שיעור וידאו – חיים, מוות ותכלית

חיים, מוות ותכלית (פרשת במדבר)

השיעור לעילוי חמי – צבי אברהם בן רחמים ונחמה

זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

נותן לי לעכל את מה שעובר עליי. לקחתי את הזמן, גמעתי את הדממה, תוך שאני מתנהל בקצב איטי, קצב פנימי יותר. בלי לרוץ לשום מקום. פשוט חווה את מה שקורה איתי.

 מאוחר יותר הלכתי לציון עצמו והשטחתי על קברו של רבי נחמן. שמעתי שיש כזה דבר, "וידוי לתלמיד חכם". מצב בו אדם מספר כל מה שעבר עליו בפני תלמיד חכם – או בציונו (קברו) של צדיק שנפטר. התחלתי לספר לו, לרבי נחמן, מה עבר עליי, והדברים פשוט פרצו ממני, עוד ועוד. סיפרתי דברים שלא זכרתי בעצמי. דברים שמזמן התביישתי בהם. בשלב מסוים הפסקתי והסתכלתי מסביב. הי! זה בית כנסת, איך אתה מדבר כאן ככה?

 אבל אז הרגשתי שרבי נחמן "מסתכל עליי" כאילו היה יועץ נישואין בן 50, ואומר: תוציא, תוציא, זה עוד כלום יחסית למה ששמעתי פה. והמילים המשיכו לצאת, עד שהפכו לגניחה חרישית. הרגשתי שאני הולך להתמוטט, ונשענתי על השיש השחור. התחלתי לנשום נשימות עמוקות. עמוקות הרבה יותר מכפי שהכרתי קודם לכן. כאילו הריאות שלי מתמלאות באוויר חדש, מתחדשות. והלב נפתח.

חברים טובים

בנסיעה הזאת התחלתי להבין שלמרות שבשנים האחרונות התעסקתי הרבה בפנימיות והתחברתי לחוויות מאוד עמוקות, היה חסר לי משהו. למרות שבשכל דיברתי על אור אינסוף ואפילו חוויתי פתיחה או שקט והתרחבות של התודעה, היה חסר לי משהו.

היה חסר לי לב.

זה היה מביש ומוזר להודות בכך בפני עצמי, אבל זאת היתה המציאות. בהמשך אותו מסע הגענו למז'יבוז', מקום קבורתו של רבי ישראל בעל שם טוב – מייסד תנועת החסידות. האווירה שם היתה נינוחה הרבה יותר. אומרים בברסלב בחיבה שאומן זה הניתוח ומז'יבוז' זה חדר ההתאוששות. במז'יבוז' הבנתי הרבה דברים. אחד מהם היה שרבי נחמן אמר לי בעדינות "רחמים", אבל אחר כך הבנתי שהוא מראה לי כמה הלב שלי סגור, כמה אני בעצם רחוק מהם. כמה אני עדיין תקוע בסרט של עצמי. איפה עם ישראל? איפה אהבה עמוקה יותר לילדים שלי? איפה החיבור האמיתי ללב?

 זה היה כל כך עדין, אבל גם כל כך כאב בו זמנית. כמו רופא טוב ונאמן שמצביע ברכות על המחלה.  רופא כזה שנותן לך הרגשה שיש על מי לסמוך. אבל מה אני עושה עכשיו? לאן אני הולך? מה אני נהיה, ברסלבר משוגע? מה, אני אתחיל לקפוץ ברחובות? אוי לה לבושה. אז באמת, מתברר שלא חייבים לקפוץ ברחובות כדי להתחבר לברסלב, ושעובדת קיומו של צדיק שאפשר להתקשר ולהתחבר אליו לא מחליפה את החיבור לשם יתברך, אלא להיפך.

 החלטתי במז'יבוז' שאני מחפש רצון בוער לקרבת השם ולב פתוח, שיש בי אמת ושמחה המיועדות לגשר בין העולמות הרוחניים לבין העולם הפיזי. התחלתי במסע. עוד פעם. הכול מתחיל מחדש כל פעם. כל פעם עדין יותר, כל פעם עמוק יותר.

 מצאתי איזון מסוים בין החיצוני לבין הפנימי, חיבור בין העולמות הפנימיים המסתוריים ביותר לבין עשייה יומיומית פשוטה ורגילה. איזון שכל פעם משתנה, כל פעם מאתגר אותי מחדש. בכל פעם מזכיר לי לא להירדם בעבודה הפנימית. וכשאני נרדם? בדרך כלל אשתי או אחד החברים מזכירים לי. מצאתי רצון להיטיב עם מי שסובב אותי ועם כל מי שאני יכול לתת לו משהו מתוכי. ובכלל, המילים "טוּב" ו"להיטיב" מקיפות אותי יותר ויותר.

 לא גיליתי את האור. לא הגעתי להארה. לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את כל הבעיות של עצמי. אבל אני בדרך. מעמיק בעזרת השם, ומגלה עוד רבדים של חושך ועוד ניצוצות של אור. הילדים יותר מחפשים את קירבתי ואשתי מחייכת הרבה יותר. אין פחות ניסיונות, אבל יש יותר כלים. ויש חברים. חברים טובים.

זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

לא גיליתי את האור, לא הגעתי להארה, לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את אלו שלי. אבל אני בדרך. רן ובר חותם את המסע בין גואה לבין השם יתברך. פרק אחרון

לבסוף חזרתי בתשובה. והתחתנתי. האמת שזה קרה ביחד, אבל זה כבר סיפור אחר. העמקתי בלימודי היהדות, התחברתי לחסידות, לפנימיות, לגמרא, גמעתי הכול בשקיקה. נכנסתי במהירות לתוך העניינים.

 

כתבתי ספר על תהליך התשובה, כדי לעזור לבעלי תשובה אחרים. עשו עליי כתבת שער באחד השבועונים החרדיים. נולדו לי שלושה ילדים. הפכתי לחלוץ בתחום שידורי הווידאו היהודיים באינטרנט, הקמתי חלק מהאתרים הגדולים בארגוני הקירוב והפצת היהדות. הכול נראה מושלם.

ואז הגיע רבי נחמן.

 

שנים. שנים שחברים שלי ניסו לשכנע אותי לנסוע איתם לאומן בראש השנה. אבל אני סירבתי. מה אני, משוגע? מה אני צריך את כל הצדיקים האלה?! יש בורא לעולם, יש התבודדות (אפילו ש"רשמית" לא הייתי קשור לברסלב, היה לי רב שלימד אותי על התבודדות). חוץ מזה, למה להכניס את עצמי לנישות? אני יהודי. וזהו.

 

האמת שזה כבר היה מעצבן. וגם רבים מבין הלקוחות שלי היו ברסלב, ועשיתי הרבה אתרים ושידורים שקשורים לרבי נחמן – אז רבים חשבו שאני ברסלבר. נראה שהם ראו לפניי דברים שאני לא ראיתי. עדיין לא. בכל אופן, ממש לא התאים לי לנסוע, בעיקר לא בראש השנה. אז בסוף נסעתי דווקא בחודש אדר. החברים שלי שכנעו אותי. חברים טובים, אנשים מקסימים. לא יכולתי לסרב.

 

האוויר חדש, הלב נפתח

היתה השתלשלות אירועים משונה שבסופה החלטתי לנסוע, אבל אני זוכר שזאת היתה הפעם הראשונה שלפחות לא הייתי אנטי. זאת אומרת, אם הייתי נוסע לפני זה, הייתי בטח כל הזמן מנסה להוכיח לעצמי כמה זה לא זה. בסוף נסעתי, עם הסכמה פנימית לפחות לראות מה זה. ושמחתי שזה לא בראש השנה כי ככה אני לא אתלהב מהחגיגות וההמונים.

זה התחיל כשהאוטובוסים הגיעו לאזור מתחם הקבר, "הציון הקדוש". הרגשתי טוּב באוויר והטוּב הזה ליווה אותי לאורך כל אותה הנסיעה. זה היה כמו להיות כל הזמן בתוך שדה אנרגטי של מתיקות שלא תיאמן. בבוקר נערכה תפילת שחרית מוקדמת, בזמן הנץ החמה, ובאמצע הלמה בי מילה בחוזקה. זאת היתה המילה "רחמים". אני לא יכול להסביר את זה במילים, אבל היא מילאה את התודעה שלי.

זה היה יום חמישי, יום שאומרים בו תחנון ארוך בהמשך התפילה, ואותה מילה, על הטיותיה השונות, חזרה שוב ושוב. רחמים, רחום, תרחם על עם ישראל, ועוד כהנה. כאן עליי לציין, במאמר מוסגר, שבדרך כלל אני לא אוהב את התחנון של ימי שני וחמישי. אני פשוט לא מתחבר לזה. אבל באותה הפעם לא רציתי שזה ייגמר. בכל פעם הרחמים הלמו על סוגרי לבי, והציפו אותי בגעגוע לטוב האינסופי.

 

הסתובבתי ליד הציון, פתיתי שלג בודדים ירדו באיטיות. כמעט לא היו אנשים במקום. הכול נראה כמו תפאורה של תיאטרון. הרגשתי כאילו הזמן עומד מלכת, מחכה לי.

להמשך המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2

פורים – אור גדול בתוך החושך, לגלות את האור בתוך ההסתרה הגדולה ביותר. לגלות את השם יתברך בתוך החושך..

מהו העניין של פורים? מצד הפשט, מבחינת ההלכה –  נראה כי סעודת הפורים, מתנות לאביונים, קריאת המגילה, משלוח מנות. אך מהו העומק? מדוע שמחים כל כך בפורים? מה הקשר בין פורים לבין שמחה ולמה מעלת השמחה מודגשת כל כך בפורים?

העניין של פורים הוא עניין של גילוי האור בתוך החושך המוחלט לכאורה. זאת הארה מעבר לטעם ודעת, זהו אור רוחני מעבר לשכל, מעבר להבנה שלנו. אור גבוה מהבינה. בתוך החושך המוחלט מתגלה אור חדש.

כמאמר רבינו בתורת "איה", ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן יב:".. וְהַכְּלָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לְשָׁם, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי כְּשֶׁמַּתְחִיל לְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, בָּזֶה הוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ מֵחִיּוּת הַקְּדֻשָּׁה. כִּי חִיּוּת הַקְּלִפּוֹת הוּא רַק מֵהַהַסְתָּרָה, מַה שֶּׁנִּסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שָׁם בְּתַכְלִית הַהַסְתָּרָה, עַד שֶׁאֵין יוֹדְעִין מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּלָל."

כל עניין הקליפות, כל החיות של המן-עמלק, כל הכח של הספק שמבלבל אותנו כל הזמן הוא מההסתרה. בגלל החושך, בגלל ההסתרה, הערפל שאנחנו חיים בו – יש כח לקליפות לינוק ולקבל חיות. אבל אם אנחנו מתעוררים בתוך החושך. בתוך ההסתרה הגדולה ולא מוותרים! כמו במגילה, צועקים, צמים, מתחברים, מתאחדים. מתכנסים פנימה. לך כנוס את היהודים, אמרה אסתר. לך כנוס – בחינת כניסה. כניסה פנימה לנקודה הפנימית. הנקודה של החיפוש. חיפוש השם יתברך בתוך כל ההסתרה, בתוך מה שנראה כמקומות המטונפים הנמוכים כל כך, ממשיך רבינו שם:

"..אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, נִמְצָא שֶׁיּוֹדְעִין עַל – כָּל – פָּנִים שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹ"קַ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁהוּא נִסְתָּר וְנֶעְלָם, וְעַל – כֵּן מְבַקְּשִׁין 'אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ'. וּבָזֶה בְּעַצְמוֹ מְחַיֶּה עַצְמוֹ בִּמְקוֹם נְפִילָתוֹ. כִּי אַיֵּה הוּא בְּחִינוֹת מַאֲמָר סָתוּם, שֶׁהֵם מְקַבְּלִין חִיּוּת מִשָּׁם, רַק שֶׁחִיּוּת הַקְּלִפּוֹת הוּא מֵהַהַסְתָּרָה. אֲבָל הוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בִּבְחִינוֹת חִיּוּת הַקְּדֻשָּׁה בִּמְקוֹם נְפִילָתוֹ, עַל – יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ שֶׁמְּחַפֵּשׂ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ כַּנַּ"ל. "

גם במקומות הנמוכים ביותר זורח אור השם – רק ששם האור הוא בהסתרה, וכדי להגיע לשם מדובר על האור הגבוה ביותר, אור המאמר הסתום, אור הכתר העליון. דווקא במקום הנמוך ביותר – אם אתה לא מתייאש וממשיך לחפש וממשיך לבקש יתגלה לך.

"וְאַחַר – כָּךְ זוֹכֶה לַעֲלוֹת מִשָּׁם לְגַמְרֵי אֶל הַקְּדֻשָּׁה בְּעַצְמָהּ, דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹם הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי עִקָּר הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:"

וזוהי עיקר הקדושה! עיקר הקדושה היא דווקא שמתוך כל מצב מתוך כל סיטואציה בחיים ובעולם – יתגלה כבוד השם יתברך.

המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 2

לתחילת המאמר: המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 1

ווילבר הסביר שמבחינה פילוסופית הטענה של הליברלים מגוחכת, משום שכשאתה אומר שכל הדעות שוות ואין דעה טובה או אמיתית יותר מהשנייה, אתה למעשה מנציח את הדעה שלך (לפיה כל הדעות שוות) – וקובע שהיא טובה יותר מדעות אחרות. למשל, הדעה לפיה רק אני צודק בעוד יתר הדעות, כולל זו של הליברלים – מוטעות.

 

הספר שלו התחיל להזיז בתוכי תהליכים. רציתי כבר לצאת מהיער. רציתי להגיע למקום שבו קורים דברים, שבו אוכל לעבוד עם אנשים. באותה תקופה ארגנתי קבוצות לימוד של רייקי בפאצ'ה מאמא, ורציתי להרחיב את המעגל למקום גדול יותר. ניו-יורק, למשל.

 

קן ווילבר. מורים רוחניים גדולים עם פרופיל פסיכולוגי של בני 3 צילום: מתוך אתר הבית

פלורסנטי במקום שחור לבן

רעיון המעבר מהג'ונגל הקוסטריקאי לג'ונגל העירוני של התפוח הגדול היה מפחיד למדי. כל החברים מסביבי טענו שמדובר ברעיון מטורף. קודם כל, איך תסתדר שם? מה תעשה? – הם תהו. איך מתחילים מחדש בעיר הגדולה? היה לי חבר שגר שם ועסק ברפואה אלטרנטיבית, והחלטנו לנסות לארגן שם סדנאות רייקי בתור התחלה.

 

היתה לי התלבטות גדולה אם לצאת מהיער או לא. אם לעזוב את פאצ'ה מאמה, ביתי הרוחני והגשמי משך שלוש שנים לסירוגין – או להישאר במוכר ובנוח. נזכרתי שפעם שמעתי על שני סוגים של חופש: "חופש מ..", שמשמעותו  שאתה חופשי מדברים חיצוניים או פנימיים שמגבילים אותך; ו"חופש ל..", שבו אתה למעשה מחפש את החופש כדי לעשות מה שאתה מאמין שאתה צריך לעשות. הרגשתי אז שאני יותר מדי ב"חופש מ..", שקצת נכלאתי בתוכו. התהליך לא היה רציונלי ולא נבע משיקול קר: זאת היתה מעין נביעה פנימית. תנועה שקטה של התודעה, שביקשה לצאת ולעשות טוב בעולם.

 

היה בי צד שלא רצה לצאת מהיער. מה יש לך ללכת לג'ונגל הבטון הזה? יאכלו אותך חי. אתה הולך להחליף את הרוגע והשקט בלחץ וברעש. פה זה הכי טוב שאפשר, לחש הקול. תישאר, אל תזוז. תירגע. הכול בסדר. אלא שזאת נשמעה לי כלחישתו של שר המוות. רק אל תזוז, אל תעשה דבר בחיים, רק אל תפעל. חוץ מזה, איזו שירה יש לציפורי הלילה כאן. והצרצרים… באמת היה קשה לעזוב הכול, אבל הרגשתי דחף פנימי לפעול. לצאת.

 

ניו-יורק קיבלה אותי בזרועות פתוחות ומחבקות, בניגוד לכל התחזיות הקודרות. בלוחות המודעות הקהילתיים, העמוסים לעייפה שבאזור הווילג', מדביקים מטפלים ומורים שונים כל מיני הודעות. כולן דומות, מודפסות על גבי נייר צילום שחור לבן. היה לי רעיון: נייר צילום כתום פלורסנטי, שאמנם עלה טיפה יותר אך הבליט את המודעה שלי מול היתר. גם הוספתי תמונה שלי. ואמנם, לאט לאט העניינים החלו לתפוס תאוצה, ובתום תקופה לא ארוכה כבר התמקמתי בסצנה המקומית.

 

זאת היתה תחילת היציאה מהמקום המוכר והנוח. ניו-יורק היתה הרבה יותר אינטנסיבית מפאצ'ה מאמא, אבל בתוך כל הטירוף והבלגן שם חוויתי גם הרבה שקט. הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה: חיפוש החיבור בין הרוחני לבין הגשמי קיבל צורה ופשט צורה, אבל הבהיר לי בהדרגה שאני פה, במסע ארוך ועמוק, ושאם אקשיב ללב שלי ולקולי הפנימי למרות שאר הקולות שמנסים לעכב ולהשתיק את הרצון, אגלה את המקום שלי. את העניין שלי בעולם.

 

ואז, לא אצטרך עוד לנסות לחקות מישהו או משהו אחר, או להתנצל על הבחירה שלי.

פיצוץ של תודעה – חלק 2

לתחילת המאמר: פיצוץ של תודעה- חלק 1

בשדה התעופה פגשתי את המנכ"ל שלנו, רפי. הוא היה תקוע בתור ארוך שלא זז ונראה היה שהטיסה מתעכבת. לבסוף התור השתחרר והתמקמנו במושבינו במטוס. קול נעים אך מעט מתוח הודה לנו על הסבלנות וסיפר שהעיכוב נבע מנסיון של גורמים עוינים להעלות רימוני יד למטוס. אלה היו הימים שאחרי ספטמבר 11 ואתם יכולים לתאר את רמות החרדה שמילאו את המטוס בעקבות ההודעה. אבל זה היה כלום לעומת הפאניקה שהגיעה אחר כך.

ישבתי בכיסא המטוס והכנתי את עצמי לטיסת לילה. היה לי ספר של אנדרו כהן, והחלטתי להציץ בו. הגעתי לפרק בו הוא דיבר על ה"החלטה". שאדם צריך לעשות החלטה חיצונית ופנימית "ללכת על זה". לא לוותר – אלא להחליט שההארה, החיבור לאינסוף זה העניין שלו ושום דבר לא יזיז אותו מזה. אפילו לא מוות.

הוא דיבר על זה שיש החלטה פנימית, של העצמי העמוק  – או כל שם אחר שהוא קרא לזה אבל צריך גם לעשות החלטה חיצונית. נזכרתי שפעם בריטריט בארץ גם נילם דיברה על זה. בכל אופן עצמתי את העיניים והחלטתי שאני לא זז מהנקודה הפנימית. יהיה מה שיהיה.

בדיוק בשלב הזה המטוס נכנס לכיסי אויר עצבניים במיוחד והתחיל לקפוץ מעלה ומטה. אם נצרף לזה את העובדה שמישהו ניסה להעלות רימוני יד לטיסה – רמות הפאניקה במטוס הרקיעו שחקים. אנשים צעקו וקפצו במקומם. ואני? החלטתי לא לפתוח את העיניים ולא לזוז. עד הסוף. גם אם אני אמות פה. זה בסדר.

כיסי האויר החריפו ואני רק התחזקתי בהחלטה שלי. אני מתחבר לאינסוף. אני מתבטל אליו – יקרה מה שיקרה. ההחלטה היתה חד משמעית. היה באמת חיבור בין מה שהשכל המודע תופס ומחליט לבין משהו פנימי ועמוק הרבה יותר. לפתע משהו קרה. הרגשתי כאילו שכל המציאות מתרכזת בנקודה אחת. נקודה חסרת מימדים שהכילה את כל התודעה שלי. לא היה שם שום דבר חוץ מזה. זה היה מאוד מהיר ומאוד אינטנסיבי. הכל היה ממוקד בתוך הנקודה. בתוך זה שמעתי קול פנימי שאומר את הדבר הכי לא צפוי ולא מתקבל על הדעת באותו רגע.

"הריני מקבל על עצמי עול מלכות שמים". מה?! סליחה?? מה זה עול מלכות שמים ומה הקשר של זה אלי שמעתי את התודעה הנפרדת וההיסטרית שלי שואלת. רגע, רגע ניסיתי להרגיע את עצמי – זה בלי תורה ומצוות וכאלה נכון? מתוך השקט שמעתי קול נגדי אומר – בסדר תרגע, בלי תורה ומצוות (בינתיים. אבל את הבינתיים לא שמעתי). אחרי זה חלף לנגד עיני המסע הרוחני שלי, עם הרצון להגיע להארה, עם להגיע לנירוונה. מין חוף טרופי של רוחניות שבו אני בשלווה. שום דבר לא זז, אושר מתחלף לשקט עדין. ואז התמונה התחלפה מהר למסע של עם ישראל, מסע של חתירה משותפת לעבר תיקון. פתאום אני לא לבד. פתאום אני חלק מתנועה רחבה של התודעה. וואו. אוקיי. אז אולי טעיתי בסרט – עכשיו מה?

קיבלתי מכה של אור ולא כל כך ידעתי מה לעשות איתה. הרגשתי ש"היהודים" לא יבינו אותי – כי אני לא שומר תורה ומצוות. והרגשתי שהחברים ה"רוחניים" שלי לא יבינו אותי – כי מה הקטע עם עול מלכות שמיים והמסע של עם ישראל?! אבל זה לא שינה כלום. זה היה כל כך בהיר בפנים, זאת היתה חוויה כל כך חזקה ופנימית שהיא הותירה בי חותם שלא השתנה ולא זז.

לקח לי עוד כמה שנים עד שזה נפתח והתרחב לתוך החיים שלי אבל בינתיים החתירה הבלתי פוסקת לאמת לא נתנה לי מנוח ודחפה אותי להמשיך ולברר מה אני אמור לעשות על הכדור הכחול והיפה הזה.

ריטריט של שתיקה

כשאדם לוקח לו פרק זמן לעצמו, פסק זמן לעצמו – הוא יוצא מהמולת העיר. הוא יוצא מכיכר השוק ונכנס למציאות אחרת. מציאות פנימית יותר. מציאות עמוקה יותר.
כשהשקט מעמיק – האדם מוצא בתוך תוכו עומקים ורבדים שהוא לא הכיר לפני. רבדים שהרעש הסתיר, שהרעש סיכך. פתאום נקודות טהורות וזכות מתבהרות בתוכו והוא מתחבר לשקט המתוק.
בריטריט אדם לוקח את הכח הפנימי שבדרך כלל מתפזר החוצה ונותן לו את המקום. נותן לו לפרוח. נותן לו לנשום.
לא צריך יותר מידי תרגולים. לא צריך יותר מידי הסברים. לבד. בעומק.
השתיקה היא חלק מהחיים והדיבור הוא חלק מהחיים. אחרי הריטריט האדם אוסף את התובנות, אוסף את ההבנות – שם אותם בתוך סל קטן ולוקח אותם חזרה לבית. חזרה לחיק המשפחה. חזרה לחברים. חזרה ללימוד או לעבודה.
שתיקה,דיבור,שתיקה. שאיפה,נשיפה,שאיפה. אין,יש,אין.

ילדי הירח: תחנה ראשונה, גואה- חלק 1

אני לא זוכר איך קראו לספר ההוא אבל זה היה ספר של אנדרו כהן. קיבלתי אותו ממישהו באמצע ריטריט שתיקה ואני בדרך כלל לא קורא ספרים בריטריטים של שתיקה. סוף סוף יש למח קצת זמן לנוח – למה להלעיט אותו בעוד חומר לעיבוד? משום מה הסכמתי להסתכל בספר.

אני לא זוכר שום דבר מהספר חוץ מקטע אחד, ואולי רק אותו קראתי – כל העולם נברא בשבילי. אנדרו כהן מסביר שם שהאדם צריך להרגיש את האחריות שכל העולם ותיקונו מונח על כתפיו. הנופים הפראיים של מהבלשוואר – הודו קראו לי, אז עזבתי את הספר. אבל הספר לא עזב אותי.

זה קונן בתוכי כמו וירוס  תודעתי. כל העולם לא נברא אלא בשבילי. הכל סובייקטיבי, הכל אישי פתאום. כל העולם המנוכר הזה הוא שביב של תודעה אצלי. מה זה אומר? מה האחריות שלי בכל העסק הזה? לפי מה שאנדרו כתב – יש לי אחריות רבה. לפיכך ובהתאם לזאת תייקתי את פיסת המידע הרוחנית הזאת במגירה צדדית שם השארתי אותה למשך כמה שנים.

הריטריט המשיך – בשקט ובזרימה. ימים של שמש ויערות סביב. הטיולים באיזור המלון המבודד רק אני עם עצמי בשקט וללא קשר עם אף אחד הכניסו אותי למרחב פנימי מדהים וצלול. בארוחות הרגשתי את השלווה מאוד חזק.

היתה תחושה של תמימות באויר. תחושה של אופטימיות ממתיקת סוד. ניתוק מהעולם האכזר שבחוץ. עולם של אלימות, של קשיים. ישבנו כולנו בכיס קנגרו רוחני במקום שאין בו כלום חוץ משקט וטבע אדיר מימדים.

אלו היו 21 יום של שתיקה מבורכת, בתוכם התאבד או מעד לתהום אחד החברים הטובים שלי באותו הזמן. אולי המילה חבר טוב קצת מוגזמת כי הכרנו בגואה חודש לפני כן אבל די נקשרנו וגרנו בשכנות איזה שבוע. לא אשכח איך באמצע מסיבות תמיד היית מוצא אותו לידך מספר סיפורים מסקוטלנד. סיפורים שלמים! באמצע מסיבה.. לא יאמן!

אחת התמונות האחרונות הזכורות לי ממנו מלווה בסאונדטרק של חואן, הטרק "ריפוי רוחני". בוקר של מסיבה על החוף בפרדיסו, הוא עומד בתוך הים על סלע ענק ורוקד. כמה שבועות אחרי זה כל מה שנשאר ממנו זה גופה בוערת במדורה.

להמשך הכתבה: ילדי הירח: תחנה ראשונה, גואה- חלק 2

צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 2

לתחילת המאמר:  צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 1

הימים מזדחלים בקצב סיני, דממה עמוקה מקיפה את החוף והחושות הפזורות בו. אנשים יפים ושזופים הולכים לאט ביניהן, לבושים לבן, יחפים. באחד הערבים הגיע אורח לא צפוי מבחוץ. קראו לו ארז והיתה בו איכות אחרת מהחבורה שלנו, כמו ירושלמי או משהו כזה. אחרי הסטסנג נשארנו לשבת והוא ניגן ושר לנו על הגיטרה שירים ששייכים לזמן ומקום אחר. שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. המילים הרעידו מיתרים חבויים בלב, נשאו אותנו למימד טהור, מקודש. אחרי ההופעה אמר לי נירג'ה שהוא מכיר אותו מהקיבוץ של בן דוד שלו  וגם הוא מואר. בבת אחת המתיקות הפכה למרירות. אם הוא גם מואר וגם – טיוהר, אנמיקה, שי והרסיטה. את מי זה משאיר חוץ ממני ועוד איזה ילדה בת עשרים מראשון לציון? עוד מעט יגידו לי שגם אבו מוחמד במוארים ואני אוכל להכנס לחושה ולסגור סופית את האור. באמת יש לו מבט חזק כזה לאבו מוחמד.

הכל מתנקז לנקודה אחת – אתה מואר או לא? מסתבר שלא. אז מה אתה שווה? אתה סתם סיקר. סתם מחפש רוחני. אתה בתחתית שרשרת המזון הניו אייג'ית. מה אתה חושב לעצמך? מי בכלל נתן לך רשות לדבר? אתה לא יודע שרק מורים מוארים יכולים לדבר? יותר טוב שתשתוק, אולי ככה תגיע.

אוף. שנים של ציפיה הופכות לגל גדול של יאוש שמציף אותי. אף פעם לא הגדרתי את זה ככה. חשבתי שאני חי את החיים. ריטריטים של שתיקה, מסיבות, סטסנגים, פגישות אקראיות עם היקום. בליס, שמיס.

ואז בא רבי  נחמן ואמר – אתה רק צריך לרצות. אף אחד לא מצפה ממך להגיע. הכל בסדר כמו שהוא אבל תמשיך לרצות. אל תוותר על הרצון שלך – לא משנה מה שיקרה. וואו. זה היה כמו טיפות גשם על אדמה חרבה.

בעצם הרצון להגיע להארה הוא הרצון של האני הנפרד. אבל הוא גם הפוך מהאני הנפרד. הוא רצון שמגיע ממקום עמוק יותר, אבל אם אני לחוץ "להגשים אותו" (זאת אומרת במילים אחרות, לגשם אותו, להפוך אותו למשהו גשמי, למשהו מוחשי) אני שוב תקוע באותו המירוץ. אז הפסדתי.

אם אני נותן לו להיות ופשוט נושם לתוכו אז אני חי. אני רוצה לגלות את המציאות האמיתית מאחורי האפרוריות השוחקת של החיים בטח שאני לא מתפשר על השטחיות התפלה שמגישים לי. אני לא מוותר על הרצון לבקוע רקיעים. אבל גם אני חייב להרפות כי אין לי מה לעשות. רק להתפלל על זה. ואם אני אמות לפני ש"אגיע" – זה גם ממש בסדר כי לא עמדתי בתחנה כל החיים. המשכתי ללכת או לעצור לפעמים, להסתכל מסביב, לראות אולי יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעשות את העולם הזה יותר טוב ממה שמצאתי אותו.

העפתי שוב מבט שואל אל עבר המטבח. סעיד אמר שיביא לי את הדג כבר לפני שעה. אחלה דג הוא אמר. בינתיים לא נראה שמשהו קורה שם. מדי פעם יוצא מישהו עם שתי כוסות תה חם או צלחת צ'יפס. סעיד לא נצפה באיזור. אני חושב על הדג הזה. מתי הוא יגיע? הוא בכלל יגיע? אולי סעיד נסע לנואיבה ושכח ממני? ניערתי את עצמי וקמתי. אני לא יכול יותר עם הציפייה הזאת. שיחנק סעיד וההארה שלו.

הסתכלתי אל האופק האדמדם מעבר לים ושאלתי שנורקל ומסכה מחבר. נכנסתי לתוך המים הקרירים וצפתי בין הדגים. הארה, נירוונה, קוקה קולה, לא אכפת לי – הדגים האדומים והכחולים היו פשוט משהו מדהים.

צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 1

היום גם דני החליט שהוא מואר. הוא בן 22 בקושי והגיע לריטריט אחרי טיול של חצי שנה בהודו. לדעתי הכימיקלים עוד לא התאדו ופינו מקום לחמצן במוחו הקודח. עונה עמוסה לעייפה בגואה נתנה בו את אותותיה. אבל הוא נחוש. הגעתי.

כמה זמן זה ישאר? כמה זמן הוא יחזיק מעמד בפוזה המוארת? אין לי מושג. מה אכפת לי? אז הוא גם מואר. מה אכפת לי גם בן כמה הוא – שיהיה מואר בגיל חמש מצידי. כל הנושא הזה של השוואות כבר ממש מייאש.

והקטע עם החושה – אבו מוחמד הציע לי אותה כשהגעתי אבל היא היתה מעט רחוקה מהים וקצת מרוטה אז העדפתי את החושה הקרובה יותר. בסוף דני לקח אותה. אולי זאת היתה טעות שלא לקחתי אותה. זאת אומרת – אם הייתי לוקח אותה, אולי?

המקום: ריטריט בסיני, הזמן: 2001 אני בן: 28

מרחבים אינסופיים של ים כחול ושמיים בהירים. חושות של קש ודקלים ואוירה של שחרור מתוק. החיבור של אין לאן ללכת עם שקט עמוק מביא להרפיה. אה. איזה כיף. עד שהמחשבות חוזרות. איפה אני? למה אני לא מתקדם? איך הוא כבר שם? האם אני אי פעם אגיע?

יש לי חבר שהיה חזק בקטע של מתמטיקה. הוא היה בצבא בפרוייקט תלפיות ועשה שני תארים על חשבון הצבא. בקיצור כמה שנים אחרי השיחרור נסע לארה"ב ורצה להתקבל לתוכנית מיוחדת באוניברסיטה למתמטיקה. הם אמרו לו שהם לא מקבלים אנשים מעל לגיל 30 בדרך כלל. הם הסבירו שאו שאתה מראה כישרונות מדהימים ועושה פריצות דרך במתמטיקה עד גיל 30 – או שפשוט אין לך את זה. הם עשו לו מבדקים והראו לו שאיחר את הרכבת, המח כבר לא מה שהיה.

אז ככה זה מרגיש. איחרת את הרכבת. פיספסת את המסיבה הגדולה. כולם מוארים ורק אתה לא. גם כל יום שעובר אתה מבין כמה אתה רחוק מזה. בהתחלה חשבת – נו, עוד איזה ריטריט שתיקה או שניים ואני כבר שם. אז זהו – שלא.

ואם אתה לא מואר – אתה לא שווה כלום, נכון? זאת אומרת, אם אתה לא מואר אתה שבוי בדמיונות של סמסרה. עבד של כבלי האני המזויף שלך. כולך שקר – לא?

צריך להיות מואר. צריך להגיע לשלווה אין סופית. צריך להפרד מכבלי עולם האשליה. צריך להיות. אבל מה לעשות? מה אפשר לעשות כשאתה לא שם? לך למאתים אלף סטסנגים ואז תבין. סע לחמש מאות ריטריטים ואז זה בטח יקרה. או אולי תשאר בבית ותכין חביתה? ואז זה יקרה! אף אחד לא יכול להבטיח לך כלום וכל אחד מושך אותך לכיוון אחר.

איזה באסה ההארה הזאת.

להמשך הכתבה:  צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 2