דד ליין

יש רגעים כאלה שהכל נראה טוב. זאת אומרת הכל מרגיש לך מחובר. אתה מרגיש שאתה בזמן הנכון, במקום הנכון. אתה מרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון ואפילו פועל לא רק מתוך האנוכיות שלך. אתה פשוט בזרימה. הדברים פשוט מסתדרים. ברוך השם. פשוט מסתדרים. איזה עולם מדהים! מסביב עצים, באזור כפרי מדהים. בלי לחץ. בלי בלגן.

ואז אתה בודק את המייל שלך. אומנם דרך האייפון של אשתך. אבל זה מספיק.

מה?! איך זה יכול להיות שהשרת הזה נפל? הוא נפל בכלל? ומה זה כל התלונות האלה מהלקוחות? ומה אני אעשה עם הכריכה של הספר החדש? ואיך אני אספיק לעשות את…? ואת…? ומה עם זה שלא ישנתי בלילה כמעט כי חשבתי לעבוד עד שלוש-שלוש וחצי? והדד ליין. הדד ליין! לא שלחתי כתבה. זאת אומרת כן שלחתי אבל בסוף רציתי לדחות אותה. אבל צריך משהו אחר. מהר.

לחץ. חרדה. נוזלים אפרפרים מתכתיים מחלחלים לך בכל הגוף. העצים נחמקים. השמש שקעה? לא נראה לי. אני בלי משקפי שמש וזה מאוד בהיר פה. לחץ בחזה. מועקה. וואו. מה קורה איתי? מסכנה אשתי. מה לעשות. ריבונו של עולם – איך הינדסת לי את כל הקומבינה הזאת ביחד?

נשימה עמוקה. טוב. ברוך השם. בוא וננסה לאסוף את השברים. בנקודה הזאת הילד קרוס. הוא כמו מישהו שהחזיק עשר צלחות והן פשוט נפלו לו בין הידיים. שבור. מה יהיה? יש עוד צלחות להעביר. נשימה עמוקה. זאת רק חוויה. זאת החוויה שלך. עכשיו תתפקד בתוך זה.

הסוד הוא – מצד אחד לא להדחיק. לא להכנס רק לתפקדנות ולהתעלם ממה שאני מרגיש באמת ומהצד השני לא להכנס לייאוש של הילד. הילד לא יודע מה לעשות. הכל גדול עליו – איך אני אתפקד עכשיו? מה לעשות? אבל פה נכנסת ההתבוננות. רגע אחד. החוויה לא מתואמת עם המציאות.

נכון. כל מיני דברים קורים. באורך פלאי ובהשגחה פרטית הכל קורה לך ביחד, בבת אחת. אבל זה לא סוף העולם. ממש לא. אז אתה מתחיל לטפל בדבר אחד, ומנסה להתקדם בו, ואז בעוד משהו. ובתוך כך טלפונים שממש – אבל ממש – אין לך כח לעשות. בכל הבלאגן הזה אתה אפילו יכול להגניב חיוך אחד או שניים. זה לא אומר שהלחץ נעלם – הוא שם. אבל ככל שאתה רואה את זה יותר, ככל שאתה מודע שזה בעצם משהו שחוזר על עצמו מידי פעם בעוצמות משתנות מילדות – אתה מקבל פרספקטיבה אחרת. אתה מביא לתוך זה דעת.

פעם היה לי מורה לטאי צ'י בשם בוריס. בוריס היה מלמד אותנו טאי צ'י מאוד רך, מאוד פנימי, מדיטטיבי. הוא כמעט ולא היה עוסק באספקט המעשי של הטאי צ'י, או באספקט הלחימתי שלו. למרות שטאי צ'י זאת אומנות לחימה עדינה ואיטית – היא עדיין אומנות לחימה. בוריס לא הדגיש את הפן הזה. יותר את החיבור, הבדיקה איפה אתה באמת – מחובר או מנותק מהמרכז, הרבה עבודה בזוגות ומציאת הזיוף בתנועה.

יום אחד בוריס התחיל ללמד אותנו אפליקציה לחימתית. הוא הסביר שבעצם הסיבה שהוא מלמד אותנו היא שכאתה מוסיף את האפליקציה הלחימתית אתה לא ממש לומד משהו חדש – אתה פשוט שם הרבה יותר לחץ על המערכת. כשיש לחץ אתה בוחן למעשה את מה שבנית עד עכשיו. הבנייה לא קוראת בלחץ עצמו אבל זה כמו לבנות מגדל מקוביות ואז לשים עליו משקולת. אם הוא בנוי כהלכה – הוא לא יקרוס. אם הוא לא בנוי כהלכה – הוא יקרוס, תבנה מחדש!

אותו דבר אנחנו. אותה דבר המערכת הנפשית שלנו והעבודה הפנימית שלנו. הבנייה מתרחשת כל יום. אתה עובד על הדברים ומתבונן בהם ואז מגיעים משברים. אז מגיעים בעיות. אז מגיעות צרות, למה? למה זה קורה לי? למה שולחים לי את זה ברגע הכי הכי לא נעים?

אני זוכר שכשנכנסו למכונית והתחלנו לנסוע וראיתי את כל המיילים אמרתי ריבונו של עולם – למה דווקא עכשיו? דווקא עכשיו מפילים עלי את כל זה? למה?! אי אפשר אחר כך או לאט לאט? זה כמו הסיפור על אותו אחד שמלאך המוות בא לקחת אותו והוא אומר לו – אבל יש לי עוד מלא דברים שלא הספקתי! מלאך המוות מחייך ואומר: מוכר. זה המשפט היחידי שאני שומע כל היום בעבודה שלי.

ואז אתה מבין – לא סתם מגיע לך כל הבלגן. הכל מגיע כדי לראות – איפה אתה באמת נמצא? איפה אתה בעבודה הפנימית שלך? ואם אתה רואה שאתה במקום מזעזע – זה ממש בסדר. רק קבל את זה ששם אתה כרגע נמצא. זה לא אמור להסתיים ביום אחד. אתה לא אמור להיות מושלם. אתה בבנייה. אתה בהתפתחות.

ואם אתה מצליח – ורואה שהקוביות לא נופלות או שחלק מהן נופלות אבל לא קורעות את העולם לגזרים אתה מרגיש חיוך קטן. חיוך קטן ועדין שמנצנץ בתוך הלב שלך – לא משהו שאף אחד אחר רואה. לא משהו גרנדיוזי ומתלהב. זה חיוך של ילד קטן פנימי שאומר לך – אני אוהב אותך. חיכיתי כל החיים שתגן עלי, שתעזור לי. אני מאמין בך.

לאתר של רן ובר- התחלות חדשות http://newb.co.il

 

פרשת קורח – למה נפערה האדמה? מה הקשר לצדק יסוד עולם?

המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 2

לתחילת המאמר: המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 1

ווילבר הסביר שמבחינה פילוסופית הטענה של הליברלים מגוחכת, משום שכשאתה אומר שכל הדעות שוות ואין דעה טובה או אמיתית יותר מהשנייה, אתה למעשה מנציח את הדעה שלך (לפיה כל הדעות שוות) – וקובע שהיא טובה יותר מדעות אחרות. למשל, הדעה לפיה רק אני צודק בעוד יתר הדעות, כולל זו של הליברלים – מוטעות.

 

הספר שלו התחיל להזיז בתוכי תהליכים. רציתי כבר לצאת מהיער. רציתי להגיע למקום שבו קורים דברים, שבו אוכל לעבוד עם אנשים. באותה תקופה ארגנתי קבוצות לימוד של רייקי בפאצ'ה מאמא, ורציתי להרחיב את המעגל למקום גדול יותר. ניו-יורק, למשל.

 

קן ווילבר. מורים רוחניים גדולים עם פרופיל פסיכולוגי של בני 3 צילום: מתוך אתר הבית

פלורסנטי במקום שחור לבן

רעיון המעבר מהג'ונגל הקוסטריקאי לג'ונגל העירוני של התפוח הגדול היה מפחיד למדי. כל החברים מסביבי טענו שמדובר ברעיון מטורף. קודם כל, איך תסתדר שם? מה תעשה? – הם תהו. איך מתחילים מחדש בעיר הגדולה? היה לי חבר שגר שם ועסק ברפואה אלטרנטיבית, והחלטנו לנסות לארגן שם סדנאות רייקי בתור התחלה.

 

היתה לי התלבטות גדולה אם לצאת מהיער או לא. אם לעזוב את פאצ'ה מאמה, ביתי הרוחני והגשמי משך שלוש שנים לסירוגין – או להישאר במוכר ובנוח. נזכרתי שפעם שמעתי על שני סוגים של חופש: "חופש מ..", שמשמעותו  שאתה חופשי מדברים חיצוניים או פנימיים שמגבילים אותך; ו"חופש ל..", שבו אתה למעשה מחפש את החופש כדי לעשות מה שאתה מאמין שאתה צריך לעשות. הרגשתי אז שאני יותר מדי ב"חופש מ..", שקצת נכלאתי בתוכו. התהליך לא היה רציונלי ולא נבע משיקול קר: זאת היתה מעין נביעה פנימית. תנועה שקטה של התודעה, שביקשה לצאת ולעשות טוב בעולם.

 

היה בי צד שלא רצה לצאת מהיער. מה יש לך ללכת לג'ונגל הבטון הזה? יאכלו אותך חי. אתה הולך להחליף את הרוגע והשקט בלחץ וברעש. פה זה הכי טוב שאפשר, לחש הקול. תישאר, אל תזוז. תירגע. הכול בסדר. אלא שזאת נשמעה לי כלחישתו של שר המוות. רק אל תזוז, אל תעשה דבר בחיים, רק אל תפעל. חוץ מזה, איזו שירה יש לציפורי הלילה כאן. והצרצרים… באמת היה קשה לעזוב הכול, אבל הרגשתי דחף פנימי לפעול. לצאת.

 

ניו-יורק קיבלה אותי בזרועות פתוחות ומחבקות, בניגוד לכל התחזיות הקודרות. בלוחות המודעות הקהילתיים, העמוסים לעייפה שבאזור הווילג', מדביקים מטפלים ומורים שונים כל מיני הודעות. כולן דומות, מודפסות על גבי נייר צילום שחור לבן. היה לי רעיון: נייר צילום כתום פלורסנטי, שאמנם עלה טיפה יותר אך הבליט את המודעה שלי מול היתר. גם הוספתי תמונה שלי. ואמנם, לאט לאט העניינים החלו לתפוס תאוצה, ובתום תקופה לא ארוכה כבר התמקמתי בסצנה המקומית.

 

זאת היתה תחילת היציאה מהמקום המוכר והנוח. ניו-יורק היתה הרבה יותר אינטנסיבית מפאצ'ה מאמא, אבל בתוך כל הטירוף והבלגן שם חוויתי גם הרבה שקט. הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה: חיפוש החיבור בין הרוחני לבין הגשמי קיבל צורה ופשט צורה, אבל הבהיר לי בהדרגה שאני פה, במסע ארוך ועמוק, ושאם אקשיב ללב שלי ולקולי הפנימי למרות שאר הקולות שמנסים לעכב ולהשתיק את הרצון, אגלה את המקום שלי. את העניין שלי בעולם.

 

ואז, לא אצטרך עוד לנסות לחקות מישהו או משהו אחר, או להתנצל על הבחירה שלי.

גורו ללא הפתעות: תחנת רביעית, לוס אנג'לס-חלק 2

לתחילת הכתבה: גורו ללא הפתעות: תחנת רביעית, לוס אנג'לס-חלק 1

ואז פגשתי את דייויד. הוא היה סניאס באמצע שנות החמישים וגר עם חברה שלו באחד האזורים הפחות יוקרתיים של אל איי מהצד השני של השדה תעופה. הוא אמנם היה אמריקאי אבל בתור מחפש רוחני – היה לנו על מה לדבר. סוף סוף מישהו שאפשר לתקשר איתו.
היה לו שם הודי אבל הוא זנח אותו עם השנים. הוא היה מאוד נחמד אבל הרבה פעמים כשבאתי לבקר אצלו הרגשתי את הדלות שהוא חי בה, ואת הצער שיש לו מהמצב בו הוא שרוי. דלות שמקורה בעקירה ושתילה עצמית שנפרסה על שנים רבות של חיפוש. בקיצור – לא היתה לו ממש עבודה קבועה והוא כל פעם התחיל להיות משהו אחר בכל מקום אליו הגיע. העבודות המזדמנות, כאלה שהרבה מטיילים מחפשים – כבר לא כל כך מתאימות ומתחילות להיות קשות מדי כשאתה מגיע לגיל מסויים. אבל הוא היה אופטימי – תמיד יש את דודה ברטה.
דודה ברטה היתה זקנה חיננית ומלאת חיים בת 98 שדייויד תמיד דיבר עליה בחיבה. הוא השתדל לא להגיד את זה באופן מפורש ותמיד איחל לה אריכות ימים אבל מידי פעם רמז שאם.. במידה… חס וחלילה שיקרה לה משהו – בתור יורש יחיד הוא יכול להרוויח סכום יפה. כזה שיאפשר לו להמשיך ואולי לכלכל את עצמו בכבוד לעת זקנה.
הייתי פוגש אותו לפעמים בבודהי טרי או בבית התה ששכן לא רחוק מהמקום. בית התה של ד"ר תה, במרכזו גן בהשראת גני זן. גוש של אבן,ירק ואנרגיות חיוביות באמצע העיר העייפה. מפלט ירוק ועדין בתוך העיר לוס אנג'לס – עיר שלעיתים ניסתה לצבוע עצמה בצבעים נעימים ורכים אך למעשה היתה מקום מנוכר וקשה מאוד. דייויד לא היה מזמין שם תה בדרך כלל, הוא היה רק נהנה מהאוירה. התה פה יקר, אבל האויר חינם, הוא אמר לי וצחקק. "העיקר להיות חופשי" וקרץ.
הסתכלתי עליו מהצד וראיתי שהרבה פעמים מה שעובד טוב ונראה טוב בגיל 25 כבר לא כל כך מתאים בגיל 55. הוא בטח היה בטוח שלחיות את הכאן והעכשיו שלו יביא אותו למה שהוא קיווה וציפה לו. אבל כשזה לא קרה, אכזבה ליוותה אותו. נזכרתי שוב – רק אל תהיה מופתע.
היתה לי מורה כזאת בתיכון. היא היתה המורה שלנו לאנגלית, יפהפיה בלונדינית, עיניים כחולות ועור פנים מקומט יותר מפיל הודי. מסתבר שהיא בילתה את מרבית שנות צעירותה על חוף הים – עובדה שנתנה היטב את אותותיה. זה היה בעידן הטרום בוטוקס/ פלסטיקה וכמה קרמים שהיא ניסתה להפעיל על פניה הקמוטות, לא הועילו.
ושוב זה הדהד בי… תבחר, תהיה נועז בבחירות, תהיה מקורי, אל תכנע למוסכמות, סלול את הדרך שלך אבל.. אל תהיה מופתע. אל תאשים אף אחד. קבל אחריות על הדרך שלך. תכנן את הצעד הבא שלך בביטחה ובחכמה, ודע שכל מה שאתה בוחר – יש לו משמעות.

למה דווקא עכשיו שאני מתקרב לקדושה, אני מרגיש התרחקות? איך זה יכול להיות שאני סוף סוף עושה הרבה יותר אבל מרגיש רחוק יותר?

הרבה שואלים את עצמם – איך זה יכול להיות? מילא כשלא ניסיתי להתקרב לקב"ה והייתי מרוחק הרגשתי ככה אבל עכשיו? עכשיו כשסוף סוף אני מתקרב, מתחיל לשמור שבת, מנסה ללמוד תורה – דווקא עכשיו אני מרגיש כל כך מרוחק?

זה במיוחד כואב אחרי שבתחילת ההתקרבות מרגישים הרבה רגשות חזקים – מה שנקרא בשפת העם "אורות של התחלה". ובאמת הקדוש ברוך הוא פותח למי שרוצה להתקרב בתחילה אור גדול – אור שיכול להוציא אותו מהרבה בילבולים ולעזור לו להכנס תחת כנפי השכינה.

אבל זה בהתחלה… אחרי זה קורים שני דברים – ראשית, האור הראשוני שחווית הוא לא שלך. הוא משהו שניתן לך כמתנה כדי שתדע כמה מתוק וטוב השם. עכשיו? זה הזמן של העבודה שלך, ברוך השם. אז מזה חס ושלום לא ליפול! רק להתחזק ולשמוח. התקדמתי – עכשיו אני מרגיש שאני הולך אחורה אבל בעצם.. אני בדרך הנכונה!

הדבר השני שקורה, כפי שמסביר רבינו הקדוש הוא שמראים לך התרחקות. זוהי התרחקות שמטרתה התקרבות – והאמת היא שזאת אפילו לא התרחקות אלא רק "נראה לך" שזאת התרחקות (בגלל זה "מראים לך"). ההתרחקות הזאת היא כדי להגביר את החשק שלך להתקרב. כדי שתרצה באמת להתקרב להשם יתברך, כדי שיהיה לך באמת כוח לעבוד אותו. מראים לך התרחקות כדי להגביר את הרצון.

פעם אמרתי לחבר שנראה לי שזה כמו מישהו שמתקרב לאט לקיר, ב10 מטר האחרונים הוא טופס ספרינט ומנסה לעבור את הקיר. הוא לא מצליח כי הוא לא מפתח מספיק מהירות. אבל אם יחזור 20 או 30 מטר אחורה וירוץ אל הקיר, תהיה לו מספיק תנופה לדלג ולעבור. אם אנחנו לא מבינים את זה – אנחנו כועסים וממורמרים ולא מבינים למה מנסים להרחיק אותנו 30 מטר מהקיר! כבר הייתי כל כך קרוב, ממש איזה עשר מטר ועכשיו מרחיקים אותי?! מה עשיתי??

לא עשית שום דבר רע. הכל מתוך אהבה אינסופית של השם יתברך אלינו. הכל כדי שבאמת נתחזק ונרצה אותו יותר ויותר, ונחליט שגם אם אנחנו מרגישים נפילה או הליכה אחורה – זה לא מעקב אותנו.

בסופו של דבר מכל התרחקות תבוא בעזרת השם התקרבות גדולה. צריך רק להחזיק חזק בדעת וברצון ולזכור את דברי צדיקי האמת שמחזקים אותנו ובונים אותנו ברוך השם.

האושר מתחיל היום!

רבי נחמן מסביר שאדם צריך להתמקד בעבודה שלו היום. רק היום – מה אני צריך לעשות? רק היום מה העבודה האישית שלי? איך אני מתחבר לאושר שלי רק היום – בלי עומס העבר, בלי פחדים וחששות מהעתיד?

שתי הבעיות העיקריות שלנו הן העבר והעתיד – זה או פחדים ממה יהיה בעתיד, איך אסתדר? מאיפה יהיה לי כסף? מה יהיה איתי מבחינה רוחנית? או שמדובר על צער וכאב מהעבר – וואי, מה עבר עלי… איך בכלל אפשר להמשיך לשרוד אחרי מה שקרה לי או אולי אחרי מה שעשיתי. וגם – כבר אין סיכוי לשינוי. איך אני יודע? הרי כבר ניסיתי כל כך הרבה פעמים!

רבי נתן אומר שכולנו זקנים. כולם כבר מאמינים שהם זקנים. שהם כבר עברו הכל, שהם כבר ראו הכל. שהכל כבר עבר עליהם אבל יש רק את היום! אסור להרדם בעבר ואין צורך לשקוע במחשבות והזיות על העתיד. תחייה את הרגע!

תראה מה אתה צריך ומה אתה יכול לעשות היום – ותעשה רק את זה. מחר יגיע מה שצריך. "היום אם בקולו תשמעו". היום. מדובר על היום…

5 טיפים להתחיל את השנה בטוב

ביקשו טיפים להתחיל את השנה בטוב…

טיפ 1: לזכור שהשם הוא המלך. יש מי שאחראי לכל מה שקורה. וגם אם זה נראה לנו חס ושלום אקראי או לא מכוון – הכל מדוייק ומכוון. הוא לא רק שולט על הכל אלא הוא גם מאוד מאוד אוהב אותך. כן. אז מה שקורה פה הוא לא רק בשליטה אלא הוא בהשגחה פרטית ואישית כדי להביא אותך לתיקון המוחלט. טוב לא?

טיפ 2: יש רק את היום. רבי נחמן מסביר שאחד הדברים שיכולים ממש לשבור בנאדם זה שהוא מסתכל על כמות הדברים שהוא חושב שהוא צריך לעשות ולא יודע מאיפה להתחיל. איך אני אצא מזה? אותו אדם חושב. אולי כבר עדיף לא לעשות כלום.. רבי נחמן אומר – תזכור שיש לך רק את העבודה של היום להיום. ואז תוכל לעשות אותה.

טיפ 3: לא להתקע בעלייה ולא ליפול בירידה. רבי נחמן אומר שאתה צריך לדעת איפה אתה ממוקם בעבודה שלך. אתה בעלייה? אתה מרגיש בשמיים? מרגיש שאתה צדיק? אז תדע לך שעוד לא התחלת… לא כדי לבאס אותך אלא כדי לעזור לך להתאפס ולהמשיך לעבוד. אתה מרגיש גמור? מרגיש אפס? מרגיש שלא התחלת? אה.. אז תדע לך שהשם פה איתך והוא מעולם לא עזב ומעולם לא יעזוב אותך.

טיפ 4: אזמרה – למצוא את הטוב. חפש ומצא. אם תחפש אז ודאי תמצא עוד מעט טוב בך ועוד מעט טוב בחברך – ואפילו ברשע גמור תוכל למצוא עוד מעט טוב. ואם תמצא עוד מעט טוב תשפר את העולם שלך ואת כל העולם כולו. וגם אם בנקודה הטובה שמצאת אתה רואה שלא הכל טוב – אפילו אם רק מעט שבמעט שבה טוב, תמשיך. תמשיך לחפש את הטוב בתוך זה. אתה תצליח – אל תדאג!

טיפ 5: חבר טוב לעבודת השם. תמצא לך חבר, תמצאי חברה – חבר לעבודת השם. מישהו לחלוק איתו או איתה מה עובר עלי, על העליות ועל הנפילות. מישהו שיכול לחזק אותי אבל יכול גם לדייק אותי. מישהו שבאמת אכפת לו ממני ורוצה את טובתי.

העמדת פנים? מה הבעיה עם זה? מה הבעיה עם העמדת פנים? למה לא כדאי להעמיד פנים בטווח הארוך?

חלק גדול מהחיים נחווה מאחורי מסכות. זה נוח. זה לא מאיים. זה מאפשר לא להכנס לקונפליקטים מיותרים. זה מאפשר לשמור על איזור נוחות. איזור שבו לא פוגשים את הכאב הפנימי. אבל יש לזה מחיר גדול מאוד.

המחיר הוא האמת שלך. כשאדם כל היום חי בהעמדת פנים, כשאדם חי כל הזמן בריצוי חברתי הוא משלם באמת שלו. ולא רק באמת שלו – אלא גם בשקט הנפשי. כשאדם צריך כל היום להעמיד פנים, למעשה הוא משקיע המון אנרגיה רגשית ונפשית. השקעת האנרגיה הזאת גורמת למתח פנימי.

אפילו השם "העמדת פנים" יכול לרמוז על זה. אדם צריך "להעמיד" זאת אומרת להשקיע מאמץ את "הפנים". זה אולי יכול להזכיר מישהו שמנסה להקים שלט גדול, או תפאורה של בית – הוא צריך להעמיד אותם במקומם, שזה לוקח הרבה מאוד אנרגיה ומאמץ אבל אם הם לא מקובעים במקומם – הוא צריך גם ל"החזיק פנים"! (keep face באנגלית)

זאת אומרת שזה לא רק מאמץ חד פעמי וזהו. זאת עבודת חיים והאדם משתעבד לעבודה הזאת. האדם נהיה משועבד להעמדת הפנים.

מה עושים? כמו כל דבר, הצעד הראשון הוא מודעות. להתחיל לראות כמה פעמים ביום אני מעמיד פנים? כמה פעמים אני מחליק את הדברים ולא אומר את האמת שלי? האם זה מגיע באמת מזה שאני לא רוצה לפגוע בשני או שאני מפחד להכנס לקונפליקט? מה המחיר שאני משלם בהעמדת הפנים שלי?

הפתרון הראשוני הוא לא ללכת אוטומטית לצד השני ו"לזרוק את האמת" בפנים של האדם השני. הפתרון הראשוני הוא פשוט לתת מודעות במקום. להתחיל לשים לב מתי אני אמיתי ומתי אני מעמיד פנים ולראות איך מרגיש הלב שלי. האם אני שלם עם זה? אם לא – האם אני מרגיש שאני משקיע בזה אנרגיה מיותרת?

גם אם אני מגלה שאני מעמיד פנים הרבה במשך היום – לא להבהל! לקבל את עצמי זה המפתח הבסיסי לכל דבר. להביא לכך מודעות, לנשום לתוך זה, לקבל את זה שכך "תוכנתתי" מילדות. ולהחליט… להחליט מה אני באמת רוצה.

בהצלחה לכולם!!

מה עושים עם הפער בין הרצון למציאות? איך מתגברים על המרחק בין מה שאני רוצה למה שקורה מסביבי?

כשאדם מצליח להתחבר לרצון שלו, הוא מתחבר באופן טבעי לנקודה מרוממת. נקודה שהיא הרבה מעל המציאות העכשוית שהוא מכיר. זוהי נקודה רוחנית גבוהה – גם אם היא מתלבשת בדברים גשמיים. הכוונה היא שאם הרצון לא מבורר – הוא יכול להיות רצון להשיג תאוות גשמיות. אבל זה אותו הרצון הרוחני הגבוה – פשוט מתלבש בדברים ארציים. גם בצורה הזאת – של רצון גבוהה המתלבש בדברים גשמיים, עדיין הוא גבוה ומורם הרבה יותר מהמציאות המונחת לפנינו.

דוגמא: אדם עובד כפקיד בנק במשך מספר שנים. הוא מתחיל לעשות עבודה פנימית ורואה שהוא בעצם מרצה. אין לו רצון עצמי גלוי אלא הוא עובד בבנק כדי לרצות את הסביבה, הוא הלך לשם כדי לשמח את הוריו, הוא נשאר שם כי הוא מפחד שאשתו תילחץ אם הוא לא יעבוד ב"עבודה קבועה ומסודרת" וכיוב' כמובן שבדוגמא הזאת אין לרמז שיש משהו לא טוב או לא ראוי בלהיות פקיד בנק. אותה הדוגמא היתה יכולה להיות על אדם שהוא משיט יכטות או עו"ד בכיר וכדומה.

בכל אופן, אותו אדם מגלה שבעצם הרצון שלו כבוי. הוא מתחיל להתחבר לרצון ולבדוק עם עצמו מה הוא בעצם רוצה? הוא מגלה שמה שהוא באמת היה רוצה – זה לפתוח חנות ספרים. זאת התשוקה שלו מילדות. כל החיים הוא חלם על זה עד שבשלב מסויים החליט לנטוש את חלומותיו ולקבל את חלומותיהם של אחרים – החלום שהוא יהיה "מסודר בחיים". הרי לפתוח חנות כעצמאי זה דבר המעורר קשיים וסכנות כלכליות לכאורה.

אז הוא מחליט שהרצון שלו הוא לפתוח חנות ספרים. כשהוא חושב על זה, כשהוא נזכר בזה – הוא מחייך. הוא שמח. הוא מתמלא בחיות. אם שואלים אותו מה הרצון שלו והוא מגלה שבעצם במקום להיות פקיד בנק הוא רוצה לפתוח חנות ספרים – סביר גם שיתבייש. פעמים רבות אנחנו מתביישים בחלומות שלנו, בחלומות הילדות שהם הרצונות שטבע בנו השם יתברך.

כמובן שהוא יכול לקחת את הרצון הזה לקדושה ולפתוח חנות לספרים שיועילו לכל אדם להתחבר לטוב האמיתי – אבל אפילו אם הוא לא בחר בזה, אלא פשוט רוצה לפתוח חנות ספרים – זהו רצון שנמצא בנקודה מרוממת יותר מהמציאות שאותו אדם חי בה.

עד כאן אין שום נפילה. הוא יושב בבנק – וחושב מידי פעם על חנות הספרים שהוא רוצה לפתוח. מתי הנפילה יכולה להתרחש? כאשר האדם מבלבל בין המציאות שבה הוא נמצא כרגע לנקודה שאליה הוא רוצה להגיע.הוא רוצה להגיע לחנות הספרים אבל הדרך ארוכה.

בשפת החסידות אומרים שהרצון שלו הוא בספירת הכתר (זה כל כך רחוק מהרגלים – זה אפילו מעל הראש!) ואז הוא צריך להוריד את הרצון לתוך המוחין – החכמה והבינה, להתחבר לנקודה הבסיסית של הרצון, לברר ולהבין כיצד הוא יכול ליישם את זה בחיים. אז זה יכול לרדת לכוחות הנפש של התרחבות וצמצום, לאיזונים ביניהם, שם הוא יכול לפגוש את הפחדים והצמצומים ומהצד השני את התשוקה והאהבה להשפיע – עד שבסופו של דבר הוא יכול להוריד את זה לקרקע.

אם הוא מבין שהרצון הוא גבוה וטוב אבל יש הרבה עבודה להוריד את זה לקרקע – הוא לא יבהל מהקשיים. הרי אמרו לי ש"הכל ברצון" וש"אין דבר העומד בפני הרצון" – אז למה יש לי קשיים? התשובה הפשוטה והמטרידה היא : ככה. כי ככה נברא העולם. כי כשמורידים את ההבנות מהנקודות הגבוהות לתוך החיים אז נתקלים במכשולים, במניעות – אותם המניעות הן למעשה הדלק לחזק ולחשל את הרצון. כתוב שהמניעות מגבירות את החשק, את הרצון.

כשאדם רוצה משהו. כשהוא רוצה אותו מאוד והוא נתקל במניעות – אפשר להגיד שאותם המניעות הם למעשה בירור של הרצון שלו. האם אתה באמת רוצה? אם כן – אותן מניעות יהיו דלק לחזק אותך ברצון, ואם אתה לא ממש רוצה אלא רק קצת – אותן מניעות יעצרו אותך בדרך. בסופו של דבר זה רק לטובתך – כי אם מלכתחילה לא ממש ממש רצית אלא רק קצת, ובאו מניעות קלות והפסקת, חסכת המון אנרגיה – כי בסופו של דבר היית מפסיק בכל מקרה אם לא עכשיו אז קצת אחרי זה.

כך כשאני מבין שהרצון שלי זה דבר אחד אבל המציאות הנגלית לפני – היא המקום שבו יש נפילות ועליות, זה יכול לחזק אותי שלא ליפול משום דבר. אז אני יכול להתחזק ברצון ולהתמיד בו. לא לשכוח אותו – כל הזמן להתחזק בו ולהתפלל עליו ולראות איך ליישם אותו אבל באותו הזמן גם לזכור שבדרך יהיו לי הרבה מניעות והרב הקשיים. לא להתפלא מזה ולא להתרחק מזה.

דבר נוסף שקורה כשמתחילים להוריד את הרצון לקרקע הוא – נפגשים בתיקון.

אנשים מקומפרסים

נדמה לי שהאגדה מספרת שזאת היתה תרומה של עמית יצחק לשיח "השקופי". בכל אופן בין אם זה הגיע ממנו או מגידי – המקור למשל הוא הCOMPRESSOR, "מכשיר" או פלאגין של אולפנים ו/או גיטרות שתפקידו "לדחוס" את הצליל. אחד השימושים הפשוטים ונפוצים של קומפרסור זה כשיש לך כמה כלי נגינה שאתה רוצה שכולם ישמעו טוב וחזק בהקלטה, אתה צריך לדחוס תחומי תדרים של חלק מהם כדי "לתת מקום" לכלים האחרים באותם התחומים. אתה מוותר על חלק מהעוצמה של הכלי אבל בצורה שבסופו של דבר מועילה למכלול.

אפשר לחשוב על זה כמו שאם יש לך קופסא קטנה ואתה רוצה להכניס לתוכה הרבה חפצים, יהיו חפצים שתפרק להם חלקים פחות חשובים כדי שתוכל לדחוס את כולם באותה הקופסא.

נחזור מהמשל לנמשל – כולנו בתור ילדים עברנו קומפרסיה. עברנו תהליך של דחיסה – כמו שאנחנו באמת? אף אחד לא יכול להחזיק מעמד מול זה. זה "יותר מידי" – YOU ARE JUST TOO MUCH כמו שאוהבים להגיד באנגלית. אז מה שבדרך כלל לומדים זה להוריד את הראש ולא לחטוף. יש כאלו ביננו שיש להם יותר בעיה להוריד את הראש ואז הם חוטפים יותר מהסביבה.

גם כשאדם מבוגר – הוא יכול להיות במקום עבודה שהבוס "מקמפרס" אותו או במערכת יחסים דחוסה ביותר. המפתח זה קודם כל לזהות את זה. לראות איפה אני באמת נמצא. האם זה המקום הנכון בשבילי? האם המערכת הזו מדוייקת בצורה שהיא מתנהלת? או שמישהו פה עושה לי משהו שאני כל כך רגיל אליו שהוא נראה לי נורמאלי לגמרי?

כל אחד צריך גם להיות מודע לרמות הדחיסה שהוא מסוגל לתפקד בהם בשמחה ובצורה אופטימאלית. אם עוברים את הגבול הזה – התפקוד נפגע, אתה מתחיל לפתח רגשות שליליים ביותר לגבי "המקמפרס" וכיוב' כשעובדים עם עוד אנשים – כמו עם עוד כלי נגינה, רמה קלה של דחיסה תמיד יכולה להיות שם – אבל האם היא הפכה לעיקר? האם היא פגעה במיקס??