פרשת אמור – לא להשבר, ולהמשיך לספור!

זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

נותן לי לעכל את מה שעובר עליי. לקחתי את הזמן, גמעתי את הדממה, תוך שאני מתנהל בקצב איטי, קצב פנימי יותר. בלי לרוץ לשום מקום. פשוט חווה את מה שקורה איתי.

 מאוחר יותר הלכתי לציון עצמו והשטחתי על קברו של רבי נחמן. שמעתי שיש כזה דבר, "וידוי לתלמיד חכם". מצב בו אדם מספר כל מה שעבר עליו בפני תלמיד חכם – או בציונו (קברו) של צדיק שנפטר. התחלתי לספר לו, לרבי נחמן, מה עבר עליי, והדברים פשוט פרצו ממני, עוד ועוד. סיפרתי דברים שלא זכרתי בעצמי. דברים שמזמן התביישתי בהם. בשלב מסוים הפסקתי והסתכלתי מסביב. הי! זה בית כנסת, איך אתה מדבר כאן ככה?

 אבל אז הרגשתי שרבי נחמן "מסתכל עליי" כאילו היה יועץ נישואין בן 50, ואומר: תוציא, תוציא, זה עוד כלום יחסית למה ששמעתי פה. והמילים המשיכו לצאת, עד שהפכו לגניחה חרישית. הרגשתי שאני הולך להתמוטט, ונשענתי על השיש השחור. התחלתי לנשום נשימות עמוקות. עמוקות הרבה יותר מכפי שהכרתי קודם לכן. כאילו הריאות שלי מתמלאות באוויר חדש, מתחדשות. והלב נפתח.

חברים טובים

בנסיעה הזאת התחלתי להבין שלמרות שבשנים האחרונות התעסקתי הרבה בפנימיות והתחברתי לחוויות מאוד עמוקות, היה חסר לי משהו. למרות שבשכל דיברתי על אור אינסוף ואפילו חוויתי פתיחה או שקט והתרחבות של התודעה, היה חסר לי משהו.

היה חסר לי לב.

זה היה מביש ומוזר להודות בכך בפני עצמי, אבל זאת היתה המציאות. בהמשך אותו מסע הגענו למז'יבוז', מקום קבורתו של רבי ישראל בעל שם טוב – מייסד תנועת החסידות. האווירה שם היתה נינוחה הרבה יותר. אומרים בברסלב בחיבה שאומן זה הניתוח ומז'יבוז' זה חדר ההתאוששות. במז'יבוז' הבנתי הרבה דברים. אחד מהם היה שרבי נחמן אמר לי בעדינות "רחמים", אבל אחר כך הבנתי שהוא מראה לי כמה הלב שלי סגור, כמה אני בעצם רחוק מהם. כמה אני עדיין תקוע בסרט של עצמי. איפה עם ישראל? איפה אהבה עמוקה יותר לילדים שלי? איפה החיבור האמיתי ללב?

 זה היה כל כך עדין, אבל גם כל כך כאב בו זמנית. כמו רופא טוב ונאמן שמצביע ברכות על המחלה.  רופא כזה שנותן לך הרגשה שיש על מי לסמוך. אבל מה אני עושה עכשיו? לאן אני הולך? מה אני נהיה, ברסלבר משוגע? מה, אני אתחיל לקפוץ ברחובות? אוי לה לבושה. אז באמת, מתברר שלא חייבים לקפוץ ברחובות כדי להתחבר לברסלב, ושעובדת קיומו של צדיק שאפשר להתקשר ולהתחבר אליו לא מחליפה את החיבור לשם יתברך, אלא להיפך.

 החלטתי במז'יבוז' שאני מחפש רצון בוער לקרבת השם ולב פתוח, שיש בי אמת ושמחה המיועדות לגשר בין העולמות הרוחניים לבין העולם הפיזי. התחלתי במסע. עוד פעם. הכול מתחיל מחדש כל פעם. כל פעם עדין יותר, כל פעם עמוק יותר.

 מצאתי איזון מסוים בין החיצוני לבין הפנימי, חיבור בין העולמות הפנימיים המסתוריים ביותר לבין עשייה יומיומית פשוטה ורגילה. איזון שכל פעם משתנה, כל פעם מאתגר אותי מחדש. בכל פעם מזכיר לי לא להירדם בעבודה הפנימית. וכשאני נרדם? בדרך כלל אשתי או אחד החברים מזכירים לי. מצאתי רצון להיטיב עם מי שסובב אותי ועם כל מי שאני יכול לתת לו משהו מתוכי. ובכלל, המילים "טוּב" ו"להיטיב" מקיפות אותי יותר ויותר.

 לא גיליתי את האור. לא הגעתי להארה. לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את כל הבעיות של עצמי. אבל אני בדרך. מעמיק בעזרת השם, ומגלה עוד רבדים של חושך ועוד ניצוצות של אור. הילדים יותר מחפשים את קירבתי ואשתי מחייכת הרבה יותר. אין פחות ניסיונות, אבל יש יותר כלים. ויש חברים. חברים טובים.

זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

לא גיליתי את האור, לא הגעתי להארה, לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את אלו שלי. אבל אני בדרך. רן ובר חותם את המסע בין גואה לבין השם יתברך. פרק אחרון

לבסוף חזרתי בתשובה. והתחתנתי. האמת שזה קרה ביחד, אבל זה כבר סיפור אחר. העמקתי בלימודי היהדות, התחברתי לחסידות, לפנימיות, לגמרא, גמעתי הכול בשקיקה. נכנסתי במהירות לתוך העניינים.

 

כתבתי ספר על תהליך התשובה, כדי לעזור לבעלי תשובה אחרים. עשו עליי כתבת שער באחד השבועונים החרדיים. נולדו לי שלושה ילדים. הפכתי לחלוץ בתחום שידורי הווידאו היהודיים באינטרנט, הקמתי חלק מהאתרים הגדולים בארגוני הקירוב והפצת היהדות. הכול נראה מושלם.

ואז הגיע רבי נחמן.

 

שנים. שנים שחברים שלי ניסו לשכנע אותי לנסוע איתם לאומן בראש השנה. אבל אני סירבתי. מה אני, משוגע? מה אני צריך את כל הצדיקים האלה?! יש בורא לעולם, יש התבודדות (אפילו ש"רשמית" לא הייתי קשור לברסלב, היה לי רב שלימד אותי על התבודדות). חוץ מזה, למה להכניס את עצמי לנישות? אני יהודי. וזהו.

 

האמת שזה כבר היה מעצבן. וגם רבים מבין הלקוחות שלי היו ברסלב, ועשיתי הרבה אתרים ושידורים שקשורים לרבי נחמן – אז רבים חשבו שאני ברסלבר. נראה שהם ראו לפניי דברים שאני לא ראיתי. עדיין לא. בכל אופן, ממש לא התאים לי לנסוע, בעיקר לא בראש השנה. אז בסוף נסעתי דווקא בחודש אדר. החברים שלי שכנעו אותי. חברים טובים, אנשים מקסימים. לא יכולתי לסרב.

 

האוויר חדש, הלב נפתח

היתה השתלשלות אירועים משונה שבסופה החלטתי לנסוע, אבל אני זוכר שזאת היתה הפעם הראשונה שלפחות לא הייתי אנטי. זאת אומרת, אם הייתי נוסע לפני זה, הייתי בטח כל הזמן מנסה להוכיח לעצמי כמה זה לא זה. בסוף נסעתי, עם הסכמה פנימית לפחות לראות מה זה. ושמחתי שזה לא בראש השנה כי ככה אני לא אתלהב מהחגיגות וההמונים.

זה התחיל כשהאוטובוסים הגיעו לאזור מתחם הקבר, "הציון הקדוש". הרגשתי טוּב באוויר והטוּב הזה ליווה אותי לאורך כל אותה הנסיעה. זה היה כמו להיות כל הזמן בתוך שדה אנרגטי של מתיקות שלא תיאמן. בבוקר נערכה תפילת שחרית מוקדמת, בזמן הנץ החמה, ובאמצע הלמה בי מילה בחוזקה. זאת היתה המילה "רחמים". אני לא יכול להסביר את זה במילים, אבל היא מילאה את התודעה שלי.

זה היה יום חמישי, יום שאומרים בו תחנון ארוך בהמשך התפילה, ואותה מילה, על הטיותיה השונות, חזרה שוב ושוב. רחמים, רחום, תרחם על עם ישראל, ועוד כהנה. כאן עליי לציין, במאמר מוסגר, שבדרך כלל אני לא אוהב את התחנון של ימי שני וחמישי. אני פשוט לא מתחבר לזה. אבל באותה הפעם לא רציתי שזה ייגמר. בכל פעם הרחמים הלמו על סוגרי לבי, והציפו אותי בגעגוע לטוב האינסופי.

 

הסתובבתי ליד הציון, פתיתי שלג בודדים ירדו באיטיות. כמעט לא היו אנשים במקום. הכול נראה כמו תפאורה של תיאטרון. הרגשתי כאילו הזמן עומד מלכת, מחכה לי.

להמשך המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2

הכול כתוב: רן ובר מתקרב לאלוהים – חלק 2

לתחילת המאמר: הכול כתוב: רן ובר מתקרב לאלוהים – חלק 1

כששוב חזרה לכיוון החדר האחר וחלפה על פנינו, ושוב "הפנתה" את התהילים לכיווני, החלטתי שזה כבר מוגזם. קראתי לה וביקשתי להסתכל בספר.

 

היא התחילה להסביר לי באנגלית ניו-יורקית שוטפת שזה ספר תהילים, ספר יהודי מאוד קדוש. חייכתי ואמרתי ששמעתי על זה כבר, והיא נתנה לי את הספר בשמחה והלכה. התחלתי לעלעל בספר. משום מה, פרקים מסוימים תפסו את תשומת הלב שלי וקראתי בהם תוך שאני מרפרף בספר. לא היה לי מושג מה הקשר שלי לספר הזה, אבל לא היה לי הרבה מה לעשות: אלכס עדיין היה במהלך טיפול, והייתי צריך להעביר את הזמן.

אותיות של אור

לפתע התחלתי להרגיש משהו. היה משהו מלא עוצמה בספר. הטקסטים שלא היו מוכרים לי דיברו אלי באופן מסתורי, וכאילו הפעילו משהו פנימי ועמוק מאוד. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה באותו רגע.

 

אלכס גמר את הטיפול, ושאל אם מתאים לי לתת לו טיפול רייקי. אמרתי שבשמחה, והתחלנו. העביר את הידיים מעליו, עצמתי את העיניים ושקעתי קצת פנימה. משהו בפנים התחיל לזוז, וכשפתחתי את העיניים ראיתי, להפתעתי הרבה, אותיות של אור על גבי המצח שלו. האותיות היו א' ו' ו-ר' – המילה אור. זה מאוד הפתיע אותי, אבל המשכתי בטיפול שהרגיש מאוד חזק, בצורה לא מוכרת.

 

לקראת סוף הטיפול התחילו גם לעלות בי שברי ברכות ששמעתי אולי בילדותי איפשהו. ברכות היו דבר מאוד מאוד רחוק ממני באותו זמן, וגם זה היה מפתיע. הרגשתי שאולי הברכות שעלו בי היו קשורות דווקא למה שהוא היה צריך לשמוע.

 

אחרי שהטיפול הסתיים נתתי לו לנוח מעט, ואז הוא קם והסתכל בי במבט מוזר. "מה?", שאלתי. "מה?! תגיד, מה זה היה?", הוא שאל באנגלית עם מבטא רוסי קל. "רייקי", עניתי בתמימות. "תשמע. אני מכיר רייקי", הוא אמר. "זה היה הטיפול הכי חזק שהרגשתי בחיים, וגם" – הוא עצר לרגע, נגע באוזן והוסיף: "עבר לי לגמרי הכאב באוזן! אין לך מושג כמה זה כאב." מלמלתי משהו על האותיות של האור, אבל לא הרחבתי.

 

בשבועות הבאים טיפלתי באנשים נוספים, ושוב הופיעו במהלך הטיפול מילים של אור, כמו "קדושה".  הברכות המשיכו והתעצמו, והתחלתי להבחין בכך שכל ברכה הכילה שמות אחרים של אלוקים. זה היה הדבר המוזר ביותר. איך אני, חילוני דור רביעי, אומר ומתחבר לברכות המוזרות האלה? מאיפה זה מגיע בכלל? וכל השמות האלה – מה המקור שלהם ומה הם אומרים?

 

נזכרתי שיש לי חבר בניו יורק שלומד קבלה, והחלטתי לקבל ממנו רשימה של שמות השם. זה תמיד   נראה לי פתטי, ההתעסקות הזאת שלו עם "החכמה". תמיד ניסיתי להגיד לו, עזוב אחי, שחרר, רוחניות זה לא קטע כבד של השכל. שחרר את המיינד. מה אתה נכנס ללימודים הכבדים האלה. מה זה משנה אם זה באצילות או בעולם הבריאה? כולנו אחד, אול איז וואן, מאן. עכשיו צעדתי לעבר החנות שלו בלב כבד. הוא יצחק עליי? הוא יחשוב שהשתגעתי, או ייתן לי דרשה ששנים הוא מנסה להראות לי את האור?

 

"אין מצב", הוא אמר "מה זאת אומרת, אחי?". "תן לי רשימה של השמות השונים, ומה המשמעות של כל שם", ניסיתי להוציא ממנו משהו. "למה אתה צריך את זה בכלל?", הוא שאל בחשדנות. סיפרתי לו על טיפולי הרייקי ומה שקורה לי עם הברכות. "תקשיב, זה לא רשימת מכולת", הוא אמר בכעס. "אם אתה רוצה, אתה צריך ללכת ללמוד!". ללמוד? "ללמוד מה?", שאלתי אותו, ובתוך תוכי ידעתי כבר את התשובה.

"קבלה", הוא ענה בחיוך רחב.

אוף, ידעתי שזה יגיע.

להפיץ את האור -חלק 1

לקח לי כמה ימים להתאושש מהטיסה. הטיסה שזרקה אותי לתוך חווית חיבור פנימית כל כך עמוקה והמילים "מקבל על עצמי עול מלכות שמים" מילאו את מחשבותי וליבי כל הזמן. חוץ מהן לא נשאר הרבה. כמה ימים הסתובבתי כמו סהרורי. מבולבל אבל מלא אנרגיה ורצון לעשות טוב בעולם. החוויה היתה מאוד טריה ומאוד חזקה. "עול מלכות שמיים". מה אני הולך לעשות עם המשפט העמוק והמטריד הזה? זה התחבר אצלי להמון תת תובנות כמו למשל שהגוף הוא רק בהשאלה, כמו כלי לנשמה הרוחנית וצריך לשמור עליו בתור שכזה, ודומיהן.

האנרגיה הזו מילאה אותי ולא נתנה לי מנוח. התחלתי לכתוב שירים. אחד החביבים עלי היה "להפיץ את האור", אחר היה "אדון עולם" (המילים לשיר הזה באו אלי אם כי לא היה לי מושג על מה מדובר). הרגיש לי טוב להוציא את הטוב הזה מעצמי ולשתף אותו.

יום אחד קיבלתי טלפון מחבר ותיק. יואב. היינו ביחד בצבא וגם עבדנו אחרי זה באותה החברה ואז ניתקנו קשר. יואב התימני נהיה חסיד ברסלב ורוצה שאבוא לבקר אותו. יואב, מהמסיבות בדרום אפריקה. עם החברה מסרביה. מה קורה בעולם? הוא אמר שגם אורי יהיה אצלו. הוא גם היה איתנו בצבא. אורי הג'ינג'י? הפריק המוזיקאי הזה? כן – הוא גם חסיד ברסלב אבל הוא גר בצפת. הרדקור. כן. אז אתה בא? חייכתי לעצמי. בעצם למה לא? ארזתי את הגיטרה והמחברת שירים – אחרי הכל הם ברסלבים, אם הם ישגעו אותי יותר מדי, נשיר כמה שירים. נעביר אותה. יהיה בסדר. בעזרת השם?

הגעתי לבית של יואב.

קומה רביעית בבית דירות מתפרק בראש העין. מסתבר שהוא חזר לשורשים התימניים שלו. לא ידעתי שהם בונים פה לכזה גובה. מה הוא עושה במקום כזה? יואב פתח את הדלת, פיאות פרועות, כיפה לבנה וחיוך רחב על השפתיים. חיוך של – ראיתי את האור אחי. וואי וואי. לאן הכנסתי את עצמי. נכנסתי לכוננות ספיגה אבל חייכתי חזרה באוטומטיות. פאבלוב צדק.

התיישבנו באחד החדרים הקטנים של הדירה, רוצה לשתות משהו? לא תודה. הם בטח ירצו שאברך על זה. לא התאים לי להכנס לויכוחים בשלב כל כך מוקדם של הפגישה. הנחתי את הגיטרה בצד והתיישבתי על כורסא שראתה ימים טובים מאלה. אורי התיישב מולי ויואב התיישב על הכורסא לידי. אשתו הכניסה מגש קטן עם כמה וופלים ומיץ מוגז בצבע זרחני. זכר למסיבות הטראנס הפסיכודליות או קומבינה חרדית? תמהתי ביני לבין עצמי, בכל אופן – היא מיד יצאה והשאירה אותנו לבד.
יואב עצם את העיניים והתחיל לדבר.

להמשך המאמר: להפיץ את האור- חלק 2

פרשת משפטים – סוד נעשה ונשמע.

כתוב בגמרא במסכת שבת (פ"ח) :"דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' ריבוא של מה"ש וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע." בהמשך הגמרא מובא שיצאה בת קול ואמרה "מי גילה רז זה לבני" שהרי מלאכי השרת בעצמם יוצאים סוד זה – סוד הנעשה ונשמע. מהי הגדולה של נעשה לפני נשמע?

צריך לבאר כי נעשה קשור לעולם העשייה. להורדת הדברים לעולם הזה, עשייה בתוך העולם. ואילו נשמע מחבר אותנו לעולם הבינה, עולם התשובה, עלמא דאתי, מעבר לגבולות העולם המוכר, הבינה – אם הבנים שמחה, בחינת השמחה, בחינת קדמה לעולם.

כותב רבינו הקדוש כי נעשה ונשמע קשור ל"בראשית ברא" = מאמר וחצי מאמר. בראשית – חכמה עילאה, ברא – חכמה תתאה. בראשית – אבא (החכמה), ברא – בן (חכמה תתאה, מלכות כפי שכתוב בליקוטי מוהר"ן תורה ל'). למעשה בהקבלה בין אב-בן ובין אם-בת אנחנו רואים שרבינו מחבר בין בראשית לבין נשמע, חכמה ובינה, שני רעים דלא מתפרדין ובין הבן (חכמה תתאה) והבת (עשייה, מלכות). אם מסתכלים על תמונת ה"א" שרבינו מתאר בתורה ו' – באלף יש יוד עליון, יוד תחתון ו"ואו" שמחבר ביניהם – נקודה עליונה, נקודה תחתונה וקו. בעצם כפי שרבי נתן מסביר, שלושת הספירות הראשונות – כתר,חכמה ובינה מהוות נקודה אחת. הנקודה הרוחנית הגבוהה. ה"ואו" הוא הרקיע, הוא החיבור של הורדת השפע והאור לתוך העולם, והנקודה הקטנה למטה היא המלכות.

אם בראשית-ברא מקביל לנעשה ונשמע אזי היה צריך להיות הסדר נשמע ונעשה! כי בראשית הוא האב, הוא המאמר השלם, הוא מעבר לעולם הזה וה"ברא" הוא הבן, החצי מאמר, בתוך העולם והסדר היה צריך להיות לכאורה נשמע – מעבר לעולם הזה, עלמא דאתי, עולם הבא, ואחר כך נעשה, העשיה העולם הזה. אלא מכיוון שבסדר התורה בבראשית מדובר על הבריאה, מדובר על יציאת היש מהאין, מדובר על מלמעלה למטה, מדובר מכיוון הבורא אל הנבראים – הסדר הוא אכן בראשית ברא, לפני העולם ואז העולם. ואילו אצלנו בפרשת משפטים, כשמדובר על עליית האדם, על עבודה רוחנית שהיא מלמטה למעלה, בחינת התערותא דלתתא, אז הסדר הוא קודם כל נעשה ורק אחר כך נשמע.
רש"י הקדוש מבאר במסכת שבת שהסוד של המלאכים הוא שהם הקדימו נעשה לנשמע ובכך הראו שהם מעל לעבד. עבד רגיל רוצה קודם כל להבין במה מדובר ורק אז יוכל לעשות. זאת אומרת הוא כמובן חייב לעשות אבל יעשה רק בדיוק מה שנדרש ממנו, ולכן יברר היטב מה דורשים ממנו כדי לבצע בדיוק את זה! ישראל הם גם בחינת עבדים אך גם ובעיקר בחינת בנים למקום. בן תמיד ירצה לעשות יותר בשביל האבא שהוא אוהב. הוא קודם כל ירוץ לעשות מה שאבא רוצה, אחר כך ישמע ויבין מה עוד אפשר ומה עוד צריך.

רבינו מבאר בתורה כ"ב שנעשה זה בחינת התורה שיש כרגע לאדם, זה בעצם האור הפנימי, המדרגה שבה הוא נמצא ואילו נשמע זה המדרגה הבאה. המדרגה שמעלי, המדרגה הנסתרת לי. הוא מסביר שצריך לאחוז בשתי המדרגות. גם במדרגה שאני נמצא בה וגם לבקש ולהתפלל על המדרגה הבאה. על ידי זה שאני מכיר בזה שאני בעצם לא יודע, לפחות במדרגה שמעלי – ברור לי שאני לא יודע ואני מתפלל על זה, אני מבקש עזרה, אז אני יכול לקנות את המדרגה הבאה – ומה שהיה אתמול עבורי נשמע, היום יהפוך לנעשה. כך האדם עולה עוד ועוד בין היש לבין האין. המקום שאני כבר מכיר ויודע הוא היש והמקום אליו אני עולה הוא בבחינת אין עבורי, אבל לא אין כריקנות אלא כאין תפיסה והבנה בו.
כשהאדם מוכן לעשות, גם כשהוא לא מבין זה אומר שיש לו אמון. זה אומר שיש לו אמונה. זה אומר שהוא מקבל את הדברים גם אם השכל שלו, גם אם הכלים הפנימיים שלו עדיין לא יכולים להבין את זה, עדיין לא יכולים להכיל את זה. רבינו מסביר כשאתה מוכן להיות במקום הזה – אז שמחת עולם על ראשך.

ישנן שיטות רוחניות שבהן מדובר רבות על "השלכת השכל". לכאורה זה נראה דומה. אבל לפי שיטות אלו לא צריך נשמע! מספיק אולי רק נעשה. נעשה ונשמע זה הסוד של עם ישראל – גם נעשה וגם נשמע. מצד אחד לעשות באמונה שלמה ובפשיטות ללא חוכמות וללא הסתכבכויות ומהצד השני תמיד לרצות להעמיק. זה הסוד של הביטול ואז של החכמה. אני מבין שמה שמנחה אותי זה לא השכל האישי שלי – השכל המנוגד שבו יש דואליות. אני מבין שמה שמנחה אותי זה האמת של התורה, זה האמונה בדברי צדיקי האמת, באחדות כלל ישראל ואמיתות נבואת משה רבינו. אני מבין שמה שמנחה אותי גדול ורחב מהאני הנפרד והמצומצם שלי ואז אני עושה. אני בנעשה. לאחר מכן – אני נכנס ולומד, ומחדש ומתחדש ומחדד את שכלי. כי צריך איש הישראלי להסתכל בהשכל של כל דבר. גם ביטול וגם חכמה.

וידאו – זאת חנוכה, איך להביא את האור של חנוכה ליומיום?

שיעור וידאו – הכנה לחנוכה ופרשת מקץ : לתפור את העולמות.

חנוכה – להאיר את האור הרוחני בתוך החיים

חנוכיות מאירות ממלאות עוד ועוד בתים. עוד מעט טוב. עוד מעט אור ממלא את החשכה. ילדים קטנים מסתכלים בעיניים בורקות בחנוכיות ובלהבות המרצדות בקצות הנרות ובכוסיות השמן. יש משהו בחג הזה שכולם אוהבים אותו. חג של טוב. חג של אור. חג של הרבה תקווה. האור הגשמי והאור הרוחני משמשים בערבוביה – כל אחד מקבל את הנקודה שלו. כל אחד מתחבר לאספקט הקרוב לליבו.

חנוכה ופורים שניהם חגים שתיקנו חז"ל, חגים שלא מופיעים בתורה אלא תוקנו בתקופה מאוחרת יותר. שניהם נחגגים דווקא בתקופת החורף ובשניהם למעשה החג הוא יום חול רגיל. שלושת הרגלים הם דווקא בתקופת הקיץ – פסח, שבועות וסוכות ואילו חנוכה ופורים נופלים בתקופת החורף. תקופת החושך. באותו הזמן הם באים להאיר ולשמח את נפשנו.

אחד ההבדלים בין חנוכה לבין פורים הוא שבעוד שפורים הוא חג של יציאה מהעולם – עד דלא ידע, מצב של יציאה מהמיצרים הגשמיים המוכרים כל כך – חנוכה הוא חג של הכנסת האור הרוחני דווקא לעולם הגשמי. בעוד שבפורים האדם יוצא מהגבולות אל הבלתי בעל גבול, בחנוכה יש כניסה של האור הרוחני וירידה שלו עד הרבדים הנמוכים והעמוקים ביותר.

מהבחינה הזאת – חנוכה הוא אפילו עוד יותר יום חול מפורים. כי בפורים, הכל מפסיק. בגלל השתיה והסעודה. בעיקר בגלל השתיה.. רוב מי ש"באמת חוגג" את פורים – לא עובד באותו היום, חוגג את היום מהבוקר ועד הערב. ואילו חנוכה? חנוכה הוא יום רגיל לכאורה. ימים רגילים. ימי החנוכה. אנשים עובדים, חלקם חוזרים מוקדם יותר מהעבודה הביתה לחוג עם המשפחה ולהדליק נרות. וזהו. לכאורה כאילו שלא הרבה קורה. הכל מסביב ממשיך בקצב שלו.

רוב החגים ביהדות הם חגים של עצירה מוחלטת. יום טוב הוא יום שכמו שבת, יש עצירה. נותנים את המקום לחג. נותנים את המסגרת החיצונית לקדושה של אותו יום טוב. אפילו חול המועד שזה זמן שהרבה אנשים עובדים בו – הוא עדיין סוג של הכלאה בין קודש לחול אבל חנוכה הם ימים של חול מוחלט. מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? מה אנחנו יכולים לקחת מזה לחיים שלנו?

האור של חנוכה הוא אור כל כך גדול שהוא יכול לרדת למקומות הנמוכים ביותר. זה נותן המון תקווה כי חנוכה זאת נקודה רוחנית כל כך גבוהה שאין לה בעיה עם זה שזה יום חול. לא צריך לעצור מכל דבר כדי להתחבר. להפך – תמשיך לעשות כרגיל, אין בעיה. רק תדליק את החנוכיה. אין בעיה להציב את החנוכיה מתחת לעשר טפחים  – מקום שכתוב ששכינה מעולם לא יורדת אליו. חוץ מחנוכה כמובן.

בחנוכה אין בעיה להוריד את האור למקומות שאף פעם במהלך השנה הוא לא יורד אליו. אפשר להדליק בפתילות שאסור להדליק בהן בשבת. אפשר להדליק בשמן לא איכותי, אפשר להדליק בפתילות מהבהבות המאיימות להכבות. אין בעיה. האור יגיע.

בחנוכה אנחנו רואים אנשים שבמשך כל השנה לא מתקרבים למנהגים היהודיים – פתאום מדליקים חנוכיה. יש משהו לא מאיים בחנוכה. יש משהו מחבק ומקרב. יש משהו משמח בנרות הללו. אנשים שכל השנה הם אנטי – פתאום דווקא בעד. מה קורה? איך הם מתחברים דווקא לאור של חנוכה? כל אחד וההסבר שלו. כל אחד והחיבור שלו.

העניין הוא רק לזכור. קורה פה משהו. אם אתה מביא את הזכרון, את החיבור. אתה יכול להרוויח את האור הגנוז של חנוכה. אם אתה יכול לזכור שהאור בעצם תמיד נמצא פה. שהחיבור תמיד נמצא קרוב קרוב אליך – בתוך עומק הלב שלך – תבין את העניין של חנוכה. העניין של חנוכה הוא שבעצם אין מציאות של טבע שמונע ממך.

הכל פתוח. גם אם נראה שאתה במיצר. גם אם נראה שזה לא אפשרי למצוא פה כבר טוב, האור של חנוכה מזכיר – גם בזמן החשוך ביותר של השנה. גם בתקופות החשוכות ביותר, האור פה. אם תעשה פעולה קטנה של זכירה, של ברכה, של המשכה, של הדלקה של האור – הכל פה. השמחה נמצאת בתוכך, ההבנה נמצאת בתוכך. רק צריך חיבור קטן. גפרור קטן והכל יכול להדלק ולהאיר לך את המציאות הפנימית שלך.

בעבר היה מקובל להדליק את החנוכיות בפתח הבית. היום הרבה מדליקים חנוכיות בתוך הבית. המיקום המיוחד של החנוכיה בפתח הבית והעובדה שהיא אמורה בעיקר לאנשים שמחוץ לבית, לאנשים שברחוב גם מייחדת מאוד את החג הזה.

אכפת לי ממך – אני רוצה לתת לך מהאור שלי. אני רוצה להביא מהאור שלי לעולם. אני רוצה לפרסם את הנס. אני רוצה לפרסם שיש טוב. אני רוצה לפרסם שיש אור רוחני בעולם ואני עושה את זה דרך הכלים שיש לי. ואתה? אתה עושה את מה שאתה יכול לעשות כדי לפרסם את הנס. לפרסם את זה שיש משהו רוחני מעל הטבע הנגלה לנגד עיננו. מעל אבל לא נגד.

אור החנוכה לא מתנגד לחול. הוא נכנס ושורה בתוכו. זה סוג של קדושה שהיא כל כך רחוקה שיכולה להיות גם קרובה. כל כך נבדלת בכל אופן שיכולה להיות מחוברת לכל דבר. זה הסוד של הצדיקים הגדולים – הצדיקים שרואים כל אחד בנקודה שלו, בלי שיפוט, בלי השוואה.

שנזכה כולנו להאיר בלי לשפוט את האחר. להיות בלי לקחת מקום לשני. וגם לקבל את השני בלי להשתנות מבפנים. להיות כמו החנוכיות שהיו מוצבות בפתח הבית – מחוברים גם להזנה הפנימית ומביאים אור פנימי מתוך הבית, מתוך הפנימיות שלנו ומחוברים גם לחוץ, לרשות הרבים, ופועלים גם שם בטוב שלנו.

שנזכה לאור הפנימי של חנוכה, ולאור החיצוני של החנוכיות. שנזכה לשמוח באור הזה ולשמח את הסביבה שלנו, את המשפחות שלנו ואת החברים שלנו. שנזכה להתבונן בדברים ולראות את האור הפנימי השורה בכל דבר.

לאתר של רן ובר – התחלות חדשות http://newb.co.il

חודש כסלו – חנוכה : להוריד את האור למקומות הנמוכים

במהלך חודש כסלו  – למעשה לקראת סופו נחוג את חג החנוכה. חג החנוכה הוא אחד החגים המיוחדים בכך שהוא למעשה כולו ימי חול. ימי חול רגילים לגמרי – שבערב של כל אחד מהם – מדליקים את נרות החנוכה ונכנסים למימד אחר, מתחברים לאור הרוחני, האור הגנוז וזאת כאמור דווקא בתוך החול.

האור כל כך גבוה בחנוכה שהוא יכול לרדת מאוד נמוך. הוא יכול להאיר בימים הרגילים. את החנוכיה נהוג להציב בין 3 ל 7 טפחים (בערך בין 30-70 סנטימטר) וזה תמוה מאוד! כתוב שלעולם לא ירדה שכינה מתחת ל10 טפחים. אז אם לא ירדה שכינה, יוצא שאין קדושה מתחת ל10 טפחים, מדוע שמים דווקא שם את החנוכיה?

אלא זה בדיוק העניין של חנוכה, להביא אור גדול כל כך שיוכל לרדת למקומות נמוכים כל כך. דווקא בחנוכה אנחנו מציבים את החנוכייה למטה מ10 טפחים (למעשה כיום גם מי שמניח את החנוכייה הרבה מעל 10 טפחים זה בסדר בדרך כלל). אנחנו כביכול מושכים את האור שיאיר מתחת לעשרה טפחים כדי להעלות אותנו ואת כל מי שצריך מהמקומות הנמוכים ביותר.

מה עושים עם הפער בין הרצון למציאות? איך מתגברים על המרחק בין מה שאני רוצה למה שקורה מסביבי?

כשאדם מצליח להתחבר לרצון שלו, הוא מתחבר באופן טבעי לנקודה מרוממת. נקודה שהיא הרבה מעל המציאות העכשוית שהוא מכיר. זוהי נקודה רוחנית גבוהה – גם אם היא מתלבשת בדברים גשמיים. הכוונה היא שאם הרצון לא מבורר – הוא יכול להיות רצון להשיג תאוות גשמיות. אבל זה אותו הרצון הרוחני הגבוה – פשוט מתלבש בדברים ארציים. גם בצורה הזאת – של רצון גבוהה המתלבש בדברים גשמיים, עדיין הוא גבוה ומורם הרבה יותר מהמציאות המונחת לפנינו.

דוגמא: אדם עובד כפקיד בנק במשך מספר שנים. הוא מתחיל לעשות עבודה פנימית ורואה שהוא בעצם מרצה. אין לו רצון עצמי גלוי אלא הוא עובד בבנק כדי לרצות את הסביבה, הוא הלך לשם כדי לשמח את הוריו, הוא נשאר שם כי הוא מפחד שאשתו תילחץ אם הוא לא יעבוד ב"עבודה קבועה ומסודרת" וכיוב' כמובן שבדוגמא הזאת אין לרמז שיש משהו לא טוב או לא ראוי בלהיות פקיד בנק. אותה הדוגמא היתה יכולה להיות על אדם שהוא משיט יכטות או עו"ד בכיר וכדומה.

בכל אופן, אותו אדם מגלה שבעצם הרצון שלו כבוי. הוא מתחיל להתחבר לרצון ולבדוק עם עצמו מה הוא בעצם רוצה? הוא מגלה שמה שהוא באמת היה רוצה – זה לפתוח חנות ספרים. זאת התשוקה שלו מילדות. כל החיים הוא חלם על זה עד שבשלב מסויים החליט לנטוש את חלומותיו ולקבל את חלומותיהם של אחרים – החלום שהוא יהיה "מסודר בחיים". הרי לפתוח חנות כעצמאי זה דבר המעורר קשיים וסכנות כלכליות לכאורה.

אז הוא מחליט שהרצון שלו הוא לפתוח חנות ספרים. כשהוא חושב על זה, כשהוא נזכר בזה – הוא מחייך. הוא שמח. הוא מתמלא בחיות. אם שואלים אותו מה הרצון שלו והוא מגלה שבעצם במקום להיות פקיד בנק הוא רוצה לפתוח חנות ספרים – סביר גם שיתבייש. פעמים רבות אנחנו מתביישים בחלומות שלנו, בחלומות הילדות שהם הרצונות שטבע בנו השם יתברך.

כמובן שהוא יכול לקחת את הרצון הזה לקדושה ולפתוח חנות לספרים שיועילו לכל אדם להתחבר לטוב האמיתי – אבל אפילו אם הוא לא בחר בזה, אלא פשוט רוצה לפתוח חנות ספרים – זהו רצון שנמצא בנקודה מרוממת יותר מהמציאות שאותו אדם חי בה.

עד כאן אין שום נפילה. הוא יושב בבנק – וחושב מידי פעם על חנות הספרים שהוא רוצה לפתוח. מתי הנפילה יכולה להתרחש? כאשר האדם מבלבל בין המציאות שבה הוא נמצא כרגע לנקודה שאליה הוא רוצה להגיע.הוא רוצה להגיע לחנות הספרים אבל הדרך ארוכה.

בשפת החסידות אומרים שהרצון שלו הוא בספירת הכתר (זה כל כך רחוק מהרגלים – זה אפילו מעל הראש!) ואז הוא צריך להוריד את הרצון לתוך המוחין – החכמה והבינה, להתחבר לנקודה הבסיסית של הרצון, לברר ולהבין כיצד הוא יכול ליישם את זה בחיים. אז זה יכול לרדת לכוחות הנפש של התרחבות וצמצום, לאיזונים ביניהם, שם הוא יכול לפגוש את הפחדים והצמצומים ומהצד השני את התשוקה והאהבה להשפיע – עד שבסופו של דבר הוא יכול להוריד את זה לקרקע.

אם הוא מבין שהרצון הוא גבוה וטוב אבל יש הרבה עבודה להוריד את זה לקרקע – הוא לא יבהל מהקשיים. הרי אמרו לי ש"הכל ברצון" וש"אין דבר העומד בפני הרצון" – אז למה יש לי קשיים? התשובה הפשוטה והמטרידה היא : ככה. כי ככה נברא העולם. כי כשמורידים את ההבנות מהנקודות הגבוהות לתוך החיים אז נתקלים במכשולים, במניעות – אותם המניעות הן למעשה הדלק לחזק ולחשל את הרצון. כתוב שהמניעות מגבירות את החשק, את הרצון.

כשאדם רוצה משהו. כשהוא רוצה אותו מאוד והוא נתקל במניעות – אפשר להגיד שאותם המניעות הם למעשה בירור של הרצון שלו. האם אתה באמת רוצה? אם כן – אותן מניעות יהיו דלק לחזק אותך ברצון, ואם אתה לא ממש רוצה אלא רק קצת – אותן מניעות יעצרו אותך בדרך. בסופו של דבר זה רק לטובתך – כי אם מלכתחילה לא ממש ממש רצית אלא רק קצת, ובאו מניעות קלות והפסקת, חסכת המון אנרגיה – כי בסופו של דבר היית מפסיק בכל מקרה אם לא עכשיו אז קצת אחרי זה.

כך כשאני מבין שהרצון שלי זה דבר אחד אבל המציאות הנגלית לפני – היא המקום שבו יש נפילות ועליות, זה יכול לחזק אותי שלא ליפול משום דבר. אז אני יכול להתחזק ברצון ולהתמיד בו. לא לשכוח אותו – כל הזמן להתחזק בו ולהתפלל עליו ולראות איך ליישם אותו אבל באותו הזמן גם לזכור שבדרך יהיו לי הרבה מניעות והרב הקשיים. לא להתפלא מזה ולא להתרחק מזה.

דבר נוסף שקורה כשמתחילים להוריד את הרצון לקרקע הוא – נפגשים בתיקון.

שבועות – החתונה הגדולה חלק ב'

להתחלת הכתבה : שבועות – החתונה הגדולה חלק א'

גם עכשיו אנחנו סופרים. אבל כמה אנחנו משקיעים בביחד הזה? כמה אנחנו באמת מוכנים להיות כאיש אחד יחד? או לחילופין כמה אנחנו מושקעים בכל הפילוגים, בכל החצרות, בכל המחלוקות? כמה אנחנו מושקעים ב"אני צודק" והוא טועה?

אחד מתלמידיו של רבי נחמן אמר פעם שכל אחד מאמין שהוא בונה עולמות וחברו מחריב עולמות. שהוא עושה טוב וחברו מנסה להרוס את כל הטוב שבעולם. כל אחד באמת ובתמים מאמין שהדרך שלו היא לא רק  הדרך הנכונה אלא הדרך היחידה. זה אחד ההסברים ללא נהגו כבוד זה בזה – אני יכול לא להסכים עם הדרך שלך. אני יכול לא לקבל את הדברים – אבל זה לא אומר שאני לא אכבד אותך. אם הדרך שלך מיוסדת בקדושה, אם הדרך שלך היא דרך של רצון להתעלות רוחנית, דרך לעזור לעצמך ולסובבים אותך – למה שלא אכבד אותך? למה שלא אקבל אותך? ואם אפשר – אקבל ממך?

כתוב שכל יהודי יש לו אות בספר התורה. כל יהודי שורש נשמתו מחובר לאחת מהאותיות. 600,000 שורשים המביאים לתורה אחת ומאוחדת. מסבירים בחסידות שאם אתה דוחה יהודי אחר, אתה פוגם באות בספר התורה. וספר תורה שפגומה בו אות אחת – הוא ספר תורה פסול!

אם אתה פוסל יהודי אחד, פסלת את כל הספר.

הבעל שם טוב הקדוש, שבשבועות הקרוב ימלאו בדיוק 250 שנה לפטירתו הביא מושג שנקרא שלוש אהבות לעולם. אהבת התורה, אהבת ה' ואהבת ישראל. הוא הסביר שאלו שלושה שבילים להגיע. והשבילים קשורים ומתחברים. אהבת ה': התעלות דרך התקשרות לבורא העולם. התבודדות, תפילה, רצון לדבקות. אהבת ישראל: לאהוב כל יהודי, בכל צורה ובכל אופן. לאהוב את הנקודה הפנימית שלו, את הנקודה הנשמתית שלו. ואהבת התורה: אהבת החיבור בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא דרך התורה הקדושה.

כל אחד והנקודה שמאירה לו כדי להכנס פנימה. כדי להיות פנימי יותר. יכול להיות שלי מאירה נקודה מסויימת ולך מאירה נקודה אחרת אבל בסופו של דבר נגיע לאותו המקום! הזוהר הקדוש כותב "קודשא בריך הוא, אוריתא וישראל חד הוא" כתוב שם שכביכול הקדוש ברוך הוא, התורה הקדושה ועם ישראל הם אחד. מימדים שונים בהויה.

הלואי שנזכה שוב לעמוד אחד ליד השני. שנזכה להאיר אחד בשני את הנקודה המיוחדת שלנו. שנזכה לקבל אחד מהשני מה שאנחנו צריכים ושלא נשכח – חג שבועות הוא בעצם חג האהבה. חג החיבור. החיבור ביננו לבין עצמנו, החיבור ביננו לבין בורא העולם והחיבור שלנו עם התורה הקדושה. כל אחד ומה שהוא צריך – כמה שהוא צריך ואיך שהוא צריך את זה.

אם נבוא לחתונה הגדולה, לחג השבועות הקרב ובא בתודעה הזאת – בתודעת השלמות, בתודעת האחדות – נוכל בעזרת השם לטעום טעם חדש. טעם של התחדשות. טעם חדש ועם זאת מוכר מאותה האחדות, מאותה אהבה אין סופית שהיינו שרויים בה. אותה אהבה שטיהרה אותנו לגמרי וזיככה אותנו עד שנעשנו כלי לקבלת השכינה.

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה (שיר השירים).