פנסי ערפל – חלק ב' / הרב ארז משה דורון

לתחילת הכתבה : פנסי ערפל – חלק א' / הרב ארז משה דורון

החוויה הכי קשה שמקיפה את כל האנושות היום זו הבדידות, ובגלל הבדידות יש פחד, יש חוסר אונים, חוסר שליטה על המצב. היום אף אחד לא יודע כלום על כלום. אף אחד לא יודע מה יקרה בכל תחום בעוד שנייה. זו חוויה מאוד קשה, אין לנו שליטה ואנחנו לא יודעים כלום.

הקושי בחוסר הידיעה הוא שאנחנו עומדים מול חוסר הידיעה לבד. אם לא היינו לבד לא היה איכפת לנו שאנחנו לא יודעים. תראה למשל מה קורה בין ילדים והורים. כשההורים רגועים, כשההורים יודעים מה קורה בעולם זה מספיק לילד. ילדים לא שואלים את ההורים מה המצב בבנק, הם שואלים אם הכל בסדר אז זה בסדר. אם ההורים נמצאים לידם הם רגועים, הם לא צריכים לדעת את כל הפרטים. אבל אם הם יוצאים החוצה לעולם כל דבר מפחיד אותם , הם מרגישים לבד, הם לא יודעים איזה חתול יקפוץ מאיזה פח אשפה, מה יקרה, מה האנשים רוצים מהם, הם לא יודעים איך להתמודד, העולם מפחיד.

מה גורם לילד להרגיש מוגן עם ההורים שלו? הבטחון שההורים שלו רואים אותו, שההורים שלו יודעים בדיוק מה קורה איתו. לפני כמה ימים היה לנו בבית דיון בעניין מסוים ואמרתי לבת שלי משהו והיא הלכה לחדר, שאלתי אותה "למה את נעלבת?" היא ענתה "לא, אני לא נעלבת", חזרתי שוב ושאלתי: "למה את נעלבת?" והיא ענתה: "לא, אני לא נעלבת". קראתי לה לשבת והסברתי את הכל מחדש ואחרי השיחה שאלתי אותה – "עכשיו את לא נעלבת?" היא ענתה "לא" – "אז למה אמרת קודם שלא נעלבת את כן נעלבת?" "כן נעלבתי, אבל איך אתה יודע?" – "כי אבא ואמא יודעים איך הילדים שלהם מרגישים". הילד מרגיש שרואים אותו, שיודעים איך הוא מרגיש ומה הוא צריך ומה עובר עליו. ואז לא איכפת לו שהוא לא יודע מה קורה. יש מי שיודע.

החוויה שרואים אותי, שיודעים מה אני צריך ולא רק יודעים אלא שאכפת ממני, יש מישהו שרואה אותי, שדואג לי, שאוהב אותי ומסוגל לספק את כל הצרכים שלי בכל תחום כשתהיה לי בעיה, יש לי כתובת. אפילו אם אני לא יודע איפה אני, אני רק צריך להרים טלפון לאבא ואמא.

אבל לרוב הילדים היום אין את החוויה הזאת. הם מתבגרים מהר מידי. הם נהיים ציניים מהר מידי. כי מי רואה אותם בכלל, מי סופר אותם בכלל. ואז הם אומרים: אנחנו שורדים, אנחנו מסתדרים, אנחנו לא צריכים את ההורים שלנו, כי הם לא ראו אותי, הלוואי שהיו רואים אותי, אבל לא זאת המציאות.

איבדנו את החוויה שמישהו רואה אותנו, גם אם רואים אותי זה מוגבל, כי אם אני נמצא בסוף העולם הם לא מרגישים את מה שאני עובר, זה בלתי אפשרי, זה מוגזם לבקש אותם להרגיש אותי. אבל חז"ל אומרים שזה לא מוגזם, שזה לא רק בין הורים לילדים, זה אפילו בן חברים אמיתיים. חז"ל אומרים שהחברים של איוב היו גרים במקומות שונים וכשהם הגיעו לעודד את איוב או להוכיח אותו, כולם הגיעו באותו זמן. איך הם ידעו? לא היו טלפונים, לא היה אינטרנט ובכל זאת כולם הגיעו. חז"ל נותנים לנו תשובה מאוד מוזרה, הם אומרים שהם היו חברים בלב ובנפש עוד מהעבר הרחוק והם היו מאוחדים באהבה גדולה, ולכל אחד בבית היה ציור שבו היו מצוירים הוא וכל החברים, והם היו מסתכלים כל הזמן על הציור הזה ואם היתה בעיה לאחד החברים הם היו רואים את זה בציור ומיד היו באים לעזור לו. אתה מבין מה זה חבר. החבר שלי בסוף העולם יודע מה עובר עלי.

אפשר לדמיין אבא שנוסע בערפל והילד יושב מאחור. הילד שמח ולא איכפת לו אם עוצרים או נוסעים, הוא מקסימום שואל את אבא אם הכל בסדר. הוא לא דואג, לא איכפת לו אם יש ערפל. הוא בלאו הכי לא יודע הרבה, לו זה לא משנה. אבל כשהוא פותח את העיניים ואבא לא ליד ההגה, אז הוא מרגיש פחד.

זה בעצם המצב שלנו בדור הזה. אבא הלך, יש ערפל, אנחנו לא יודעים לנהוג וכעת אנחנו ליד ההגה, איזו חוויה מפחידה. ואיך אנחנו מגיבים? או שאנחנו נכנסים לשיתוק, לייאוש, ולא איכפת לנו מכלום, או שאנחנו לוחצים על הגז ונכנסים בקירות. מתחתנים, מתגרשים והכל לבד לבד, בלי שאף אחד יראה אותנו.

כשאדם נכנס לתוך החוויה הזו של חוסר האונים, של חולשה, פתאום החולשה הזאת הופכת אותו לבנאדם הכי רגוע. אני לא יודע איך יפתרו הבעיות, אני לא יודע מתי הן יפתרו, אבל אני יודע שיש מי שמזיז את העניינים. יש אבא ליד ההגה. אני רק הילד שנוסע מאחורה. תרגיע.

אם אני מודה שאני לבד, ואני לא בורח מזה, אין אפשרות שלא אקבל פתרון בזמן שאבא יחליט. אני רק אומר לו: "אבא, תזכיר לי שאני לא לבד, אני רוצה אותך כאן בתמונה ואני לא יודע מה לעשות, אני מחכה לעזרה שלך". זו הבחירה. עשיתי מה שאני יכול, לא שמתי גז ואני לא מפעיל כוח. ואז אדם מקבל סיוע משמיים. וכשאדם מקבל סיוע מהשמיים הפתרונות הם אחרים לגמרי.

זמן שמחתנו, חלק ב' – סוכות, הרב ארז משה דורון

לתחילת המאמר: זמן שמחתנו

ובכן, בפסח, זמן חרותנו, השתחררנו מן התלות המבישה בקנינים, בדעות נפסדות, בהרגלים, ובאנו אל המדבר הגדול והריק…

שם, באותו מדבר, בנו אבותינו סוכות, ושם, דווקא שם, ללא משען ומבטח גשמי, זכו לשבת ב"צל האמונה" (כפי שמכנה הזוהר את הסוכה) וחזו בהתגלויות מופלאות ובהנהגה ניסית שלא כדרך הטבע.

וכאז כן עתה, מצוה עלינו הבורא בחסדו, לצאת בכל שנה מ"מצרים" הפרטית שלנו, מן ה"מיצר" המשעבד של התלות בקנינים גשמיים ולשבת בסוכה. דווקא בתקופה שבה הזמן הטבעי גורם התכנסות אל הבית, מורה לנו התורה – צאו!

ומבלעדי יציאה כזו אי אפשר לקבל תורה. אי אפשר לזכות לאותה חרות שביכולתה של התורה להעניק. וזהו גם ענין התואר המיוחד "זמן שמחתנו" הניתן על ידי חז"ל לסוכות דווקא.

גם לעבד יש שמחות קטנות, אבל רק מצב שבו נמצאים הכרתו ומעשיו של האדם ב"סוכה", משוחררים מתלות באדונים עריצים, הוא המצב שמעורר שמחה אמיתית.

כשם שהסוכה ארעית כך ארעיים גם כל חיינו, ואין מקומנו הקבוע בעולם הזה. ידיעה זו לבדה היא היא המשחררת אותנו מן ה"שמחות" וה"מצוקות" הקטנות של חיינו הגשמיים, ומרימה אותנו אל על, לחדווה אחרת, ל"סוכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיהו ד' ו').

וכך כותב בענין זה רבי נתן (ליקוטי הלכות סוכה ו' סעיף ז'):

"ועל כן סוכה מרמז על חידוש העולם (לעתיד לבוא) כמובא בספרים, שסוכה מרמז על עלמא דאתי (העולם הבא). כי עולם הבא מכונה בשם סוכה, כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם". ועל כן אמרה התורה: צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, לרמוז על חידוש העולם. שאין קביעות לעולם הזה חס ושלום, רק השם יתברך חידש את עולמו (דהיינו בראו יש מאין המוחלט). ועתיד לחדש עולמו" (דהיינו להפכו לעולם שונה לחלוטין, זך, מרומם ונצחי). ועוד הוא מוסיף וכותב (ליקוטי הלכות, חזקת קרקעות ג' סעיף ט') "וזהו בחינת סוכה, שאז עיקר השמחה בחינת "זמן שמחתנו", כי סוכה היא בחינת עולם הבא כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם", שזה נאמר על עלמא דאתי… היינו שבאלו הימים, אחרי ראש השנה ויום הכפורים, אנו זוכין לישב בסוכה ולשמוח בתכלית השמחה, כי אנו זוכין עכשיו להמשיך בחינת עולם הבא, שהוא בחינת סוכה, בעולם הזה, שזהו עיקר השמחה, כשזוכין להמשיך (את) העולם הבא (ולטעום משהו מ"טעמו" גם) בעולם הזה… ועל כן אז הוא זמן שמחתנו, כי זה עיקר השמחה, כשמרגישין העולם הבא – עכשיו".

להמשך המאמר: זמן שמחתנו, חלק ג'

זמן שמחתנו חלק ד' – סוכות, הרב ארז משה דורון

לתחילת המאמר: זמן שמחתנו חלק א'

מחיצות הסוכה מלמדות על יחסינו כלפי העולם הזה (גבולות). ואילו הסכך מלמד על יחסינו כלפי העולם הרוחני, העולם הבא. יחס זה מרומז כאמור במילים: "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה".

גם כלפי מעלה אין אנו "מתפרצים". גם שם מסוכן שיהיה הכל "פתוח".

מתוך ענוה, והכרת מוגבלותנו, אנו מצמצמים גם את האור הבא מן השחקים.

רוצים ב"שמש", אבל ב"מדה". מרשים לה רק להסתנן בקוים דקים מבעד לצל הסכך. "צלתה מרובה מחמתה" – יותר צל מאשר אור, יותר גבול מאשר התגלות. וגם בזה אנו בונים כלים מדויקים ומתאימים להכיל את השפע האלוקי.

"כי הסוכה היא צלתה מרובה מחמתה, שזהו בחינת צמצום המוחין (הדעת) שהם בחינת "חמה". וזהו עיקר תקון הקדושה לעשות צמצום אל רבוי האור. כי "רבוי השמן גורם כבוי הנר", ועיקר השבירה (דהיינו נפילת מצב העולמות למקום ירוד ונמוך בו אנו נמצאים) הייתה על ידי רבוי האור (כמובא בקבלה שלא היו די כלים בתחילת הבריאה להכיל את האור האלוקי הגדול ולכן, כביכול, "נשברו" העולמות ונפלו ממעלתם), ועל כן עיקר תקון הקדושה על ידי הצמצום, וזה בחינת התקון של כל המצוות לעשות צמצום וכלי אל האור. וכל אחד ואחד כפי אשר זכה לעשות מצוות בזה העולם, כן נעשין מהם לבושין, שהם צמצומים וכלים, אשר בהם יזכה לקבל האור הגנוז והצפון (לעתיד לבוא), שאי אפשר לקבלו כי אם על ידי כלים…

…וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ש"לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה"

"חמה" – זה בחינת אור השכל (האלוקי) שהיה גנוז וצפון עד אז ועל ידי רבוי האור (הדעת הרוחנית) שיתגלה אז – צדיקין מתרפאין ורשעים נדונין, כי הצדיקים יתענגו מזה ויקבלו חיות ורפואה מזה, כי בשביל זה יגעו וטרחו כל ימיהם בעבודת ה', היינו כי על ידי המצוות שעשו והכינו בעולם הזה. על ידי זה זכו לעשות כלים ולבושין, ועתה זוכין לקבל בתוך אלו הכלים והלבושין את האור הגדול.

…אבל "רשעים נדונין בה", כי הם "נכווים", על ידי האור הגדול, מאחר שאין להם כלים במה לקבלו, מחמת שלא עשו מצוות בעולם הזה" (ליקוטי הלכות סוכה ג' סעיף ו').

לרוחב הסוכה, כפי שציינו, אין גבול, רק שיהיה האדם מוקף מחיצה. אך לגובה – יש, וכמו שאמרו חז"ל "סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה (בערך שנים עשר מטר) – פסולה".

וטעמם: "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע (מפאת הגובה הרב), ואנן סוכה דירת ארעי בעינן" (ואנו מעונינים דווקא בדירת ארעי – שזה עיקר ענינה ומצוותה של הסוכה). ועוד טעם נתנו לדבר "למעלה מעשרים אמה – לא שלטא ביה עינא" כלומר שלמעלה מעשרים אמה אין עינו של היושב בסוכה "שולטת" דהיינו מבחינה בלי מאמץ, בסכך. ואנחנו חפצים שהסכך יהיה ניכר ונראה לעין.

הלכה זו, כפי שמבאר רבי נחמן, מתייחסת גם לשני סוגי תפישה ודעת הקיימת באדם, אותם הוא מכנה: "שכל פנימי" ו"שכל מקיף" וכלשונו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ו'): "כי מה שאדם מבין ומשיג בשכלו, זה בחינת פנימי, כי זה השכל נכנס לתוך שכלו. אבל מה שאין יכול (עדיין בשלב זה) להכנס לתוך שכלו, דהיינו מה שאי אפשר לו להבין, זה בחינת מקיפים, כי זה הדבר מקיף סביבות שכלו, ואי אפשר לו להכניסו בפנים בתוך שכלו, כי אי אפשר לו להבין זאת, מחמת שהוא בחינת מקיף אצלו".

האיסור להגביה את הסוכה למעלה מעשרים אמה, מרמז, לדברי רבי נתן, על האיסור לחקור ולהתעמק במה שעבורי אינו נתפש, דהיינו שעדיין הוא "גדול עלי" ואיני מסוגל לקלטו ולהבינו.

והוא מבאר (ליקוטי הלכות סוכה א' הלכה ב'): "וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת סוכה ב') "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה", שהם בחינת שני "יודין" (האות יו"ד, שמספרה בגימטריה – עשר, ו"שני יודין" שווה עשרים), שהם בחינת שני השכליות, דהיינו שכל פנימי ושכל מקיף, כי השכל הוא בחינת יוד (כמובא בדברי רבי נחמן) ולמעלה מאלו העשרים אמה, דהיינו למעלה מהמקיף – לא "שלטא ביה עינא" (לא שולטת "עין השכל" והתבונה), ואסור לכנוס לפנים ממחיצתו להסתכל לשם, ועל כן אסור להגביה הסכך יותר למעלה מעשרים אמה כי "במופלא ממך אל תדרוש" (מסכת חגיגה י"ג).

כי אי אפשר להסתכל כי אם בהמקיף הסמוך אליו, ומי שנכנס לפנים ממחיצתו הוא יוצא מגבול הקדושה. ועל כן הסוכה פסולה לגמרי אם היא גבוהה למעלה מעשרים. וזה שאמרו רבותינו ז"ל "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע, ואנן סוכה דירת ארעי בעינן", כי הסוכה, שהיא בחינת המקיפים צריכה להיות דווקא דירת ארעי, דהיינו שלא יטעה חס ושלום, שכבר זכה לשלמות הדעת, מאחר שזכה לאיזה השגה (והבנה רוחנית) כי "גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה' ז') ו"לגדולתו אין חקר", ועל כן אסור לקבוע דירתו בסוכה זו, כי אם שתהיה דירת ארעי לפי שעה (דהיינו) להשתדל ולטרוח בעבודת ה' לזכות להשגה אחרת, ו"לצאת מסוכה לסוכה" – כי "תכלית הידיעה שלא נדע" (שהדעת הרוחנית שהאדם קונה אסור לו "להתקע" בה, רק לדעת שעדיין יש עוד הרבה להשיג ולהבין ולהתעלות, עד שיחוש שאינו יודע כלום, ואז יתעורר ביתר שאת ללמוד ולהשיג יותר). ומי שאוחז בבחינת התכלית הזאת, אזי "סוכתו", דהיינו השגתו, היא בבחינת דירת ארעי תמיד, כי מתייגע תמיד להשיג יותר. ובזה תלוי שאינו הורס (את גבולותיו) לעלות אל ה', להכנס לפנים ממחיצתו, מאחר ששפל בדעתו ואוחז בבחינת התכלית שאינו יודע כלום. איך יבוא להסתכל עוד יותר למעלה ממנו? רק מייגע להשיג (השכל) הסמוך (והשייך) אליו, ובזה תלוי קיום דעתו, כי זה עיקר התכלית, וזוכה להשיג תמיד השגות חדשות.

אבל מי שרוצה להסתכל למעלה ממחיצתו וזה מחמת שסובר שהוא יודע כבר השגתו יתברך, שמתפאר שמותר להכנס לפנים, ואזי בודאי דירתו "דירת קבע", כי אינו מייגע לצאת מסוכה לסוכה, ואזי הוא קלקול הדעת לגמרי, כי מי שסובר שהוא יודע משהו בהשגתו יתברך אינו יודע כלל, ועל ידי כניסתו לפנים ממחיצתו הורס דעתו לגמרי, כי יוצא חוץ מגבול הקדושה, ועל כן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים פסולה, מחמת שעושה דירתו דירת קבע".

כל הלכות הסוכה, אם כן, עוסקות בענין הגבולות. כלפי העולם, כלפי "השמים" וכלפי מה שלמעלה מתפישתי. והנה, דווקא הענו, השפל בדעתו ומוכן להגביל את עצמו, בונה כלי לאור הלא מוגבל והאין סופי של ה'. ולעומתו החפץ, בגאוותו, להרוס גבולותיו ו"לתפוש" בדעתו את האין סוף, "הורס" כליו ונמצא ריק וחסר מכל אור.

בתוך הגבול – מאיר האין גבול.

והחפץ באין גבול "בלי כלים" – מוטל דווקא הוא בשביו המר של הגבול.

מתוך אתר לב הדברים

זמן שמחתנו חלק ג' – סוכות, מאת הרב ארז משה דורון

לתחילת המאמר: זמן שמחתנו – חלק א'

..אמנם בכדי לחוש את אותה שמחה עליונה, צריך ה"הכלי" אותו אנו מצווים כעת לבנות, דהיינו הסוכה, להיות שלם ומתוקן כראוי, כי אם אין הסוכה נבנית כהלכתה, אין כח באורות הרוחניים הללו להאיר בנפש היושב בצילה.

"בענין דפנות הסוכה, יש הרבה חלוקי דינים ואין הכל בקיאין…" כותבת ההלכה (קצור שולחן ערוך סימן קל"ד סעיף ב'), "על כן צריכין לעשות דפנות שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן". ובענין הסכך היא מורה (שם סעיף ה') "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה, (דהיינו שהסכך יטיל על קרקע הסוכה צל יותר מאשר תאיר שם מבעדו השמש) שאם הייתה חמתה מרובה מצלתה, פסולה מן התורה. ולכן צריכין להזהר להניח כל כך, שאפילו כשיתיבש תהא צלתה מרובה".

כדי להיות שרוי תחת צל ו"השראת" העולם הבא המרומז במצוות סוכה, כדי לרומם את מצב התודעה והתפישה, ולו למשך שבוע בשנה, למקום אחר וגבוה יותר, צריך, ראשית כל, לבנות מחיצות.

דפנות הסוכה, הן המחיצות המפרידות בינינו לבין העולם, צריכות להיות "שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן".

אדם שסובל מ"עודף פתיחות", שאין לו גבולות ומחיצות, שרוצה לגעת בכל ושהכל יגע בו – אין לו "דפנות" כלל, והוא משולל אפשרות להתוודע לאור רוחני אמיתי. אך גם זה שיש גבולות לחייו, שלא הכל הוא מתיר לעצמו, עדיין אין בכך די, שכן "רוחות" רבות נושבות בעולם, רוחות תאוה ואנוכיות, כפירה ובלבול.

כולן – חפצות לטלטל איתן את האדם, להסעיר את נפשו כרוח סערה ולבסוף להשליכו ככלי אין חפץ בו אל תהום הריקנות.

על כן נחוץ והכרחי, לשמור את נפשו וכל אשר לו, להציב בפני העולם מחיצות, שלא יתנו לכל דבר הבא מן החוץ להכנס אל הנפש ולטלטלה. ומחיצות אלו צריכות להיות "שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן".

מחיצה – מפרידה תמיד בין מה שבפנים ומה שבחוץ.

בפנים, היינו מה שיהודי מורשה להחשף לו – הן המצוה וההיתר, ובחוץ, מה שהוא מצווה – לשמירתו, להתרחק ולהסתייג ממנו – הוא האסור.

בפנים – מצווה, בחוץ – עברה. ומחיצה חזקה צריכה להפריד ביניהם.

"כי דפנות מחיצת הסוכה מורה על גבול הקדושה, ולשם צריך להכניס כל כלי תשמישו ואכילתו ושתייתו ושנתו וכל שאר צרכיו, כולם צריכים להיות בתוך הסוכה דווקא, דהיינו בתוך גבול הקדושה ולא יצאו מגבול הקדושה ולחוץ, היינו בחינת חוץ לסוכה.

…אבל אין לה שעור למעלה (דהיינו שיכולה להתפשט לרוחב כמה שנרצה) כי אדרבה, כל מה שמתרחבת יותר, כדי להרחיב גבול הקדושה" מה טוב (ליקוטי הלכות סוכה א' סעיף א').

ועל כן מהווה מצוות הסוכה דווקא שמירה גדולה על האדם וכל אשר לו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, כי האוסף דעתו וקניניו אל תוך גבול הקדושה – משאיר, ממילא, את האויב והאורב – בחוץ.

"ובזאת הסוכה הקדושה אנו יושבין, והסוכה מגנת עלינו ושומרת אותנו מכל השונאים והרודפים הרוצים להרחיק אותנו חס ושלום (מן הקדושה), כי על ידי כח הסוכה אנו בטוחים בה' יתברך, שנהיה סמוכים ודבקים בו יתברך תמיד לעולם ועד. ואין שום דבר שירחיקנו ממנו יתברך, כי אנו נסתרים בצל סוכה העליונה, שהיא קדושה גבוהה כל כך, עד ששם נתהפכין כל העוונות לזכיות, ובכח החסד הזה שוב אין אנו מתייראין משום הרחקה בעולם, כי בודאי תמיד נשוב אליו יתברך, וסוף כל סוף נהיה נשארים ודבוקים וכלולים בו יתברך, מאחר שזכינו עכשיו לכנוס באור הקדושה העליונה, בצל הסוכה הקדושה… ועל כן לעתיד לבוא תהיה הסוכה דייקא מצלת מן הגהנום, כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם ולמחסה למסתור מזרם וממטר" כי אור הסוכה מגנת ומצלת מן הגהנום. כי הסוכה מהפכת העוונות לזכיות, ועל כן עושין סוכות אחרי יום הכפורים (שבו מתכפרים העוונות) …והיא נעשית דווקא (כלשון חז"ל בנוגע לסכך) מ"פסולת גורן ויקב" שהם בחינת העוונות שנתהפכין לזכויות", שאפילו מפסולת נעשית מצווה… (לקוטי הלכות יורה-דעה הלכות ספר תורה ב' סעיף ח').

להמשך המאמר: זמן שמחתנו חלק ד'

זמן שמחתנו – סוכות, מאת הרב ארז משה דורון

החורף בפתח, וכבר נזכרים בתחושה המתלווה להתכנסות הביתה, לישיבה מול התנור החם, בין הכתלים המגנים בפני הקור והרטיבות…

זהו גם זמנם של יבולים רבים – להיאסף אל מקום שמור ומוגן.

ודווקא כעת מצווה התורה – "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג מ"ב) (למרות שמבחינה היסטורית התחילו אבותינו לשבת בסוכות בחדשים ניסן ואייר ולא בתשרי). דווקא כעת נאמר לנו – "המתינו מעט"… "אל תכנסו עוד אל ביתכם", "צאו החוצה ובנו שם סוכה ארעית, זמנית, כזו שאיננה יכולה לשמש מגן בפני הגשם והצינה"…

שם תשבו, תאכלו, שם תשנו שבעת ימים, ושם, דווקא שם, שמחו בשמחת החג (וכמובא בהלכה: "כמו שהוא דר בביתו כל השנה, כן תהא עתה עיקר דירתו בסוכה. שיכניס לתוכה כליו הנאים ומצעות הנאות, ואוכל ושותה, ולומד ומטייל וישן בסוכה, ואפילו אם מספר עם חבריו – יספר בסוכה" / קצור שולחן ערוך סימן קל"ה סעיף א').

ועוד תמיהה אחרת: לכל אחד משלשת הרגלים, הלא הם החגים המיוחדים לעם ישראל, נתנו חז"ל שם אחר. חג הפסח נקרא "זמן חירותנו", חג השבועות "זמן מתן תורתנו" וחג הסוכות – "זמן שמחתנו".

ובמה התייחד חג הסוכות שזכה לתואר "זמן שמחתנו"? הלא גם בשאר החגים קיים הציווי "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז י"ד)? ואם מצד חשיבותו נראה, לכאורה, שדווקא בחג השבועות בו קיבלנו את התורה המיוחדת לנו מבורא עולם, דווקא אז עלינו לשמוח ביותר.

אלא שפני הדברים כך הם.

בפסח – יצאנו מעבדות מצרים. מהי, למעשה, עבדות?

עבדות איננה כרוכה, בהכרח, ביסורים ובסבל. יתכן מצב שבו יחסו של האדון לעבדו יהיה חיובי ומתחשב, אולם דבר זה אינו מוציאו מגדר עבד.

עבד הוא אדם שרצונו משועבד לאחר, שאינו עומד ברשות עצמו. לפי באור זה, מובנת יותר הוראתם של חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וכמאמר הגמרא: "אכתי (עדיין) עבדי אחשורוש אנן (אנו) (מסכת מגילה י"ד)".

אף אנו משועבדים ורק למראית עין נראים כבני חורין. אדונים רבים לנו, השולטים על רצוננו ועושים בנו כטוב בעיניהם, הלא הם קנינינו הגשמיים, הרגלינו, נטיות גופנו ומדותינו, אופיינו, ומעל לכל, אנשים אחרים, שבכדי להיות נאהבים על ידם, רצויים או מכובדים בעיניהם, אין אנו מתנהגים פעמים רבות כפי שראוי לנו לנהוג.

עבדים אנו משום שפעמים מועטות מאד מתגלה בנו הנחישות לאמר "לא" החלטי להרגל, לנטיה, לתאוה, לזולת… וכך אנו מאבדים, לעיתים קרובות, את הקשר עם עצמנו באמת, עד שאין אנו יודעים עוד במה מדובר כשמורים לנו "צאו ממצרים", השתחררו מן השעבוד המר לכל אותם אדונים.

להמשך המאמר: זמן שמחתנו – חלק ב'

נסיעה לאומן, ראש השנה תשע"א עם לב הדברים

בעזרת השם אני מתכונן לנסוע לאומן לראש השנה עם החברים המתוקים מלב הדברים.

מומלץ מכל הלב :)

למי שרוצה להצטרף לנסיעה : נסיעה לאומן עם לב הדברים (לחץ כאן).