בין המצרים – להרגיש את הכאב, ולהיות איתו.

אנחנו עכשיו בתקופת בין המיצרים – שלושה שבועות בין י"ז תמוז לבין תשעה באב. כידוע, לפי היהדות, כל תאריך בשנה שבו חל חג או מועד הוא לא אקראי אלא מוכן מששת ימי בראשית מבחינה רוחנית לאותו מאורע. זאת אומרת – לדוגמא, האור הרוחני שהיה בעולם ביציאת מצרים יורד מחדש לעולם כל שנה בזמן פסח, האור הרוחני של פורים – חל כל שנה דווקא בפורים וכו'.

המחזור השנתי הוא מחזור של "חילופי עונות אנרגטיים", ובכל זמן, מעבר לעבודה התמידית הפנימית של האדם – יש התנוצצות של אור, של בחינה מסויימת בעבודה הפנימית שאיתה אפשר להעמיק, שאיתה אפשר להגיע לעלייה רוחנית מסוימת.

בין המיצרים זאת תקופה של חושך. תקופה של חורבן ואבל. מה אני אמור לעשות בזמן שכזה? למה שוב ושוב מתאבלים על חורבן בית המקדש? ועוד שלושה שבועות תמימים? לא מגיע לנו איזה קיצור על התנהגות טובה?

בחיים באופן כללי, הנטייה היא תמיד לחפש את הטוב ואת השמח ולהתרחק מהקודר והעצוב.
יש בנטייה הזאת נקודה בריאה – אכן האדם צריך תמיד לתור ולחפש את הטוב. להוסיף עוד ועוד טוב בחייו, להוסיף שמחה, להתקרב לטוב האמיתי והאינסופי שגנוז בו. מהבחינה הזאת – טוב שהאדם מחפש את המענג, המשמח, המעורר רוחנית.

אולם, כדי להוסיף טוב, צריך לפעמים להכיר בחסרון. דווקא החסרון הוא מנוף ותנופה לעלייה האמיתית. אם אדם מרגיש שהכל בסדר – מה ידחוף אותו לעלייה? אולי להיפך, הוא עלול להכנס לשאננות. הכל בסדר, הוא יכול להגיד לעצמו ולשקוע במהלך של התאבנות והתקבעות.

הצדיקים במהלך הדורות מלמדים אותנו שצריך לעלות מחיל אל חיל ולשאוף להוסיף תמיד עוד ועוד טוב. גם אם אתה חושב שאתה כבר במקום מעולה – האם כל מי שמסביבך הגיע לתיקונו? ואם מסתכלים על הדברים באופן הרבה יותר פנימי ומחובר – אם אני עדיין רואה מסביבי סבל, אם אני עדיין רואה מסביבי חסרונות וכאב – כל החסרונות וכל הכאב הוא בעצם בתוכי! כי מה שאני רואה הוא השתקפות של התודעה שלי. לא סתם מראים לי את זה. ולכן מתוך כך אנו לומדים שאפילו אם אדם מרגיש שהוא כבר "בסדר" וכבר "הגיע", מהסתכלות פשוטה בעולם מסביבו (או קרוב יותר– נניח אשתו, ילדיו וחבריו), אפשר להבין שהעבודה עוד לא הסתיימה. אולי רק התחילה.

בין המצרים זה זמן בו נראים לנו החסרונות שלנו במלוא עוצמתם. הבית חרב, אנחנו בגלות נוראית. הסתכלות מהירה בעולם סביבנו או בכותרות העיתונים מראה לאדם עד כמה אנחנו בחורבן. זה לא כדי לייאש אותנו! אלא כדי להצביע על המקום שאנחנו נמצאים בו.

כשאדם, לדוגמא, רוצה לקבל עזרה – רוצה חילוץ של מסוק. היאכטה שלו נטרפה בלב ים והוא תקוע על אי קטן, או סלע של מטר על מטר והוא מצליח להתקשר למסוק – שואלים אותו: "איפה אתה? עד כמה קשה המצב?" אם הוא לא עונה תשובה אמיתית, אף פעם לא יוכלו לחלץ אותו! אם במקום להגיד – אני תקוע על סלע של מטר על מטר, שני קילומטר צפונית מהאי הגדול, היאכטה שלי נהרסה לגמרי, אין לי כלום אפילו הבגדים שלי חצי קרועים – הוא אומר את ההפך, אני יושב באי המרכזי על הבר, שותה פינה קולדה. אז הם במקום לחלץ אותו יגידו – יופי, תהנה. מה הוא הרוויח פה? כלום. הוא נשאר עדיין תקוע על הסלע. המצב אפילו החמיר! עכשיו גם לא יחפשו אותו. עוד קודם אולי כשלא היה חוזר, לפחות היו יוצאים עם המסוק לחפש אותו. עכשיו הוא אמר שהכל בסדר אז כולם רגועים.

הנמשל הוא המצב הרוחני שלנו. אם אדם כבר טופח לעצמו על השכם – יהיה לו קשה מאוד לצאת מהאשליה. יהיה לו קשה מאוד להתקדם ולצאת מהבוץ שלו – וכל אחד והבוץ הספציפי שלו, כל אחד והחסרון המיוחד והייחודי שלו, כל אחד והכאב האישי שלו.

בין המצרים זה הזמן של לראות את הכאב שלי. לראות את המקום שלי. לפגוש את הקטנות שלי ולא לנסות להעלים את זה. לא לנסות להפטר מזה – אלא להתאבל על זה. לבקש על זה. להתחנן על זה – אם יש לי מספיק כוחות. ואם לא – פשוט להרגיש את הצער הזה, את הצער של הגלות. פשוט להיות עם זה.

אחרי תשעה באב, מתחילה תקופה אחרת שמובילה לאלול – חודש התשובה והקירבה. חודש אב – יש אומרים ראשי תיבות : "אלול בא", וחודש אלול: "אני לדודי ודודי לי". כמו שנאמר בחסידות – המלך בשדה. דווקא בחודש אלול, אחרי הכאב והחורבן של בין המצרים, של שלושת השבועות מתגלה הקשר הבלתי תלוי בין עם ישראל לבין אלוקיו. וזאת ההכנה לראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שהם שיא הקרבה והאיחוד.

אז בין המצרים מציגים לי תמונה של חסרון. ואני מבין שהעבודה שלי בזמן הזה היא לא להתעלם מהחסרון אלא להפך, לכאוב אותו. וזה חורבן הבית הפרטי שלי, ומי שיכול – כמובן להתחבר לחורבן הבית הכללי של עם ישראל. השכינה בגלות. הכל הפוך בעולם הזה! כל כך הרבה שקר מסביבנו, כל כך הרבה השפעות חומריות שלא קשורות לנשמה שלנו. כל כך קשה להתחבר לנקודה הפנימית, כל העולם הזה – הסחת הדעת אחת גדולה. זה המון כאב וכל אחד מתחבר לנקודה שקרובה לליבו.

עיקר העניין הוא לא לבעט בייסורים. לא להתעלם ממה שעובר עלי. ואם אני לא מרגיש כלום – זה החסרון שלי בעצמו! זה הכאב שלי. האריז"ל, גדול המקובלים של צפת, אמר לפני כארבע מאות שנה פחות או יותר – מי שלא בוכה על חורבן בית המקדש, שיבכה על עצמו. שיבכה על החורבן שלו! (על זה שהוא לא מרגיש). וזה היה לפני כ400 שנה, מאז הלב שלנו הלך ונאטם, הלך ונסגר.

אחד מהצדיקים של דורנו אמר לי פעם שירידת הדורות היא לא בשכל, אלא בלב. זה לא שאנחנו פחות מבינים בשכל (אולי גם) אבל עיקר העניין הוא שהלב שלנו סגור. עיקר הבעיה בדור שלנו זה האטימות והחיצוניות.

אבל השלב הראשון זה לראות איפה אני. אם אני מוכן להכיר במקום שלי, אני יכול לבקש עזרה אמיתית. ואז אני עושה מקום לישועה שתגיע.

לאתר של רן ובר – התחלות חדשות http://newb.co.il

לספרו החדש התגלות http://hitgalut.co.il

 



למי אכפת? או למה נחרב בית המקדש. שיעור וידאו לבין המיצרים.

למה נחרב בית המקדש השני? בגלל שנאת חינם. ידוע הסיפור המפורסם בגמרא על קמצא ובר קמצא – בשיעור הפעם נגע באחד הרבדים הקשורים לסיפור – העובדה שהחכמים לא מחו. העובדה שהיה "ניחא ליה". היה נוח יותר לא למחות ולא "להסתבך". כשאנחנו מפנים עורף, מנתקים את עצמנו מהאחר, מהסבל שלו ומהכאב שלו – וכך מנסים לפתור באופן מדומה את הכאב שלנו, אנחנו מחריבים את עצמנו ואת כל העולם. על כך ועוד בשיעור הפעם…

תשעה באב – לראות את האור בתוך החושך המוחלט | חלק ב'

כל עוד שאני בערפל, קשה לי לבחור. כי כל עוד שאני בערפל אני מרגיש ש"בסך הכל הכל טוב" ואז אני לא יכול לעשות עבודה אמיתית. אין לי מה שידחוף אותי קדימה. אין לי מה שיוביל אותי לעבר הטוב. אין לי ברירות.

כשאני רואה שהכל חשוך – בית המקדש נחרב, השכינה בגלות, הלבבות אטומים, כמעט ולא מרגישים, תחושת הניכור ממלאה את הרחובות, אלימות, פשיעה, אדישות – אם אני מוכן לראות את זה לרגע אני יכול לזעוק "אי-כה?" איפה אתה ריבונו של עולם? תתגלה אלינו. אל תהיה ניסתר. תוציא אותנו מהגלות הנוראה הזאת. תעזור לנו להסיר את חומות הברזל מהלב שלנו. שנזכה להרגיש, להיות רגישים ואמיתיים.

אנחנו יכולים באמת לקרוא לך כי אנחנו רואים שהמצב קשה. זה כמו אדם שכאשר יש לו נזילה בכיור, הוא יכול לפרק לפעמים בעצמו איזה חלק ולהחליף. הוא אומנם לא שרברב, אבל את האיטום של הברז הוא עוד יכול איכשהו לעשות. אבל כשכל הצנרת מתפוצצת ויש הצפות בכל הבית מה הוא יכול לעשות – להתקשר למי שבאמת יכול לתקן את הכל. וזה המצב שלנו עכשיו. הצנרת מפוצצת.

כשהכל נחרב, הכל מתפוצץ ומבחינה חיצונית הכל נראה גמור – אני כבר לא יכול לסמוך על היכולת הרוחנית או הגשמית שלי. אז אני נכנע וקורא אל השם יתברך מתוך החשכה העמוקה – איה? איה כבוד מלכותו? איפה ההתגלות? אני רוצה קשר איתך. אני מאמין – למרות שהכל שחור מסביב, אני מאמין שאתה פה. אבל אני לא רואה! אני רוצה לראות. תעזור לי.

קריאת מגילת איכה, היא גם הקריאה : איכה? איפה אתה? אפשר להבין את זה כקריאה שלנו אל הקדוש ברוך הוא, תתגלה אלינו, תבנה את בית המקדש, תתקן את לבבותינו השסועים ואפשר לקרוא את זה כקריאה של הקדוש ברוך הוא אל כל אחד ואחד מאיתנו – איכה? איפה אתה? מה קורה איתך? אתה רואה איפה אתה נמצא? אתה מבין מהי חומרת המצב? בכלל אכפת לך?

החושך הזה יכול להראות לנו דברים שביום רגיל – כמו אותם כוכבים שבעיר הם נסתרים – לא תמיד אנחנו יכולים לראות. אבל המטרה של החושך היא לא לדכא אותנו. המטרה היא לאפשר לנו להתרומם. לאחר שלושת השבועות הקשים של בין המיצרים מגיעים שבעה שבועות של נחמה.

החושך הוא ההכנה לגאולה. הגלות מחזקת בנו את הקריאה והרצון להתגלות. כדי להגיע לרצון לתיקון, כדי לבקש בחודש אלול את קירבת השם, את התשובה שלנו, את החזרה שלנו אל הטוב האמיתי הגנוז בתוכנו – צריך להקדים חושך. ואז כיתרון האור מן החושך, נצא בעזרת השם מחוזקים ונוכל לבקש באמת את אשר ליבנו חפץ.

תשעה באב – לראות את האור בתוך החושך המוחלט | חלק א'

עוד פעם מגיע הזמן הזה בשנה. שלושת השבועות. בין המיצרים. תשעה באב. עוד פעם החורבן הזה. עוד פעם תחושת הכהות הזאת? מה רוצים ממני? למה כל החושך הזה? ועוד בכוונה להמעיט את האור? משנכנס אב ממעטים בשמחה. גם ככה קשה – למה עוד למעט בשמחה?

כשיש קצת אור חיצוני אז אפשר להחליק דברים ולהגיד שבסך הכל – הדברים טובים וזורמים. צריך לפחות פעם בשנה של חושך מוחלט. של עלטה. בתוך העלטה הזאת לגלות מה עדיין קיים. מה קורה שם? חז"ל כל כך מזהירים לא להוסיף אור בתשעה באב שאפילו אסור ללמוד תורה – כי פיקודי השם משמחים. האור של התורה יכול שוב פעם לצבוע את המציאות ב"יש רוחני טוב". זה יכול לכסות ולחפות על תחושת החוסר. התחושה שמבחינה מסוימת – הכל רעוע, הכל מתפורר, הכל שחור.

צריך ליפול לתחתית הבאר כדי להעלות ממנה מעלה מעלה. אם נעצרים באמצע אפשר להיתרגל. אפשר להחזיק מעמד בבינוניות. אבל אם נופלים עד התחתית וכבר אין עוד לאן ליפול – אז אפשר להתחיל לעלות. החושך כל כך סמיך, כל כך מקיף וכל כך חובק – שאין ברירה, חייבים לעשות משהו. חייבים לעלות מכאן.

פעם פגשתי מישהו שעובד עם אנשים מכורים. הוא סיפר לי שבתחילה הם היו מנסים לעזור להם בזמן הנפילות. מתוך רחמים הם לא חיכו עד שיגיעו לתחתית הבאר אלא ניסו לעזור "באמצע הדרך" או במילים אחרות – כשהמצב חמור מאוד אבל עוד יש תקווה. הם גילו שזה לא עובד.

אם המכורים לא הגיעו "לשפל המדרגה" אין להם כח באמת להשתנות. הם ייאחזו בכל דבר קטן שיתן להם איזושהי נחמה, איזה פתרון זמני או משהו שיכול להועיל להם אבל לא באמת ישתנו, לא יעשו באמת את המהלך הפנימי שיכול להביא לפתרון ארוך טווח.

צריך להכיר בכך שמצב חמור. ואז הכל יכול להתהפך לטובה. אבל אם אני לא מתיר לעצמי, אפילו לרגע להרגיש עד כמה המצב חמור – לא אזכה לכוחות הפנימיים שישאו אותי אל המרומים. זה מגיע בעצם מחוסר אמונה בעצמי – אם אני מאמין שבמרכז שלי אני טוב. שבעצם אני טוב רק שהמרכז הטוב שלי מוקף בדברים לא טובים – אז לא אפחד להסתכל גם על הרע כי אני לא מזוהה איתו. אבל אם אני מזהה את עצמי עם הרע, אני מפחד להסתכל פנימה. אני מפחד לראות את הרע.

זה למעשה תוצאת חטא אדם הראשון, מסבירים בספרים הקדושים שלפני שאדם הראשון חטא, הטוב והרע היו קיימים אבל הרע היה מחוצה לו. זאת אומרת יצר הרע היה מזוהה כמשהו חיצוני. לאחר החטא היצר הרע נכנס לתוך האדם. עכשיו האדם מזהה את עצמו כרע, הוא מזהה את המשיכה לרע כחלק ממנו ולא כמשהו חיצוני שהתלבש בו. אם אני מזהה את עצמי כרע ולא כטוב מאוד קשה לי לצאת מהרע – כי אני מאמין שהוא חלק ממני.

יש סיפור על אדם שבא פעם לרבי נחמן ואמר שהוא מנסה כל הזמן לעלות מבחינה רוחנית אבל כל פעם נופל שוב פעם. כבר שנים שהוא מנסה אבל זה לא מסתדר, לא הולך לו. לא משנה מה שהוא עושה. הוא קבל בפני רבי נחמן – נו?? מה עושים. למעשה הוא ניסה להוכיח לרבי נחמן שבעצם אין לו סיכוי – ומה בכלל רוצים ממנו? רבי נחמן ענה לו תשובה מאוד מפתיעה. התשובה היתה בעיקר מפתיעה משום שרבי נחמן מסביר תמיד שצריך לראות טוב בכל אדם, טוב בכל מצב ואותו הטוב גם אם הוא זעיר שבזעיר יכול לחולל שינויים מדהימים לטובה. התשובה היתה : אין לי בכלל עם מי לדבר, הכל רע, כולך כבר רע, למי ועם מי אדבר?

אותו האיש היה המום. מה? כולי רע? לא יכול להיות! הוא התחיל להסביר לרבי נחמן שבאמת הוא רואה בעצמו המון רע אבל בסך הכל יש גם טוב! הוא התחיל להצביע על נקודות טובות בתוכו. הוא התחיל להסביר למה בעצם עם כל הנפילות יש לו גם עליות.

רבי נחמן ענה לו – וזה מעט שבמעט, אבל בזה צריך להתחזק – דווקא לראות את הטוב. רבי נתן תלמידו של רבי נחמן שמספר את הסיפור הזה מסביר שרבי נחמן על ידי ההצגה "השחורה" והקודרת של המציאות עורר את אותו האדם לראות שדווקא עדיין יש בו טוב. לפעמים מתוך הרע, מתוך השחור – אני יכול לראות את הנקודות הטובות. זה כמו שאי אפשר לראות את הכוכבים בעיר, יש כל כך הרבה אור שם, עד שזה נקרא לפעמים "זיהום של אור" וצריך לצאת אל הטבע או אל המדבריות ולהסתכל בשמים – ולראות את אלפי הכוכבים הזרועים בשמיים השחורים.

אם אני מוכן, אפילו לרגע, להביט בעצמי ולהגיד – אני רואה מקומות אפלים. אני רואה מקומות לא מתוקנים. נכון שאני מנסה להשתפר, נכון שאני מנסה לדרוך בדרך רוחנית אבל.. המצב הוא לא טוב. המצב שלי ושל כלל עם ישראל הוא לא טוב. לא להסתובב ככה כל החיים אבל להסכים לפחות לרגע, או ליום אחד לראות את זה – אז יכול להיות מהפך. יכול להיות שינוי. כי עצם הראייה שיש דברים עמוקים שצריכים לעבור שינוי דרמטי – יכולה להוציא אותי מהבור ולאפשר לי לבחור בטוב.

להמשך המאמר: תשעה באב – לראות את האור בתוך החושך המוחלט | חלק ב'