מי שטרוד בלהוציא – לא מכניס לקירבו..

אומרת הגמרא במסכת חולין: "אידי דטריד למפלט לא בלע" – במילים פשוטות, זה שטרוד בפליטה או הוצאה של דברים שבתוכו , לא בולע לקירבו משהו מבחוץ. הדברים נאמרים בגמרא לגבי כשרות בליעה של איסורים (דם, שחיטה בסכין נוכרית וכיוב').

את המושג הזה "אידי דטריד למפלט לא בלע" אנחנו מוצאים גם על דרך השאלה או דרש בזה שאם אתה טרוד בלהוציא טוב, לא תבלע את הרע שמסביבך. שמעתי את זה בזמנו לגבי רב שמוכן להעביר שיעור במקום שבו המשתתפות לא לבושות באופן צנוע, וההיתר הוא שמכיוון שהוא טרוד בהרצאה ובהוצאת הדברים, הוא לא "בולע" לא סופג לקירבו את הסביבה ואכן אותו הרב בשנייה שנגמרה ההרצאה (שגמר להוציא) – מיד הסתלק מין המקום.

לפיכך הפרשנות היא חיובית, תהיה טרוד בלהוציא טוב מעצמך וכך לא "תבלע רע". תהיה תמיד עסוק בלהוסיף טוב בעולם וכך לא יכנסו לתוכך דברים שליליים או השפעות שליליות.

היום חשבתי על כך שיתכן שאפשר ללמוד עוד משהו. אותו זה שטורח להוציא ולשתף ולהסביר ולדבר כל הזמן – לא מצליח להקשיב לשני ולא יכול לקבל ממנו. מי שטרוד בלהוציא – לא מכניס לקירבו. מי שטרוד בלדבר, לא יכול באותו הזמן באמת לשמוע.

אולי מה שאתה צריך לעשות כרגע זה דווקא להקשיב לשני? אולי במקום להיות טרוד בלהשפיע עליו אתה צריך לעצור לרגע ולהקשיב לו? אם תעצור – לא תהיה טרוד בלהוציא. שימו לב למילים, לא רק מי ש"עסוק בלהוציא" אלא מי ש"טרוד בלהוציא". על דרך הדרש, אל תהיה טרוד בלהוציא! ישמעו אותך גם אחר כך, תקשיב למה שבאמת קורה עכשיו, השני צריך שתדבר? אז תדבר ואם הוא צריך שתקשיב, תקשיב.

כמו כל מאמרי חז"ל ישנם עומקים על גבי עומקים ופירושים על גבי פירושים. מה שחשוב זה לראות איך התורה היא תורת חיים, איך ברגע הזה, בנקודה הזאת שאני עומד מולה אני יכול להעמיק, להתחבר ולהשתפר. בואו ונראה איך אפשר להוסיף טוב בחיים שלנו, הן על ידי דיבורים קדושים איכן שצריך והן על ידי זכירת הצד השני של המטבע: אידי דטריד למפלט לא בלע.

 

סדנת קופסת הכלים של הנפש, 12 מפגשים במודיעין מתחילים 9/12/13

סדנת קופסת הכלים של הנפש. להרשמה 050-9766811
סדנת קופסת הכלים של הנפש. להרשמה 050-9766811

 

מוזמנים ליצור קשר בטלפון 050-9766811 או ranweber@gmail.com לפרטים ולהרשמה.

סדנת היכרות עם כלים לעבודה פנימית לאור תורתו של רבי נחמן מברסלב וגדולי החסידות.

בסדנא נלמד על נקודות רוחניות שרבי נחמן לימד ועל יישום שלהן בנפש האדם ובחיי המעשה.

הסדנא פותחת צוהר לדרך חשיבה חדשה על האתגרים שאנו פוגשים בנפשנו ובסובבים אותנו. רבי נחמן סלל דרך להתעוררות והתחזקות שמעצימה את הטוב הגנוז בתוכנו ומאפשרת לכל אחד ואחת להתחבר לאוצרות האינסופיים הגלומים בכל נקודה בבריאה.

מטרת הסדנה היא יישום הכלים באופן מעשי בחיי היומיום על מנת להעשיר ולהעצים את חיינו.

בין הנושאים בסדנא:

ריפוי הנפש – חיבור כל דבר לשורשו. על תורה ותפילה. על נקודה גדולה וקטנה ומבוא כללי לסדנא ולעבודה פנימית. כבוד אלוקים וכבוד מלכים. עיקר התשובה – ישמע בזיונו ידום וישתוק.

רצון – לחיות עם רצון בוער. להמיס את חומות הייאוש וחוסר האונים. מהו הרצון ומהם החסמים כביכול על הרצון. האם אפשר באמת לחסום את הרצון שלנו? גילוי הרצונות הפנימיים שלנו, בירורם ורתימתם לתכלית האמיתית שלנו. מה אני באמת רוצה?

התבודדות – אחד הכלים הפנימיים החזקים והמפורסמים ביותר שרבי נחמן הוריש לנו, נקודת ההתבודדות. מהי ההתבודדות? מה חשיבות ההתבודדות היומית? נפשי יצאה בדברו – להוציא את הרצונות, להתחבר ולהתבודד.

כח המדמה – מציאות וחוויה אישית, בירור כח המדמה. על קליפות, הסתרות ודמיונות – ואיך זה קשור עמוק לנפש שלנו.

תנועה בנפש – רצוא ושוב בנפש האדם, עליות וירידות – לכתחילה או בדיעבד? עד כמה חשוב לדעת איפה אנחנו נמצאים בתוך הנפש. אלסטיות של הנפש וחוסר אלסטיות – הקבעונות.

אמת ואמת לאמיתה – להודות באמת, במקום שבו אני נמצא. מהי אמת לאמיתה? האם האמת שאנחנו מכירים היא האמת לאמיתה?

אמונה – הכל לטובה, האומנם? איך להתחבר לנקודת האמונה וההשתוות, כל מה שעושה השם הוא לטובה. התחברות לדעת העליונה והיישום בתוך חיי המעשה שלנו. או אמונה או עבודות קשות/כח המושך.

אהבה – איך מוצאים אהבה בתוכנו? על אהבות נפולות ועל תיקון האהבה. לאהוב את עצמו עם השם יתברך. אהבה = הבסיס לחיים.

מראים לו התרחקות – זוגיות אמיתית.

חיפוש ומציאת הטוב – תורת "אזמרה", להוסיף מעט טוב ו- תורת "איה", האור האינסופי בתוך החושך המוחלט.

קשר עם הצדיק – למה צריכים קשר עם צדיקים? איך הקשר עם הצדיקים משנה את עבודת השם ואת העבודה הפנימית של האדם? זיכרון. נקודת החבר.

שמחה – שמחה היא רפואת הנפש. שלמות השמחה בפגישה עם הנקודות הקטנות והכאובות. 23 שעות התחזקות בשמחה ושעה של לב נשבר.

חנוכה – אורות האמת, שיעור וידאו

שבת חנוכה – על האור של חנוכה ועל האור של שבת ועל איש וביתו…

חג סוכות – שיעור וידאו: למה לצאת מהבית?!

למה לצאת מהבית? למה בכלל לנסוע ולהטלטל בדרכים? מה העניין של סוכות?!

שופטים ושוטרים וגם שכל ורגש ואלול… השיעור המלא!

בין המצרים – להרגיש את הכאב, ולהיות איתו.

אנחנו עכשיו בתקופת בין המיצרים – שלושה שבועות בין י"ז תמוז לבין תשעה באב. כידוע, לפי היהדות, כל תאריך בשנה שבו חל חג או מועד הוא לא אקראי אלא מוכן מששת ימי בראשית מבחינה רוחנית לאותו מאורע. זאת אומרת – לדוגמא, האור הרוחני שהיה בעולם ביציאת מצרים יורד מחדש לעולם כל שנה בזמן פסח, האור הרוחני של פורים – חל כל שנה דווקא בפורים וכו'.

המחזור השנתי הוא מחזור של "חילופי עונות אנרגטיים", ובכל זמן, מעבר לעבודה התמידית הפנימית של האדם – יש התנוצצות של אור, של בחינה מסויימת בעבודה הפנימית שאיתה אפשר להעמיק, שאיתה אפשר להגיע לעלייה רוחנית מסוימת.

בין המיצרים זאת תקופה של חושך. תקופה של חורבן ואבל. מה אני אמור לעשות בזמן שכזה? למה שוב ושוב מתאבלים על חורבן בית המקדש? ועוד שלושה שבועות תמימים? לא מגיע לנו איזה קיצור על התנהגות טובה?

בחיים באופן כללי, הנטייה היא תמיד לחפש את הטוב ואת השמח ולהתרחק מהקודר והעצוב.
יש בנטייה הזאת נקודה בריאה – אכן האדם צריך תמיד לתור ולחפש את הטוב. להוסיף עוד ועוד טוב בחייו, להוסיף שמחה, להתקרב לטוב האמיתי והאינסופי שגנוז בו. מהבחינה הזאת – טוב שהאדם מחפש את המענג, המשמח, המעורר רוחנית.

אולם, כדי להוסיף טוב, צריך לפעמים להכיר בחסרון. דווקא החסרון הוא מנוף ותנופה לעלייה האמיתית. אם אדם מרגיש שהכל בסדר – מה ידחוף אותו לעלייה? אולי להיפך, הוא עלול להכנס לשאננות. הכל בסדר, הוא יכול להגיד לעצמו ולשקוע במהלך של התאבנות והתקבעות.

הצדיקים במהלך הדורות מלמדים אותנו שצריך לעלות מחיל אל חיל ולשאוף להוסיף תמיד עוד ועוד טוב. גם אם אתה חושב שאתה כבר במקום מעולה – האם כל מי שמסביבך הגיע לתיקונו? ואם מסתכלים על הדברים באופן הרבה יותר פנימי ומחובר – אם אני עדיין רואה מסביבי סבל, אם אני עדיין רואה מסביבי חסרונות וכאב – כל החסרונות וכל הכאב הוא בעצם בתוכי! כי מה שאני רואה הוא השתקפות של התודעה שלי. לא סתם מראים לי את זה. ולכן מתוך כך אנו לומדים שאפילו אם אדם מרגיש שהוא כבר "בסדר" וכבר "הגיע", מהסתכלות פשוטה בעולם מסביבו (או קרוב יותר– נניח אשתו, ילדיו וחבריו), אפשר להבין שהעבודה עוד לא הסתיימה. אולי רק התחילה.

בין המצרים זה זמן בו נראים לנו החסרונות שלנו במלוא עוצמתם. הבית חרב, אנחנו בגלות נוראית. הסתכלות מהירה בעולם סביבנו או בכותרות העיתונים מראה לאדם עד כמה אנחנו בחורבן. זה לא כדי לייאש אותנו! אלא כדי להצביע על המקום שאנחנו נמצאים בו.

כשאדם, לדוגמא, רוצה לקבל עזרה – רוצה חילוץ של מסוק. היאכטה שלו נטרפה בלב ים והוא תקוע על אי קטן, או סלע של מטר על מטר והוא מצליח להתקשר למסוק – שואלים אותו: "איפה אתה? עד כמה קשה המצב?" אם הוא לא עונה תשובה אמיתית, אף פעם לא יוכלו לחלץ אותו! אם במקום להגיד – אני תקוע על סלע של מטר על מטר, שני קילומטר צפונית מהאי הגדול, היאכטה שלי נהרסה לגמרי, אין לי כלום אפילו הבגדים שלי חצי קרועים – הוא אומר את ההפך, אני יושב באי המרכזי על הבר, שותה פינה קולדה. אז הם במקום לחלץ אותו יגידו – יופי, תהנה. מה הוא הרוויח פה? כלום. הוא נשאר עדיין תקוע על הסלע. המצב אפילו החמיר! עכשיו גם לא יחפשו אותו. עוד קודם אולי כשלא היה חוזר, לפחות היו יוצאים עם המסוק לחפש אותו. עכשיו הוא אמר שהכל בסדר אז כולם רגועים.

הנמשל הוא המצב הרוחני שלנו. אם אדם כבר טופח לעצמו על השכם – יהיה לו קשה מאוד לצאת מהאשליה. יהיה לו קשה מאוד להתקדם ולצאת מהבוץ שלו – וכל אחד והבוץ הספציפי שלו, כל אחד והחסרון המיוחד והייחודי שלו, כל אחד והכאב האישי שלו.

בין המצרים זה הזמן של לראות את הכאב שלי. לראות את המקום שלי. לפגוש את הקטנות שלי ולא לנסות להעלים את זה. לא לנסות להפטר מזה – אלא להתאבל על זה. לבקש על זה. להתחנן על זה – אם יש לי מספיק כוחות. ואם לא – פשוט להרגיש את הצער הזה, את הצער של הגלות. פשוט להיות עם זה.

אחרי תשעה באב, מתחילה תקופה אחרת שמובילה לאלול – חודש התשובה והקירבה. חודש אב – יש אומרים ראשי תיבות : "אלול בא", וחודש אלול: "אני לדודי ודודי לי". כמו שנאמר בחסידות – המלך בשדה. דווקא בחודש אלול, אחרי הכאב והחורבן של בין המצרים, של שלושת השבועות מתגלה הקשר הבלתי תלוי בין עם ישראל לבין אלוקיו. וזאת ההכנה לראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שהם שיא הקרבה והאיחוד.

אז בין המצרים מציגים לי תמונה של חסרון. ואני מבין שהעבודה שלי בזמן הזה היא לא להתעלם מהחסרון אלא להפך, לכאוב אותו. וזה חורבן הבית הפרטי שלי, ומי שיכול – כמובן להתחבר לחורבן הבית הכללי של עם ישראל. השכינה בגלות. הכל הפוך בעולם הזה! כל כך הרבה שקר מסביבנו, כל כך הרבה השפעות חומריות שלא קשורות לנשמה שלנו. כל כך קשה להתחבר לנקודה הפנימית, כל העולם הזה – הסחת הדעת אחת גדולה. זה המון כאב וכל אחד מתחבר לנקודה שקרובה לליבו.

עיקר העניין הוא לא לבעט בייסורים. לא להתעלם ממה שעובר עלי. ואם אני לא מרגיש כלום – זה החסרון שלי בעצמו! זה הכאב שלי. האריז"ל, גדול המקובלים של צפת, אמר לפני כארבע מאות שנה פחות או יותר – מי שלא בוכה על חורבן בית המקדש, שיבכה על עצמו. שיבכה על החורבן שלו! (על זה שהוא לא מרגיש). וזה היה לפני כ400 שנה, מאז הלב שלנו הלך ונאטם, הלך ונסגר.

אחד מהצדיקים של דורנו אמר לי פעם שירידת הדורות היא לא בשכל, אלא בלב. זה לא שאנחנו פחות מבינים בשכל (אולי גם) אבל עיקר העניין הוא שהלב שלנו סגור. עיקר הבעיה בדור שלנו זה האטימות והחיצוניות.

אבל השלב הראשון זה לראות איפה אני. אם אני מוכן להכיר במקום שלי, אני יכול לבקש עזרה אמיתית. ואז אני עושה מקום לישועה שתגיע.

לאתר של רן ובר – התחלות חדשות http://newb.co.il

לספרו החדש התגלות http://hitgalut.co.il

 



דד ליין

יש רגעים כאלה שהכל נראה טוב. זאת אומרת הכל מרגיש לך מחובר. אתה מרגיש שאתה בזמן הנכון, במקום הנכון. אתה מרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון ואפילו פועל לא רק מתוך האנוכיות שלך. אתה פשוט בזרימה. הדברים פשוט מסתדרים. ברוך השם. פשוט מסתדרים. איזה עולם מדהים! מסביב עצים, באזור כפרי מדהים. בלי לחץ. בלי בלגן.

ואז אתה בודק את המייל שלך. אומנם דרך האייפון של אשתך. אבל זה מספיק.

מה?! איך זה יכול להיות שהשרת הזה נפל? הוא נפל בכלל? ומה זה כל התלונות האלה מהלקוחות? ומה אני אעשה עם הכריכה של הספר החדש? ואיך אני אספיק לעשות את…? ואת…? ומה עם זה שלא ישנתי בלילה כמעט כי חשבתי לעבוד עד שלוש-שלוש וחצי? והדד ליין. הדד ליין! לא שלחתי כתבה. זאת אומרת כן שלחתי אבל בסוף רציתי לדחות אותה. אבל צריך משהו אחר. מהר.

לחץ. חרדה. נוזלים אפרפרים מתכתיים מחלחלים לך בכל הגוף. העצים נחמקים. השמש שקעה? לא נראה לי. אני בלי משקפי שמש וזה מאוד בהיר פה. לחץ בחזה. מועקה. וואו. מה קורה איתי? מסכנה אשתי. מה לעשות. ריבונו של עולם – איך הינדסת לי את כל הקומבינה הזאת ביחד?

נשימה עמוקה. טוב. ברוך השם. בוא וננסה לאסוף את השברים. בנקודה הזאת הילד קרוס. הוא כמו מישהו שהחזיק עשר צלחות והן פשוט נפלו לו בין הידיים. שבור. מה יהיה? יש עוד צלחות להעביר. נשימה עמוקה. זאת רק חוויה. זאת החוויה שלך. עכשיו תתפקד בתוך זה.

הסוד הוא – מצד אחד לא להדחיק. לא להכנס רק לתפקדנות ולהתעלם ממה שאני מרגיש באמת ומהצד השני לא להכנס לייאוש של הילד. הילד לא יודע מה לעשות. הכל גדול עליו – איך אני אתפקד עכשיו? מה לעשות? אבל פה נכנסת ההתבוננות. רגע אחד. החוויה לא מתואמת עם המציאות.

נכון. כל מיני דברים קורים. באורך פלאי ובהשגחה פרטית הכל קורה לך ביחד, בבת אחת. אבל זה לא סוף העולם. ממש לא. אז אתה מתחיל לטפל בדבר אחד, ומנסה להתקדם בו, ואז בעוד משהו. ובתוך כך טלפונים שממש – אבל ממש – אין לך כח לעשות. בכל הבלאגן הזה אתה אפילו יכול להגניב חיוך אחד או שניים. זה לא אומר שהלחץ נעלם – הוא שם. אבל ככל שאתה רואה את זה יותר, ככל שאתה מודע שזה בעצם משהו שחוזר על עצמו מידי פעם בעוצמות משתנות מילדות – אתה מקבל פרספקטיבה אחרת. אתה מביא לתוך זה דעת.

פעם היה לי מורה לטאי צ'י בשם בוריס. בוריס היה מלמד אותנו טאי צ'י מאוד רך, מאוד פנימי, מדיטטיבי. הוא כמעט ולא היה עוסק באספקט המעשי של הטאי צ'י, או באספקט הלחימתי שלו. למרות שטאי צ'י זאת אומנות לחימה עדינה ואיטית – היא עדיין אומנות לחימה. בוריס לא הדגיש את הפן הזה. יותר את החיבור, הבדיקה איפה אתה באמת – מחובר או מנותק מהמרכז, הרבה עבודה בזוגות ומציאת הזיוף בתנועה.

יום אחד בוריס התחיל ללמד אותנו אפליקציה לחימתית. הוא הסביר שבעצם הסיבה שהוא מלמד אותנו היא שכאתה מוסיף את האפליקציה הלחימתית אתה לא ממש לומד משהו חדש – אתה פשוט שם הרבה יותר לחץ על המערכת. כשיש לחץ אתה בוחן למעשה את מה שבנית עד עכשיו. הבנייה לא קוראת בלחץ עצמו אבל זה כמו לבנות מגדל מקוביות ואז לשים עליו משקולת. אם הוא בנוי כהלכה – הוא לא יקרוס. אם הוא לא בנוי כהלכה – הוא יקרוס, תבנה מחדש!

אותו דבר אנחנו. אותה דבר המערכת הנפשית שלנו והעבודה הפנימית שלנו. הבנייה מתרחשת כל יום. אתה עובד על הדברים ומתבונן בהם ואז מגיעים משברים. אז מגיעים בעיות. אז מגיעות צרות, למה? למה זה קורה לי? למה שולחים לי את זה ברגע הכי הכי לא נעים?

אני זוכר שכשנכנסו למכונית והתחלנו לנסוע וראיתי את כל המיילים אמרתי ריבונו של עולם – למה דווקא עכשיו? דווקא עכשיו מפילים עלי את כל זה? למה?! אי אפשר אחר כך או לאט לאט? זה כמו הסיפור על אותו אחד שמלאך המוות בא לקחת אותו והוא אומר לו – אבל יש לי עוד מלא דברים שלא הספקתי! מלאך המוות מחייך ואומר: מוכר. זה המשפט היחידי שאני שומע כל היום בעבודה שלי.

ואז אתה מבין – לא סתם מגיע לך כל הבלגן. הכל מגיע כדי לראות – איפה אתה באמת נמצא? איפה אתה בעבודה הפנימית שלך? ואם אתה רואה שאתה במקום מזעזע – זה ממש בסדר. רק קבל את זה ששם אתה כרגע נמצא. זה לא אמור להסתיים ביום אחד. אתה לא אמור להיות מושלם. אתה בבנייה. אתה בהתפתחות.

ואם אתה מצליח – ורואה שהקוביות לא נופלות או שחלק מהן נופלות אבל לא קורעות את העולם לגזרים אתה מרגיש חיוך קטן. חיוך קטן ועדין שמנצנץ בתוך הלב שלך – לא משהו שאף אחד אחר רואה. לא משהו גרנדיוזי ומתלהב. זה חיוך של ילד קטן פנימי שאומר לך – אני אוהב אותך. חיכיתי כל החיים שתגן עלי, שתעזור לי. אני מאמין בך.

לאתר של רן ובר- התחלות חדשות http://newb.co.il