סדנת קופסת הכלים של הנפש, 12 מפגשים במודיעין מתחילים 9/12/13

סדנת קופסת הכלים של הנפש. להרשמה 050-9766811
סדנת קופסת הכלים של הנפש. להרשמה 050-9766811

 

מוזמנים ליצור קשר בטלפון 050-9766811 או ranweber@gmail.com לפרטים ולהרשמה.

סדנת היכרות עם כלים לעבודה פנימית לאור תורתו של רבי נחמן מברסלב וגדולי החסידות.

בסדנא נלמד על נקודות רוחניות שרבי נחמן לימד ועל יישום שלהן בנפש האדם ובחיי המעשה.

הסדנא פותחת צוהר לדרך חשיבה חדשה על האתגרים שאנו פוגשים בנפשנו ובסובבים אותנו. רבי נחמן סלל דרך להתעוררות והתחזקות שמעצימה את הטוב הגנוז בתוכנו ומאפשרת לכל אחד ואחת להתחבר לאוצרות האינסופיים הגלומים בכל נקודה בבריאה.

מטרת הסדנה היא יישום הכלים באופן מעשי בחיי היומיום על מנת להעשיר ולהעצים את חיינו.

בין הנושאים בסדנא:

ריפוי הנפש – חיבור כל דבר לשורשו. על תורה ותפילה. על נקודה גדולה וקטנה ומבוא כללי לסדנא ולעבודה פנימית. כבוד אלוקים וכבוד מלכים. עיקר התשובה – ישמע בזיונו ידום וישתוק.

רצון – לחיות עם רצון בוער. להמיס את חומות הייאוש וחוסר האונים. מהו הרצון ומהם החסמים כביכול על הרצון. האם אפשר באמת לחסום את הרצון שלנו? גילוי הרצונות הפנימיים שלנו, בירורם ורתימתם לתכלית האמיתית שלנו. מה אני באמת רוצה?

התבודדות – אחד הכלים הפנימיים החזקים והמפורסמים ביותר שרבי נחמן הוריש לנו, נקודת ההתבודדות. מהי ההתבודדות? מה חשיבות ההתבודדות היומית? נפשי יצאה בדברו – להוציא את הרצונות, להתחבר ולהתבודד.

כח המדמה – מציאות וחוויה אישית, בירור כח המדמה. על קליפות, הסתרות ודמיונות – ואיך זה קשור עמוק לנפש שלנו.

תנועה בנפש – רצוא ושוב בנפש האדם, עליות וירידות – לכתחילה או בדיעבד? עד כמה חשוב לדעת איפה אנחנו נמצאים בתוך הנפש. אלסטיות של הנפש וחוסר אלסטיות – הקבעונות.

אמת ואמת לאמיתה – להודות באמת, במקום שבו אני נמצא. מהי אמת לאמיתה? האם האמת שאנחנו מכירים היא האמת לאמיתה?

אמונה – הכל לטובה, האומנם? איך להתחבר לנקודת האמונה וההשתוות, כל מה שעושה השם הוא לטובה. התחברות לדעת העליונה והיישום בתוך חיי המעשה שלנו. או אמונה או עבודות קשות/כח המושך.

אהבה – איך מוצאים אהבה בתוכנו? על אהבות נפולות ועל תיקון האהבה. לאהוב את עצמו עם השם יתברך. אהבה = הבסיס לחיים.

מראים לו התרחקות – זוגיות אמיתית.

חיפוש ומציאת הטוב – תורת "אזמרה", להוסיף מעט טוב ו- תורת "איה", האור האינסופי בתוך החושך המוחלט.

קשר עם הצדיק – למה צריכים קשר עם צדיקים? איך הקשר עם הצדיקים משנה את עבודת השם ואת העבודה הפנימית של האדם? זיכרון. נקודת החבר.

שמחה – שמחה היא רפואת הנפש. שלמות השמחה בפגישה עם הנקודות הקטנות והכאובות. 23 שעות התחזקות בשמחה ושעה של לב נשבר.

אהבה – מי יכול להעניק לנו את האהבה שאנחנו מחפשים? האם בן או בת הזוג שלנו הם אחראיים על תחושת האהבה שלנו?

אחת הבעיות הגדולות בזוגיות היא ההאשמה ההדדית המפורסמת : הוא לא נותן לי מספק תחושת אהבה, או אני מרגיש שהיא לא מספיק אוהבת אותי. מאיפה זה מגיע? למה אנשים שחיים ביחד ונראה שטוב להם כל כך – מרגישים חסרי אהבה, חסרי סיפוק?

התחושה "אני אהוב" וההפך שלה "אני לא אהוב" – מגיע למעשה מהילדות שלנו. מהילדות המוקדמת. אם אני גדלתי בצורה שבה הרגשתי שאוהבים אותי, שמבינים אותי, שמכבדים אותי – אני נושא את זה איתי לכל החיים. ואם גדלתי בצורה שבה לא הרגשתי אהוב, לא הרגשתי רצוי וכיוב' – זה מה שאני נושא איתי. ואם זה מה שאני  לוקח איתי לחיים – זה מה שאנסה להוכיח שהוא באמת המציאות מסביבי.

אם אדם לא מרגיש אהבה בתוכו – הוא יצטרך ל"הוכיח לעצמו" שההרגשה הזאת אינה דמיונית. באמת לא אוהבים אותו. ולכן כל דבר קטן שיכול אפילו להתפרש אצלו כחוסר אהבה – יהפוך להוכחה נוספת וניצחת – באמת לא אוהבים אותי.

הבעיה העקרית היא שאנחנו בדרך כלל לא מודעים לזה. אנחנו חושבים שהכל בסדר אצלנו (פחות או יותר) רק שהבעיה נמצאת אצל השני. אם הוא או אם היא היו אנשים "נורמליים" שיכולים לתת אהבה אז הכל היה בסדר. אבל האמת היא שאם אני לא מסוגל לקבל אהבה – גם אם השני מאוד יאהב אותי, פשוט לא ארגיש אהוב.

אז מה עושים?

קודם כל – מתחילים להקשיב לעצמנו. מהם הקולות הפנימיים שבתוכי? האם יש בתוכי ילד קטן שלא מרגיש אהוב? מתי הוא מרגיש ככה? אם אוכל להקשיב לו, אולי יספר לי את תחושותיו והרגשותיו. לאט לאט יוכל להחשף הסיפור הפנימי שלי – ואוכל אני קודם כל להכיל את הרגשות האלה. מתוך זה שאני מכיל את אותן הרגשות, אוכל להעניק לילד הפנימי מה שמעולם לא ניתן לו. אהבה.

כאשר אני מתחיל לטפל בחוסרים שלי בעצמי – כל המערכות יחסים מסביבי יכולות להשתנות כבאורח נס.

זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

נותן לי לעכל את מה שעובר עליי. לקחתי את הזמן, גמעתי את הדממה, תוך שאני מתנהל בקצב איטי, קצב פנימי יותר. בלי לרוץ לשום מקום. פשוט חווה את מה שקורה איתי.

 מאוחר יותר הלכתי לציון עצמו והשטחתי על קברו של רבי נחמן. שמעתי שיש כזה דבר, "וידוי לתלמיד חכם". מצב בו אדם מספר כל מה שעבר עליו בפני תלמיד חכם – או בציונו (קברו) של צדיק שנפטר. התחלתי לספר לו, לרבי נחמן, מה עבר עליי, והדברים פשוט פרצו ממני, עוד ועוד. סיפרתי דברים שלא זכרתי בעצמי. דברים שמזמן התביישתי בהם. בשלב מסוים הפסקתי והסתכלתי מסביב. הי! זה בית כנסת, איך אתה מדבר כאן ככה?

 אבל אז הרגשתי שרבי נחמן "מסתכל עליי" כאילו היה יועץ נישואין בן 50, ואומר: תוציא, תוציא, זה עוד כלום יחסית למה ששמעתי פה. והמילים המשיכו לצאת, עד שהפכו לגניחה חרישית. הרגשתי שאני הולך להתמוטט, ונשענתי על השיש השחור. התחלתי לנשום נשימות עמוקות. עמוקות הרבה יותר מכפי שהכרתי קודם לכן. כאילו הריאות שלי מתמלאות באוויר חדש, מתחדשות. והלב נפתח.

חברים טובים

בנסיעה הזאת התחלתי להבין שלמרות שבשנים האחרונות התעסקתי הרבה בפנימיות והתחברתי לחוויות מאוד עמוקות, היה חסר לי משהו. למרות שבשכל דיברתי על אור אינסוף ואפילו חוויתי פתיחה או שקט והתרחבות של התודעה, היה חסר לי משהו.

היה חסר לי לב.

זה היה מביש ומוזר להודות בכך בפני עצמי, אבל זאת היתה המציאות. בהמשך אותו מסע הגענו למז'יבוז', מקום קבורתו של רבי ישראל בעל שם טוב – מייסד תנועת החסידות. האווירה שם היתה נינוחה הרבה יותר. אומרים בברסלב בחיבה שאומן זה הניתוח ומז'יבוז' זה חדר ההתאוששות. במז'יבוז' הבנתי הרבה דברים. אחד מהם היה שרבי נחמן אמר לי בעדינות "רחמים", אבל אחר כך הבנתי שהוא מראה לי כמה הלב שלי סגור, כמה אני בעצם רחוק מהם. כמה אני עדיין תקוע בסרט של עצמי. איפה עם ישראל? איפה אהבה עמוקה יותר לילדים שלי? איפה החיבור האמיתי ללב?

 זה היה כל כך עדין, אבל גם כל כך כאב בו זמנית. כמו רופא טוב ונאמן שמצביע ברכות על המחלה.  רופא כזה שנותן לך הרגשה שיש על מי לסמוך. אבל מה אני עושה עכשיו? לאן אני הולך? מה אני נהיה, ברסלבר משוגע? מה, אני אתחיל לקפוץ ברחובות? אוי לה לבושה. אז באמת, מתברר שלא חייבים לקפוץ ברחובות כדי להתחבר לברסלב, ושעובדת קיומו של צדיק שאפשר להתקשר ולהתחבר אליו לא מחליפה את החיבור לשם יתברך, אלא להיפך.

 החלטתי במז'יבוז' שאני מחפש רצון בוער לקרבת השם ולב פתוח, שיש בי אמת ושמחה המיועדות לגשר בין העולמות הרוחניים לבין העולם הפיזי. התחלתי במסע. עוד פעם. הכול מתחיל מחדש כל פעם. כל פעם עדין יותר, כל פעם עמוק יותר.

 מצאתי איזון מסוים בין החיצוני לבין הפנימי, חיבור בין העולמות הפנימיים המסתוריים ביותר לבין עשייה יומיומית פשוטה ורגילה. איזון שכל פעם משתנה, כל פעם מאתגר אותי מחדש. בכל פעם מזכיר לי לא להירדם בעבודה הפנימית. וכשאני נרדם? בדרך כלל אשתי או אחד החברים מזכירים לי. מצאתי רצון להיטיב עם מי שסובב אותי ועם כל מי שאני יכול לתת לו משהו מתוכי. ובכלל, המילים "טוּב" ו"להיטיב" מקיפות אותי יותר ויותר.

 לא גיליתי את האור. לא הגעתי להארה. לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את כל הבעיות של עצמי. אבל אני בדרך. מעמיק בעזרת השם, ומגלה עוד רבדים של חושך ועוד ניצוצות של אור. הילדים יותר מחפשים את קירבתי ואשתי מחייכת הרבה יותר. אין פחות ניסיונות, אבל יש יותר כלים. ויש חברים. חברים טובים.

מהפכת הטוב – סיפורו של מר פומרנץ

סיפור קצר חדש שהתחלתי לכתוב, אתם מוזמנים להגיב עם רעיונות להמשך הסיפור… בגדול הרעיון הוא שמה שהוא דיבר עם הצעיר שינה לו את העולם והוא החליט לבטוח בטוב ולהיות טוב. הוא נכנס לדואר ומשנה את החיים של אנשים אחרים לטובה, מתחוללת מסביבו מהפיכת הטוב – והוא? אין לו מושג בכלל שהוא קשור לזה.

איך הסיפור צריך להמשיך לדעתכם?

תהנו מהקריאה:

מהפכת הטוב.

מר פומרנץ ירד במדרגות הבניין, הוא ראה את החתול של משפחת כהן רובץ מחוץ לדלת שלהם, מלקק חלב מהקערה שלו, הוא זז בעדינות כדי לא לדרוך על החתול, ירד קומה ויצא מחזית הבית המשותף.

זה היה יום רגיל כמו כל יום. השמש זרחה בבהירות ועננים בודדים צבעו את השמים הכחולים בכתמים לבנים. רוח סתוית נישבה באויר וניחוחות פריחה עדינים זרעו אותו בריחות חמוצים-מתקתקים. מר פומרנץ הלך בצעדים מהירים אך מדודים לעבר תחנת האוטובוס.

בתחנה עמדו שלושה אנשים והמתינו בדריכות לבוא האוטובוס. לאחר מכן הגיעו עוד מספר אנשים וחיכו בקוצר רוח. כשהגיע לבסוף האוטובוס, הם עלו ובתורו של מר פומרנץ לעלות הוא גילה שהוא לא מוצא את העט שלו. הוא יצא לרגע מהתור, הפנה את הגב לאוטובוס והתחיל לחפש בקדחתנות את העט שלו. היא לא בכיס של החולצה. מקום בו היא תמיד תמיד נמצאת. היא גם לא בכיס של האפודה ולא בתיק הקטן. אולי היא נפלה מאחורי הספסל של התחנה? לא.

בעודו מחפש, סגר הנהג את הדלת והתחיל לצאת מהתחנה. בשניות הראשונות מר פומנרץ לא הבחין בכך וכששם לב לדבר והסתכל לכיוון האוטובוס ראה שהוא כבר יצא מהתחנה. מר פומרנץ עמד קפוא במקומו. זה לא יכול להיות. חמש עשרה שנה. חמש עשרה שנה שבהן הוא מעולם לא איחר לעבודה בסניף הדואר ברחוב השדמה 15. חמש עשרה שנה שבהן הוא יוצא בדיוק בשעה 07:12 מדירתו כדי להגיע בזמן לאוטובוס שמגיע בין 7:14-7:19.

האוטובוס המשיך להתרחק ויצא מטווח הראייה של מר פומרנץ. "איזו רשעות" הוא חשב לעצמו, "איך הנהג עשה לי את זה? הוא מכיר אותי כבר כל כך הרבה שנים. איך הוא עשה לי את זה?". מר פומרנץ התחיל מתמלא טינה. הוא הרגיש שהוא רוצה להחריב את העולם. הוא הרגיש שזה כל כך לא הוגן. שהוא, משרת הציבור, אדם שכל כולו מוקדש למכור בולים בדואר ולשקול מעטפות בעלות משקל חריג – הוא, נשאר מאחור. "בעצם לאף אחד לא אכפת", הוא אמר בעיניים לחות. הוא הביט לעבר האופק האפור והרגיש את כל כולו מתרוקן. כאילו בור בולען נפער בתור ליבו וחפר מנהרה אפלה עד סין.

הוא רצה לנופף בידיו ולזעוק זעקות שבר אבל הידים נותרו צמודות לגופו. הוא רעד אבל אף אחד לא שם לב. עוברים ושבים עקפו אותו בדרכם ליעדם והוא נותר – בודד ושבור.

לידו עצר פיז'ו 205 חבוט מלא במדבקות ובתוכו צעיר חייכן עם כיפה לבנה גדולה, הצעיר פתח את החלון ושאל: "תגיד, אחי, יודע איפה זה רחוב…" הצעיר הוציא חתיכת נייר שהיתה לידו וקרא "השדמה?". פניו של מר פומרנץ קרנו באור יקרות, "רחוב השדמה?" הוא שאל בהתרגשות והביט בשעונו בהיסטריה. "השדמה?" הוא חזר שוב. "כן כן" אמר הצעיר "השדמה." מר פומרנץ הביט בו במבט נבוך ואז אזר את כל כוחותיו ושאל: "אני צריך להגיע לשם. אפשר…". הצעיר חייך בשמחה ואמר "אשרינו! אחי, עלי. כנס כנס. הכל לטובה בנאדם. הצלת לי את היום."

אף אחד לא יודע מה קרה באותן 7 דקות גורליות בחייו של מר פומרנץ. עוברי אורח טוענים שראו שגם כשהצעיר עצר לו ליד הדואר, הם המשיכו לשוחח בתוך האוטו בצורה מאוד עירנית. הצעיר דיבר עם תנועות ידים גדולות ומהירות ומר פומרץ ישב ממולו וספג כל פרט מידע. בסופו של דבר, מר פומרנץ יצא מהאוטו, סידר את משקפיו ואת העניבה שלו ופסע לעבר סניף הדואר.

אבל משהו קרה.

***

איך זה השפיע על החיים שלו? איך הוא השפיע על אחרים?!

רוחניקים הם אנשים דתיים? – חלק ב'

סוד התשובה הוא להיות תמיד בדיאלוג פנימי עם עצמך. מצד אחד יופי, הגעת לדברים טובים. מצד שני, צריך לבדוק כל הזמן איפה אתה מול המקום שאתה באמת רוצה להיות בו. מצד אחד יש לקבל את הדברים כפי שהם, ומהצד השני לשאוף לאינסוף. לא על ידי דינים קשים ושבירת העצמי, אלא על ידי שאיפה טובה ובריאה. חיפוש והעמקה תמיד אפשריים. הסוד הוא הקשר הפנימי, השיחה המבררת שיכולה להעמיק אותנו אם אנחנו תמיד מעזים להיות בנקודת האפס. אם אנחנו תמיד מעזים לשמוע את השני או רבדים פנימיים בתוכנו שלא העזנו לתת להם תשומת לב או מקום.
לפני שבועיים ביקרתי בחנות ספרים קטנה באזור גוש דן (אחת האחרונות שאני מכיר שאינן נמצאות בבעלות של רשתות גדולות) ושוחחתי עם המוכר על ספרים ועל הוצאות ספרים. בעוד אנחנו מגלגלים שיחה הוא אמר לי משהו על אחד הפלגים של היהדות. אמרתי לו שאני אישית לא מבין מה הם עושים ולמה, אבל גם שזה שאני לא מבין את זה – לא אומר כלום. הוא השיב שאותם דווקא הוא מבין. הם משוגעים, הוא הסביר לי, אבל מי שאני לא מבין אותו זה אתה, הוא הכריז. איך אדם אינטליגנטי כמוך חזר בתשובה?
הדיאלוג שהמשיך משם לא היה של התגוננות. הוא גם לא היה תוכחה וניסיון להחזירו בתשובה. זו היתה שיחה נינוחה בין שני אנשים. שיתפתי אותו במקום שלי, בחלק מהלבטים. בעולם הרבגוני שמסתתר מאחורי החזות השחורה-לבנה. הוא סיפר לי על פחדים, חששות ואי הבנות. ביחד הגענו למסקנה שיש הרבה חוסר אמון וחוסר תקשורת. בסוף השיחה הוא אמר שאם כל הדתיים היו כמוני, אולי הוא היה חוזר בתשובה. מבחינתי, העניין בשיחה לא היה ההצהרה הזאת אלא עצם קיום השיחה. עצם קיום הדיאלוג. מתיחת הגבולות הפנימיים של מה שאני יודע. אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בהבדלים בינינו, עד כדי שאנחנו לפעמים שוכחים שאנחנו מחפשים אחדות.

סוד התשובה הוא להיות תמיד בדיאלוג פנימי עם עצמך. מצד אחד יופי, הגעת לדברים טובים. מצד שני, צריך לבדוק כל הזמן איפה אתה מול המקום שאתה באמת רוצה להיות בו. מצד אחד יש לקבל את הדברים כפי שהם, ומהצד השני לשאוף לאינסוף. לא על ידי דינים קשים ושבירת העצמי, אלא על ידי שאיפה טובה ובריאה. חיפוש והעמקה תמיד אפשריים. הסוד הוא הקשר הפנימי, השיחה המבררת שיכולה להעמיק אותנו אם אנחנו תמיד מעזים להיות בנקודת האפס. אם אנחנו תמיד מעזים לשמוע את השני או רבדים פנימיים בתוכנו שלא העזנו לתת להם תשומת לב או מקום.
לפני שבועיים ביקרתי בחנות ספרים קטנה באזור גוש דן (אחת האחרונות שאני מכיר שאינן נמצאות בבעלות של רשתות גדולות) ושוחחתי עם המוכר על ספרים ועל הוצאות ספרים. בעוד אנחנו מגלגלים שיחה הוא אמר לי משהו על אחד הפלגים של היהדות. אמרתי לו שאני אישית לא מבין מה הם עושים ולמה, אבל גם שזה שאני לא מבין את זה – לא אומר כלום. הוא השיב שאותם דווקא הוא מבין. הם משוגעים, הוא הסביר לי, אבל מי שאני לא מבין אותו זה אתה, הוא הכריז. איך אדם אינטליגנטי כמוך חזר בתשובה?
הדיאלוג שהמשיך משם לא היה של התגוננות. הוא גם לא היה תוכחה וניסיון להחזירו בתשובה. זו היתה שיחה נינוחה בין שני אנשים. שיתפתי אותו במקום שלי, בחלק מהלבטים. בעולם הרבגוני שמסתתר מאחורי החזות השחורה-לבנה. הוא סיפר לי על פחדים, חששות ואי הבנות. ביחד הגענו למסקנה שיש הרבה חוסר אמון וחוסר תקשורת. בסוף השיחה הוא אמר שאם כל הדתיים היו כמוני, אולי הוא היה חוזר בתשובה. מבחינתי, העניין בשיחה לא היה ההצהרה הזאת אלא עצם קיום השיחה. עצם קיום הדיאלוג. מתיחת הגבולות הפנימיים של מה שאני יודע. אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בהבדלים בינינו, עד כדי שאנחנו לפעמים שוכחים שאנחנו מחפשים אחדות.

כוחה של אהבת אם בלתי מותנית – רבקה ויעקב

מה קורה לילד שאבא שלו אוהב אותו רק בגלל מה שהוא עושה ולא בגלל מי שהוא? ומה קורה לילד שאמא שלו אוהבת אותו, פשוט ללא סיבה?

את התשובות לשאלות אפשר למצוא בפרשת תולדות. בפרשה כתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ולעומת זאת כתוב ורבקה אוהבת את יעקב. מה ההבדל? קריאה מדוקדקת תגלה שיצחק לא אהב אלא היה צריך לבצע פעולה כדי לאהוב ("ויאהב" כתוב ולא כתוב "אהב") ואילו אצל רבקה כתובת שהיא פשוט "אוהבת" את יעקב. וההבדל השני והמשמעותי הוא שכתובה סיבה לאהבת יצחק את עשו – כי ציד בפיו. זוהי אהבה התלויה בדבר. כפי שכתוב – אהבה התלויה בדבר, בטל הדבר בטלה האהבה. לעומת זאת אצל רבקה ויעקב – כתוב שהיא אהבה אותו, ולא מצויינים תנאים.

מכאן אפשר להבין שאם הילד (במקרה הזה עשו הרשע) מרגיש שהאהבה אליו היא מותנית, הוא כל הזמן "בלחץ" לקיים את אותו הדבר שבזכותו הוא אהוב. זה לא משנה אם אתה אמור להיות חכם, יפה, מוצלח, מנומס וכיוב' – אתה צריך לקיים את ה"חוזה" עם אותו האדם שאוהב אותך ואתה כל הזמן בלחץ שאם לרגע תרפה, אם לרגע תהיה אמיתי כמו שאתה – לא יאהבו אותך יותר. זאת התחושה שעשו מסתובב איתה וזה מביא אותו לניתוק קיצוני ואכזרי בין ההתנהגות שלו ליד יצחק, "ילד טוב ירושלים" שואל שאלות שמראות שהוא חכם וצדיק וכשהוא יוצא החוצה לעולם – עובר את כל העבירות בעולם ומתנהג בצורה מזעזעת. לעומת זאת יעקב מרגיש בטוח. יעקב מרגיש את המקום שלו. האהבה אליו לא מותנית ולכן הוא יכול לפעול בלי פחד.

באופן פרדוקסלי – דווקא אותו ילד שקיבל אהבה בלתי מותנית – יכול להתווכח בדרכי נועם ולשאול את אמו – כאשר רבקה אמרה לו לקבל את הברכה במקום עשו הוא לא הלך ישר ועשה את זה אלא שאל וחקר וגילה את פחדיו ואילו עשו תמיד מסתתר מפני יצחק ומסתיר את מעשיו. לכאורה זה כיבוד אב מושלם אבל מאחורי זה – בעצם זה מסכת של שקרים. הוא אומר בליבו שכאשר יתמו ימי אבל אביו – אז ירצח את יעקב. האם זה כיבוד אב?! תמות ואחרי זה כשלא תהיה באזור אז אהרוג את הבן שלך.

אישה – עזר או כנגדו?!

כתוב שאשה היא עזר כנגדו. מה זה בדיוק עזר כנגדו?  מפרשים חז"ל שעזר כנגדו זה זכה – עזר , לא זכה – כנגדו. מה כוונת הדברים? האם זה קשור רק בבעל, איך האישה קשורה לזה? איך מתקדמים בזוגיות ובחיים בכלל בעזרת העצה/תובנה הזאת?

לכל אחד יש את מסלול התיקון שלו בחיים. אם האדם רוצה להתקדם באמת, אם האדם רוצה להשתנות באמת, להשתפר באמת – הוא חייב לפגוש את התיקון שלו. הוא חייב לפגוש את המקומות שבהם הוא לא מוצלח. את המקומות הנמוכים, את הנפילות שלו. כלפי חוץ – הוא יכול להראות מושלם. מי מכיר את המצבים הנמוכים שלו? מי מכיר באמת את החולשות שלו?

אשתו.

אשתו היא זאת שמכירה אותו "כמו שהוא באמת". מעבר לפוזה החברתית ואיך דברים מצטיירים מבחוץ. היא כמובן מכירה את היתרונות שלו אבל גם את החסרונות שלו. שוב – ההסתכלות שלנו כאן על החסרונות היא לא הסתכלות שלילית או שיפוטית אלא הסתכלות של בנייה.

ההסתכלות על החסרונות היא הסתכלות עליהם כנקודות של צמיחה. נקודות של גדילה. איפה שאתה כבר גדול, כבר מוצלח – אין הרבה עבודה לעשות, חוץ מלטפח את הכשרונות ולהעמיק בהם. אבל העבודה הרצינית של כל אחד מאיתנו היא במקומות של הנפילות, במקומות האפלים, במקומות הלא מתוקנים.

שם. בחושך. מתבצעת הגדילה האמתית. ושם האשה יודעת בדיוק איפה אתה נמצא. ואומרת לך את זה… התחושה שלך? שהיא כנגדו. אבל האמת? שהיא כעזר.

למעשה העזר כנגדו הם דבר אחד – העזר הוא על ידי ההתנגדות, ההתנגדות לדברים השליליים כדי לתת לאור הנשמה להאיר בך.

אז למה כתוב זכה או לא זכה? פה נכנס הפירוש האישי שלך – האם אתה מבין שהכל לטובתך? האם אתה מבין שבסך הכל – כל מה שקורה אמור להביא אותך לתיקון העמוק שלך? (זה בחינת זכה… זכית להבין את זה!) או שאתה חושב שכל הזמן מנסים לקלקל לך, לחבל לך, לעשות לך רע? (זה בחינת.. לא זכה!! לא זכית להבין איזה מתנה קיבלת.)

הטוב נמשך אל הטוב.

פגשתי בנאדם מקסים לפני כמה ימים ושאלתי אותו מה נשמע, מה קורה איתו בחיים? הוא אמר שהוא מתנדנד. שהוא בבירורים מה קורה איתו. היה לו סימן שאלה בעיניים. זה קורה הרבה פעמים. אתה מתחיל להתקרב לטוב ואז אתה רואה כל כך הרבה משוכות, כל כך הרבה מכשולים. כל כך הרבה שאומר לך בפשטות – לא. עזוב את זה. תחזור אחורה. למה להמשיך להתחפר? עזוב, זה טוב. אבל זה לא בשבילך. זה קשה. זה מורכב.

הסתכלתי עליו. הוא היה נראה אדם מדהים. קצת קבור בתוך עצמו, קצת מוצף, תלוי על קרש קטן בזרם החיים האימתני. מפחד. חושש. איך להמשיך? איך להתגבר על המכשולים? יש לי כח בכלל? זה נראה יותר מידי. ניצוץ של הבנה ניצת בתוכי – הטעות היא שהוא מסתכל יותר מידי על מה צריך ועל החיצוני ומתעלם מהמנוע האדיר שיש לו בפנים. המנוע של הנשמה.

אמרתי לו – אתה יודע? עזוב אותך ממה שאתה רואה. אתה צריך להתחבר לטוב שלך. לטוב שנמצא עמוק בתוככך. אל תדאג עם מה שקורה מבחוץ. יהיה בסדר. רק תתיבר לעצמך. רק תאמין בעצמך. תאמין בטוב שלך. אל תוותר עליו. אתה תראה – דרך הטוב להמשך אל הטוב. זאת הדרך הישירה, הדרך הפנימית. עזוב את המכשולות לרגע, עזוב את כל מה שאתה כרגע מרגיש שהוא חיצוני לך. את תצלח גם את זה, בעזרת השם. אבל אל תקשיב לזה – אפילו לרגע אחד.

תקשיב לעצמך. תן ללב שלך להוביל אותך עמוק פנימה. אתה טוב. תאמין בזה. תראה את זה. ודרך הטוב להמשך אל הטוב. הוא ימשוך אותך לקדושה, לברכה, לשמחה.

הוא הסתכל ישר לתוך עיניי ואמר – תודה. חיוך קטן היה תלוי על שפתיו. עכשיו הוא מאמין. גם אם עוד רגע ישקע שוב לרגע קט הוא נגע בטוב שלו והוא יתחבר עוד ועוד, בעזרת השם.

התבודדות? לדבר עם השם? לא רק לדתיים!

[youtube width="640" height="480"]http://www.youtube.com/watch?v=KOR7oZIa6S0[/youtube]

קליפת "הכל בסדר"

יש קליפה ששורה על הלב שלנו וקוראים לה "קליפת הכל בסדר". זאת קליפה שמפריעה לנו להרגיש.
כדי לא להרגיש את הכאב, את הפחד ושאר הרגשות שאנחנו לא רוצים להרגיש אנחנו עוטים את הקליפה הדקה הזאת,
ואז אנחנו מרגישים ומדווחים שהכל בסדר.

אבל בעצם זה לא מה שבאמת קורה. הרגשות שאנחנו מנסים להיפטר מהם למעשה נמצאים בפנים, נמצאים בתוכנו ולא נעלמים.
הדרך היחידה "להיפטר" מהם היא לא להיפטר מהם אלא להכנס לתוכם. להסכים לחוות אותם.
כשאני מסכים לחוות את הכאב, את הפחד – אני יכול להרפות ולהרשות לעצמי לחוות גם אהבה, שמחה ותחושת חיוניות.

גזע עץ
בתוך הכאב אפשר למצוא הרבה אהבה