם בורא עולם איפה הוא באמת אוחז ואז להיות בשברון לב. גם באותה השעה מדובר על שברון לב ולא על עצבות.

אם האדם לא יהיה בשמחה רוב היום – הוא יכול להגיע לעצבות. העצבות בניגוד לשברון לב היא לא מצב שאפשר להבנות ממנו, זה לא מצב של השתוקקות, של בקשת חיבור וקשר עם השם יתברך אלא מצב של שבירה, שבו האדם נופל ומתייאש ויכול להביע כעס אל הבורא במקום בקשה של רחמים והתקשרות. כמובן שמצב זה הוא לא מצב מועיל לעבודת השם ובגלל החשש ששברון לב ממושך יכול בטעות להוביל לעצבות – האדם צריך להשתדל להתחבר לשמחה ברוב רובו של היום ולתת לעצמו את אותה השעה של ההתבודדות לבחון מה קורה בתוכו.

אם אנחנו זוכים להיות רוב היום בשמחה, קל לנו יותר לרדת לתוך העומקים הלא מבוררים של הנפש בשעת ההתבודדות. אם אנחנו לא זוכים לשמחה – לפעמים גם את זה אנחנו לא יכולים לעשות. פעמים רבות מפחד לפגוש את השלילי. פחד לפגוש משהו שאנחנו חוששים שיאיים עלינו שיהיה "גדול עלינו". אבל אם רוב הזמן אנחנו מרגישים שמחים ובטוחים, אנחנו יכולים לטפס ולרדת בזהירות לתוך בורות הנפש ומתוך החסרונות שאנחנו מוצאים בתוכם – לטפס במעלות הקירבה וההשתוקקות להשם יתברך.

באופן דומה לאותה שעה יומית של חשבון נפש והתבודדות, בשנה יש שלושה שבועות של בין המצרים. בשבועות אלו אנחנו מתחברים לחורבן ולשבירה של כלל עם ישראל. במהלך שלושת השבועות אנחנו נכנסים לחודש אב, חודש עליו כתוב – ממעטים בשמחה. לא כתוב רק מתמעטת השמחה אלא כתוב ממעטים בשמחה, זאת אומרת שאדם אמור למעט את השמחה – או לפחות את תוספת השמחה שהוא מוסיף והולך רוב השנה ולחוות את "מה שיש מתחת למכסה המנוע".

שיא שלושת השבועות של בין המצרים הוא תשעה באב. בתשעה באב אנחנו בתענית. לא רק בתענית אלא אפילו אסור ללמוד תורה – מפני שזה יכול לשמח את האדם ולהסיח את דעתו מהתענית והחורבן. אסור להגיד שלום לחברו, וצריך להתרחק מאשתו. אנחנו צריכים להתחבר לנקודת החורבן של כלל ישראל וכמו כן יכולים להתחבר לנקודת החורבן שבנפש. אם אדם מאוד רוצה ללמוד תורה, הוא יכול, בתנאי שהוא לומד דברים הקשורים לחורבן.

תשעה באב זוהי מציאות בלי קביים. אם כל השנה אנחנו יכולים להתמודד עם המציאות על ידי ראיית הצד החיובי וחיזוקו – בתשעה באב אנחנו מסירים את הקביים ומרגישים את הנפילה. בעקרון אדם היה יכול להגיד – נו? אז אם תחושת החורבן היא כל כך אמיתית, והחסרון הוא כל כך משמעותי (ואכן הוא כך) – למה לא להיות בתשעה באב כל השנה? אותו אדם יכול להסתכל מהצד ולטעון שלא להיות בתחושה של תשעה באב רוב השנה זה איזושהיא בריחה מהמציאות או התנהגות מדומיינת.

רבי נחמן מבדיל בין אמת לבין אמת לאמיתה – אחד ההבדלים הפשוטים הם שאמת לאמיתה היא "אמת מקרבת". אמת עמוקה יותר שמערבת את החסד בדין ומאפשרת לי להתקרב להשם יתברך. אותו אדם שטוען מ"מעיקר הדין" למה אתם לא עצובים כל השנה? צודק. למעשה הוא אומר אמת אבל זאת לא אמת לאמיתה. האמת לאמיתה היא שרוב השנה – כמו רוב היום – אנחנו צריכים להיות בשמחה. אנחנו צריכים לחזק את עצמנו ואת סביבתינו ולהתקרב להשם יתברך דרך תורה ומצוות, דרך התפילות, דרך גמילות חסדים ודרך רצונות טובים והתבודדויות.

אם אנחנו עושים את זה אנחנו מקבלים את תשעה באב "בפרופורציה" זאת אומרת אנחנו לא מנסים להשתיק את הכאב, לא מנסים לשים עליו תחבושות או פלסטרים אלא להפך. אנחנו מסירים את כל ההשתקות, את כל הקביים, את כל המיתלים והתחבושות. ונשארים עם הכאב של החורבן – כאב שיכול להביא אותנו לתשובה עמוקה וכנה ממעמקי הלב. כאב שיכול לחבר אותנו לחודש אלול הממשמש ובא.

ואם אני לא מרגיש את החורבן? זה גם שלב. עצם זה שאני רואה את זה. עצם זה שאני כואב את זה שאני לא מחובר, שאני לא בוכה על חורבן הבית זאת גם מדריגה. ואני יכול לעבוד מתוכה. האריז"ל אומר שאדם יכול לבכות על זה בעצמו, על החורבן שלו. ואם אפילו אני לא יכול לבכות על החורבן שלי? זה גם בסדר! אני יכול להשאר עם התחושה הקשה שאני אפילו לא מצליח לבכות על החורבן שלי.

להשאר עם הכאב – לא לברוח ממנו. לא להסיח את הדעת. ואם אני רואה שאני מסיח את הדעת – לחזור לכאב. זה יעבור בסופו של דבר ויעמיק אותי.

שנזכה לתת לכאב את המקום. שנזכה לעבור דרך הכאב ושנזכה שהקדוש ברוך הוא יבנה את ביתו מחדש וישלח לנו את משיח צדקינו ונזכה כולנו לגאולה פרטית ולגאולה כללית במהרה.

מה זה התבודדות? לשם מה מתבודדים? איך זה עוזר בחיים? – חלק 2

לקריאת התחלת הכתבה: התבודדות – חלק 1

ההתבודדות היא אותה שעה ביום שרבי נחמן דיבר עליה. זה פרק זמן שמוקדש למה שחשוב לי. לקשר שלי עם המציאות העמוקה יותר שלי. למציאות שבה אני משוחח ומתחבר עם בורא העולם. זה זמן של הרפיה מהבלי העולם, מהעסקים, מהמחשבות הטורדניות וכניסה למרחב פנימי. מרחב שפעמים רבות הוא לא מוכר.

לפיכך ההתבודדות היא שינוי של מצב תודעה. ממצב תודעה שמחובר לשיטחיות של החיים ולחומריות שלהם למצב תודעה שמכוונן לפנימיות. לקדושה.

להתבודדות יש צד חיצוני וצד פנימי. הצד החיצוני הוא עצם הניתוק לשעה מהעשייה היומיומית שלי. נקרא לצד זה – צד ה"לא תעשה". זה צד שבו אנו מבטלים את הפעילות הרגילה שלנו, מבטלים את ההתעסקות המוכרת ומפנים חלל פנוי להתבודדות.

רבי נחמן ממליץ לעשות את זה במקום פתוח כמו שדה או יער. מקום שאין בו כעת בני אדם, ועדיף שהוא מקום גם שבדרך כלל לא מסתובבים בו בני אדם. הוא ממליץ גם על התבודדות בשעות הלילה, זמן שהעולם רגוע יותר ושקט יותר. כל אחד צריך להתאים את זה לתנאים שלו או שלה. ישנם כאלו שנוח להם להתבודד דווקא בבוקר או אחר הצהריים. זה עניין אינדיווידואלי למצוא את הזמן המתאים.

לאחר שמצאנו את הזמן והמקום וטיפלנו בצד החיצוני – אנחנו ניגשים לצד הפנימי, צד ה"עשה". מה עושים בהתבודדות? רבי נחמן מציע לדבר עם השם יתברך כדבר איש אל רעהו. לספר לו מה באמת קורה לי, מה השאיפות שלי, הרצונות שלי, הפחדים שלי, הכאבים שלי, התקוות שלי. להכניס אותו לתוך החיים שלי. להכניס אותו לתוך המציאות שלי. גם אם זה לא מרגיש עמוק או אמיתי בהתחלה, לתת לזה את הצ'אנס שדברים יפתחו, שדברים יקרו.

עצם הפנייה אל השם יתברך היא ההפנייה של הקשב לתדירות אחרת של מציאות. למקום אחר. מקום שבו מציאות השם יתברך היא מציאות מוחשית. מקום שבו המציאות של הנשמה שלי היא מוחשית.

ואז סדר הדברים וסולם העדיפויות משתנה – לפחות לשעה אחת ביום. ואותה השעה מאירה על כל היום ועל כל השבוע. פתאום העיקר הוא הנשמה והצרכים שלה. פתאום הפנימיות נפתחת ויש לנו הצצה לרובד עמוק יותר שלנו. רובד שתמיד נמצא שם – רק שבדרך כלל אין לנו זמן אליו.

מה זה התבודדות? לשם מה מתבודדים? איך זה עוזר בחיים?

רבי נחמן מדבר הרבה על ההתבודדות. על הצורך לצאת אל השדות והיערות או להסתגר בחדר ולדבר עם השם יתברך. להתבודד איתו. להתנתק מזרם התודעה החברתי האינסופי ולתת מקום לאינסוף להכנס אלייך – עמוק.

מהי אותה התבודדות? ולשם מה אני צריך להתבודד? מה זה "נותן" במילים פשוטות?

ראשית צריך להבין, אנחנו לא חיים בעולם אחד או ברמת תודעה אחת אלא אנחנו חיים באותו הזמן בעולמות מקבילים, רבי מימדים וברמות תודעה שונות ומשתנות. הכוונה היא שבעוד שאני רואה את העולם מסביבי, העולם הגשמי המוכר, אני חווה גם עולם פנימי. בעוד שאני שרוי בתוך עולם החומר ועושה נניח משא ומתן, קונה ומוכר סחורות – במקביל ישנו שיח ושיג פנימי וחיצוני בין הנשמה, לקדוש ברוך הוא, מלאכים, כוחות רוחניות ועוד.

הכל זה עניין של פוקוס, של התכווננות. אם אני מחפש את החיצוני – זה מה שאני מקושר אליו, זה מה שאני חווה, זאת תפיסת החיים שלי. אם אני מחפש את הפנימי, את החיבור לפנימיות – זה מה שאני מקושר אליו. זאת המציאות שלי. העבודה שלנו היא להכניס את הבורא לתוך החיים שלנו. להכניס את המציאות האלוקית לתוך החיים שלנו. איך עושים את זה? על ידי התכווננות. על ידי התפקסות על מה שבאמת חשוב לנו.

להמשך המאמר: התבודדות – חלק 2