גם במרירות יש רחמים? שיעור קצרצר לפסח

שיעור וידאו של טיפה מעל ארבע דקות על הרחמים שבמרירות – סודות מיציאת מצרים שיכולים להועיל לכל אחד ואחת בנפש בחיי היומיום – בעבודה, בבית, משפחה ועוד…

http://newb.co.il/wp-admin/post-new.php#category-add

למה משה רבינו לא מופיע בהגדה של פסח? למה השם של משה לא מופיע למרות שהוא למעשה היה השליח שהוציא אותנו ממצרים בפועל?

עורר אותי לשאלה הזאת ידידי נועם תהילים מאתר נישמת כל חי : http://www.nishmatkolhai.co.il/ :

למה משה רבינו לא מופיע בהגדה? הרי בתורה כתוב במפורש את כל מה שהוא עשה ביציאת מצרים? למה בהגדה זה לא מופיע? זאת כבר שאלה ששאלו המפרשים – מה הסיבה?

ראשית על פי הפשט של הדברים  – משה רבינו אכן מופיע במאמר יוסי הגלילי, והאמינו בהשם ובמשה עבדו. אם ממשיכים ברובד הפשט יש המסבירים שהסיבה העיקרית שמשה לא מופיע במפורש בהגדה היא כדי שעם ישראל לא יטעה חס ושלום וייחס את הדברים למשה עצמו ולא להשם יתברך. כמו שכתוב – אני ולא שרף, אני ולא מלאך, אני ולא שליח. כדי שעם ישראל ידע שאין עוד מלבדו – שרק השם יתברך הוא זה שעשה, עושה ויעשה הכל בעולם.

עדיין הקושיה קיימת. הרי אנחנו יודעים שללא משה, ללא הצדיק, ללא משיח צדקנו – אדם לא יכול לצאת מהגלות לגאולה. וגם אם לאדם עצמו יש התנוצצות של גאולה פרטית – בוודאי עם ישראל בכללו צריך את הצדיק כדי לצאת לגאולה האמיתית. אז למה זה לא מפורש יותר בהגדה? הרי בתורה – הכל כתוב בצורה מאוד ברורה ומפורשת, כל סיפור התלאות שעבר משה רבינו עם פרעה, כל מהלך העניינים גם במצרים, גם במדבר – עם הקשיים עם עם ישראל, עם התפילות עלינו, הנסיונות האינסופיים להמתיק את הדינים מעלינו, וההתחזקות האינסופית – למה זה לא מוזכר?

אלא צריך להבין מהי ההגדה ומהו תפקידה. בליל פסח, אנחנו נמצאים בנקודה של גאולה. אנחנו יושבים בשולחן הפסח כבני חורין. יושבים בהסבה, כבני מלכים. בניו של הקדוש ברוך הוא. כל העניין של ליל הסדר הוא החירות והקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. הקשר הישיר שלנו עם השם יתברך והקשר הישיר וההתשלשלות של העם היהודי מאב לבן. המצווה העיקרית מבחינה זאת היא "והיגדת לבנך". מצוות ההגדה. להגיד את הדברים בפה. לספר את סיפור יציאת מצרים. סיפור לידתו של העם היהודי. על כל הקשיים ועל הישועה הגדולה שהשם יתברך גאל אותנו.

סביר להניח שאם היו שואלים את השאלה הזאת את משה רבינו, תגיד, למה אתה לא בהגדה? הוא לא היה "מבין" מה אנחנו רוצים ממנו. "אני?!" הרי משה רבינו אומר בתורה "ונחנו מה". אנחנו מבוטלים לגמרי. רק מי שבאמת מבוטל לגמרי להשם יתברך יכול להגיד שהוא כלום. כל אחד אחר – זאת יכולה ובדרך כלל ענווה פסולה שמסתירה את הגאווה. רק הצדיק שביטל את עצמו לגמרי לרצון השם – יכול להיות בתפיסת אין. משה רבינו אינו בהגדה משום שהוא צינור. הוא "אינו". זה העניין שלו!

העניין של הצדיק הוא לחבר אותנו ישירות להשם יתברך. כשאנחנו מסתכלים על הצדיק בעיניים מעוותות שנגועות בנגעים וברצונות עצמיים לכבוד ולתהילה – כמו סיפור קורח לדוגמא, אנחנו לא מסוגלים להבין שהוא עצמו, לא רוצה כלום חוץ מלעזור לנו. חוץ מלגאול את כל עם ישראל ולהוציא אותנו ממצרים הפיזית ומצרים שבנפש.

זאת אחת הטענות המוטעות כנגד חסידות ברסלב – כל הזמן רבינו, אתם כל הזמן מדברים על רבינו, מה עם הקדוש ברוך הוא? אבל זה בדיוק העניין! הרי מה העניין של רבינו? התבודדות, נקודה טובה, המלכת השם יתברך ברוב עם הדרת מלך (ראש השנה), קיום מצוות בפשיטות ותמימות, שבח הצדיקים, ועוד נקודות שכולן סובבות על איך להיות יהודי טוב ושמח בהנהגת השם יתברך איתו! כל העניין של ההתבודדות הוא לדבר עם הקדוש ברוך הוא, *ישירות*. מי עוד מדבר על זה כל כך כמו ברסלב? אף אחד. כולם בוכים ומתלוננים למה מדברים על רבינו בברסלב אבל זה רק בגלל שלא מדברים ישירות עם השם יתברך.

כמובן שאם מישהו טועה וחושב שהצדיק הוא חס ושלום "במקום" השם יתברך זוהי טעות גדולה ומרה. אבל דווקא אותו אחד שמבוטל להשם יתברך, שלא מחזיק כלום מעצמו, בחינת ונחנו מה – יכול באמת לעזור לנו להתקרב אל השם יתברך. יכול לעזור לנו להתחבר להשם יתברך.

דבר נוסף שאפשר להזכיר הוא שההגדה מבוססת על "ארמי עובד אבי" שהוא התודה שאומר אדם שמביא את הביכורים. למעשה את הביכורים מביאים כבר בארץ ישראל. זאת הגאולה והביכורים הם הפירות הממשיים של האמונה והבטחון. יהושוע הוא זה שהכניס אותנו סופית לארץ ישראל ואכן גם הוא וגם משה מוזכרים בקצרה בהגדה. אבל כמו סיפור אלדד ומידד שהתנבאו במחנה ויהושוע כעס – משה רבינו מצידו, הצדיק מצידו אומר – ולוואי וכל עם ישראל היו מתנבאים. לוואי וכולם היו נביאים ומחוברים להשם יתברך ישירות! הצדיק לא מחפש שררה חס ושלום או הגדלה והתנפחות של האגו.

בנקודה הזאת מתחברת גם המצה והמצוה. ההבדל בין מצה למצוה הוא בתוספת האות "ו". למעשה המצות הגיעו לפני שהגיעו המצוות בהר סיני. לפני שירדה התורה. ומפורש בליקוטי מוהר"ן שתורה היא האות "ו" וכמו כן גם הצדיק – הוא האות "ו". מצה זה בלי ה"ו", וצריך להוסיף את ה"ו" להכניס אותו במתן תורה. זה כבר עניין של שבועות.

מעניין שפעם אחת בשנה רבי נחמן לא היה כלל עם החסידים שלו אלא היה רק עם המשפחה שלו – וזה היה דווקא בפסח! דווקא אז דבק בבני משפחתו לקיום והיגדת לבנך. דווקא בזמן של יציאת מצריים – איש איש לביתו. עם ישראל כולם צדיקים. כולם שרים בשמחה ואומר בהתלהבות את ההגדה. אף אחד הוא לא יותר מאף אחד אחר. כולם חכמים, כולם נבונים, וכולם אומרים את ההגדה שווה בשווה. זאת בחינת הגאולה שמלא כל הארץ דעת השם.

שנזכה בקרוב באמת!

בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? האם אלו מילים נרדפות או שמרמזות על קשר עמוק יותר?

מובא בהגדה של פסח:

..ויוצאנו השם ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח. אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שנאמר, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני השם..

מכאן לומדים שהקב"ה כביכול בעצמו עשה את השפטים במצרים, כתוב בהגדה – בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? אם לא מדקדקים במילים – נראה בעיברית מודרנית שזהו "ביטוי", כבודו ועצמו – זאת אומרת הוא ולא אחר. כמו שכתוב לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח.

מהו כבודו של אדם ומהו עצמו? אם אדם טורח ומגיע בכבודו ובעצמו, מדוע כתובות שתי מילים? מדוע לא מספיק שיהיה כתוב שהוא מגיע בעצמו?

פירוש מעניין נמצא בהגדה של פסח של האריז"ל – כותב רבי נתן שפירא הירושלמי בהגדה של פסח של האריז"ל :"..וז"ש "אני הוא", מלכות של הז"א שהוא הא"ס הוא העיקר ולא אחר. והוא הוא שהוצאנו ממצרים בכבודו. שהם הספירות שהם נקראים כבוד שלו. כמ"ש ז"ל (שבת קיג,א) "פלוני קארי למאני מכבדותי", שהמלבושים מכבדים את האדם והוא מכבד אותם. ז"ש "אלא הקב"ה בכבודו" שהן המלבושים שלו שהם הספירות, "ובעצמו" שהוא עצמותו שהוא הארתו שהוא נשמה להם, ונתן כח הנשמה להגוף שהם הספירות כדי להוציא את ישראל ממצרים. כך יזכו אותנו לראות אותה ההארה במהרה בימינו, שיוציאנו מהגלות הזה וישלח לנו משיחנו אמן סלה. "

זאת אומרת שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים על ידי "כבודו", שזה דבר אחד ועל ידי "עצמו" שהוא דבר אחר. מבואר כאן שכבודו – אלו המלבושים שלו. הכבוד הוא מלבוש של האדם. במקרה שלנו – כבודו, הן הספירות. הנהגות השם בעולם – חסד,גבורה,תפארת וכיוב'. הספירות הן ההנהגות, הביטוי של התגלות השם יתברך בעולם. ועצמו – זאת עצמותו יתברך, בה אין לנו תפיסה ונגיעה. זה כביכול הפנימיות, או המקור העמוק. אם כן – מדוע מופיעים שניהם? אפשר להבין מכך שאם היה כתוב רק כבודו, היינו יכולים להסיק שאומנם זה לא מלאך אבל חס ושלום אולי הספירות הן כוחות נפרדים? ואז שוב לא היה הקב"ה ישירות מציל אותנו אלא היה משתמש בכח חיצוני נוסף ונפרד. ואם היה מופיע רק "עצמו" – אפשר היה להגיע לטעות ולסבור שאותם הכוחות למעשה שהוציאו את עם ישראל ממצרים הם עצמותו יתברך. אפשר היה להסיק שהגילוי זה העצם.

לכן מבואר לנו – בכבודו ובעצמו. למעשה ביציאת מצרים הקב"ה ב"עצמו", בעצמותו הוציא אותנו ממצרים ונתן את הכוח ל"כבודו", ללבושיו, לספירות – לבצע את היציאה עצמה. אפשר להגיד שהוא האציל מהארתו לתת כח לספירות לפעול. בכך אנו רואים את האחדות ולא חס ושלום את הנפרדות.

איך זה קשור אלינו? צריך להבין שגם לנו יש "בכבודו ובעצמו". גם אצלנו יש את הרבדים החיצוניים שלנו ואת הנקודה העמוקה הפנימית שלנו, העצמית שלנו, ה"עצם" שלנו. כשאנחנו רוצים לצאת מהגלות הפרטית שלנו, ורבינו הקדוש כותב כי עיקר הגלות היא בנפש – אנחנו צריכים להגיע בכבודנו ובעצמנו. לא לחכות למלאך או לשרף שבתפיסתנו חיצוני לנו אלא לאגור ולרכז את כל הכוחות שלנו – הן את הכוחות החיצוניים שלנו, החסד שלנו, הגבורה שלנו, התפארת שלנו וכיוב' אבל לא לשכוח גם את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. להביא את הכל לעבודה הפנימית.

לזכור שהכוחות הנפשיים שלנו בסך הכל משרתים את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. לא לחשוב חס ושלום שאני "חסד" או שאני "גבורה". אלא להבין שהם משרתים את הנקודה הפנימית שאין לה צורה, שם או מחשבה. נקודת העצם שהיא מעבר לכל הגדרה, שהיא מעבר לכל גדר אבל היא צריכה גדרים – הגדרות, וכלים ומלבושים כדי להתבטא בעולם.

שנזכה לגאולה פרטית וכללית, גאולת הנפש וגאולת כלל עם ישראל במהרה בימינו אמן.